יום שני, 20 ביוני 2011

מחאה נגד סגירת תיקי אונס והטרדה מינית

בחודש מרץ השנה הגישה אישה, שנכנה אותה "מיכל", תלונה על אונס נגד גבר, שנכנה אותו "יואב". "יואב" עובד בתחום התקשורת, וידוע בתחום, ולכן הוציא צו איסור פרסום מחשש פגיעה בפרנסתו (זהותה של המתלוננת נשמר בסוד מתוקף חוק העונשין[1]). הסיפור עלה לכותרות באפריל כאשר הבלוגר ריצ'רד סילברסטיין פרסם את זהותו של הנאשם, מה שהוביל כמה כותבי בלוגים ושוכני פורומים להניח שצו איסור הפרסום יצא ועמד ללא ערעור מצד התקשורת בגלל שמדובר ב"מישהו מהברנז'ה". כאשר בסוף מאי סגרה המשטרה את התיק מהיעדר ראיות, מכיוון שהיה מדובר כבר בתיק אונס בעל פרופיל גבוה, היו מארגוני הנשים שניצלו את הסגירה כדי למחות על עוולה אחרת: סגירת תיקי אונס רבים מהיעדר ראיות.

ב-9 ביוני אורגנה הפגנה מול פרליקטות ת"א, תחת הכותרת: "מחאה נגד סגירת תיקים והשתקת נפגעות אונס" - כאשר ההזמנה להפגנה דיברה על 80-90% מתיקי אונס והטרדה מינית שנסגרים בגין היעדר ראיות או חוסר עניין לציבור. תיאור ההפגנה עצמו דיבר על כך שכלב השמירה של הדמוקרטיה "החליט לעצום את עיניו" - בסיפור הזה, המשטרה, התקשורת והפרקליטות, כולם "מעוזי הגברים" משתפים פעולה כדי להשתיק נפגעות אונס: גברים אונסים נשים; גברים אחרים עוזרים להם להסתיר זאת, וכאשר הם לא מצליחים לעשות זאת, הם דואגים שתיקי אונס והטרדה מינית ייסגרו ולא יגיעו לבית המשפט. 

אני חושב שאפשר לנסח בקלות שתי מטרות שתהיה לגביהן הסכמה מקיר לקיר: צריכים להיות פחות מקרי אונס והטרדה מינית במדינת ישראל, ואחוז גבוה הרבה יותר מהמקרים שכן קורים צריכים להסתיים במשפט, ובמקרה הנכון, בהרשעה. בין התגובות היו כמה צפויות למדי: "מדובר באנס אכזרי במיוחד וזה ביזיון שהוא לא נשפט". לפי אלו, הדרך להגיע לאחוז גבוה יותר של תיקים שמגיעים לבית משפט היא לשבור את אחיזתם של אותם גברים בתקשורת, המשטרה והפרקליטות. אני רוצה להציע דרך אחרת לקדם את שתי המטרות הראויות שלנו; בפרט, אני מרגיש שהפגנות מסוג אלו, וטענות מסוג אלו, לא מקדמות את המטרות הראויות הללו בכלל. לכן, כדאי לבקר ולשנות אותן, וכך אולי לצמצם את ממדי התופעה האכזרית הזו. שכן, הסעד המשפטי לא באמת מתקן את ההשלכות הנפשיות והחברתיות החמורות על הנפגעות; צמצום התופעה חשוב לא פחות מאכיפת החוק לגביה. 

