יום ראשון, 27 בפברואר 2011

על טעם וריח יש מה להתווכח

לפני כמה שבועות הזמנתי את אימא שלי לארוחת ערב ב-Hudson Brasserie (זה כי פלאפון גנבים; אבל זה סיפור אחר, ולא מעניין). אני הזמנתי מה שאני תמיד מזמין בעוד אימא שלי הזמינה סוג של טקס-מקס, היה שם בשר ופירות ים ובאמצע קוביה בגוון צהבהב-ורדרד שטענה בתוקף שהיא טמלס; אימא שלי טעמה מהדבר רק ביס אחד והפטירה "הטמלס שלי יותר טובות[1]." הייתה פאוזה, כי אימא שלי לא רגילה לכבד את עצמה במחמאות לעתים קרובות, ואז היא מוסיפה "לטעמי, לפחות".

המשפט הזה עשה לי כזה קליק רועש בשכל, שמיד פצחתי בנאום של חצי שעה על הכפייה הדתית. מטאפורות טובות, בכל זאת, לא באות כל יום. "לפחות עדיין יש לך זכות לקבוע שזו טמלה פחות טובה מהטמלה שלך; ששלך יותר טובה. בדיוק את הזכות הזו הדתיים רוצים לקחת ממך." היא מביטה בי בלי הבנה; טוב, לא אמרתי שהמטאפורה לא דורשת הסבר. 

את התקיפה מהימין על החברה הפלורליסטית[2] תוכלו לשמוע, בהרבה צורות וגוונים, אבל כולן עושות אותו הדבר: הן מבלבלות בין חברה פלורליסטית, המוכנה לקבל מושגים מתחרים של "טוב", עם רלטיביזם מוסרי, המוכן לקבל מושגים מתחרים של "צדק". חברה פלורליסטית היא החברה שאנחנו רוצים לחיות בה; רלטיביזם מוסרי הוא מפלטו של חסר השכל, המתעלם מחובתו להפעיל את כושר השיפוט שבו חונן כבריה תבונית, ומסרב להביע דעה[3].

בפשטות, המטאפורה אומרת ככה: בעולם יש הרבה רכיבים שונים, ואפשר לבשל מהם המון מאכלים. בעוד שכל אחד רשאי לבחור איזה רכיבים שהוא רוצה ולבשל מהם איזה מאכלים שמתאימים לו (ז"א להכין את האוכל "הטוב בעיניו"), אסור, אין זה צודק, להתעלם מכך שאנחנו כולנו נמצאים באותו חדר אוכל, ומשתמשים באותו המזווה ובאותו המטבח. יש לנו משאבים מוגבלים, ויש להחליט כיצד לחלק אותם. לכן אנחנו צריכים למצוא דרך צודקת עבור כולנו להחליט איך לחלק את המזווה, ומי יכול להשתמש במטבח, איך, ומתי. אם אתה רוצה גם להזמין מישהו לשולחן שלך לטעום מהמנה שלך - ובכן, זכותך; אבל הזכות שלך לקדם את הטוב שלך אינה שקולה לאיסור על הטוב של אחרים. אין זה צודק לאסור על אחרים לבשל מה שמתאים להם, ובפרט אסור לך להשתמש בכוח ואלימות כדי למנוע מהם את הטוב שלהם.

הימין הדתי בישראל (וגם, באירוניה טעימה לחיך שאפשרית רק בישראל, השמאל הדתי בישראל...) מאשים את הפלורליסטים מהצד השני, אלו מהימין שנגד כפייה דתית ואלו מהשמאל שבעד מושגי טוב אחרים, ברלטיביזם מוסרי. זו טקטיקה שמטרתה להחליש את עמדתו המוסרית של הצד השני, באמירה המסולפת שהערך "כל אחד זכאי לטוב של עצמו" שקול לאמירה "אין בעצם טוב", שהיא כמובן ריק מוסרי. זה מאפשר לדתיים לדרוש שהמזווה יכיל רק רכיבים כשרים, והמטבח יהיה כשר תמיד ("הרי לכם לא אכפת, ולנו כן"). זו כמובן אינה הצעה צודקת; צדק לא מתקיים במקום שבו אין לכל אחד זכות לקבוע את הטוב עבור עצמו ועבור מה ששלו.

