יום רביעי, 31 באוגוסט 2011

לרבנים אין חופש ביטוי

ביום שני הבא (5.9) התכוונתי לבקר בכנס שארגנה אוניברסיטת חיפה סביב הספר "תורת המלך", ספר הלכתי שבין השאר מתיר הריגת תינוקות. כותרת הכנס הייתה "תורת המלך - הלכה, מוסר וגבולות השיח הציבורי", וכבר מהכותרת אפשר להבין שהכנס ישאל אם ספר כזה, ראוי שיפורסם וידונו בו בשיח הציבורי - במילים אחרות, אם ספר הלכתי נהנה מאותה הגנה, או אותו מעמד, של ספר מעטו של כל פובליציסט אחר. 

כאשר שמעתי על הכנס שמחתי לראות שיהיו בו שני בלוגרים שאני מכיר, אבל הסיבה העיקרית לכך שרציתי לראות הייתה שחשדתי שהכנס ינסה לבסס את מעמדו של הדיון ההלכתי כדיון תיאולוגי או דיון חברתי, שנהנית מהגנתו של חופש הביטוי. החשש הזה התחזק מאוד כשראיתי שאחד משני מחברי הספר, יצחק שפירא, אמור היה לדבר בכנס. נוכחותו בכנס על הלכה וחופש הביטוי התבררה כאירונית: המחאה הציבורית סביב הזמנתו תרמה לביטול הכנס. התכוונתי במקור לשמור את הערותיי לאחרי הכנס - מכיוון שבוטל אנסח את דעתי כאן: רבנים לא נהנים מחופש הביטוי, משום שדבריהם אינם הבעת דעה גרידא. הם קריאה לפעולה, שיש ודאות סבירה שיבואו לידי מימוש. 

אין דבר כזה, רב מתון

הסערה הציבורית סביב "תורת המלך", שהתחילה עם פרסומו, התחזקה לפני חודשיים, כאשר המשטרה עצרה את דב ליאור, אחד הרבנים שכתבו הסכמה לספר. המעצר לא היה בגין כתיבת ההסכמה: המשטרה ביקשה לחקור את ליאור בחשד להסתה, זה סירב להגיע לחקירה, והמשטרה עצרה אותו בגין הסירוב[1]. ניתן לפרש את הסירוב של ליאור להופיע לחקירה בשתי צורות: מחאה על עצם החקירה עצמה[2], או סירוב להכפיף עצמו למרותה של המשטרה. דברי מאות התומכים שלו שתקפו מבנים ציבוריים, והרבנים שהתבטאו על המעצר היו יותר ברורים: למדינה אין הזכות לחקור רב על פסקי ההלכה שלו. 

בהקשר הזה, מעניין להביא את דבריו של יובל שרלו, שנחשב "רב מתון". בהתייחסותו לפרשה הוא אומר, חד וחלק, שההלכה מעל החוק. יש ערך לציות לחוק, ערך הלכתי וערך פרקטי[3], אבל במקרים בהם "קיום החוק עומד בעימות חזיתי ובלתי מתפשר עם העמדה ההלכתית", יש להתנגד לקיום החוק, בשם ההלכה. המתינות של שרלו, כביכול, מגיעה בסייג שלו "גם אז ניזהר מאוד שלא להרחיב את העימות הזה מעבר לתחומו." במילים אחרות, אם החוק אוסר על הסתה לרצח ערבים (הוא אוסר) אבל ההלכה מתירה קריאה לרצח ערבים (היא מתירה), מותר בשם ההלכה להתנגד לחוק הזה; אבל אם החוק מחייב אדם להגיע לחקירה משטרתית (הוא מחייב), ואין איסור הלכתי לחקירה זו (אין), אין סיבה, לפי שרלו, להרחיב את העימות לתחום הזה. ליאור, לדעתו של שרלו, טעה ברמה הפרקטית; הוא ערער את מעמדה של התורה וההלכה בישראל, ועודד עימותים שלא לצורך. אבל שניהם מגיעים מאותה ההנחה: שההלכה עליונה לחוק. לפני שממשיכים חשוב לפטור אותנו ממשהו: רוב הרבנים שהתנגדו לחקירה המשטרתית של ליאור התנגדו גם ל"תורת המלך", וביניהם גם שרלו. השאלה שהם עסקו בה לא הייתה האם "תורת המלך" הינה הלכה נכונה או לא, אלא אם כותביו נתונים למרותו של החוק נגד הסתה. לדעתם, לא.

דיבורים בצל החופש הגדול

חופש הביטוי אינה זכות עליונה בישראל, ואין חוק יסוד המגן עליו, שלא כמו במקום בו למדתי משפטים. כאשר עומדת לנו הזכות להתבטא, זה בזכות סייגים לחוק[4] או פסיקות בג"ץ. בכל מקרה של פסיקה לכאן או לכאן, בית המשפט מבקש לראות "ודאות קרובה": שהביטוי יוביל לפגיעה ממשית ורצינית בוודאות קרובה, והגבלתו תמנע את הפגיעה הזו. לכן החוק נגד הסתה לא מתייחס רק לתוכן הדברים אלא גם מבקש לבדוק האם, לפי נסיבות הפרסום, "יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור"[5].

כאן, במקום שבו החוק שואל אם הבעת הדעה הקוראת לביצוע אלימות נגד בני גזע או לאום עלולה להוביל למימוש האלימות הזו, אנחנו צריכים לשים רבנים. פסק הלכה אינו הבעת דעה מוסרית לכך שפעולה מסוימת הינה ראויה או לא ראויה. הוא אינו הבעת עמדה פוליטית המקדמת התנהגות כזו או אחרת. הפוסק אינו נדרש להביא טענות עובדתיות המקדמות את הערך של המעשה, או לקשור את ההלכה לעמדה מוסרית; נהפוך הוא. עשיית מצווה "לשם דבר" הינה פסולה, ודווקא המצוות שקשה לנו להבינן או שנראות כסותרות את השכל הישר נתפסות כמצוות נעלות יותר. כאשר נראה שמצווה הינה בעלת ערך פרקטי, נניח מצוות נטילת ידיים הינה בעלת ערך היגייני, ערך זה ישמש לצידוק גם המצוות האחרות, שגם להן ערך שאנו פשוט לא תופסים.