הפקפוק שלי באפקטיביות של ההפגנה התחיל כאשר קראתי את דבריה של "מיכל" (שימו לב: הפוסט מכיל תיאורים מפורשים של מין ואלימות, שעלולים להיות קשים לקריאה), שפורסמו בבלוג אמריקאי שנכתב בעברית, כדי לעקוף את איסור הפרסום הכללי[2]. עדותה של "מיכל" כתובה בלשון פשוטה והיא חושפנית מאוד. היא מדברת על רגשות ותחושות, על ההבנות שלה מדבריו והתנהגותו של "יואב" כלפיה. "מיכל" מתארת איך היא ו"יואב" הגיעו לדירתו, כאשר זרם הסיפור מופרע מדי פעם בהדגשות והערות שהרגשתי שהוספו מאוחר יותר כדי להדגיש את הדומיננטיות שלו והקורבנות שלה. הליטוש המשפטי הטריד אותי רק עד לתיאור מעשה האונס עצמו. המעשה המתואר הוא אלים, חסר פשרות, מתואר בקווים שחורים עבים שלא משאירים מקום לדקויות או התלבטות. "איך קורה", שאלתי את עצמי, "שהאיש הזה לא מגיע לעמוד בפני שופט?" הרגשתי טינה רבה כלפי "יואב", צורך עז לספק את תחושת חוסר האונים במשפט צדק - ואז המשכתי לקרוא. 

המשך סיפורה של "מיכל" מבלבל - אחרי שהאקט האלים מסתיים היא נשארת בדירתו של "יואב". היא מדברת עם אימא שלה בטלפון ואומרת לה שהיא נשארת לישון שם. ישנו אקט מיני שני. "מיכל" נשארת לישון במיטתו של "יואב", ועוזבת למחרת בבוקר. 

במהלך השבועות שאחרי, "מיכל" מנסה להבין מה קרה באותו ערב. היא מתכתבת עם "יואב", ואפילו נפגשת איתו, ובאותה שיחה, ש"יואב" הקליט[3], "מיכל" אומרת שהיא לא מאשימה אותו בכלום. המצוקה של "מיכל" הולכת וגוברת; התחושה שלי הייתה שהיא מנסה לדבר עם "יואב" לא כדי להפליל אותו אלא כדי להכניס את מאורעות אותו ערב לאיזה נרטיב הגיוני, שיהיה מוסכם על שניהם, ויפתור את מצוקתה. אבל "יואב" רק גורם לה להרגיש רע יותר. בכאבה היא מדברת עם אחותה ועם עמית לעבודה, ובסופו של דבר, הם משכנעים אותה להגיש תלונה. אני לא יודע אם הגשת התלונה גרמה לה להרגיש יותר טוב - אבל שם העדות מסתיימת.

רק על סמך עדות זו, ניסיתי לדמיין איך אמור שופט במקרה כזה להכריע בדין. נראה היה שאין שום וויכוח בין "מיכל" ו"יואב" לגבי העובדות - הם הגיעו לדירתו, היה ביניהם אקט מיני אחד, שכנראה היה אלים, אקט מיני שני, ולמחרת בבוקר היא הלכה. יש תכתובות דוא"ל, ושיחה מוקלטת - שלגבי התוכן של שתיהן אין וויכוח. נקודת המחלוקת היחידה היא שאלת ההסכמה: האם "מיכל" הסכימה לאקטים המיניים או לא. כשניסיתי לדמיין את אותו שופט, לא ראיתי איך הוא מסוגל להכריע בשאלה הזו, ואיזו תכונה מיוחדת אנחנו מצפים שתהיה לו, שתאפשר לו להכריע בשאלה הזו?

אחד הדברים ש"מיכל" הדגישה בסיפורה היה האלימות הרבה של האקט המיני. החבורות שנשארו מאותו ערב והמצוקה הפיזית משכו תשומת לב, ועזרו לסובבים אותה להגדיר את מה שקרה ל"מיכל" כאונס. אבל אחרי שהצלחתי להתגבר על התיאור הברוטלי של האקט, מה שמשך את תשומת ליבי הייתה היקף הפעמים שבהן "מיכל" מדברת על חוסר היכולת שלה לזוז, לדבר, לפעול. אני משוכנע שאם נשאל את "יואב" אם אנס את "מיכל" הוא יגיד שלא, אבל אם נשאל אותו הביעה הסכמה ברורה לכל האקטים המיניים, מה תהיה תשובתו? האם זו תהיה תשובה שמבוססת על "תחושות" ועל "ברור שהיא רצתה את זה", או על הבעת הסכמה בצורה אקטיבית?