מכיוון שקל יחסית להראות שהעמדה של הפלורליסט היא עמדה צודקת (משום שאינה מונעת מהדתיים לקנות רכיבים כשרים ולהכשיר את המטבח בשעת הצורך), מדוע כל כך קשה לפלורליסט להתווכח עם העמדה הדתית? בגלל שהשיחה כולה: על הרכיבים, המזווה, המטבח אינה הוגנת ואינה הגונה: הפלורליסט מוכן לקבל הגדרות שונות לטוב; בעולמו, הטוב של הדתי מתקבל. אבל אצל הצד הדתי, לא. בעולמו, הטוב של הפלורליסט, אינו טוב, אינו יכול להיות טוב, וחמור מזה, פוגע בטוב שלו עצמו. רק הטוב של הדתי הוא טוב; כל מה שאינו הטוב של הדתי, משמיד את הטוב של הדתי. הפלורליסט מוכן לקנות בסופר גם בשר כשר וגם לא כשר; מוכן לבשל אחרי שהכשירו את המטבח, ומוכן אפילו להכשירו אחרי שיסיים את שלו. "לא" אומר הדתי "הדרך היחידה לקיים את הטוב שלי היא אם כולם יהיו כמוני."

לפלורליסט קשה להבין את הבעיה עם זה כי בהתחלה, האמירה של הדתי נראית מאוד מאוד דומה לאמירה "אני לא מסכים עם הטוב שלך". זה נכון; בהתחלה הדתי אכן אומר רק "אני לא מסכים עם הטוב שלך"; אבל כאשר זה אינו מספיק כדי לשכנע[4] את הפלורליסט, אין לדתי ברירה אלא להמשיך לאמירה "הטוב שלך אינו לגיטימי; אין לו זכות קיום; הוא צריך להיעלם מהעולם" - ושם מתחילה בעיית האי-צדק. בגלל שאם הדתי מגדיר את הטוב שלו כך שאינו יכול לסבול אף טוב אחר, הוא מפסיק להיות טוב לגיטימי. כי אז מתחילים להגביל את יכולתנו להביע דעה לגבי קניית הרכיבים, תחזוק המזווה, והשימוש במטבח. כי אם הדרך היחידה לכבד את הטוב של הדתי היא להפסיק לכבד את הצדק, זו הנקודה שבה מפסיקים לכבד את הטוב של הדתי, ומחליטים להגביל אותו.

צדק הוא שיוויון הזדמנויות. בחירות הוגנות, שמאפשרות לכולם הזדמנות להשפיע על חלוקת משאבי הציבור; הזדמנות שווה להיות חלק ממקבלי ההחלטות; חופש לנצל את ההזדמנויות הללו, החופש מאלימות, מרדיפה, מכפייה. אלו הם הערכים של החברה המודרנית. בתוך החברה המודרנית, מקובל לחלוטין שבדרכים כשרות מיעוט (או רוב) ינסה לקדם את מושג הטוב שלו עצמו. מיעוט (או רוב) שמעוניין שחברה ציבורית שמופעלת על-ידי המדינה לא תופעל בשבת יכול להפגין, להצביע בעד נציגי ציבור שמסכימים איתו, להפעיל לחץ כלכלי; אלו כולן שיטות לגיטימיות. כאשר שיטות אלו לא עובדות, כאשר רוח הזמנים מובילה, למשל, לכך שסטודנטים ירצו להיות מסוגלים לנסוע בערב שבת לבלות במרכז העיר, אז חרדים מאיימים באלימות. אלימות שפרצה בעבר, ואלימות שתפרוץ בעתיד.

בחברה המודרנית שלנו, כדי שתהיה צודקת, מוטל עלינו להבחין בין הצודק ללא-צודק; מוטל עלינו להבין מתי האדם שאיתו אנחנו מדברים, מתדיינים, מתווכחים, מקבל על עצמו את כללי המשחק הצודקים ומבין שעלול להיווצר מצב שבו הטוב שלו יוגבל לטובת אחרים[5]. אם האדם העומד מולנו בכלל לא מקבל על עצמו את הבסיס הצודק שבעזרתו אנחנו מנהלים את חדר האוכל שלנו, אז כל הדיון על "טוב", מיותר. אין לנו בשביל מה לדבר על זכויות, על חופש; אין לנו בשביל מה להתפשר על מה נקנה ומתי נבשל - בגלל שהפשרה תמיד תמיד תהיה מהצד שלנו. כי הוא החליט, עוד לפני שהגיע לשיחה, שלעולם לא יוותר על עמדתו עבור הטוב שלנו.

