יום ראשון, 25 בספטמבר 2011

Down, down, and...

דידי כותב ביקורות על פרויקט ה-reboot החדש של DC. פרויקט ה-reboot החדש של DC מתחיל מהנקודה הזו: "אם מספר החוברת של אחד מחמשת הטייטלים שנכתבים על באטמן הוא #342, אז חובבים חדשים לא יתחילו לקרוא חוברות על באטמן". בעוד שכל מי שראה פרק של אופרת סבון או התחיל לראות את "המפענחת" מהעונה החמישית יודע שזה בולשיט טהור, העורכים שמנהלים את שתי חברות הקומיקס היחידות בצפון אמריקה מדברים בעיקר עם עצמם, אז ברור שקיתונות הביקורת על איך תחום הקומיקס הצטמק מתעשיה אמריקאית אדירה לסדרת מוצרים עלובים שפונים לכמה עשרות אלפי פנאטיים בכל חודש בלבד יישארו ללא מענה. 

אני לא בא בטענות לדידי; כמה מחבריי הטובים ביותר הם אוהדים פנאטיים של באטמן (זה ההוא עם ה-S הכחולה על הבטן שיודע לעוף ולירות עכבישים מהעיניים) ודידי מרתק ביותר כשהוא מתאר איך [הכנס שם של כותב שאינו אליס/גיימן/מור/מוריסון או אניס] הורס את הדמויות הנפלאות שהמציא [אליס/גיימן/מור/מוריסון או אניס] אבל הביקורות הללו מפספסות לגמרי את הנקודה. הן משרתות את העורכים העלובים שמנהלים את DC ומאמינים שהסיבה שעשרות אלפי אנשים קונים חוברות קומיקס ולא מיליונים כמו לפני שבעים שנה היא בגלל שהן לא "אפלות" מספיק. כאילו עשרות מיליוני אנשים רואים "שני אומואים ושליש" כל שבוע בגלל שזו סדרה ריאליסטית ואלימה. להזכירכם, גם את "הסמויה" מעט מדי אנשים ראו.

DC ומארוול נכשלים במה שהם עושים בגלל שהם כותבים רק סוג אחד של ספרות, ומסרבים לכתוב סוג אחר של ספרות. הם יכולים לעשות זאת. זה לא קשה. שום דבר לא עומד בין DC או מארוול והפיכתן להרלקו'ין או תור או פינגוין[1]. אבל זה ידרוש מהעורכים של DC ומארוול להפוך מחובבי קומיקס שרוצים לקרוא סיפורים על באטמן ורובין (הצעיר הממושקף שננשך על-ידי כלב רדיואקטיבי וקיבל את היכולת לעוף ולירות עכבישים מהעיניים) למוציאים לאור של חוברות קומיקס. אני לא חושב שזה שינוי שהם רוצים לעבור. 




1 - רק אחרי שהשלמתי את הרשימה הבנתי שזה נשמע כמו רשימה של סופר-גיבורים, והבנתי שנדרשת כאן איזו הערה.

יום שלישי, 20 בספטמבר 2011

נשים - מין בסכנת הכחדה

תשעה צוערים בקורס קצינים בבה"ד 1 יצאו באמצע טקס צבאי כי לא רצו לשמוע אישה שרה; הם סירבו לפקודה ישירה לחזור לאולם. למחרת, שמונה חתמו על מכתב התנצלות על כך שיצאו באמצע, ואחד סירב. הוא הודח מייד. מאוחר יותר, שלושה צוערים נוספים הודחו - משום שידעו מראש על תוכן הטקס, ותכננו לצאת באמצע. 
אם כאשר אתם שומעים על הסיפור הזה הוא מקוצר לכותרת "חיילים הודחו כי יצאו מהאולם כדי להימנע מלשמוע שירת נשים" חשוב לתקן את הרושם הזה: צה"ל בשום אופן לא הגן על זכויותיהן של הזמרות, וחמישה מהצוערים שיצאו מהאולם וחתמו על מכתב ההתנצלות המשיכו בקורס. הפרת פקודה בכוונה תחילה; זו הסיבה שהצוערים הודחו. 

פקודה בלתי חוקית בעליל

ההיררכיה הצבאית בנויה על מילוי פקודות במלואן ללא היסוס. מפקדים גילו שכאשר חייל לא רואה עצמו אחראי למעשיו אלא את מפקדיו, ניקל עליו לייצר אלימות נגד אנשים אחרים[1]. זהו שיקול פרקטי: הצבא הוא מנגנון ליצירת אלימות מבוקרת. כדי להיות טוב בזה, חיילים נדרשים להשהות את שיקול דעתם האישי ולבצע פקודות. אפילו פקודות לא חוקיות.