שמתי לב שבתגובות, הן התגובות ש"מיכל" מתעדת בסיפור שלה והן בתגובות בבלוגים השונים, אין התייחסות ליכולתה של "מיכל" לקבל החלטות. זה הפתיע אותי, במיוחד בגלל שברור לנו שהסכמה היא לא רק הנהון פורמלי; אנחנו מבקשים שהאישה המעורבת באקט המיני תהיה מסוגלת להסכים: למשל, אם מדובר בנערה עד גיל 14 החוק מגדיר את הבעילה כאונס גם אם הייתה "הסכמה". חשתי שמה שאמור לקרות הוא, שאם גבר מספר לחבריו בהתלהבות שעשה סקס אתמול בלילה עם מישהי כל כך שיכורה שהיא רק נעה קצת מצד לצד, הזיזה את זרועותיה בריפיון ומלמלה מילים לא ברורות מדי פעם, התגובות צריכות להיות חריפות. 

יש לי רעיון למה לא שומעים ביקורות כאלו: הן קרובות מדי לסוג מסוים של ביקורת שמוקצה מחמת המיאוס. יש ביקורות שעולות אחרי מקרי אונס, שלא צריכות לעלות: למשל, מצביעים על סגנון החיים של האישה ואומרים "היא עושה הרבה סקס עם הרבה אנשים, אז לא פלא שהיא נאנסה", או שואלים אם היא "הזמינה את האונס" - לדוגמה, במקרה הזה, "מיכל" עלתה עם "יואב" לדירה שלו. ביקורות אלו שמות אשמה באונס על האישה, או מבטלות את היכולת שלה להתלונן על אונס בגלל ההיסטוריה המינית שלה. אבל, אם אני רוצה להפסיק לדבר על אונס כאקט אלים, ולדבר עליו בצורה רחבה יותר ולומר שכאשר אישה לא מסוגלת להביע הסכמה, אז כל אקט מיני הוא אונס, אין לי ברירה אלא גם להגיד שכאשר אישה כן מסוגלת להביע הסכמה, זו אחריותה להביע חוסר הסכמה. אם היה אקט מיני, והיא לא הביעה חוסר הסכמה, איך נגדיר את האקט כאונס?

אם אין על האישה שום אחריות להביע הסכמה או חוסר הסכמה[4], אנחנו מוגבלים בדיבור על אונס כאקט מיני אלים וכפוי, שבו האישה פאסיבית לחלוטין; ולכן היא נדרשת בהכרח להראות שהאקט נכפה עליה. כאשר קשה, או בלתי אפשרי, להדגים שהאקט הזה אכן נכפה עליה, למערכת אין ברירה אלא לפטור עצמה מהתיק בהיעדר ראיות. זה בעייתי במיוחד במקרים הרבים שבהם אישה נאנסת על-ידי גבר שהיא מכירה בסיטואציה שהיא מתחילה בה מרצונה החופשי: תלמידה שמגיעה לפגוש מרצה לבד בביתו; בחורה שיוצאת לדייט וחוזרת עם הבחור לדירה שלו; אישה שנאנסת על-ידי בעלה... אם אנחנו לא מציבים אחריות כלשהי עליה, האישה נדרשת להציג את המקרה ככזה שבו לא "אמור" להיות סקס, ולכן בהגדרה כל אקט מיני הוא כפוי, וההסכמה שלה אינה רלוונטית. זו הסיבה להדגשות של "מיכל" בסיפור: שלא גילחה רגליים, שדובר מראש שלא יהיה סקס; שהייתה זו הייתה פגישה בין ידידים. כך, אם היה אקט מיני, עובדה שאין עליה עוררין, בהכרח מדובר באונס כי הרי מראש "מיכל" ביטלה את האפשרות שיכולה הייתה להסכים לו. במקום זאת, אם היינו עוברים לדבר על מקרה שבו, בלי תלות במקום שבו התחלנו, בנקודה כלשהי האישה איבדה את היכולת להסכים, היינו מדברים על מקרה שבו בנקודה כלשהי הגבר עבר מליהנות מאקט מיני עם בגירה חופשית לביצוע עבירה. 