פסק הלכה, כל פסק הלכה, הינו צו בעל תוקף, אמירה ברורה של "עשה" או "אל תעשה". כאשר מטרת קיומו של היהודי הינה "קיום מצוות", פסקי הלכה אינם דיונים תיאולוגיים שתוקפם רוחני בלבד. אלא הם משמשים להכוונת פעולותיהם של היהודים ש"עשו רב" מפוסק זה, הקובעים איפה לעבוד, עבור מי להצביע, לאן לשלוח את הילדים ללמוד, ואיפה לנשים מותר להתקיים. אם לכותבי הספר מאות תלמידים, קל להראות שיש אפשרות ממשית שהקריאה שלהם לאלימות נגד ערבים תתממש. אה, רגע; זה כבר קורה

מותר לרב, מותר הרב

לא במקרה יצאו תלמידיו של ליאור לרחוב לתקוף את מוסדות החוק, כפי שלא מקרה הרשה לעצמו שרלו לקרוא לתלמידיו להפר את החוק, ביודעו שאין סיכוי שיועמד לדין בגין המרדה[6]. החוק להסתה כולל סייג שאומר ש"שמירה על פולחן של דת" אינה עבירה על החוק, ופגיעה באמונות או רגשות דתיים דינה מאסר[7]. הרבנים יודעים שבישראל, הם יכולים להתבטא בדרכים אסורות עליהם במדינות אחרות, עד וכולל לקריאה לאלימות ורצח נגד ערבים, משום שהחוק מכיל מספיק סייגים לבטא את מעמדם המיוחד. 

את המעמד המיוחד הזה יש להציג דווקא כסיבה להגביל את דבריהם, לא לשחרר מאחריותם. בתגובה לביטול הכנס ועד מתיישבי בנימין והשומרון קוצף: "האוניברסיטה, שבשם החופש האקדמי מוכנה לשמוע את דעותיהם של כל מי שמנסה לקעקע את דמותה של ישראל כמדינה יהודית, מפחדת מנגד לשמוע דברים אחרים ולהתמודד עימם." כביכול מעמדו של ליאור או שפירא שקול לזה של פרופסור או פוליטיקאי. חשוב אם כן להדגיש: אין זה חלק מאורך חייהם וחינוכם של אנשים כך סתם לצאת ולפעול, ללא סיבה או שכנוע, משום שכך נאמר להם באוניברסיטה או בטלוויזיה. אין זה כך לגבי פסקי הלכה. 

ב' זה לא אוהל תורה

המהומה סביב מעצרו של ליאור נבלעה בסערת המחאה שהתחילה שבועיים אח"כ, אבל יסודותיה דומים. המדינה נאבקה מול ליאור על זכותה לנהל את אזרחיה שעשו לעצמם רב. מיעוט הולך ומתעצם משפיע על הסדר הציבורי ועל המרחב האזרחי בלי שום תחושת אחדות עם הציבור הזה או אחריות אזרחית. המחאה החברתית, שהיא גם המאבק על דמותה של המדינה כמדינה דמוקרטית או מדינה יהודית[8], תשפיע בהכרח גם על מקומה הכפוי של ההלכה בניהול חיינו. הדרך שלנו לקדם את הצד הדמוקרטי במאבק הזה צריכה לכלול גם דרישה לרבנים להכיר באחריותם על פסקי ההלכה שלהם.


1 - מה שלא העזה לעשות לרב עובדיה יוסף בפרשת "בר-און-חברון"; אלפי פעילי ש"ס מילאו את הרחובות כשהמשטרה הביעה רצונה לחקור את עובדיה, ואל מול הבריונות, התקפלו. 
2 - עד כה לא הגישה הפרקליטות כתב אישום נגד מחברי הספר על הסתה, וסביר שזה לא יקרה. מכאן ברור שגם ליאור לא יואשם בהסתה.
3 - "גם אם לא היינו מוצאים מקור אחד האומר זאת היינו מחויבים לשלטון ולחוק בשל הטיעון הפשוט כי במקום שאין חוק ושלטון - ההכרעות מועברות ממוסדות השלטון והחוק לרחוב, והדרך היחידה שנותרה כדי להכריע בשאלות הקיומיות היא מלחמת אחים. אם חפצי חיים אנחנו אין לנו ברירה אלא לנהוג בדרכו של החוק." 
4 - למשל, החוק נגד המרדה אומר שהמרדה פירושה גם "לעורר אי רצון או מורת רוח בקרב יושבי הארץ", שזו בערך ההגדרה של כל הפגנה אי פעם. למזלנו, החוק מוסיף שיש ביקורת ותעמולה חוקיות שאינן המרדה: למשל להוקיע טעויות ופגמים כדי לתקן את אותן טעויות ופגמים, או שינוי סדרי המדינה באמצעים חוקיים. במילים אחרות, החופש להפגין נגד מוסדות המדינה אינו חופש עליון מעל החוק נגד המרדה, אלא נשמר בזכות סייג בתוך החוק עצמו.
5 - סעיף 144 של חוק העונשין. יש המון עותקים נגישים של חוק העונשין מסתובבים ברשת; קריאה מעניינת לשעה בטלה.
6 - בסעיף לפני שם נאסר לעורר אי-נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט.
7 - לא צחוק. אני תוהה איך גורביץ, הכותב "הדמון יהוה" כעניין שבשגרה לא נתבע על הפרת החוק הזה.
8 - יש היטענו שישראל תמיד הייתה קודם יהודית, אלא שעד לאחרונה לא נאלצה להתגונן כ"כ. בוגוסלבסקי, שהיה אמור לדבר בכנס, טען שזו מהפיכה ציונית שנייה

יום שני, 22 באוגוסט 2011

גם זו במוצדקות

לפני שנתיים, במלאת שנה למבצע "עופרת יצוקה", המבצע שיצק עופרת בזקפה הלאומית והרג מאות "לא-חמושים"[1], פרסם עידן לנדו רשימה שמתארת כיצד ישראל חיממה את המצב הבטחוני וסירבה לקריאות של החמאס להארכת הפסקת האש, מפחד שאלו יובילו להסדר קבוע יותר עם הפלשתינים. לא צריך ללכת רחוק כדי לחפש מניע; המנטרה "אין פרטנר" היא הלחש הקסום שמונע כל סיכוי לפינוי השטחים המוחזקים; כל עוד מצליחים לשכנע את יהודי ישראל שהסיבה לכך שאין הסכם קבע היא לא בגלל הסירוב לפנות שטחים אלא בגלל תאוות הדם של הערבים, אפשר להמשיך ביישוב הזמני של הארץ[2].

עוד לא עבר שבוע מפיגועי הטרור, וגורביץ כבר משרטט את הספין החדש. חיל האוויר מפגיז בעזה, ומיד מתחילות הרקטות לפול על יישובי הדרום - אז חיל האוויר ממשיך להפגיז בעזה. כמעט כל מי שמתנגד להפגזה בעזה מתנגד מאותה סיבה - ייאוש. בשביל מה להפגיז בעזה? מה זה ייעזור?

