יום חמישי, 17 במרץ 2011

חמישה תנאים של המצב

בזמן ארוחת צהריים, על שניצל, אפונה ואורז אני קורא על יפן; עמודי החדשות מלאים בדברים על יפן - וכך גם טורי הדעה. אחד הטורים מדבר על ההתמודדות של יפן עם הטראומה של האסונות המרובים המכים בה; יפן, אומרים כותבי הטור, תהפוך לחזקה יותר, לא חלשה יותר, כתוצאה מהטראומה. הטראומה של היפנים תהיה הזדמנות עבורם להוכיח את כושר העמידה שלהם. 


כותבי הטור מצטטים פאנל מומחים בינ"ל מ-2007, שניסח חמישה תנאים שיש ליצור כדי שאומה תוכל לצאת מחוזקת ולא מוחלשת כתוצאה מטראומה. אלו, בתרגום חופשי מהקישור:

  1. תחושת בטחון
  2. תחושת רגיעה
  3. תחושת יעילות ויכולת, ברמה אישית וקולקטיבית
  4. קידום חיבוריות (connectedness), ובהקשר זה אולי נאמר "ערבות הדדית"
  5. תחושת תקווה
כאשר קראתי את חמשת התנאים הללו, הייתה לי תחושה חזקה של חוסר נוחות. הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא נתניהו אחרי הפיגוע באיתמר וההבדלים החדים בינו לבין ראש ממשלת יפן, שעמד מול בני עמו, מול האנשים שהוא מנהיג, אלו שהוא מנהל את חייהם ואחראי לשלומם ואמר להם (מהציטוט בטור): "רעידת האדמה, הטסונאמי ומצב הכורים הגרעינים שלנו מהווים, לדעתי, המשבר החמור ביותר שפקד אותנו בשישים וחמש השנים מאז המלחמה. אם האומה תעבוד יחדיו, נוכל למשבר." אין שום דבר שמעורר רגיעה, בטחון, או תקווה בקריאות לרצח כנקמה, והבטחה שממשלת נתניהו תעשה כמיטב יכולתה למנוע שלום בעתיד.

בניגוד לדיווחים בעבר, התקשורת בישראל בעשור האחרון החלה לדווח על "נפגעי חרדה", בסדרי גודל של פי 100 מנפגעים בנפש (לדוגמה, כאן 548 נפגעי חרדה מול 3 הרוגים במבצע "עופרת יצוקה, וכאן, 1,318 נפגעי חרדה מול 52 הרוגים בזמן מלחמת לבנון השנייה). ארגון נט"ל שהוקם לטפל בנפגעי חרדה ממלחמה ופיגועים "נהנה" מדיווחים כאלה - עלייה בתרומות ופרויקטים בשילוב ארגונים מחו"ל וממשלות אוהדות (כמו גרמניה למשל) לאור דיווחים על התקפות בצפון ובדרום. אנחנו מתייחסים לכל האוכלוסיה היהודית בישראל כפגיעה לחרדה - נפגעי חרדה לא חייבים להיות באזור הפיגוע; הם רק צריכים לשמוע עליו ולהיכנס ללחץ.

האם ישראל היא אומה בטראומה? פיגועים כדוגמת זה באיתמר, מטחי רקטות על ישובים, סיפורי "כמעט ונפגע" על רקטה שפוגעת בבי"ס שפונה - אלו חייבים להכניס אותנו ללחץ. העקרונות שניסח הפאנל, מעבר לבסיס המחקרי שיש להם - נראים הגיוניים. תקווה? תחושת רגיעה ובטחון? אלו דברים שהייתי ניגש אליהם אינסטיקטיבית אם הייתי צריך לדבר עם קבוצה של אנשים שנמצאים בלחץ. למה האמירות הללו נעדרות מהדיבור של המנהיגים שלנו אלינו בעקבות משברים?
הסבר אחד ניתן למצוא בטור זה מאתר ערוץ 7. במשפט, הטיעון של הטור הוא שהתמודדות עם טראומה היא הכרה בחולשה - והכרה בחולשה תפגע באינטרסים הבטחוניים של מדינת ישראל. במילים אחרות, מנהיג יהושראלי לא יכול לעורר תחושת בטחון אם הוא מכיר בקיומו של המשבר; זה מתכתב ישירות עם האתוס הגברי, עם "הוצאת גימ"לים כסימן לחולשה". במקביל, אפשר לראות בהתקפות מימין על ארגוני השמאל יצירת מצב שלא מאפשר תחושת חיבוריות וערבות הדדית. 

היעדר תחושת רגיעה ותקווה קל מאוד להסביר; ממשלת נתניהו עקבית מדברת על כך שאין שום סיכוי לשלום. הכרה בסיכוי לשלום פירושה הכרה בכך שיש צעדים שיכולים לפגוע בסיכויים הללו; עמדה שאין שום סיכוי לשלום פירושה שאפשר לעשות מה שרוצים, כולל בניה בשטחים ופגיעה באוכלוסיה אזרחית. אנשים מעדיפים דיבור אופטימי; אבל דיבור על כך שאפשר לעשות משהו, פירושו דיבור על מה עושים כדי להשיג אותו - וזה דיבור שנתניהו ודומיו רוצים להחניק לחלוטין.

אני אופטימיסט, ומאמין חזק במסרים אופטימיים. אני מאמין שכל עשיה, ומכאן כל שינוי לטובה, מתחילה קודם כל בדיבור על כך שהיא רצויה ואפשרית. אני גם חושב שאנשים מעדיפים לשמוע מסרים אופטימיים מאשר פסימיים. בתגובה לטראומה של החיים בצל התקפות חוזרות ונשנות, בצל האפשרות המחרידה של רצח משפחות שלמות, אני שואף למנהיג (או מנהיגה) שיביטו באוכלוסיה היהודית של ישראל ויגידו בצורה ברורה: "החיים בצל הטרור הלאומי, תחת עול הכיבוש המשחית, אל מול התקפות מימין על אורך החיים שלנו, מהווים, לדעתי, משבר חמור, מהחמורים שפקדו אותנו בשישים ושלוש השנים מאז הקמת מדינת ישראל. למצב הזה יש פתרון; בטחון אמיתי, לדורות, הוא בר-השגה. אם נעבוד כולנו ביחד, ניצור כאן אומה בטוחה ושלווה." מנהיג כזה יכול ליצור את התנאים לכך שנצא מחוזקים, לא מוחלשים, מהטראומה.

Grab This Widget

0 comments:

הוסף רשומת תגובה