הבעת הסכמה או חוסר הסכמה לא חייבת להיות מילולית. היא לא חייבת להיות לכל אקט בפני עצמו, ובוודאי שהבעת הסכמה בעבר אינה מבטיחה אותה לעתיד, לאקט אחד אינה מבטיחה להכול, או בהתחלה אינה מבטיחה אותה להמשך. אבל את חוסר ההסכמה חשוב להביע, וחשוב לדבר על ההבעה הזו במיוחד בהקשר של מקרי הקיפאון הרבים שמדווחים עליהם במקרים של תקיפה מינית. אם לחזור לנקודת ההתחלה, המקום שבו נשים לא חייבות להביע חוסר הסכמה הוא המקום שבו גברים יכולים לנחש מה נשים רוצות, ולהגיד דברים כמו "היה ברור שהיא רוצה את זה", מקום שבו הטרדות מיניות ומקרי אונס נפוצים מדי. הצבת האחריות להביע חוסר הסכמה אצל האישה תצמצם את המקרים הללו, ותשאיר את המקרים שבהם האקט המיני התרחש למרות הבעת חוסר ההסכמה, או במקרים בהם האישה לא הייתה מסוגלת להביע חוסר הסכמה. 



1 - ד"ר נעמה כרמי עושה סדר ומבדילה בין צו איסור פרסום ובין איסור פרסום כללי לפי חוק העונשין בפוסט הזה
2 - אם להתייחס שוב לפוסט של ד"ר כרמי, איסור הפרסום הכללי תקף גם למתלוננת, והיא צריכה לוותר עליו בפני בית המשפט. ספק אם פרסום עדותה באינטרנט עומד בכללים אלו. 
3 - הניחוש הפרוע שלי, שאינו מבוסס על עובדות, הוא ש"יואב" הרגיש מההתכתבות שלו עם "מיכל" שהיא עלולה להאשים אותו באונס, והקליט את השיחה כדי שיוכל להשתמש בה להתנגד להאשמה כזו בעתיד. 
4 - אני כמובן מדבר על מקרים שבהם הבעת חוסר הסכמה היא רלוונטית; כמו שכבר כתבתי, במקרה של קטינות, או במקרים שבהם יש יחסי תלות או מרות, הבעת חוסר הסכמה אינה נדרשת. אלו בדיוק מקרים שבהם האישה לא מסוגלת לתת "הסכמה חופשית", ולכן כל אקט מיני הוא נגד חוק.

Grab This Widget

9 comments:

ברווז אמר/ה...

אבל, גריפון יקר שלי, למיטב ידיעתי המצב שאתה מתאר כרוצי הוא המצב הקיים. אקט מיני מוגדר כאונס אם אחד הצדדים הביע חוסר הסכמה, או שהסכמתו אינה רלוונטית והצד השני, היוזם, יודע שההסכמה אימה רלוונטית, או לא נקט באמצעים סבירים כדי לברר זאת. אולי כדאי שאסביר את נושא האמצעים הסבירים. נניח שאני פוגש מישהי. מתוך המראה שלה, לבושה ושיחה עימה ניתן להתרשם שהיא בגירה. אני מקיים עמה יחסים, ואז מסתבר לי שהיא קטינה. האם אני אשם באונס? תלוי. אם הפגישה המדוברת הייתה בפאב והגישו לאישה ההיפותטית משקאות אלכוהוליים, היה לי יסוד סביר להניח שהיא אכן בגירה ולא נדרש ממני, למשל, לבקש לראות את תעודת הזהות שלה. אם, מצד שני, פגשתי אותה בחצר בית-ספר, אז וודאי שעלי לנקוט בצעדים אקטיביים ולוודא שהיא לא תלמידת כיתה ח' בוגרת ומפותחת לגילה.
או שאולי לא הבנתי אותך, ואתה מציע שינוי לא בחוק, אלא בשיח הציבורי?

Itai Greif אמר/ה...

