יום ראשון, 27 בפברואר 2011

על טעם וריח יש מה להתווכח

לפני כמה שבועות הזמנתי את אימא שלי לארוחת ערב ב-Hudson Brasserie (זה כי פלאפון גנבים; אבל זה סיפור אחר, ולא מעניין). אני הזמנתי מה שאני תמיד מזמין בעוד אימא שלי הזמינה סוג של טקס-מקס, היה שם בשר ופירות ים ובאמצע קוביה בגוון צהבהב-ורדרד שטענה בתוקף שהיא טמלס; אימא שלי טעמה מהדבר רק ביס אחד והפטירה "הטמלס שלי יותר טובות[1]." הייתה פאוזה, כי אימא שלי לא רגילה לכבד את עצמה במחמאות לעתים קרובות, ואז היא מוסיפה "לטעמי, לפחות".

המשפט הזה עשה לי כזה קליק רועש בשכל, שמיד פצחתי בנאום של חצי שעה על הכפייה הדתית. מטאפורות טובות, בכל זאת, לא באות כל יום. "לפחות עדיין יש לך זכות לקבוע שזו טמלה פחות טובה מהטמלה שלך; ששלך יותר טובה. בדיוק את הזכות הזו הדתיים רוצים לקחת ממך." היא מביטה בי בלי הבנה; טוב, לא אמרתי שהמטאפורה לא דורשת הסבר. 

את התקיפה מהימין על החברה הפלורליסטית[2] תוכלו לשמוע, בהרבה צורות וגוונים, אבל כולן עושות אותו הדבר: הן מבלבלות בין חברה פלורליסטית, המוכנה לקבל מושגים מתחרים של "טוב", עם רלטיביזם מוסרי, המוכן לקבל מושגים מתחרים של "צדק". חברה פלורליסטית היא החברה שאנחנו רוצים לחיות בה; רלטיביזם מוסרי הוא מפלטו של חסר השכל, המתעלם מחובתו להפעיל את כושר השיפוט שבו חונן כבריה תבונית, ומסרב להביע דעה[3].

בפשטות, המטאפורה אומרת ככה: בעולם יש הרבה רכיבים שונים, ואפשר לבשל מהם המון מאכלים. בעוד שכל אחד רשאי לבחור איזה רכיבים שהוא רוצה ולבשל מהם איזה מאכלים שמתאימים לו (ז"א להכין את האוכל "הטוב בעיניו"), אסור, אין זה צודק, להתעלם מכך שאנחנו כולנו נמצאים באותו חדר אוכל, ומשתמשים באותו המזווה ובאותו המטבח. יש לנו משאבים מוגבלים, ויש להחליט כיצד לחלק אותם. לכן אנחנו צריכים למצוא דרך צודקת עבור כולנו להחליט איך לחלק את המזווה, ומי יכול להשתמש במטבח, איך, ומתי. אם אתה רוצה גם להזמין מישהו לשולחן שלך לטעום מהמנה שלך - ובכן, זכותך; אבל הזכות שלך לקדם את הטוב שלך אינה שקולה לאיסור על הטוב של אחרים. אין זה צודק לאסור על אחרים לבשל מה שמתאים להם, ובפרט אסור לך להשתמש בכוח ואלימות כדי למנוע מהם את הטוב שלהם.

הימין הדתי בישראל (וגם, באירוניה טעימה לחיך שאפשרית רק בישראל, השמאל הדתי בישראל...) מאשים את הפלורליסטים מהצד השני, אלו מהימין שנגד כפייה דתית ואלו מהשמאל שבעד מושגי טוב אחרים, ברלטיביזם מוסרי. זו טקטיקה שמטרתה להחליש את עמדתו המוסרית של הצד השני, באמירה המסולפת שהערך "כל אחד זכאי לטוב של עצמו" שקול לאמירה "אין בעצם טוב", שהיא כמובן ריק מוסרי. זה מאפשר לדתיים לדרוש שהמזווה יכיל רק רכיבים כשרים, והמטבח יהיה כשר תמיד ("הרי לכם לא אכפת, ולנו כן"). זו כמובן אינה הצעה צודקת; צדק לא מתקיים במקום שבו אין לכל אחד זכות לקבוע את הטוב עבור עצמו ועבור מה ששלו.

