יום רביעי, 29 בדצמבר 2010

Love Actually

אוקי, אז נראה לי שאני אפסיק לסדר את החדר בחושך ואשב לצפות ב-Love Actually.
מחשבה ראשונה: שמתם לב שכל הזוגות סטרייטים?

אחד הדברים שאני מוצא תמיד מושך בסרטים בריטיים (וגם בטלוויזיה בריטית, אם כבר) זה שזוגות שחורים-לבנים הם די סטנדרט. יש לפחות שלושה בסרט הזה, שלא לדבר על שתי דמויות אחרות שמתאהבות בזרים. אל מול צריכת התרבות הרגילה שלי (USA! USA! USA!) זה מרגש. בסרט אמריקאי, אם יש איזה בחור שחור, כל מה שצריך זה לחכות עד שהבחורה השחורה (ותהיה רק אחת) מגיעה, ואיתה הוא יסיים את הסרט. זרים? הם בסרט כדי לאיים על הלבן שרוצה בבחורה. הם לא מקבלים אותה בסוף. 

אנדרו לינקולן משחק דמות משנית ואנחנו אמורים לחשוב שהוא מאוהב בחבר שלו (נכון שזה היה יכול להיות מגניב?) ומגלים בסוף שאהבתו היא בעצם קירה נייטלי (למרות שהנינג׳ה תטען שגם זו בעצם אהבה הומוסקסואלית).

הייתי בטוח שזה מארק פויירשטיין בהתחלה אז חיבבתי אותו יותר. יש לי פינה חמה בלב למארק מאז שגילם ביסקסואל בפרק של אלי מק׳ביל; זו הפעם הראשונה שראיתי אותו, וחשבתי שהוא מאוד חמוד, בשביל ביסקסואל. ממש ה-image שאנחנו צריכים לשדר. אלי זורקת אותו כשהוא יוצא מהארון, כי היא לא יכולה להתגבר על הסטריאוטיפ של ביסקסואלים כלא-נאמנים. כרגיל, אין לאף אחד בעיה עם זה. יש צורות של פוביה שהן פשוט יותר מקובלות מאחרות.

השפה שלנו מעודדת אותנו לראות צלילים מסוימים כמביעי תחושות מסוימות. למשל, יש תמיד צלילים גרוניים בשפות מומצאות לאורקים. זו הסיבה שיש מבטאים סקסיים בעינינו, או מבטאים שנשמעים ״כבדים״, או מאיימים... זה עוד לפני שדיברנו על משקל תרבותי, נניח, עבור ישראלים ומבטא גרמני.

אז המבטא של ליאם ניסן - הוא אמור להיות סקסי; שון קונרי עושה את זה. איאן מק'גרגור מביא אותה. עם זאת, זה הסרט היחידי שבו אני מחבב אותו. הוא לגמרי אנושי בסרט הזה; בכל האחרים הוא מודלים שונים של אותו רובוט. זה אומר טובות על הבמאי, שעושה עבודה נהדרת עם כולם. טוב, כולם חוץ מנייטלי; אבל זו לא אשמתו.
הפרצוף שלה תקוע עם הבעה אחת מאז שהייתה ילדה.

יש כל כך הרבה פנינים בסרט הזה: לורה לייני נפלאה; הזוג שמזדיין כמו סוס נדנדה כל הסרט ואיכשהו מתקשר אחד עם השני יותר מכל הזוגות האחרים בסרט; קארל המעצב הברזילאי בתחתונים; אמה תומפסון מאזינה לג׳וני מיטשל (תומפסון מצליחה בערך 50:50 עם הסרטים שלה; מול כל ״מהומה רבה על שום דבר״ אפשר לשים ״ג׳וניור״ מצער); נאום האהבה של ביל ניי; בעצם כל הסוף של הסרט... למה לנו אין משהו מקביל לחג המולד??? אני לא יכול להגיע לפתח הדלת של אשתו של חבר שלי ולהגיד לה "זה חנוכה; ובחנוכה אומרים את האמת!"

יש הרבה יצירות שחוגגות את האהבה. אני מרגיש שרובן רוצות שתהיה שמיימית, מושלמת, כך שתגיע לגבהים שאנחנו מדמיינים לעצמנו כשאנו מביטים במושא אהבתנו. יש כמובן את אלו שמודות בכך שאהבה היא נושא מלוכלך (סיבה אחת שבגללה אני מחבב את ויקי כריסטינה ברצלונה; זה והקוויריות) אבל הן עושות זאת במבט מעמיק בסיפור אחד. הסרט הזה נותן מזנון שלם של אהבה נבוכה ומלוכלכת, ואני יודע שזה אומר שכל אחד מהסיפורים הוא פצפון, בקושי מספיק כדי להכיר את הדמויות העיקריות ולהבין מה הן רוצות, אבל אני לגמרי מתחבר לזה. אולי כי המשחקים שלי הם מזנון, מלאי דמויות שזוכים להכיר לרגע בלי לשמוע את סיפורן המלא; אולי כי החיים שלי מלאים אנשים שאני זוכה להכיר רק קצת (כמו החיים של כולנו).

זה אחד הדברים שסרטים עושים טוב יותר מספרים; הם יכולים לכווץ לשעתיים את הסוכריה הזו שאתה צריך אחרי יום קשה. תודה לאל שיש לי Yes Max.

לילה טוב, ושבאיאה יהיה בעדכם.

בהערת סיום:
אם היו עושים סרט שלם רק על ראש הממשלה והעובדת השמנמנה שלו, איך זה היה נראה בהשוואה ל״נשיא מאוהב״?

Grab This Widget

1 comments:

ג'ו כלום אמר/ה...

אתה יכול לנסות את "זה יום כיפור, וביום כיפור אומרים את האמת". או לחילופין "זה פסח! ובפסח יושבים בחוסר נעימות עם המשפחה המורחבת מסביב לשולחן ואוכלים מצות!"

הוסף רשומת תגובה