קודם כל, לגבי החוק, אני מציע שינוי מרחיק לכת ורחב היקף, כי כרגע החוק מגדיר אינוס כ"בעילה של אישה ללא הסכמה חופשית", כאשר בעילה היא החדרת "איבר או חפץ אחר" לאיברי המין של האישה. ההגדרה הזו היא דסקרפטיבית, ומגיעה מהתפיסה של אונס כמעין צומת בין אלימות ומין, שבו האקט הכי אלים והכי מחריד שאפשר לדמיין היא חדירה כפויה. אני מניח שאין צורך להסביר למה העובדה שאפשר לאנוס רק אישה היא עובדה פוגענית בעיניי, אבל יותר מזה, אני חושב שיש מצבים של אונס שלא קשורים לבעילה דווקא. למשל, מעביד שמכריח את העובדת שלו להיכנס איתו למערכת יחסים אינטימית, גם חוטא באונס, אפילו אם לא החדיר משהו למשהו אחר.

אתה צודק שמדובר בעיקר בשינוי בשיח הציבורי. אני מצביע על שתי בעיות: האחת, שהאמירה "תיקי אונס נסגרים בגלל שגברים לא רוצים לשפוט גברים אחרים על אונס" היא לא נכונה ולא פרודוקטיבית. השנייה, שהדיבור על אונס כרגע לא עוזר לצמצם מקרי אונס והטרדה מינית שמגיעים בעיקר, לדעתי, לא מפסיכופתים שרוצים לאנוס נשים אלא מגברים שחוצים את הגבול ולא מרגישים רע לגבי זה.

ברווז אמר/ה...

אתה בטוח לגבי לשון החוק? אתה יכול לתת לינק? אם אתה צודק אז אני בהחלט מסכים שאמירה שניתן לאנוס רק אישה היא אמירה בעייתית בלשון המעטה, וגם שאר ההגדרות שאתה מציין (אברי-מין? האם פי-טבעת נחשב) לוקות בחסר רב, אבל לגבי הסכמה חופשית - הרי שיתוף פעולה יכול בהחלט להתפרש כהסכמה לא מילולית (אם אני מנסה להסיר את תחתוניה של אישה השוכבת לצידי על המיטה, והיא מרימה את האגן שלה מהמזרון כדי להקל עלי, אני רואה בכך הסכמה להחדיר משהו למשהו אחר, הסכמה שרירה וקיימת אלא אם כן האשה המדוברת תגיד או תעשה משהו שיבטל את ההסכמה), כך שבעניין זה אני לא רואה בעייה. לגבי בעשי אונס שלא קשורים לבעילה (ונכלול בתוך בעילה גם החדרות דברים לפי-הטבעת או לפה, ואפילו שימוש בידיים לצורך פורקן), אולי יש כאלה אבל קשה לי לחשוב על אחד. בשביל זה המציאו עבירות אחרות כמו הטרדה-מינית. אונס, לעניות דעתי, מצריך יחסי-מין כאלה או אחרים, ולא מערכת יחסים אינטימית, אם כי לא לגמרי ברור לי למה אתה מתכוון במונח זה.

Standback אמר/ה...

אני מסכים איתך מאוד לגבי הקושי לאבחן אונס במשפט. אני לא חושב שאני מסכים עם המסקנה שלך.

אתה כותב שאין ויכוח על העובדות, ויחד עם זאת "לא ראיתי איך הוא מסוגל להכריע בשאלה הזו, ואיזו תכונה מיוחדת אנחנו מצפים שתהיה לו, שתאפשר לו להכריע בשאלה הזו?". אכן. אבל אתה מבקש שאישה שנאנסת *כן* תקבל את ההכרעה הזאת - ולא רק שתקבל אותה, אלא בלחץ בלתי-יתואר; בזמן אמת; כשהיא תחת התקפה פיזית ונפשית איומה. את ההכרעה שהשופט לא מסוגל לקבל בהתדיינות ושיקול דעת, "האם האישה הביעה התנגדות בצורה מספיק ברורה ונחרצת על מנת שנוכל לפסוק לטובתה במשפט," אתה דורש ממנה לקבל בתנאים הנ"ל, במקום ובמועד שבהם כנראה ההשלכות על משפט וגזר-דין הם לא מה שמעסיקים אותה כרגע.

