יום חמישי, 18 באוגוסט 2011

ביקורת מלאה וחפה מספויילרים ל-Dance With Dragons של גרר"מ

(אזהרת ספוילרים: הביקורת כן יוצאת מנקודת הנחה שקראתם את שלושת הספרים הראשונים בסדרה)

אם קראתם את הספר, הביקורת הזו היא לא עבורכם: או שסיימתם את הספר בתחושת מיאוס וייאוש עמוקות, או שאתם פשוט מאוד נהנתם לקרוא פרקים של אריה. במקרה כזה, אני מצטער עבורכם שלא היו יותר כאלו. אם לא קראתם את הספר, עצתי היא פשוטה: תחכו עד שיצא הספר השישי, ואז תעברו לקרוא ישר אותו. עד אז, סביר שתשמעו כבר על נקודות העלילה העיקריות בספר הרביעי והחמישי. היו בערך שתיים.

שתי דרכים לכתוב פרק

נהוג לומר שלכל סצינה יש אחד משני תפקידים: לקדם עלילה, או לקדם דמות. או שקורים דברים מעניינים, או שדמות מתפתחת בצורה מעניינת. כמובן, שום דבר אינו מוחלט: קידום העלילה תמיד יגרור תגובות מהדמויות, והתפתחות מעניינת של דמות כמעט תמיד גורמת לכך שהיא תעשה דברים מעניינים. החלוקה הזו נועדה עבור מי שמתכנן סצנה, בין אם בסדרת טלוויזיה, בספר או במשחק תפקידים, שישאל את עצמו: מה חשוב לי לקדם כאן? 

במקרה של מרטין לכל אורך הספר החמישי, התשובה הייתה: את הדמות. במיוחד הדמויות המרכזיות של הסדרה שעזבנו אותן בסוף הספר השלישי: בראן, ג'ון, דאנריז, ת'יאון וטיריון. אם אי פעם תהיתם איך מתמודדים בחור או בחורה צעירים עם קשיי השלטון, או מה חושב הגמד על ערי המזרח המסתוריות, הספר החמישי יענה על השאלות האלו. אבל רק עליהן. אם תכננתם לקרוא את הספר ולקרוא על מאורעות מעניינים שקורים בעולם, הוא יאכזב אתכם מאוד.

החטא הקדמון של מרטין

הספרים הרביעי והחמישי בסדרת "שיר של אש וקרח" לא היו אמורים להיכתב. הספר השלישי בסדרה, "סופת החרבות" מסתיים עם מותו של טייו'ין לניסטר, הכוח המניע מאחורי הרוב המאורעות במלחמת חמשת המלכים והמתכנן של החתונה האדומה, כשהוא השריד האחרון לדור הקודם של דמויות מרכזיות. עם סוף מלחמת האזרחים, על הלוח נשארים בעיקר הצעירים: טומן יושב על כס הברזל, ג'ון נבחר למפקד משמר הלילה, דאנריז התיישבה לנהל את מירין, ובראן חצה את החומה כדי ללמוד להיות קוסם ירוק; אריה עברה לבראבוס ללמוד להיות מתנקשת חסרת-פנים, וסאנסה נעלמה אל תוך העמק ללמוד מבייליש להיות מגניבה. הכול היה מוכן בשביל שמרטין יוכל לקפוץ קדימה שש שנים ולהמשיך עם העלילה העיקרית של הסדרה: הקסם חוזר לעולם, האחרים מאיימים על קיומו, והדרקונים מגיעים להציל את כולם. שיר של קרח ואש. 

לאחר יציאתו של "סופת החרבות", מרטין שיחרר נובלות קצרות שהיו אמורות לספק תשובות לשני סימני שאלה שריחפו מעל שתיים משבעת הממלכות: מה קרה באיי הברזל, ומה קורה בדורן. התגובה לנובלות הללו הייתה כל כך חיובית, שמרטין שינה את דעתו - במקום להמשיך בתכנון המקורי של העלילה, תכנון שנתמך על-ידי המבנה ההדוק, הדרמטי ועתיר האקשן של סופת החרבות, ולהתחיל את הספר הרביעי שש שנים בעתיד, הוא החליט לכתוב ספר שיכסה גם את תקופת הביניים. את כל תקופת הביניים

זו הייתה הנקודה שבה מרטין נתקע, הסיבה שעברו 4 שנים לפני שכתב את Feast for Crows ועוד שש שנים (!) לפני שסיים את Dance with Dragons - משום שבעוד שהיה למרטין מאוד ברור מה יקרה בהמשך הסדרה, לא היה לו מושג איך לקחת את המשפט "...six years later" ולהפוך אותו למעניין. במקביל, הוא לא יכל לשנות את התכנון ולהמציא עלילה חדשה לחלוטין; זה היה מרוקן מתוכן את כל החלומות, הנבואות והרמזים המטרימים שהופיעו בסדרה עוד מהספר הראשון והפכו אותה לכל כך עשירה ומעניינת. 

