יום ראשון, 26 ביוני 2011

קריאה להפסיק את תהליך השלום

אתמול בלילה (25.6.2011) הייתי בהופעה של שרה סילברמן. בנקודה כלשהי בהופעה היא פונה לקהל ושואלת "יש כאן פלשתינים?" אף אחד לא עונה. אין "לא", וכמובן שאין "כן", יש רק צחוק קלוש ושתיקה מביכה. אמרתי לעצמי שהיא התבלבלה; היא הייתה צריכה לשאול "יש כאן ערבים?" כמובן שגם אז, התשובה הייתה כנראה "לא". בין 1,200 אנשים שהיו בפארק הירקון לצפות בשרה סילברמן ביום שבת בלילה, לא אופתע אם אגלה שלא היו ערבים. 

אני חי במדינה מופרדת. אני נבוך לומר שהיא מופרדת בצורה כל כך עמוקה שלקח לי הרבה שנים להבין את זה. בשום נקודה בזמן שגדלתי לא שאלתי את עצמי למה אין ערבים בבית הספר שלי. על בחינות הבגרות היו שאלות בערבית ובעברית וידעתי שאלו שתי השפות הרשמיות של מדינת ישראל כי חיים בה יהודים וערבים, והנחתי, בתור בן נוער, שאיפשהו יושב ילד ערבי ועונה על אותן שאלות מול אותה מחברת. לא שאלתי את עצמי אף פעם למה גם אין אף נערים יהודיים בכיתה שלו

את "חורף בקלנדיה" הייתי צריך להפסיק לקרוא באמצע. תיאורי האכזריות היו מוגזמים עבורי. עצמתי עיניים. לא רציתי לדעת. כאשר קראתי שמאז קום המדינה הוקמו 600 יישובים יהודיים חדשים מול 0 (אפס) יישובים ערביים חדשים, לא הצלחתי להבין למה חברי כנסת ערביים לא מתעסקים בזה, ורק בזה, כל שבוע בכל שנה מאז 1948. אני עדיין לא מצליח. פוסטים כאלה מעוררים בי בעתה: הם מתארים מדיניות שיטתית, בת עשרות שנים, של ייהוד אזורים. היום אני כבר לא ילד; אני יודע למה אין ערבים בנס-ציונה: איזו משפחה ערבית תרצה לעבור לגור שם, להיות המשפחה הערבית היחידה? בגן הילדים האחרים יצביעו על הילדים שלהם, ישאלו לגבי השם ושם המשפחה המוזרים, המבטא. בזמן סוכות או שבועות, הם יהיו עם הילדים האחרים? יקשטו את הסוכה, או יצבעו ציורי נוף? בזמן שיעורי תנ"ך, הם יישבו בחדר מורים? 

אני מודה שעד שלב די מאוחר, חשבתי בכנות שרוב האנשים משני הצדדים רוצים סוג כלשהו של "הסכם שלום". דובר על הנושא כל כך הרבה שגם ידעתי פחות או יותר איך הוא ייראה: מדינה פלשתינית, גבולות 67' עם חילופי שטחים, כן לבירה במזרח ירושלים, לא לזכות השיבה. התוצאה הסופית של ההסכם נראתה ידועה לכולם; השאלה היחידה הייתה אם ימותו חמשת אלפים או חמישים אלף לפני שיישמו אותו. במלחמת לבנון השנייה הייתי במילואים, שלישון קטון בגדוד טנקים שנכנס לתוך לבנון והפציץ כפרים. במפקדה היו מקושרים לאגד תותחנים שהפגיז כפרים עמוק יותר בתוך לבנון; השפה שבה אנשים השתמשו הייתה חד-משמעית: לעשות כמה שיותר נזק, לגרום כמה שיותר הרס, ולא משנה המחיר. אחד החיילים אמר שאנחנו עושים "עבודת קודש": מגינים על חיי יהודים בארץ ישראל. משימת הצבא היא "להגן על אזרחי מדינת ישראל", אבל מטרתנו במבצע הזה לא הייתה להגן על "אזרחים"; היא הייתה להגן על יהודים.

עד לעופרת יצוקה כבר היה ברור לי שהרוב המוחלט של יהושראלים לא שואל "כמה אנשים נהרגו" הוא שואל "כמה יהודים נהרגו" בכל מקרה של היתקלות אלימה בין הצדדים; מבצע צבאי שבו נהרגו 20 יהושראלים ו-100 פלשתינים שקול לחלוטין למבצע צבאי שבו נהרגו 20 יהושראלים ו-1,000 פלשתינים; זו הסיבה לשינוי בתפיסה של צה"ל: למה מפגיזים כל כך הרבה, כל כך בקלות. כי מבצע צבאי שבו נהרגו 20 יהושראלים ו-1,000 פלשתינים עדיף על מבצע צבאי שבו נהרגים 40 יהושראלים ו-100 פלשתינים, כי חיילים נזהרו בבחירת מטרות, במחיר הבטחון האישי שלהם. 

ברגע שנתניהו נבחר להיות ראש ממשלה, המדיניות שלו נראתה לי ברורה: להשהות לכמה שיותר זמן. נתניהו, כמו הרוב הגדול של הפוליטיקאים ב"ימין", שבוי בתוך תפיסה מיסטית של המציאות: כולם, לא משנה אם הם נוצרים או מוסלמים, קרובים או רחוקים, הם אנטישמיים. עמוק בפנים, גם אם הם לא מודים בזה באמת, הם שונאים יהודים. לכן, זו רק שאלה של זמן לפני שאומות העולם יתאחדו כולן נגדנו ויעיפו אותנו לים, או חזרה לפולין, או אפילו רק חזרה לתוך גבולות 48'. מכיוון שהסוף ידוע מראש, כל שנותר הוא להיצמד לרגבים כמה שיותר זמן לפני שמעיפים אותנו משם.