ובוא לא נשכח שהבעת אי-הסכמה, בצורה שתהיה ברורה מספיק לתת משקל במשפט, זה דבר שיכול להיות רחוק מאוד מטריוויאלי. אם אני אגיד לך ש-א' אמרה ל-ב' "לא, אני לא רוצה," או "תשמע, אני חייבת ללכת הביתה," ועשר דקות אחרי זה הם שכבו - היתה כאן אי-הסכמה או לא? על בסיס הפרט היחיד הזה, אין לך שום דרך לדעת. מה כן יהווה הבעת אי-הסכמה "מספיק טובה"? טון תקיף מאוד? צעקות? התרחקות בכוח ויציאה תקיפה מהדירה תוך הדיפה פיזית של הגבר? זו סקלה לא-רעה, אבל ככל שאנחנו מתקדמים בה אנחנו מגיעים לדברים שיותר ויותר קשה לדרוש מאישה במצב קשה לעשות כתנאי להגדרת האירוע כאונס.

הבעת אי-הסכמה ברורה, תקיפה, ובלתי-מתפשרת היא מוצלחת מאוד כדי להמנע מאונס מלכתחילה, ובמשפט לאחר מעשה. אני חושב שחינוך ועידוד למודעות והתרחקות מסכנה היא יותר יעילה מהציפייה שאנסים יפסיקו לאנוס ומטרידים יפסיקו להטריד. אבל להפוך את הבעת אי-ההסכמה להגדרת הפשע היא בלתי-מתקבלת בעיני. סקס אמור להיות opt-in; בדרישת אחריות מצד הנאנסת, אתה בפועל מציע שאונס יהיה opt-out. זו דרישה לא הוגנת, וגם, כמו שהסברתי למעלה, לא מאוד סבירה. יש כאן בעייה עצומה ונוראית: חלק גדול מאונס הוא צמצום היכולת של האישה לסרב או להתנגד.

כתבת "אבל אם נשאל את "יואב" האם "מיכל" הביעה הסכמה ברורה לכל האקטים המיניים, מה תהיה תשובתו?". זה נראה לי יותר בכיוון הנכון. אם מין בלי הסכמה מגידרה אונס, נראה לי שאחריותו של כל צד להיות בטוח בקיום הסכמה של הצד השני. זה לא חייב להיות מילולי, אבל זה חייב להיות משהו. אם זוג שוכב בתנאים שבהם צד אחד בטוח לחלוטין שיש הסכמה, וצד שני בטוח לחלוטין שאין, אז משהו בהיתקלות הזו היא מעוותת מהיסוד, גם אם אף צד לא הוציא תרסיס פלפל.

Itai Greif אמר/ה...

@ברווז: אני בטוח לגבי לשון החוק. בדקתי כמה פעמים. ראה כאן ציטוט החוק ב"שוברות שתיקה" (http://shovrotshtika.co.il/law/%D7%97%D7%95%D7%A7-%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9F-%D7%A2%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%99%D7%9F/), וראה גם הצעת חוק של ח"כ תירוש להוסיף אינוס על-ידי אישה (http://www.knesset.gov.il/privatelaw/data/18/622.rtf)(שים לב, קובץ טקסט).

@זיו, אני לא רוצה להגיע למשפט. נפגעות עוברות שבעה מדורי גיהינום רק בשלבי החשיפה, התלונה, השיחות האינסופיות עם שוטרים ואנשי פרקליטות - ואז התיק נסגר מחוסר ראיות. אני רוצה לצמצם את המקרים שבכלל צריך להתייחס אליהם.