הפגזה בעזה לא תוסיף לבטחון יישובי הדרום, היא לא תקרב את השלום עם הפלשתינים או את פינוי ההתנחלויות ביהודה ושומרון[3]. היא רק תגרום לכך שיהיו עוד רקטות שייפלו על יישובי הדרום - וזו הסיבה שברק הכריז שהמחבלים יצאו מעזה למרות העדויות הסותרות. בגלל שיישובי הדרום הם כמו גלעד שליט, הם קורבן והם בקונצנזוס. ביבי בחיים לא יבקר בתל-אביב, אבל הוא רץ לאשקלון עוד לפני שהתקררו אבני המדרכה מנפילת הגראד - והפך מחאה נגדו למצעד דממה פתטי שהגיעו אליו אלפיים אנשים.

כמו בפעם הקודמת, גם הפעם ועדות ההתנגדות והחמאס מתחננים להפסקת אש. די ברור למה; הם יודעים שהפגזת יישובי הדרום לא תביא להם שום דבר, אלא רק תרע את חיי היומיום בעזה. מי שתוהה למה הם יורים לא צריך ללכת רחוק - רק עד דובר צה"ל. הם יורים רקטות מאותה סיבה שאנחנו מפגיזים את עזה - כי הם לא מכירים שום דבר אחר. לחמאס יש תירוץ: הם לא יכולים להבליג כי אחיזתם בשטח בכל מקרה מבוססת על מיליטריסטיות ופחד; מה התירוץ של צה"ל? אולי כי נראה שכרגע אחיזתו של ביבי בכיסא תלויה בלאומנות ופחד.

אני מאמין שההחלטה להקטין את ההפגנה ולהפוך אותה למצעד אבל הייתה החלטה שגויה. אם מבטלים את ההפגנה בגלל שאנשים נהרגו בפיגוע, למה לא לבטל את ההפגנה כשנהרגים אנשים בתאונות דרכים, או מסרטן ריאות? הביטול הוא בבואת מראה לקריאה של ח"כ קרא לקיפול האוהלים - כביכול הבעת דעות מנוגדות לאלו של הממשלה פירושה החלשת יכולת העמידה שלנו ושיתוף פעולה עם האויב.

החשיבה הזו היא שהובילה לפירוק השמאל מלכתחילה. זו ה"נאמנות" שליברמן ואלקין רוצים. יהודים מנומסים ושקטים שעושים כל מה שהממשלה אומרת להם לעשות, שלא מעיזים לבקר אותה, או לבקש יותר ממה שהם מקבלים. אם כל ביקורת על הממשלה או על צה"ל היא שיתוף פעולה עם האויב, אז "אם תרצו" ו"ישראל שלי" וליברמן צודקים: צריך לפרק את עמותות השמאל, צריך להחתים חברי כנסת על הצהרת נאמנות למדינה יהודית, צריך למנוע התבטאות נגד ההתנחלויות. אם הם טועים, אז הממשלה הזו נשארה ממשלת טייקונים גסת לב ויהירה השבוע בדיוק כמו שבוע שעבר. פיגועי הטרור לא שינו את זה.

זמנן של ההפגנות הנוחות עבר. אי אפשר להמשיך להסתיר את קווי המחלוקת בין המפגינים השונים - הליכודניקים שרוצים לשנות את השיטה ולשחרר את הליכוד משליטת מועצת יש"ע לא יכולים להגיע לאותה הפגנה כמו האתנו-סוציאליסטים שרוצים להעיף ראש ממשלה שאחראי ישירות לפירוק מדינת הרווחה, ואלו וגם אלו לא יכולים להגיע להפגנה של לובשי חולצות שחורות שרוצים לפנות את מזרח ירושלים. אסור לתת לביבי ולברק את מה שהם רוצים, ולמסמס את המחאה הזו מחוסר הרצון להיראות רע. אם זה אומר שיהיו שלוש הפגנות שונות במוצאי שבת, שכל אחת מתנגדת לממשלת הזדון שמחריבה את המדינה שלנו בשנתיים האחרונות מסיבה אחרת, זה רק הופך את האמירה לחזקה יותר.


1 - "לא חמושים" הוא הקוד הצה"לי לפלשתינאים שמתו לפני שהספיקו להוכיח שהם שונאים יהודים ורוצים להרוג את כולנו. 
2 - בל נטעה; היישוב בשטחים המוחזקים הוא זמני. ממשלות הימין מודעות לכך, בגלל שבסופו של דבר הרשות הפלשתינית תתפרק מתוך מיאוס עצמי, ו-3 מיליון פלשתינים יתחילו לדרוש אזרחות בישראל וסיפוח מלא של השטחים. אבל מבט קדימה דורש מחשבה שקיומה של ישראל הוא דבר נתון, וזה הולך נגד הטראומה היהודית. המיתוס של הימין הוא שקיומה של מדינת ישראל זמני כמו שקיומן של ממלכות ישראל ויהודה היה זמני; אנחנו רק סופרים זמן עד לחורבן בית שלישי. לכן כל שנותר הוא להחזיק ברגבי הארץ הקדושים כמה שיותר עד שגלגולו החדש של עמלק יעיף אותנו מכאן. 
3 - אם היה סיכוי כלשהו שהמחאה החברתית תעזור לצמצום או קיצור נוכחותנו באחזקת השטחים, הראיון בהארץ עם שלי יחימוביץ קבר אותו. השמאלנים היהודים מהמחאה החברתית ידעו למי להצביע בבחירות הבאות - שלי תדאג להשוות את התנאים שהם מקבלים לתנאים שמקבלים המתנחלים בשטחים, ותמשיך לפתח את ההתנחלויות; למה? כי השקעה בהתנחלויות שקולה להשקעה בתוך גבולות המדינה, וכי יישוב בשטחים המוחזקים הוא בקונצנזוס. איכס.

יום חמישי, 18 באוגוסט 2011

ביקורת מלאה וחפה מספויילרים ל-Dance With Dragons של גרר"מ

(אזהרת ספוילרים: הביקורת כן יוצאת מנקודת הנחה שקראתם את שלושת הספרים הראשונים בסדרה)

אם קראתם את הספר, הביקורת הזו היא לא עבורכם: או שסיימתם את הספר בתחושת מיאוס וייאוש עמוקות, או שאתם פשוט מאוד נהנתם לקרוא פרקים של אריה. במקרה כזה, אני מצטער עבורכם שלא היו יותר כאלו. אם לא קראתם את הספר, עצתי היא פשוטה: תחכו עד שיצא הספר השישי, ואז תעברו לקרוא ישר אותו. עד אז, סביר שתשמעו כבר על נקודות העלילה העיקריות בספר הרביעי והחמישי. היו בערך שתיים.