מכיוון שקל יחסית להראות שהעמדה של הפלורליסט היא עמדה צודקת (משום שאינה מונעת מהדתיים לקנות רכיבים כשרים ולהכשיר את המטבח בשעת הצורך), מדוע כל כך קשה לפלורליסט להתווכח עם העמדה הדתית? בגלל שהשיחה כולה: על הרכיבים, המזווה, המטבח אינה הוגנת ואינה הגונה: הפלורליסט מוכן לקבל הגדרות שונות לטוב; בעולמו, הטוב של הדתי מתקבל. אבל אצל הצד הדתי, לא. בעולמו, הטוב של הפלורליסט, אינו טוב, אינו יכול להיות טוב, וחמור מזה, פוגע בטוב שלו עצמו. רק הטוב של הדתי הוא טוב; כל מה שאינו הטוב של הדתי, משמיד את הטוב של הדתי. הפלורליסט מוכן לקנות בסופר גם בשר כשר וגם לא כשר; מוכן לבשל אחרי שהכשירו את המטבח, ומוכן אפילו להכשירו אחרי שיסיים את שלו. "לא" אומר הדתי "הדרך היחידה לקיים את הטוב שלי היא אם כולם יהיו כמוני."

לפלורליסט קשה להבין את הבעיה עם זה כי בהתחלה, האמירה של הדתי נראית מאוד מאוד דומה לאמירה "אני לא מסכים עם הטוב שלך". זה נכון; בהתחלה הדתי אכן אומר רק "אני לא מסכים עם הטוב שלך"; אבל כאשר זה אינו מספיק כדי לשכנע[4] את הפלורליסט, אין לדתי ברירה אלא להמשיך לאמירה "הטוב שלך אינו לגיטימי; אין לו זכות קיום; הוא צריך להיעלם מהעולם" - ושם מתחילה בעיית האי-צדק. בגלל שאם הדתי מגדיר את הטוב שלו כך שאינו יכול לסבול אף טוב אחר, הוא מפסיק להיות טוב לגיטימי. כי אז מתחילים להגביל את יכולתנו להביע דעה לגבי קניית הרכיבים, תחזוק המזווה, והשימוש במטבח. כי אם הדרך היחידה לכבד את הטוב של הדתי היא להפסיק לכבד את הצדק, זו הנקודה שבה מפסיקים לכבד את הטוב של הדתי, ומחליטים להגביל אותו.

צדק הוא שיוויון הזדמנויות. בחירות הוגנות, שמאפשרות לכולם הזדמנות להשפיע על חלוקת משאבי הציבור; הזדמנות שווה להיות חלק ממקבלי ההחלטות; חופש לנצל את ההזדמנויות הללו, החופש מאלימות, מרדיפה, מכפייה. אלו הם הערכים של החברה המודרנית. בתוך החברה המודרנית, מקובל לחלוטין שבדרכים כשרות מיעוט (או רוב) ינסה לקדם את מושג הטוב שלו עצמו. מיעוט (או רוב) שמעוניין שחברה ציבורית שמופעלת על-ידי המדינה לא תופעל בשבת יכול להפגין, להצביע בעד נציגי ציבור שמסכימים איתו, להפעיל לחץ כלכלי; אלו כולן שיטות לגיטימיות. כאשר שיטות אלו לא עובדות, כאשר רוח הזמנים מובילה, למשל, לכך שסטודנטים ירצו להיות מסוגלים לנסוע בערב שבת לבלות במרכז העיר, אז חרדים מאיימים באלימות. אלימות שפרצה בעבר, ואלימות שתפרוץ בעתיד.

