יום שלישי, 3 במאי 2011

The Resurrection


הסימפוניה השנייה של מאהלר היא מה שצריך לתת לאנשים שאומרים שהם לא אוהבים מוזיקה קלאסית. לשים במערכת גדולה וחזקה, שמקיפה אותך בארבע קירות של מוזיקה עם נוף; לעצום עיניים ולצלול. לא להתעסק בדברים אחרים. הפרק הראשון מלא אקשן ורגש ואלימות, דוחף אותך עד לקצה גבול היכולת אבל מפסיק רגע לפניי, משאיר אותך סחוט ומתנשף על הרצפה. הפרק השני מקפיץ, זריז, כמעט אופטימי. אבל הוא לא נותן לך לשכוח שזו עדיין תפילת אשכבה. הפרק השלישי הוא Amuse-bouche שנמשך יותר מדי זמן, וכמעט ויתרתי עליו. מחשבותיי נדדו, לנשים יפות ומשחקי מחשב - שם, אני חושב, מאהלר רצה שאהיה. בחיי היומיומיים, לפני שהאלטו צועדת קדימה בפרק הרביעי ופוצחת בשיר; הוורד, הוורד האדום כדם!
הקול שלה ממלא את החלל ובלי משים אני מוצא עצמי מקשיב למה שהפכה לאחת הסימפוניות האהובות עליי. זו דרמה מתוחכמת, מאהלר, הוא משחק בין מוות לחיים, בין כוח ליופי. הפרק החמישי והאחרון לוקח אותנו לצד הקבר, רגבי בעפר נופלים והפנים מטושטשות בגשם - אנחנו מביטים למעלה אל השמיים, ומבעד לעננים רואים את השמש. האור שלה ממלא את כלי הנחושת והמיתר, את המקהלה, האלטו והסופרן; אבל המוות לא מפסיק להכות בתופים ובפעמונים, ואלו תרועותיו שמסיימות את היצירה.

****

האופן שבו אנחנו צורכים מוזיקה היום מול איך שצרכנו מוזיקה לפני מאה ולפני מאתיים שנה זה כמו להשוות לגיונר רומאי לנחת אמריקאי בנורמנדי לטייס קרב של האימפריה ב-Star Wars. הם בקושי שייכים לאותה קבוצה. כשפעלו המלחינים שכתבו ״מוזיקה קלאסית״, מלחינים שהשם שלהם מוכר לכולם אבל היצירות שלהם נשחטו לטובת צלצולי הסלולרי, כדי לשמוע מוזיקה הייתה צריך לצאת מהבית וללכת לאולם קונצרטים. יכולת להחזיק כלי נגינה בבית, וילד מחונך היטב. אחדים היו מארחים ערבים סלוניים, ומזמינים חברים. זוכרים שצפייה בסרטים עבדה ככה? היינו הולכים לקולנוע, מזמינים חברים לראות סרט שהשאלנו מבלוקבאסטר - מן הסתם, לא כל סרט היה יצירת מופת; היו דברים שנועדו סתם לשעשוע או ליום סתיו קליל. היום מנהלים מוזיקליים שמים קומדיית נעורים מטומטמת לפני אפוס היסטורי על יציאת מצרים, או משהו צרפתי בשחור לבן על אהבה בשנות השבעים לפני סרט פלוצים בהילוך איטי בכיכוב בן סטילר. הקהל בולע הכול, אולי כי הקהל זקן וסנילי. אני תוהה אם זו צורת בידור הולכת ונעלמת. היום מוזיקה מקיפה אותנו, אנחנו שומעים אותה במקום צליל חיוג, היא אצלנו בכיס, באוויר, זמינה באינסטנט, ועל כן קצרה, פשוטה, ובדרך כלל ברקע. מתי יהיה לאנשים פנאי לשבת לשמוע סרט של שמונים דקות, בלי הפסקה, שמערב בהכרח רק חוש אחד?

****

לאימא שלי ולי יש מנוי בפילהרמונית מ-2003. לעתים זה היה זמן איכות, לעתים זה היה תקוע באמצע החיים. זה תמיד היה מאתגר. יש לי זכרונות חזקים ממוזיקה קלאסית: ללכת עם אחותי הקטנה ל״תמונות בתערוכה״ ולהבין שגם רוסים אני אוהב; השיער המתנפנף של הצ׳לן בקונצ׳רטו של אלגר, שניגן וכבש עם אנרגיות של כוכב רוק; לשמוע את ״כרמינה בוראנה״, אהבתי הראשונה, הבתולית, ולהבין באמת מה היא תרומתו של המנצח...

אני חושב שעושרה, המורכבות שלה, דרישות תשומת הלב שלה לא מתאימות להיום. אולי בקטעים של שלוש דקות, לאיזו פרסומת או ברקע של קולאז׳ אסונות. אני מקווה שהיא תחזור להיות רלוונטית. בינתיים, אני שמח שיש לי את המסורת שלי, הקלאסית.