שתי דרכים לכתוב פרק

נהוג לומר שלכל סצינה יש אחד משני תפקידים: לקדם עלילה, או לקדם דמות. או שקורים דברים מעניינים, או שדמות מתפתחת בצורה מעניינת. כמובן, שום דבר אינו מוחלט: קידום העלילה תמיד יגרור תגובות מהדמויות, והתפתחות מעניינת של דמות כמעט תמיד גורמת לכך שהיא תעשה דברים מעניינים. החלוקה הזו נועדה עבור מי שמתכנן סצנה, בין אם בסדרת טלוויזיה, בספר או במשחק תפקידים, שישאל את עצמו: מה חשוב לי לקדם כאן? 

במקרה של מרטין לכל אורך הספר החמישי, התשובה הייתה: את הדמות. במיוחד הדמויות המרכזיות של הסדרה שעזבנו אותן בסוף הספר השלישי: בראן, ג'ון, דאנריז, ת'יאון וטיריון. אם אי פעם תהיתם איך מתמודדים בחור או בחורה צעירים עם קשיי השלטון, או מה חושב הגמד על ערי המזרח המסתוריות, הספר החמישי יענה על השאלות האלו. אבל רק עליהן. אם תכננתם לקרוא את הספר ולקרוא על מאורעות מעניינים שקורים בעולם, הוא יאכזב אתכם מאוד.

החטא הקדמון של מרטין

הספרים הרביעי והחמישי בסדרת "שיר של אש וקרח" לא היו אמורים להיכתב. הספר השלישי בסדרה, "סופת החרבות" מסתיים עם מותו של טייו'ין לניסטר, הכוח המניע מאחורי הרוב המאורעות במלחמת חמשת המלכים והמתכנן של החתונה האדומה, כשהוא השריד האחרון לדור הקודם של דמויות מרכזיות. עם סוף מלחמת האזרחים, על הלוח נשארים בעיקר הצעירים: טומן יושב על כס הברזל, ג'ון נבחר למפקד משמר הלילה, דאנריז התיישבה לנהל את מירין, ובראן חצה את החומה כדי ללמוד להיות קוסם ירוק; אריה עברה לבראבוס ללמוד להיות מתנקשת חסרת-פנים, וסאנסה נעלמה אל תוך העמק ללמוד מבייליש להיות מגניבה. הכול היה מוכן בשביל שמרטין יוכל לקפוץ קדימה שש שנים ולהמשיך עם העלילה העיקרית של הסדרה: הקסם חוזר לעולם, האחרים מאיימים על קיומו, והדרקונים מגיעים להציל את כולם. שיר של קרח ואש. 

לאחר יציאתו של "סופת החרבות", מרטין שיחרר נובלות קצרות שהיו אמורות לספק תשובות לשני סימני שאלה שריחפו מעל שתיים משבעת הממלכות: מה קרה באיי הברזל, ומה קורה בדורן. התגובה לנובלות הללו הייתה כל כך חיובית, שמרטין שינה את דעתו - במקום להמשיך בתכנון המקורי של העלילה, תכנון שנתמך על-ידי המבנה ההדוק, הדרמטי ועתיר האקשן של סופת החרבות, ולהתחיל את הספר הרביעי שש שנים בעתיד, הוא החליט לכתוב ספר שיכסה גם את תקופת הביניים. את כל תקופת הביניים

זו הייתה הנקודה שבה מרטין נתקע, הסיבה שעברו 4 שנים לפני שכתב את Feast for Crows ועוד שש שנים (!) לפני שסיים את Dance with Dragons - משום שבעוד שהיה למרטין מאוד ברור מה יקרה בהמשך הסדרה, לא היה לו מושג איך לקחת את המשפט "...six years later" ולהפוך אותו למעניין. במקביל, הוא לא יכל לשנות את התכנון ולהמציא עלילה חדשה לחלוטין; זה היה מרוקן מתוכן את כל החלומות, הנבואות והרמזים המטרימים שהופיעו בסדרה עוד מהספר הראשון והפכו אותה לכל כך עשירה ומעניינת. 

Words are wind

מרטין החל לכתוב את הסדרה "שיר של אש וקרח" ב-1991, ובקריאת הספר החמישי מרגישים כל יום שעבר בעשרים השנה הללו. ישנו ביטוי, שחוזר על עצמו בכל שפה ובכל יבשת בעולם הזה: words are wind, ביטוי שפירושו שהבטחות ושבועות ריקות מתוכן ונעלמות במהרה; כל מה שחשוב הם אינטרסים צרים ופחד מעונש.

הדמויות לכל אורך הספר ציניות ועייפות, חוסר האמון והבדידות מלווים אותן לכל מקום, ונדמה שנעלמו עם הדור הקודם לא רק הניסיון והכבוד, אלא גם תכנון מראש, חברים טובים, ואמונה בסדר הקיים, בחוק ובמנהג. אם השלישייה הראשונה הציגה מלחמה כהמשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים, תוך שהיא מציגה בכנות את המחיר הנורא שמשלמים פשוטי העם על שאיפותיהם של האצילים, נראה שכמעט כל הדמויות כאן פיתחו סלידה עמוקה מכל סוג של דם ואלימות, ומעדיפים להימנע מעימותים בכל מחיר. כאילו המלחמות היחידות שניתן לדמיין הן מלחמות יש-ברירה, שמשרתות את האינטרסים של בעלי ההון. כמעט גורם לך להתגעגע לרוב סטארק או רנלי באראת'און. 

המילה האחרונה לחובבים

יש קוראים שנהנו מהספר הזה, ואני יכול להבין למה. גם אני נהניתי, למשל, מהפרקים הרבים של טיריון; אני חושב שהם היו יכולים להיות מצוינים בתור נובלה גרפית קצרה, דוגמת The Hedge Knight, על מסעותיו של טיריון במזרח. אני יכול להבין ולהזדהות עם הגעגועים לבראן או לאריה, אם כי פרקיהם הקצרים לא חידשו שום דבר שלא ידענו ולא קידמו את העלילה בשום צורה. בנוסף, יש בהחלט שתי נקודות עלילתיות חשובות שאכן היינו צריכים לדעת ואולי היו מפתיעות עבור אנשים שאין להם חיבור לאינטרנט וברחו מנבואות של מרטין כמו מפואמות של טולקין. אבל אלו אינן סיבות לכתוב ספר של 960 עמודים, הן אינן סיבות לקנות אותו, והן בטח שלא טובות מספיק כדי לקרוא אותו.

