יום שני, 7 במרץ 2011

הם מ-פ-ח-ד-י-ם

אני רוצה, אם תרצו, להגן רגע על חלק מהימין בישראל. אולי להגן זה קצת מפוצץ: לתת פרספקטיבה למעשים שעל פניהם נראים כמו גזענות טהורה ומעוררים אצל כל אחד, אני מאמין, תמיהה לגבי שפיות מבצעיהם. זאת אומרת, איך בימינו, ולאור ההיסטוריה שלנו, אפשר לתמוך במערכת של סגרגציה, אפרטהייד, או ״מרחב חיים נקי מלאומים זרים״?

ההיסטוריה שלנו היא הפרספקטיבה.

בתחילת פעולתם יצא לי לפגוש פעילה צעירה של ״אם תרצו״. לא רק שהייתה שפויה לחלוטין, היה נראה שהיא מרגישה לא בנוח עם כמה מהאמירות היותר מיליטנטיות של ראשי התנועה. למעשה, שנאה וכעס לא היו רגשות מניעים אצלה בכלל, כי אם חשש. ספציפית, החשש משואה שניה.

זה גרם לי לשים לב שאצל פרטים מסוימים שריר וקיים מיתוס, בעל כוח רב שביכולתו להניע לפעולה, אפילו פעולה אלימה, ומצדיק עבורם התנהגות גזענית בוטה כל כך שבעולמנו המודרני והמתוקשר היטב קשה להצדיק.

המיתוס קצר ורב עוצמה: ״אם הלאום היהודי לא יהיה שליט על עצמו, אלא שוב יהיה עליו שליט לא-יהודי, תהיה בסופו של דבר שואה שניה. ההגנה היחידה שתפעל תמיד נגד שואה שניה היא שרק יהודים יורשו לשלוט על יהודים.״

המיתוס הזה לא מחייב שנאת ערבים; המחזיקים במיתוס פועלים נגד אזרחים לא-יהודיים לא בגלל שהם ערבים דווקא; כל מיעוט במדינה הזו, גם יהודים משיחיים למשל, ימצא עצמו מטרה להתנכלות של יחידים וארגונים. העובדה שהמטרה העיקרית היא ערבים, מוסלמים או נוצרים, היא פשוט תולדת המציאות הגיאוגרפית שלנו.

המיתוס הזה חזק כל כך שהוא הדביק אפילו את ה״שמאל החדש״ כביכול, השמאל הלאומי. כאשר אנשים כמו רובי ריבלין או גדי טאוב מזהירים מ״מדינה דו-לאומית״ אין לי ספק שכל אזרח ישראלי לא יהודי מגרד בפדחתו ושואל את עצמו באיזו מדינה הוא חי עד עכשיו? כבר עכשיו במדינה שלנו מתגורר יותר מלאום אחד - אז ממה ריבלין מזהיר אותנו? מדוע סיפוח הגדה ועזה כל כך מבהיל? הסיוט הוא לא מדינה דו-לאומית, אלא ריבונות דו-לאומית; החשש שמספיק אזרחים מלאום אחר יצליחו לממש את הסיוט הנורא מכל: ראש ממשלה לא יהודי.

אין לי ספק שחלק מההתנגדות לארגונים כמו ״להב״ה״ או ״יד לאחים״ היא שיש יהושראלים גאים שמתביישים בקישור בין זהות יהודית ובין גזענות. הם יוסיפו וישאלו למה הרצון לקדם שפה, תרבות וזהות צרפתית בצרפת היא ראויה, ורצון דומה בישראל הוא משוקץ. הם יצדקו, והפעולות של אותם אנשים כנראה אכן נובעת מגאווה כאשר הורה מעדיף שהבת שלו תתחתן עם יהודי, זו גאווה כאשר הוא הולך להפגין נגד ערבים, או שולח בריונים של ״יד לאחים״ להרביץ לחתן המיועד, זה לא פחד מ״התבוללות״, כי אם פחד מהעתיד.

אנחנו כשמאלנים רוצים לקדם חברה שיוויונית; אנחנו כליברלים רוצים חברה חופשיה מאלימות פוליטית. אבל מי שמלכתחילה אינו שמאלני או ליברל, אי אפשר לצפות ממנו שפשוט יוותר; במקום זאת צריך לפגוש את מי שעומדים מאחורי הארגונים הללו, מאחורי יוזמות בגליל, מאחורי מכתבי רבנים ואיומים בהתבוללות, ולדבר איתם על הפחד שלהם.

צריך לחזק את האמון במוסדות מדינה, דמוקרטית, פתוחה, שיכולים להגן על כל מיעוט בתוכה, גם מיעוט יהושראלי, מפני רדיפה ואלימות. צריך לחזק את הגאווה בזהות היהושראלית שמגיעה מהכרה בערך שיש לה בפני עצמה, ולא כברירת מחדל שתתקיים רק כל עוד אף זהות אחרת לא תורשה להתקיים. לחזק את התחושה שעתיד ליהושראלים לא נקנה במחיר העתיד של כל השאר.