לא דיברתי על התנגדות לסקס; דיברתי על הבעת הסכמה לסקס, ז"א בדיוק דיברתי על סקס שהוא opt-in, ובוא לא נדרדר את האמירה שלי ל"לא נלחמת מספיק חזק, לכן נאנסת" - הצבת יותר אחריות להביע הסכמה על האישה פירושה שיש לך פחות מקרים שבו שיקול הדעת היחיד הוא של הגבר. קח לדוגמה את ההודעה של הברווז: מכיוון שמקובל חברתית שהגבר מוביל את האקט המיני, ומכיוון שמקובל חברתית שהגבר עושה זאת על סמך סימנים קלים ועדינים מצד האישה, הרמת האגן היא הבעה של הסכמה. אני לא יודע אם קראת את הסיפור של "מיכל", אבל היא מבלה חלק מהזמן בלדבר בדיוק על סימנים כאלו ולהסביר למה הם נבעו מבלבול והרצון להימנע מקונפליקט, ולא הסכמה.

אני לא רוצה לדרוש רק הבעת אי-הסכמה בצורה ברורה, אני רוצה לדרוש גם הבעת *הסכמה* בצורה ברורה.

Standback אמר/ה...

נשמע לי אז שאנחנו מאוד קרובים בדעה, רק שאני לא מבין בדיוק למה התכוונת :)

כרגע כתבת על "הצבת יותר אחריות להביע הסכמה על האישה," ובפוסט הרחבת על הבעיות שנובעות מהעדר אחריות של האישה. בקריאה ראשונה, הבנתי "אחריות" בתור "האישה צריכה להיות אחראית לכך שזה יקרה." אבל משאר מה שאתה כותב, אני מקבל רושם הרבה יותר קרוב לדעתי - לא "האישה אחראית שיקרה XYZ," אלא "XYZ צריך להיות תנאי שקיומו נבחן." ואז דווקא לא האישה אחראית לקיומו, אלא המואשם בתקיפה אחראי להוכיח או לשכנע בקיום התנאי כדי להצדיק את ההתנהגות שלו. זה מה שהתכוונת?

ואז, אם אני מבין נכון, אתה באמת לא מדבר בכלל על משפט: אם לכולם ברור שסקס זה בסדר רק אם התקיים XYZ - אם כולם יודעים שבלי שבן הזוג מבצע את "אחריות" ההסכמה, אז זה אונס - אז אנחנו מחסלים את כל אונסי ה"אבל חשבתי שהיא רוצה, ופשוט לא טרחתי לבדוק איתה." משהו כזה?

Itai Greif אמר/ה...

הניסוח שלך של אונסי "חשבתי שהיא רוצה" הוא לא מדויק. המשפט שלהם הוא "חשבתי שהיא רוצה, כי היא עשתה בעינייה מבט כזה וכזה", שזה טיעון שנראה מאוד דומה לאמירה "היא לבושה כמו זונה, ולכן מותר לאנוס אותה." לא. כדי לצמצם מקרי אונס שמתחילים ב"חשבתי שהיא רוצה" צריך להיאבק במנהג החברתי של השתיקה הנשית והפרשנות הגברית - וזה מאבק כפול. גברים מפרשים כי הנשים שותקות, לא בגלל שגברים מעדיפים סיטואציה שבה הם יכולים לפרש לא נכון ולאנוס.

צריך לבחון האם קיים תנאי XYZ לפני שמתקדמים עם האקט המיני, אבל אנחנו יודעים שהבחינה הזו היא עדינה, והיא לעתים רבות אינה מילולית. כרגע, אפשר בדיעבד להגיד "היא שתקה, אתה פירשת את זה כהסכמה, ולכן זה היה אונס", בגלל שהיא לא הסכימה מילולית לאקט המינית. אני מציע שאם יש ביכולתה לקבל החלטות, ז"א שאלכוהול או סמים או תלות לא לקחו ממנה את החופש שלה לקבל החלטות, אפשר גם לומר את המשפט "היא לא אמרה לא, ואתה פירשת את זה כהסכמה", ובנקודה זו להסתכל על שני הצדדים, ולשאול מדוע זו לא אמרה לא, ומדוע זה פירש את השתיקה כהסכמה. במציאות החברתית כרגע, שבה גברים מפרשים שתיקות, הם כן מסתכלים על הקשר ועל היסטוריה כדי להבין האם השתיקה פירושה הסכמה או לא, ואז אנחנו שוב חוזרים לטריטוריה המאוד-מאוד בעייתית של "את לבושה כזונה ולכן מותר לאנוס אותך".