מרטין היה עושה שירות טוב יותר עבור מעריציו ונדיב יותר עבור עצמו אם היה לוקח את הנקודות העלילתיות החשובות, מתמצת אותן ל-200 עמודים ושם אותן בהתחלה של הספר השישי. אם טרם התחלתם את הסדרה, או אם רק סיימתם את השלישי, ייטב אם תחכו. הספר הזה יועיל לכם כמו פיראט מאיי הברזל לנשות המלח שלו: הוא יביא לכם רק סבל, יגיעה, ודמעות. 

יום רביעי, 10 באוגוסט 2011

סופה של רשת האינטרנט

מכל הדברים, מאמר ב-Cracked.com העיר את תשומת ליבי לעובדה פשוטה: האינטרנט עולה כסף. זאת-אומרת האינטרנט עצמו: לא השימוש בתשתית ובגישה לענן, דברים שאנחנו משלמים עליהם לספק האינטרנט (ISP) שלנו, אלא עצם קיומו של האינטרנט: בלאי על הכבלים, חשמל ותחזוק לשרתים, וכמובן האיחסון. מכיוון שספק האינטרנט שלי משאיר את הכסף שאני משלם לו אצלו (חזיר קפיטליסטי!), מכאן נובע שמישהו אחר דואג לשלם את החשבונות הללו - מישהו אחר דואג שחשמל יגיע לשרתים, שהכבלים יישארו תקינים, שהטרה-בייטים שאנחנו מעלים לענן בכל יום ויום ימצאו בית חם ויציב. למישהו הזה אפשר לקרוא למשל גוגל; אפשר לקרוא לו גם פייסבוק.

גוגל לא כשם לוגי - גוגל כחברה שעושה מיליארדים משום שמצאה דרך להפוך תעבורה לכסף - AdSense: מודעות טקסט פרסומיות, שמופיעות לצד תוצאות חיפוש, או ליד הדוא"ל שלך ב-Gmail, באתרי אינטרנט שמקצים לטובתן שטח, ב-YouTube. המודל הכלכלי הזה תלוי בכמה דברים כדי להצליח[1], אבל בראש ובראשונה הוא תלוי בכך שכמות עצומה של אנשים תביט בכמות עצומה של דפי אינטרנט, בכל יום. דפי האינטרנט הללו לא צריכים להיות שייכים או קשורים לגוגל בשום צורה - גוגל רק צריכה לדעת מה חיפשת, ולאן הלכת. מזה היא עושה כסף.

המודל הכלכלי של גוגל עובד בגלל שרוב האנשים שמשתמשים באינטרנט משתמשים בגוגל כדי לחפש באינטרנט; Google.com הפך לדף הבית שלהם, והם חוזרים אליו שוב ושוב לפני התחנה הבאה בגלישה שלהם. גוגל רוצים שאנשים יבלו כמה שפחות זמן בדף החיפוש עצמו (שגוגל מתחייבים שיישאר תמיד נקי מפרסומות) אבל ימשיכו להשתמש בו עוד ועוד. המודל הכלכלי של פייסבוק הפוך: הם רוצים להעביר כמה שיותר מהתעבורה של גולשיהם לתוך פייסבוק, כי רק שם הם יכולים להראות מודעות, פרסומות בצבע וסרטוני פרסומת לגולשים שלהם. הגולש לא יכול לעזוב את פייסבוק, כי את זוג עיניו פייסבוק משכירה למפרסמים. אם פייסבוק עושה כסף ישירות מכך שגולשים מעבירים את ההתנהגות החברתית שלהם לפייסבוק, היא לא יכולה להרשות להם לקחת את התוכן שלהם איתם אם הם עוזבים. יש סיבה כלכלית ישירה לעובדה שמרגיזה רבים לגבי פייסבוק: כל תוכן שאתה מעלה לפייסבוק, כל עדכון סטטוס, כל תמונה, שייכים לפייסבוק. הדבר היחידי שאתה יכול לבקש הוא להסתיר את המידע הזה מהציבור הרחב - הוא עדיין יהיה זמין לפייסבוק, והיא עדיין תוכל להשתמש בו כדי להשכיר שטח למפרסמים.

העובדה הלא ידועה מספיק שהתוכן שמשתמשים מעלים לפייסבוק שייך, הלכה למעשה, לפייסבוק מרגיזה רבים, ומעוררת דאגות רבות לגבי זכות הפרט לפרטיות. עכשיו היא עוררה את ארגון הטרור המקוון Anonymous להכריז על ה-5 בנובמבר, תאריך עם משמעות היסטורית וחשיבות אמנותית, כיום תחילת התקפה מקוונת על פייסבוק. זו, לכאורה, תוריד את האתר לברכיו אלא אם ישנה את דרכו - ויחזיר את הבעלות על תוכן המשתמשים חזרה למשתמשים.





Anonymous הוא ארגון שטוב בזיהוי עריצות מחשבתית ומאבק בה, הוא לא מוצלח כל כך כשמדובר בעובדות כלכליות. במקרה הזה, פייסבוק לא "לוקחים" שום דבר ממשתמשיהם - הם פשוט הפכו את משתמשיהם לחוות תוכן גדולה, שמייצרת תוכן חברתי שאותו פייסבוק מציגים, בחינם, לכלל המשתמשים כדי שיוכלו להשכיר שטח למפרסמים. זה כאילו רשת טלוויזיה גדולה הייתה מאפשרת לכל אחד להקליט איזו תוכנית שהוא רוצה, והייתה משדרת פרסומות בין תוכנית לתוכנית. אם יש כאן טענה נכונה, היא רק לגבי זה שהעובדה הזו לא מתוקשרת היטב למשתמשים[2]: הם לא יודעים על תפקידם כיצרני תוכן, בגלל שהם לא יודעים שאינטרנט עולה כסף. הטרוריסטים של Anonymous נראים כאן מגוחכים, כי הם רוצים לקבל בחינם משהו שעולה כסף, בעוד שגוגל ופייסבוק יוצאים האחים הגדולים המיטיבים: הם מגינים על הגולש הממוצע מבורותו שלו בכך שהצליחו לרתום את הדברים שהוא נהנה לעשות ורוצה לעשות ליצירת הכנסות.