Grab This Widget

7 comments:

Standback אמר/ה...

אהבתי.

בעניין "מערב בהכרח רק חוש אחד" - ללכת לקונצרט, בעיני, בדיוק נותן לי תוספת חוש הראייה, שהופכת מוזיקה סתם (מוצלחת יותר או פחות) למשהו שאני יכול לשקוע בתוכו כל-כולי. כי *לראות* את זה קורה, להסתכל איזה צליל בא מאיפה ועל המבט המרוכז של הנגנים, *לראות* איך המנצח מוביל את הכל - זה מוסיף עוד מימד שלם ועצום.

אגב, הזמן האחר שבו אני יכול לשקוע באופן מוחלט במוזיקה היא כשאני יכול לנופף בחופשיות בידיים יחד עם היצירה.

Itai Greif אמר/ה...

תודה רבה.

"מערב רק חוש אחד" - אנחנו יושבים בשורה 33. קצת קשה לראות את המבט או את פעולות המנצח. אירונית, זה משהו שנראה הרבה יותר טוב בטלוויזיה. עבורי, היתרון העצום של אולם קונצרטים הוא הצליל; אבל בכנות, אני צריך משהו לעשות עם העיניים. מה שאהבתי בסימפוניה הזו הייתה שמהצליל הראשון, ראיתי את הסרט נפרש מול העיניים שלי.

לגבי לנופף את הידיים עם היצירה - ישבו שתי שורות מתחתינו שלושה בחורים צעירים, ואחד מהם נפנף בידיים עם היצירה די הרבה... תבוא, תרגיש חופשי!

דרור כ. אמר/ה...

מצטער. רוב מה ששמעתי זה "אויאויאוי!".
איתי, אתה צעיר מכדי לבכות את דרדור הדור, את אימת הזמינות המיידית, להתאבל על מות נשמתה של המוזיקה, ולכמוה לימים טובים יותר, שרובם לפני זמנך.
אנא ממך, שמור את הגישה הזאת לגילאים תלת-ספרתיים, או לפחות עד אחרי משבר אמצע החיים.
כמו שאפשר לנחש מהנ"ל, אני לא ממש מסכים איתך. אני חושב שאנשים שאוהבים מוזיקה עדיין עוצרים ורק שומעים מוזיקה. אני חושב שגם הם הולכים להופעות, וקונצרטים ולפעמים אפילו מחזיקים ילד קטן ומחונך שמנגן על כינור קטן במידה המתאימה. אבל רק עם רצועה, כמובן.
אני מסכים שיותר אנשים שומעים היום מוזיקה, ואני חושב שמכניסים מוזיקה להרבה יותר מקומות. כן, אתה יכול לטעון שזה גורם לזילות ביצירות וביוצרים. אבל מכאן ועד הטענה שסוג מוזיקה מסוים הוא "מורכב מדי" או "לא רלבנטי" להיום יש מרחק גדול מאוד.
הרבה יותר סביר בעיני, בהשוואה בין "פעם" ל"בימינו", שפעם היו לך רק את היצירות המורכבות, הנפלאות שמרתקות את השומע כהלום עיוורון. בימינו, עדיין יש לך את זה, אבל יש לך גם משהו שנשמע דומה בטלפון הסלולרי של מחוצ'קן בן 14 שמפריע למורה בשיעור. זאת לא אותה חוויה, זה נכון, אבל ההשוואה בין השתיים לא ממש במקום.
איך המרצים שלי היו אוהבים להגיד? "כמו להשוות תפוזים לתפוחים", בטטות לעגבניות, כפית לאופנוע.
תהנה מהחוויה שלך.
אל תעמיד פנים שמקומה אינה עימנו יותר רק כי יש עוד ירקות חדשים בגינה.

לאוטרבך אמר/ה...

תתחדש על העיצוב החדש, מה עם קטע חדש, אולי על מצעד הגאווה כדי לחנוך אותו?

Itai Greif אמר/ה...

תודה רבה. זו הדר אחראית.
מצעד הגאווה, אתה אומר?

הייתי רוצה, אבל לא הייתי...

לאוטרבך אמר/ה...

אני פתוח להרהורים פילוסופיים על החשיבות שלו בעידן המודרני, הקבוצות השונות שצועדות בו וההשפעה שלהן על אופיו וכיו"ב.

Maya Cohen אמר/ה...

נקודות מעניינות, אני באמת לא זוכרת מתי הפעם אחרונה ששמעתי מוזיקה לשם ההנאה שבדבר או שבאמת הקשבתי. גם בקולנוע לא הייתי המון זמן ואני בעיקר רואה סרטים בבית בצפייה ישירה. אני חושבת שצריך למצוא את האיזון בין שני הדברים ולא לבטל אף אחד מהם.

הוסף רשומת תגובה