ארגון להב״ה מגן על ארבעה נערים שתקפו שני ערבים ורצחו אחד מהם, כי אחת ממטרותיו היא להגן על מגיני עם ישראל שהשלטון מתנכל להם. הארגון הזה מרגיש בנוח לפעול כך בגלל המספר הרב של אנשים שהולכים ברחוב ומרגישים שאולי יש בזה משהו; שאולי יש איזו סכנה ואותם רוצחים עוזרים למנוע אותה. האמירה שאלימות ורדיפה הן שליליות, או שיש להוציא גזענות מחוץ לשיח לגיטימי אינן מספיקות כי הפחד מאותה שואה שניה מצדיק הכול. הדרך למנוע אלימות כזו בעתיד ולהפוך את ישראל לחברה צודקת יותר היא לפגוש אותם ולשכנע אותם שאין להם ממה לפחד.


---

זה פחות מדרון חלקלק ויותר ספירלה בקרקעית...

Grab This Widget

2 comments:

דרור אמר/ה...

אני חושב שנגעת בנקודה חשובה, אבל פספסת, או שבחרת להתעלם מכמה אחרות.
קודם כל, הפחד ממה יקרה אם תהיה ריבונות שאינה יהודית לחלוטין, כמו טיעונים רציונליים אלו ואחרים, נובעים בעצמם מגזענות. אני לא בטוח אם קמה תורה גזענית שלא הצדיקה את עצמה עם טיעונים דמוי-הגיוניים עד כדי פסאודו-מדעיים. אתה יכול לנסות להרגיע כמה שאתה רוצה, הפחד האמיתי הוא לא משואה שניה אפשרית. הפחד הוא מ"ההם", שהם לא "אנחנו".
חוץ מזה, אני לא מסכים שגרעין ההתנגדות לריבונות שיוויונית הוא פחד מהמיתוס שהזכרת. שורש הבעיה לדעתי הוא הגדרה עצמית - אם לחזור לקלישאה המוכרת "מדינה יהודית ודמוקרטית". אנחנו (אני מניח) צאצאים של דור שבא להתיישב כאן ולהקים מדינה בשביל העם שלו. אף אחד לא הבטיח מדינה רק בשביל העם הזה (מישהו נזכר ב"בית לאומי בארץ ישראל" - ויסלחו הבקיאים ברזי ההיסטוריה על חוסר הדיוק בציטוט?), אבל היו דיבורים על מדינה יהודית. והמושג הזה די השתרש, ומכיוון שאף אחד לא ממש יודע או בטוח מה זאת מדינה יהודית, סביר להניח שהכוונה היא למדינה שהיא לא ערבית (או כל דבר אחר, לצורך העניין).
אם לנסות לקצר את ההסבר כאן - נתקלתי שוב ושוב בתפישה הפשוטה שהמדינה הזאת צריכה להיות "של היהודים". כי "בשביל עמים אחרים יש מדינות אחרות, אבל זה הבית היחיד שהוא שלנו". ומכאן קיימת איזה נטיה כמעט רפלקסיבית להרתע מכל מה שהוא לא יהודי, דפנסיביות אגרסיבית שכזאת, וקושי מסוים להפנים או להבין מה זאת מדינה שיש בה גם מקום מרכזי ליהודים (או יהושראלים) וגם לאחרים.
במילים אחרות, אני לא הייתי מגדיר את שורש הבעיה כפחד - למרות שזה קיים שם בוודאי - אלא כחוסר הגדרה עצמית מוצקה.
אם היתה הגדרה כזאת, סביר יותר שהיה יותר (או פחות, תלוי מה ההגדרה היתה... :-\ ) מקום לכל שאר האזרחים והתושבים של המדינה, בלי להאבק על כל מה שעלול אולי להחשב כיהודי בעיני מישהו.

ג'ו כלום אמר/ה...

עם כל הכבוד, הפחד הזה ראציונלי לחלוטין - תראה מה קורה היום בדרפור. תראה מה קורה בעיראק. תראה מה קרה בעזה אחרי הבחירות לרש"פ. בכל המקרים האלו אלימות נוראית הופנת כלפי אוכלוסיה אזרחית בגלל הבדלי לאום, דת, או השקפת עולם. עזה זה כאן - שנינו היינו שם. מה אתה חושב שיקרה אם פתאום נהפוך למדינה דו-לאומית? הרי הצבא יהיה דו-לאומי גם כן, ולאט לאט יתמלא בתומכי חמאס [מה היה שיעור ההצבעה לחמאס ברש"פ? 60 אחוז בערך?] - משם הדרך ללפחות ניסיון לטיהור אתני הוא לא רחוק במיוחד.

למעשה, אין מדינה דו-לאומית שהצליחה. הכי קרוב שיש לנו זה בלגיה, וגם הם עושים קולות של פירוק, אחרי היסטוריה לא קצרה של אחדות. לאומים רוצים שלטון עצמי, הגדרה עצמית, סמלים ודגלים וכו'. זה אולי טפשי, אבל זה אנושי - כולנו רוצים להאמין שהמדינה שלנו שייכת לנו, או לפחות שיש מדינה אי שם ששייכת לנו. שאנחנו חלק ממנה. זה מאפשר לנו לשקר לעצמנו שאנחנו בטוחים.

הוסף רשומת תגובה