ברגע שמבינים שנתניהו לא רוצה לפנות שטחים, ההתנהגות שלו הופכת למאוד רציונאלית: אי אפשר לכבוש באמת את השטחים, קרי להפוך אותם לשטחי מדינת ישראל לפי החוק הבינ"ל, כי אז יהיה צריך לתת לפלשתינים השוכנים בהם אזרחות ישראלית, וזה אומר זכות הצבעה. המחיר האמיתי בהשהיית פתרון סופי לסכסוך הוא בסבל פלשתיני; יש מספיק עדויות על הסבל הזה, גם בלי ללכת ל"משבר הומינטרי" בעזה - רופאים ללא גבולות, אמנסטי, Human Rights Watch, ארגוני האו"ם... מגבלות על תנועה, על עבודה, מגבלות על גישה למים, לאוכל, לסיעוד רפואי, זכויות אנוש בסיסיות שנמנעות מהם - לדברים האלו יש משמעות עבור ארגוני שמאל בינ"ל. עבור רוב היהושראלים בארץ, סבל ערבי לא נספר במחיר המדיניות שלהם. רק סבל יהודי. סגר הרמטי על השטחים מוריד סיכוי לפיגועים קרוב מאוד לאפס, והסבל היהודי מצטמצם בהתאם. לכן אין עם המדיניות הזו שום בעיה.

הגזענות הזו כל כך עמוקה, כל כך בסיסית, ש"השמאל הלאומי" אימץ אותה כמדיניות אמיצה חדשה לכיבוש המרכז הפוליטי והפיכה למפלגת שלטון. למה שנצביע למען השמאל הלאומי? למה שנתנתק מהשטחים? כי אם נמשיך להחזיק בהם אנחנו עלולים "להפוך למדינה דו-לאומית". מדינה שבה חיים שני לאומים: היהודים, והפלשתינים. למרבה האירונית, רק ליברמן אמר את האמת וחשף את הגזענות הזו: אנחנו כבר חיים במדינה דו-לאומית. יהודים וערבים. "למה", ליברמן שואל, "רק לערבים מגיעה מדינה חד-לאומית? גם לנו מגיע!" אם נוקטים בעמדה הגזענית, אז עד הסוף. גם נחלק את הארץ, וגם נעביר את כל ערביי ישראל מעבר לגבול. העמדה של "השמאל הלאומי" עובדת כמו זאב הערבות שרץ באוויר כל עוד הוא לא מסתכל למטה; היא עובדת כל עוד היהושראלי לא אומר לעצמו "רגע, אני לא חי במדינה שחיים בה רק יהודים... למה מפריע לי אזרחים ערביים שגרים ברמאללה, אבל לא מפריע לי אזרחים ערביים שגרים בנצרת, תל-אביב או חיפה?" העיוורון פושה בכל, ובתוכו, אפשר לפעול לייהוד צפת, אפשר לפעול נגד "נישואים מעורבים", אפשר להרוס יישובים של בדואים. 

כל עוד לא יקרה קסם, המגע היחידי בין הרוב המוחלט של יהושראלים וערבים יהיה דרך חדשות, מערכונים, וחדשות בעיתון - על הזר, האיום, המחבל. במציאות הזו, נמשיך לא לספור את הסבל הפלשתיני, נמשיך להתעלם מהגזענות המוחצת של הממסד כלפי אחינו האזרחים, ואותו "שלום" בדיוני יתרחק ויתרחק. אומרים שאבו-מאזן יכול להביא את המשחק לסיום אם יפרק את הרשות הפלשתינית, יכריז שתהליך השלום הסתיים ויקרא לקבלת אזרחות ישראלית. אני חושב שזו בדיוק צריכה להיות ההצעה של השמאל הישראלי. יש לכבוש את עזה, יהודה ושומרון; להחיל ריבונות ישראלית מלאה, חוקית, על כל השטחים שבהם שולטת ישראל ביד גסה ובמגף צבאי; ולאזרח את תושביה. לא עוד מאחזים והתנחלויות ומחסומים והתעללות והתאכזרות וייהוד הגליל ושריפת עצי זית ופוגרומים. דין רמאללה ואיתמר כדין נצרת וקריית טבעון.
ובא לציון גואל. 

Grab This Widget

1 comments:

דרור כ אמר/ה...

לא ממש הבנתי את המסקנה שאתה מבקש להסיק.
אם שני הלאומים שהזכרת לא ממש מסתדרים, ולמעשה לא ממש מתקשרים, איך אתה מצפה להרכיב מדינה משותפת מהשטחים ותושביהם ושאר חלקי הארץ ותושביה?
איך אתה הולך לאזן את העוני הפושה בשטחים בלי לעורר זעם ומרמור אין קץ מכל שאר האזרחים?
אם כרגע המדינה היא דו-לאומית ולא ממש מתפקדת ככזאת בשום רמה שהיא, איזה קסם אתה מצפה שיקרה ברגע שתספח את השטחים ותרומם אותם למעמד שווה בין שווים?
זה נשמע לי יותר כמו מתכון למלחמת אזרחים, לא לשלום.
אני חושב שאתה רוצה לגרום למדינה לדאוג לכלל אזרחיה ולא רק לרוב שבה. אבל אתה לא יכול לאחד שתי אוכלוסיות גדולות ולהכריח אותן "פשוט להסתדר". הבריטים ניסו. האמריקאים ניסו. אני מניח שאם תפנה למישהו עם אפילו מעט יותר ידע ממני, תגלה שעוד רבים וטובים ניסו לאורך ההיסטוריה.

הוסף רשומת תגובה