האם יש אלטרנטיבה לפייסבוק וגוגל? Wikipedia מנסה להיות אלטרנטיבה כזו. האינצקלופדיה שכל-אחד יכול לערוך מארחת מאות מיליוני מבקרים בחודש והיא האתר השביעי הכי פופולרי ברשת. כדי לתחזק תעבורה כזו, בשנת 2010 תקציב הפעילות של קרן ו'יקימדיה שמפעילה את ו'יקיפדיה ואתרים דומים אחרים (כמו ו'יקימילון) היה 20,000,000$! מאיפה הכסף? מכיוון שהאתר חינמי ונקי מפרסומות, הכסף מגיע כולו מתרומות[3], והכסף כולו הולך לתפעול האתר. האם Anonymous רוצים שהאתרים החברתיים הגדולים יתחילו לבקש תרומות גם הם? Twitter, YouTube וכמובן Facebook צריכים לתחזק תעבורה באותו סדר גודל, ובאותה עלות - מהיכן יגיע הכסף?

אם אתרים חברתיים לא יעברו למודל של חברות בתשלום, או לבקש תרומות 4 פעמים בשנה כמו ו'יקיפדיה, הם יצטרכו לסמוך על ספקי האינטרנט שיתחילו לממן את התשתית שהם יושבים עליה - וזה יהיה סופה של רשת האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותה. כיום, תשלום לספק האינטרנט עובד כמו תשלום לחברת הכבלים: עלות קבועה, ללא קשר לשימוש. כדי לעמוד בעלויות התשתית, ספקיות אינטרנט יצטרכו לעבור למודל של חברות טלפון: עלות משתנה, בהתאם לשימוש. גולש שמוריד 20GB של מוזיקה, טלוויזיה וסרטים ישלם הרבה יותר מגולש אחר, שרק מבקר באתרי חדשות וקורא מיילים. 

בין אם Anonymous יצליחו להוריד את פייסבוק או לא, הם יצליחו לעורר מודעות למעמדם של משתמשי פייסבוק, ובהרחבה למעמדם של הגולשים בכל מקום: שהם נהנים משירות שעולה הרבה כסף למישהו אחר, ויש לתרום את הזמן שהם משקיעים באינטרנט לייצר הכנסות. סופה של האינטרנט החינמית, ותחילתה של רשת חדשה.


1 - AdSense מתאים מודעות טקסט לטקסט שהוא מוצא בדף שהגולש מביט בו - אבל כדי להיות אפקטיבי, הוא צריך להכיר גם את הגולש. זו הסיבה שגוגל אוספת מידע על הגולשים שיש להם פרופיל גוגל, והסיבה לכפתור +1.
2 - קצת כמו החלק בהסכם השימוש של iTunes שמאפשר לאפל להשתמש בלקוחותיה לניסויים מסוכנים בבני אדם.
3 - חברת גוגל, לדוגמה, תרמה 2 מיליון דולר שנה שעברה. צדקה? לא ממש - ו'יקיפידיה היא פרויקט שגוגל מרוויחים ממנו כסף כי היא מעלה את מספר הגולשים: היא תורמת ישירות לכך שכאשר אתה מחפש משהו בגוגל, אכן תמצא אותו.

יום שני, 1 באוגוסט 2011

אם אתה מוחה, אתה שמאלני

להפגנה במוצאי שבת בתל-אביב הגיעו, לפי הדיווחים, 75,000 בני אדם. קפיצה של 150% לעומת שבוע קודם, שבוע מלא הפגנות וביטויי תמיכה (חלקם הזויים) במאבק והתנגדות לממשלה. ב-Ynet מדברים על 150,000 מפגינים ברחבי העולם - אלפי מפגינים בירושלים, חיפה, באר-שבע. הדיווחים משתמשים במילה "חברה" על נגזרותיה בכל דרך אפשרית - צדק חברתי, סדק חברתי, תנועה חברתית - קוראים לסולידריות, להקלת העומס, מדברים על "עם" ועל "מעמד בינוני" (ועל נגזרותיו) - זו ההתעוררות הפוליטית הכי גדולה במדינת ישראל מאז 1992, או אולי אפילו 1973 - ובכל זאת, שתי מילים נעדרות ממנה לחלוטין: ימין ושמאל.


אל תגידו לי שאני שמאלני
ב"ישראל היום", ב"ישראל שלי", בלשכת נתניהו, אצל ליברמן ובן-דרור ימיני ושורה שלמה של ימנים ושופרים-בתשלום דווקא כן תמצאו את המילה "שמאל" די הרבה. היא מופיעה בזוג המילים "שמאל קיצוני" די הרבה, והוא, כמובן, אנטי-ציוני, אנטי-יהודי, אנטי-צה"ל, אנטי-ישראל, אנטי-תקווה, אנטי... לא יודע. אור השמש, או משהו. ברגע שהתברר שהמחאה לא שוככת, שהטריקים של נתניהו לא עובדים, הדוברים-מטעם שינו תקליט, התחילו לאמץ את העמכא אבל לטעון שהוא מוטעה, מולך שולל, על-ידי פעילים "אנרכיסטים... תיירים מבלעין" שמשתלטים על המחאה ומעוותים אותה. "שמאל קיצוני" אמור להיות ביטוי כל כך חריף, שהקישור שלו למחאה אמור לפגוע בה, או לפחות לפצל בין זרמיה השונים. 


בטור דיעה מהיום, המילה "שמאל" לא משויכת למאבק, אבל המילה "ימין" בהחלט משויכת למתנגדיו. למה ישנה "עוינות עמוקה של הימין הדתי למאבק" שואל דואק? משום שמבט מחודש על סדרי העדיפויות בתקציב עלול לפגוע ביסודות מסורתיים של הימין (מתנחלים, חרדים) ולהפנות יותר משאבים למעמד הביניים, במרכז ובפריפריה[1]. הוא ממשיך והודף את התקפות שופרי-נתניהו: "הדרישה לשרטוט מחדש של סדר העדיפויות הלאומי, שעלותו נופלת ברובה על המעמד הבינוני אשר אינו נהנה מפירותיו, היא לא דרישה שמאלנית. זו תביעה מוסרית, הנוגעת לשאלות של צדק חלוקתי ושוויון." מוזר, כי בכל מקום אחר, מחוץ לישראל, שאלות של צדק חלוקתי ושיוויון הן שאלות של הצד השמאלי של המפה.


דבר אחד ברור: בעוד שמובילי המאבק ותומכיו מתעקשים לקטלגו כ"א-פוליטי" ולהרחיק אותו מהמילה שמאל, הם לא יכולים להתעלם מהנטייה הברורה של תומכיהם הפוליטיים. מתנגדי המאבק ותומכי הממשלה משייכים את המחאה לזרם קיצוני של השמאל בניסיון דמגוגי-גרידא להחליש את השפעתו הציבורית; אין לזה שום קשר לאידיאולוגיה של המאבק. זה מרתק ברגע שעושים zoomout להסתכל על איך שאר העולם מגדיר את החלוקה בין שמאל לימין; כי בלי ספק, מן המסד ועד הטפחות, המחאה הזו היא מחאה שמאלנית.