המצב שאנחנו רוצים לייצר הוא מצב שבו הסימנים שהגבר מפרש כהסכמה או חוסר הסכמה הם א. גלויים יותר וב. תלויים הרבה פחות בהקשר (למשל, תלויים פחות בלבוש, או בהיסטוריה מינית קודמת). לכן, אנחנו צריכים לייצר מצב שבו האישה נותנת יותר סימנים להסכמה.

אני אקח אנלוגיה ממקום פחות טעון רגשית כמו אונס: להתחיל עם בחורה בפאב. במציאות החברתית של היום, גבר מפרש סימנים עדינים מצד האישה (למשל, קשר עין, או חיוך) כאמירה "אתה יכול לבוא ולהתחיל איתי" - וזה מייצר סיטואציה שבה גברים מה שהם רוצים איך שהם רוצים, ונשים מרגישות מוטרדות בפאבים. אם הייתי אומר "מהיום לא חוקי לגבר להתחיל לדבר עם בחורה בפאב אלא אם ביקש רשות קודם", אז 95% מהזיווגים בפאבים לא היו קורים. במילים אחרות, אני צריך למלא את השתיקה במשהו אחר. אם, לעומת זאת, היה לנו איזה סימן חזק יותר, מלא משמעות יותר (נניח, סתם לדוגמה, קריצה), שלא יכול לקרות במקרה, הגבר יוצא מעמדת הפרשן ועובר לעמדת הנמען. עכשיו הוא רק צריך לגשת ולדבר עם מישהי שהוא יודע שמעוניינת לדבר איתו.

ברווז אמר/ה...

אני חושב שהבנתי אותך, גריפון, ואני ממש חולק עליך. אני מסרב להתייחס לאנשים בכלל ולנשים בפרט כיצורים חלושים ושבריריים שאינם מסוגלים להגיד לא (כשאין יחסי מרות, טשטוש חושים וכד') כשהם לא רוצים משהו, ואני לא חושב שהחוק צריך להתייחס אליהם כך. גם לי יצא ששכבתי אם מישהי למרות שלא ממש בא לי, כי לא היה לי נעים לסרב. מה שיצא מזה זה סקס גרוע, אבל בהחלט לא אונס, גם אם היה החוק מכיר באפשרות של אישה שאונסת גבר. רבאק, אני לא חושב שצריך לדרוש משני (או יותר) אנשים בוגרים ובריאים בנפשם, ממין כלשהו, לחתום על חוזה עם אישור נוטריוני ושני עדים בכל פעם שהם רוצים להתמזמז קצת (כן, ההקצנה מכוונת). כל זמן שלא קיימים יחסי מרות/תלות, גיל צעיר של אחד (או יותר, אך לא כל) המשתתפים, השפעת סמים, פיגור שכלי וכדומה - קחו אחריות על עצמכם. הגידו לא. הכירו בכך ששיתוף פעולה, ואפילו קל כמו הרמת האגן כדי שיהיה קל יותר להפשיט אתכם, מהווה הסכמה. ואם לא נעים לכם להגיד לא, זה בסדר, זה אחלה, אבל המחיר של המנעות מאי-הנעימות הזו הוא לקיים יחסי מין למרות שלא רציתם.
ואחזור לשם הדגשה - אני מתנגד לחוקים שמניחים שאנשים אינם מסוגלים להביע את רצונם, או אי רצונם.

Itai Greif אמר/ה...

ברווז, אני לא יודע מה החוק מניח (אני לא משפטן), אבל מקריאת הודעות ב"שוברות שתיקה", יש הנחה חברתית די חזקה כזו - קריאה בדיעבד של מקרים שבהם היה "לא נעים" להגיד לא, ויחסי המין מוגדרים כעת כאונס.

אני חושב שיש דרכים לחזק את היכולת של מישהי להגיד "לא", ובין השאר זה דרך לחזק את היכולת שלה להגיד "כן".

הוסף רשומת תגובה