Words are wind

מרטין החל לכתוב את הסדרה "שיר של אש וקרח" ב-1991, ובקריאת הספר החמישי מרגישים כל יום שעבר בעשרים השנה הללו. ישנו ביטוי, שחוזר על עצמו בכל שפה ובכל יבשת בעולם הזה: words are wind, ביטוי שפירושו שהבטחות ושבועות ריקות מתוכן ונעלמות במהרה; כל מה שחשוב הם אינטרסים צרים ופחד מעונש.

הדמויות לכל אורך הספר ציניות ועייפות, חוסר האמון והבדידות מלווים אותן לכל מקום, ונדמה שנעלמו עם הדור הקודם לא רק הניסיון והכבוד, אלא גם תכנון מראש, חברים טובים, ואמונה בסדר הקיים, בחוק ובמנהג. אם השלישייה הראשונה הציגה מלחמה כהמשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים, תוך שהיא מציגה בכנות את המחיר הנורא שמשלמים פשוטי העם על שאיפותיהם של האצילים, נראה שכמעט כל הדמויות כאן פיתחו סלידה עמוקה מכל סוג של דם ואלימות, ומעדיפים להימנע מעימותים בכל מחיר. כאילו המלחמות היחידות שניתן לדמיין הן מלחמות יש-ברירה, שמשרתות את האינטרסים של בעלי ההון. כמעט גורם לך להתגעגע לרוב סטארק או רנלי באראת'און. 

המילה האחרונה לחובבים

יש קוראים שנהנו מהספר הזה, ואני יכול להבין למה. גם אני נהניתי, למשל, מהפרקים הרבים של טיריון; אני חושב שהם היו יכולים להיות מצוינים בתור נובלה גרפית קצרה, דוגמת The Hedge Knight, על מסעותיו של טיריון במזרח. אני יכול להבין ולהזדהות עם הגעגועים לבראן או לאריה, אם כי פרקיהם הקצרים לא חידשו שום דבר שלא ידענו ולא קידמו את העלילה בשום צורה. בנוסף, יש בהחלט שתי נקודות עלילתיות חשובות שאכן היינו צריכים לדעת ואולי היו מפתיעות עבור אנשים שאין להם חיבור לאינטרנט וברחו מנבואות של מרטין כמו מפואמות של טולקין. אבל אלו אינן סיבות לכתוב ספר של 960 עמודים, הן אינן סיבות לקנות אותו, והן בטח שלא טובות מספיק כדי לקרוא אותו.

מרטין היה עושה שירות טוב יותר עבור מעריציו ונדיב יותר עבור עצמו אם היה לוקח את הנקודות העלילתיות החשובות, מתמצת אותן ל-200 עמודים ושם אותן בהתחלה של הספר השישי. אם טרם התחלתם את הסדרה, או אם רק סיימתם את השלישי, ייטב אם תחכו. הספר הזה יועיל לכם כמו פיראט מאיי הברזל לנשות המלח שלו: הוא יביא לכם רק סבל, יגיעה, ודמעות. 

Grab This Widget

3 comments:

Standback אמר/ה...

את ספר 5 טרם קראתי, אבל מה שאתה כותב זהה אחד-לאחד עם התגובה שלי לספר 4.

אני זוכר את ההחלטה לכתוב את תקופת-הביניים לא בתור "בגלל תגובות חיוביות לנובלות" אלא "ניסיתי לכתוב את [דאז: ספר 4], ונתקעתי שוב ושוב מול דברים חשובים שקרו בפער הזמן." שזה בעיני לגיטימי, אבל שגוי בעליל. היה ניכר מ"עורבים" שהיה אפשר לתמצת את הדברים החשובים באמת - קווי העלילה שהיו בהם _שינוי_, ולא המשך צפוי של מה שכבר הכרנו - לנובלות, במקום להצריך זוג ספרים אימתני.

אני כולי תקווה שספר 6 יהיה כבר חזרה לשגרה. :)

אנונימי אמר/ה...

המחשבה כי אין לקנות ולטרוח לקרוא ספר כיוון שהוא לא מתנהג כפי שציפית ממנו היא מטופשת. גם אם הספר לא מילא את צמאוני לסיפורים מעניינים על הדמויות, נהנתי בקריאת הספר ובהחלט ממליץ עליו לכל חובב פנטסיה ובמיוחד לחובבי הסדרה. נכון שהוא אינו יצירת מופת כמו הראשונים בסדרה, אך הוא בהחלט מהנה ושווה קריאה.

Itai Greif אמר/ה...

אני ממליץ לא לקרוא או לקנות את הספר לא בגלל שהוא לא מתנהג כפי שציפיתי ממנו, אלא בגלל שהוא לא שווה את הכסף והזמן הנדרש לקרוא אותו, בעיניי. אתה נהנית, ואני לא נהניתי, ולכן בעיניי הוא לא שווה קריאה.

הוסף רשומת תגובה