בחברה המודרנית שלנו, כדי שתהיה צודקת, מוטל עלינו להבחין בין הצודק ללא-צודק; מוטל עלינו להבין מתי האדם שאיתו אנחנו מדברים, מתדיינים, מתווכחים, מקבל על עצמו את כללי המשחק הצודקים ומבין שעלול להיווצר מצב שבו הטוב שלו יוגבל לטובת אחרים[5]. אם האדם העומד מולנו בכלל לא מקבל על עצמו את הבסיס הצודק שבעזרתו אנחנו מנהלים את חדר האוכל שלנו, אז כל הדיון על "טוב", מיותר. אין לנו בשביל מה לדבר על זכויות, על חופש; אין לנו בשביל מה להתפשר על מה נקנה ומתי נבשל - בגלל שהפשרה תמיד תמיד תהיה מהצד שלנו. כי הוא החליט, עוד לפני שהגיע לשיחה, שלעולם לא יוותר על עמדתו עבור הטוב שלנו.

שנה שעברה עבדתי ביום כיפור, ואבא שלי גילה לתדהמתו שאני מתכוון לנהוג, במהלך יום כיפור, לעבודה. הוא החוויר מעט, התלבט אם "לאסור עליי" או לא, וציין, בתוקף משהו, שהוא מאוד אוהב כיצד המדינה כולה (לפחות החלק היהושראלי שבה) עוטה בגדי חג ונשארת בבית. יש בזה משהו יפה. הסכמתי איתו. שאלתי אותו אם זה נגד החוק; "לא" מיהר להגיד "ואם זה היה, אז בכוונה הייתי נוסע ביום כיפור." שם בדיוק נמצא ההבדל. אני מאמין שרוב היהושראלים מסכימים עם אבא שלי; הם רוצים שלא תהיה תחבורה ציבורית בשבת, הם רוצים שלא ינהגו ביום כיפור, ושלא ימכרו חמץ בפסח. הם רוצים שהרבה מאוד דברים שקורים היום, ימשיכו לקרות גם בעתיד, ובכל זאת, הם לא מוכנים לקבל דקירות במצעד הגאווה, או בלטות בראש של שוטרים, או שריפת פחי אשפה. הם מבינים את ההבדל בין "טוב" ל"צודק", בין לצאת לכיכר, או להחזיק ידיים, או לצעוד לכנסת ולשבת באוהל, ובין אלימות ורצח. על ההבדל הזה יש לעמוד בתוקף, וכאשר אתם מנהלים את השיחה הבאה, הוויכוח הבא, ומישהו מאשים אתכם שתל-אביב ריקנית וחסרת ערכים, תשאלו את עצמכם, אצל מי נמצא הצדק הגדול יותר.


1 - אי אפשר להבחין מהטקסט, אבל אימא שלי אומרת את השמות במבטא ספרדי...
2 - סתם דוגמה
3 - דוגמה נהדרת יש כאן, מתחילה ב-1:20 (בעצם, זה לדעתי הפרק הכי מבריק של הסדרה אי-פעם בגלל החנות של דארמה...)
4 - תרגיל למתקדמים: מדוע המילה "לשכנע" טעונה כאשר מדובר בדיון על דת?
5 - דמיינו לעצמכם, מדינות שבהן יהודים המשרתים בצבא לא מקבלים חופש מיוחד להתפלל, יהודים שומרי כשרות מביאים אוכל מהבית וחדר האוכל אינו כשר, יש אוטובוסים לכל אורך השבוע, ואפשר לשים פוסטרים של נשים ברחוב בלי שירססו אותן בשחור...

Non More Wonderful than Man

יש שפע פלאים מדהימים,
אך אין דבר-מה מדהים
כמו האדם.
לנכח סופת החרף
הוא עובר בים האפר,
עושה דרכו
במצולה השוצפת.
הוא מיגע את הקדומה באלים,
את האדמה הנצחית הבלתי-נלאית,
הופך בה עם גזע הסוסים
הלוך ושוב בעקבות המחרשה
מדי שנה בשנה.