שמאל, ימין, שמאל! שמאל, ימין... שמאל!
אם מתחילים מהמהפיכה הצרפתית ורצים קדימה, משרטטים עיגול גדול מהדמוקרטיות החמות הנושקות לים התיכון, דרך מדינות הרווחה העשירות של הים הצפוני ועד לאמריקות, מוצאים שמפלגות דמוקרטיות מחולקות בין הצד השמאלי והצד הימני של המפה הפוליטית לפי יחסם למתח בין שני כוחות חזקים, טובים, ומנוגדים: שיוויון וחופש[3]שמאלני ממוצע רוצה להגביל את זכויות הפרט כדי לתמוך בקבוצה גדולה ככל האפשר של אזרחים, בעוד שימני ממוצע רוצה להגביל את התערבות האחר (המדינה, החוק, מי שלידו) במעשיו כדי לתמוך בחופש האישי הגדול ביותר.


לעמדות שמאל וימין יישום קליט בכלכלה (קומוניזם/סוציאליזם מול קפיטליזם) אבל המוטיבציה מאחורי שמאל/ימין נמצאת בכל דבר: שמאלני ממוצע מוכן להקריב ורוצה שגם אתה תקריב למען האחר, מתוך סולידריות איתו; ימני ממוצע לא רוצה לשלם את המחיר על רוע מזלם, חולשתם, טיפשותם, או טעויותיהם של אחרים. שתי העמדות עקביות והגיוניות[4], וישימות לכל דבר. תמצא דאגה לסביבה או דאגה לחיות מתוך אותה סולידריות בסיסית אצל השמאל, כפי שתמצא תמיכה בחופש הביטוי והפרדת דת ומדינה בימין מתוך אותה דאגה לחופש האישי.הימין נוטה להיות לאומני כי זה המשך של ביטויי גאווה אישית, כפי שהשמאל נוטה להמעיט בערך המדינה שלו אל מול משפחת העמים מתוך המשך של ביטויי סולידריות והקרבה. 


צדק חברתי, סולידריות, חלוקה שווה של הנטל, דאגה לחלש, למיעוט, להוא שנמצא מחוץ למרכז, מחוץ לקבוצות הכוח, מחוץ למיינסטרים - כל אלו עמדות מסורתיות של השמאל, גם כאשר הן כתובות על שלטים מאולתרים מקרטון, בלי שום לוגו מפלגתי, ומחזיק השלט הצביע ליכוד. איכשהו, בישראל שמאל וימין התפצלו שוב: יש לנו "שמאל/ימין חברתי" ו"שמאל/ימין מדיני" - עמדה שמאלנית חברתית, למשל, היא דאגה לפריפריה, לאיכות הסביבה, לחינוך ובריאות בר-השגה; ימין מדיני היא העמדה שמתנגדת, למשל, לחלוקת ירושלים, חזרה לגבולות 48, ומדינה פלשתינית חמושה. מחוץ לישראל, הסולידריות הבסיסית בעמדות השמאל מורחבת גם לסכסוך הישראלי-פלשתיני: מי שדואג לזכויות מהגרי העבודה המקסיקנים באריזונה, ידאג גם לזכויות הפלשתינים המדוכאים בשטחים. מי שקורא לצמצום זיהום האוויר בסין יקרא להתערבות צבאית בסודן ולוב, יקרא גם להתערבות כאן. למה בישראל יש הפיצול הזה? כי בישראל, ניצוץ הסולידריות, המאיר בלב כל עמדה שמאלנית, אינו הומניסטי; הוא יהודי. במילים בוטות: הסולידריות המפעמת בליבו של מצביע ש"ס וליכוד שמאפשרת לו להיות "שמאל חברתי" אבל "ימין מדיני" אינה סולידריות לאדם באשר הוא אדם; היא סולידריות ליהודי באשר הוא יהודי. למזלנו, רובנו יהודים.


כל היהודים שמאלנים; לא כל השמאלנים יהודים
עצמו עיניים[2] ודמיינו לעצמכם: עשר שנים עברו, שום דבר מיוחד לא קרה, המדינה נראית פחות או יותר אותו הדבר, אלא שהסכסוך הישראלי-פלשתיני נפתר. לא חשוב איך. אין השלכות מיוחדות או שוני מיוחד בחיים שלכם - איך הייתם מצביעים היום? מה הייתם רוצים מהממשלה שלכם? אם מסתכלים על גודל וחשיבות המגזר השלישי בישראל, על קידוש השירות והתרומה, על היחס לצדקה, לחלש, לחולה, ברור לכל שהחברה היהושראלית נמצאת עמוק-עמוק בצד השמאלי של המפה הפוליטית בהקשרים "החברתי" או "הכלכלי". ראשית כי נתינה וערבות הדדית הם חלק עצום מהמסורת היהודית[5], ושנית כי הוגי המדינה הסוציאליסטיים פירקו מנשקם את הוגי המדינה הרוויזיוניסטיים ושלטו בה שלטון יחיד בלתי מעורער בשלושים השנה הראשונות לקיומה. התפיסות הכלכליות והחברתיות שנתניהו, בתור ראש-ממשלה בפעם הראשונה, בתור שר אוצר ובתור ראש-ממשלה בפעם השנייה, קידם בצורה עקבית וחסרת פשרות הן תפיסות כלכליות שרוב מצביעי הליכוד לא תומכים בהן. התמיכה הרחבה (70-80%, בתלות בסקר) במחאה הציבורית היא לא מפתיעה; אם הסכסוך הישראלי-פלשתיני היה מסתיים מחר והיו בחירות מחרתיים, מפלגה חברתית בעלת אג'נדה כלכלית שמאלנית הייתה מקבלת 80 מנדטים בלי בעיה (כמובן, כל עוד הייתה נמנעת מהמילה המקוללת "שמאל").