שנה שעברה עבדתי ביום כיפור, ואבא שלי גילה לתדהמתו שאני מתכוון לנהוג, במהלך יום כיפור, לעבודה. הוא החוויר מעט, התלבט אם "לאסור עליי" או לא, וציין, בתוקף משהו, שהוא מאוד אוהב כיצד המדינה כולה (לפחות החלק היהושראלי שבה) עוטה בגדי חג ונשארת בבית. יש בזה משהו יפה. הסכמתי איתו. שאלתי אותו אם זה נגד החוק; "לא" מיהר להגיד "ואם זה היה, אז בכוונה הייתי נוסע ביום כיפור." שם בדיוק נמצא ההבדל. אני מאמין שרוב היהושראלים מסכימים עם אבא שלי; הם רוצים שלא תהיה תחבורה ציבורית בשבת, הם רוצים שלא ינהגו ביום כיפור, ושלא ימכרו חמץ בפסח. הם רוצים שהרבה מאוד דברים שקורים היום, ימשיכו לקרות גם בעתיד, ובכל זאת, הם לא מוכנים לקבל דקירות במצעד הגאווה, או בלטות בראש של שוטרים, או שריפת פחי אשפה. הם מבינים את ההבדל בין "טוב" ל"צודק", בין לצאת לכיכר, או להחזיק ידיים, או לצעוד לכנסת ולשבת באוהל, ובין אלימות ורצח. על ההבדל הזה יש לעמוד בתוקף, וכאשר אתם מנהלים את השיחה הבאה, הוויכוח הבא, ומישהו מאשים אתכם שתל-אביב ריקנית וחסרת ערכים, תשאלו את עצמכם, אצל מי נמצא הצדק הגדול יותר.


1 - אי אפשר להבחין מהטקסט, אבל אימא שלי אומרת את השמות במבטא ספרדי...
2 - סתם דוגמה
3 - דוגמה נהדרת יש כאן, מתחילה ב-1:20 (בעצם, זה לדעתי הפרק הכי מבריק של הסדרה אי-פעם בגלל החנות של דארמה...)
4 - תרגיל למתקדמים: מדוע המילה "לשכנע" טעונה כאשר מדובר בדיון על דת?
5 - דמיינו לעצמכם, מדינות שבהן יהודים המשרתים בצבא לא מקבלים חופש מיוחד להתפלל, יהודים שומרי כשרות מביאים אוכל מהבית וחדר האוכל אינו כשר, יש אוטובוסים לכל אורך השבוע, ואפשר לשים פוסטרים של נשים ברחוב בלי שירססו אותן בשחור...

Grab This Widget

2 comments:

Nathan Aharonovich אמר/ה...

דת, זה מגעיל אותי.

ג'ו כלום אמר/ה...

כן, אבל...
כן, אבל אתה מסרב להסתכל על זה מנקודת המבט של הדתיים. גם אתה מאמין שיש דברים שאסור לעשות במטבח - לשרוף אותו, למשל. לזהם אותו, אולי. כאלו דברים. מנקודת המבט של הדתיים, הרבה דברים שקולים לזה - לא להתפלל, לתת להומואים להסתובב ככה לבד ברחוב בלי שיכו אותם, לתת לנשים זכות הצבעה, כל אלו שקולים לשרפת המטבח וזיהום האוכל. וזה שזה טוב לי לשרוף את המטבח בטח לא מקדם את הצדק הכללי.

וזאת הבעיה - לא שהדתיים הם אנשים מרושעים שרוצים לכפות עלייך דברים, אלא שהם חיים בעולם פרימיטיבי ולא הגיוני, שבו איש דמיוני מהחלל יכעס עליהם אם הם ירשו לאנשים לבחור את המיניות שלהם לבד ולנשים ללבוש מכנסיים. זה מה שצריך לתקן, לא את הרשעות הזדונית המדומיינת שלהם.

הוסף רשומת תגובה