את שבט הצפרים השאננות
הוא צד ברשתותיו,
ואת חיות-הבר למיניהן;
ליצורי הים
פורש מארג מכמרותיו
האדם רב-הכשרון.
הוא ממציא תחבולות להשתלט
על בעלי-החיים בסבך ובצוק,
את הסוס סבוך-הרעמה,
את השור האדיר שבהר
הוא מאלף לשאת בעל.

גם דבור הוא למד,
לחשוב חיש כמו הרוח,
וסגל לעצמו רגשות
המעצבים סדרי מדינה;
הוא יודע כיצד לחמק
מחצי הכפור המציקים
ללן מתחת לשמים
וממטחי הגשם.
לכל הוא מוצא אמצעי,
כי באמצעי תלויה התקדמותו,
רק מפלט מן המות
אין בכחו להמציא,
אם כי גלה תרופה
גם למחלות בלי תוחלת.

לא יאמן עד כמה
תבונתו רבת תושיה -
והיא מופעלת
פעם לשלילה ופעם לחיוב.
כשהוא מקיים את חקי הארץ
ואת שבועתו לצדק האלהי -
הוא מתעלה עם מדינתו.
אך אין מדינה לאדם
שמתוך שחצנות
נוטה לבטל כל ערך.
אדם שזוהי דרכו
אל ישהה במחצתי
ואל יהיה לי אח לדעה!


(סופוקלס, ״אנטיגונה״, תרגם א. שבתאי)



---
It's more than a joke.

יום שלישי, 1 בפברואר 2011

זה לא בלייזר

בלייזר התחילו לקנות בדיחות מאמריקאים. איכשהו, עיברות מזעזע של ביטויים אמריקאיים מוצא דרכו לעיתון: אינדיאנים מכונים ״ילידים אמריקאיים״; משחקי ספורט הם ״הלחם והחמאה״ של חברת EA; ״תעשה לי ריטה עם הכל״ (במובן make me a Rita with everything) ואני חייב לשאול: מה, לעזאזל?

בלייזר הוא המגזין האחרון שצריך לתרגם גרוע ביטויים משעממים - הוא מביא אותה בעברית נמוכה על נושאים ברומו של עולם, כותב באינטליגנציה גם על נושאים טפשיים ובדרך כלל מצחיק. אז האם אנחנו מסתכלים על עורך מאבד בטחון עצמי, או על עבודה מרושלת שצצה בכל מקום אחרי כמה שנים?

הכתבה המזעזעת של החודש מביאה את דבריו של מתנחל אלים שמצדיק את הרעיון של טרור יהודי בשטחים. בדרך כלל כתבות של בלייזר לא מכילות ראיונות; כתב אמור לכתוב מהניסיון של עצמו, והכתיבה משקפת את הטעם שלו. בלייזר מוכר לנו את הגברים שכותבים אותו (ואת קארין ארד), לא רק מעניין אותנו בנושא הכתבה עצמו.

״ערבים הם האויב. השאר רק משתפי פעולה״ לא נכתב על-ידי כתב בלייזר; הוא רק לחץ על Rec ותמלל את השיחה. יש, אולי, טרוריסטים חלקי לשון ומעניינים, שמבינים את סביבתם וקהל הקוראים מספיק כדי לנסח טור מעניין בישיבה. לא א׳. הוא נקרא כמו צעיר משועמם ומפונק, שלא מבין למה ״אזרח ישראל, בארץ ישראל״ לא מקבל אותן זכויות כמו כולם. האינתיפאדה היא מבחינתו פשע לא מוצדק, ואם הצבא ישמור על הערבים מאלימותם של המתנחלים, זו סיבה להגביר מאמצים, לא מניע לפקפוק במטרה.

זו רשלנות מהסוג הגרוע. הכתב לא מוסיף כלום, וקיבלתי את הרושם הלא נעים שהוא מצטט את א׳ כמעט בשלמותו לא כדי לזעזע, אלא כדי לתת במה למי שאין לו גישה נוחה לתקשורת.