השמאל חווה פריחה ברחבי העולם הדמוקרטי בשנות ה-90 כי פריחה כלכלית עוזרת לאנשים להרגיש נדיבים. 3 מפלגות שמאל התאחדו למפלגה אחת: מרצ, וזו קיבלה 250,000 קולות, 12 מנדטים, וראתה את כולם באותו האור: "דור השלום", השואף לנצל את ההזדמנות ההיסטורית שנפתחה בוועידת מדריד ולפתור את הסכסוך, אחת ולתמיד. אלא שמרצ פירשה את המנדטים הללו לא נכון: אלו לא היו 250,000 איש שמבינים "שמאל" באותה צורה. פחות מ-40% ממספר המצביעים מ-1992 הצביעו למרצ בבחירות האחרונות; אלו המצביעים שמבינים שמאל כסולידריות הומניסטית, שדואגים לאדם באשר הוא אדם. המצביעים שרצו לשבור את הכפייה הדתית, שרצו לדאוג לאיכות הסביבה, שמבקשים תחבורה ציבורית זולה ורוצים לדאוג לזקנה במסדרון ולמסעודה משדרות, במילים אחרות, האנשים שיצאו בשבועיים האחרונים לכיכר, הפסיקו להצביע בכלל, או הצביעו לא נכון[6].


מצביעי ליכוד וש"ס, שיש להם רגש סולידריות יהודית ואכפתיות מנושאים "חברתיים" (ז"א שהם שמאל חברתי-כלכלי) לא רואים שום בעיה ושום סתירה בין עמדתם החברתית/כלכלית ועמדתם הבטחונית/מדינית: מאז הסכמי אוסלו ורצח רבין, הסכסוך הוגדר מחדש כמשחק סכום אפס. מה שטוב לפלשתינים נתפס, על-ידי רוב מכריע של היהושראלים, כהרסני להם. לכן, כל עמדה של סולידריות הומניסטית הינה מנוגדת לעמדה של סולידריות יהודית. כאשר מדברים על הנזק הכלכלי של ההתנחלויות זה לא נעשה, כפי שנאמר בתגובות, כדמגוגיה לתמיכה בעמדה מוסרית - אלא כדי להציג את פינוי השטחים, עמדה שנתפסת כרגע כ"שמאל", ז"א עמדה של סולידריות הומניסטית, כעמדה של "שמאל חברתי", קרי סולידריות יהודית. השמאל הלאומי ניסה לעשות אותו הדבר: להציג את פינוי השטחים כעמדה של סולידריות יהודית בפנייה לגזענות הבסיסית של היהושראלי: אם לא נפנה את השטחים, נחייה עם 3 מיליון מצביעים פלשתינים נוספים, שיבחרו בראש ממשלה לא יהודי ויובילו לשואה שנייה. או למלחמת אזרחים. עמדה ימנית בטחונית, שבעזרת כמה סיסמאות וצבע כחול רך אמורה להיראות כמו "שמאל". כפי שגילה אלדד יניב במאהל ברוטשילד, אף אחד לא קונה את זה. אני משוכנע ששם, ב"שמאל הלאומי", אוכלים את הלב: איך ההתעוררות הזו שהם קראו לה כבר לפני שנה קוראת רק עכשיו, ובלעדיהם? 



או, שמאל! הייה רק שם אחר! מה יש בְּשם?
מנהיגי מאבק המחאה לא יכולים להגיד "זהו מאבק שמאלני" - רק לזה מחכים נתניהו ומלככי הפנכה שלו. "מאבק שמאלני" פירושו שמטרתו החלשת הגו הזקוף הלאומי, גיס חמישי שרוצה דיור זול כדי למכור אותו לסודנים, לפלשתינים מירדן, לסורים - למי לא. הם חייבים להמשיך לפנות לרגש הסולידריות היהודית המפעם בלב 80% מהעם שלהם, אבל העמימות מתחילה לפגוע בהם. העמימות עד כה נועדה לטשטש את שורשיו השמאלניים של המאבק ולהצליח לגשר בין השמאלני, הרוצה בצדק חברתי לכולם, לבין זה שליבו בשמאל וקולו בימין, הרוצה בצדק חברתי ליהודים. ההפגנות במוצאי שבת אומרות בקול ברור: הצלחתם. כדי לתרגם את הכוח הפוליטי הזה להצלחות בשטח, יש ללמוד מהדמגוגים של הימין: שירו את התקווה[7], נפנפו בדגלי ישראל ובמסורת הציונית, ובאותו הזמן, קחו את רעיונותיו הטובים ביותר של השמאל, את הניו-דיל ואת הסוציאליזם של נורבגיה, השמאל של קלינטון ובלייר, וכתבו חוזה חברתי חדש בין נבחרי העם לעם הבוחר. ברור לי שכרגע, החוזה הזה יכוון בעיקר לטובת היהודים - אבל אני מאמין שאם נתחיל להשריש צדק חברתי ליהודים מעכשיו, אולי בהמשך נוכל להרחיב ממנו קצת לאחרים. גם אם לא, זה בוודאי עדיף על 15 השנה האחרונות. 




1 - כשאני אומר פריפריה, אני מתכוון למקומות מחוץ לגוש דן, כולל במקרה הזה ירושלים, חיפה ובאר-שבע.

2 - לא באמת, כי זה אומר להפסיק לקרוא. בכאילו. או לפחות, רק בסוף הקטע של הדמיון המודרך.
3 - המושג "שיוויון" כאן הוא בעייתי, ואולי היה עדיף להשתמש במושג "רווחה" (במובן wellbeing או welfare); אלא שבצד הימני של המפה הפוליטית, מאמינים שחופש חשוב יותר לרווחתם של בני-אדם מאשר שיוויון, והוויכוח הפוליטי אינו בין רווחה לחופש אלא בדרך הנכונה להשיג רווחה לאזרחי המדינה. זה דיון מעניין, אבל אורתוגונלי לנושא הפוסט.
4 - חוץ מהבדל אחד חשוב: אפשר לנהל חברה בקצה השמאל הקיצוני של המפה, ואי אפשר לנהל חברה בקצה הימני הקיצוני; כך שכל עמדה פוליטית ימנית היא בהגדרה עמדה פשרנית.
5 - גמילות חסדים ועמותות צדקה היו חלק מהחיים היהודיים כי עוני היה חלק בלתי נפרד מהחיים היהודיים בגולה; הרחקה ממוקדי הכוח הפוליטיים והעסקיים עודדה סולידריות בין חלשים; זרות והתבדלות עודדו מבט ביקורתי על כל חברה שהיהודים היו בה, וחיסנו מלאומנות.
6 - הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות, אפילו יותר גרוע מאשר לא להצביע כלל (שזה די גרוע) הוא להצביע למפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה. בבחירות האחרונות, יותר מ-100,000 קולות הלכו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, מנדטים שהלכו לישראל ביתנו, ש"ס ולעבודה. 68% מהקולות הללו הלכו ל-4 מפלגות: מפלגת הגמלאים, התנועה הירוקה-מימד, עלה ירוק ומפלגת הירוקים; ארבעתן מפלגות "שמאל חברתי".
7 - או לפחות את הבית השני...