גם כאשר פקודה מפרה את כללי הצבא או חוקי מדינת ישראל, חייל נדרש לבצע אותה. לאחר מכן, מוטל עליו לדווח על הפרת החוק, והצבא אמור להתמודד עם הפרות החוק הללו במסגרת הצבא. בשנים האחרונות, מבקשים רבני ישיבות ההסדר והרבנות הצבאית להוסיף את חוקי ההלכה לרשימה הקצרה הזו. כפי שמפקד לא אמור לבקש מחייליו להפר את כללי הצבא או חוקי מדינת ישראל, כך אסור יהיה לו לבקש מחייל להפר את חוקי ההלכה. 

בל ניתן לכותרות כמו "הצבא הכריז מלחמה על הדת" לבלבל אותנו; כאשר הנושאים הללו עולים מראש, צה"ל כמעט תמיד מתקפל. כאשר תלמידי הסדר שולבו ביחידות מודיעין שדה ונדרשו ללמוד מפי נשים, הם סירבו והלכו לכלא. אבל, שוב, רק בגלל סירוב הפקודה.במחזורים הבאים, מפקדים למדו לא לדרוש את זה מהם. צה"ל הדיח חיילים שקראו לסרב פקודה בהתנתקות, אבל בשטח שיבץ מראש חיילים חובשי כיפה במקומות אחרים. "הארץ" עשה כתבה די נרחבת על הנושא, והתמונה ברורה. כאשר חוקי ההלכה מוצגים בפני צה"ל מראש בצורה מסודרת, המפקדים מתיישרים בהתאם להלכה.


אם לא על פי גזרת המלך - לא הייתה ראויה להתאוות לה

כמו שגורביץ אוהב לצטט, התלמוד מתייחס לאישה כאל "חמת מלא צואה ופיה מלא דם". בוא נשים את האמירה הזו בהקשרה: נשים זה רע, גברים זה טוב. נשים מסוגלות רק לרגש, הן מייצגות את הטבע, ותפקידן העיקרי הוא טבעי: רבייה. גברים מסוגלים לחשיבה רציונאלית, הם מייצגים את הציביליזציה, המדע, ומסוגלים להתעלות מעל טבעם החייתי כדי לשרת מטרות נעלות יותר. לו לא היינו הגברים נולדים עם תאוות המין, לא הייתה בעיה. אבל עבור כותבי התלמוד, ועבור אינספור כותבים אחריהם במשך מאות שנים אח"כ, נשים ייצגו סכנה לגברים. הם יכלו להסיט אותם מדרך הישר, וכדי למנוע מהן לעשות זאת, חשוב היה להציב את האנרגיה המינית הפרועה שלהן[2] תחת שליטה גברית: של אב, אח, או בעל[3].

זהו מעגל קסומים שסופו מאכיל את ראשיתו: האישה רעה, לכן נלקח ממנה הכוח וניתן לגבר; הגבר טוב וצריך לשלוט באישה; לכן במערכת היחסים ביניהם, הכוח נשמר עבור הגברים. הבעיה היא שעכשיו המעגל שבור; יש ממנו נקודת יציאה: אם נשים אינן רעות, הן לא חייבות להיות בשליטה. אפשר לתת להן קול, לאפשר להן לקבוע את גורלן שלהן, וכנגזרת מזה, את גורלם של אחרים. אפילו אם הם גברים.

אי אפשר לשמר את הרעיון שנשים בעמדות כוח יהוו גורם שלילי ומזיק לאורך זמן אם נותנים לגבר לפגוש שוב ושוב דוגמאות סותרות. קיצוניות יכולה לחיות רק בתוך מרחב סטרילי; לכן אנחנו עדים להקצנה האנטי-נשית הזו. היסוד הבסיסי של החברה החרדית, הנותן רק לגברים את היכולת לקבוע את הכללים שלפיהם היא מתנהלת, לא יכול לשרוד לאורך זמן במפגש עם חברה שמאפשרת לנשים לפעול, ואף למשול, במרחב הציבורי. לכן הפלישה של עזרת הנשים מבית הכנסת למרחב הציבורי: לקווי אוטובוס, פרסומים ברחובקופות חולים ציבוריות, וכמובן, צה"ל. כדי לשמר את השליטה הזו.

התנגשות בין ערכים

בפוסט קודם, המשלתי להלן: משאבי המדינה שקולים לאוכל במזווה, ובעוד לכל אחד מאיתנו העדפה לאוכל שונה, הדרך הצודקת להחליט מה נבשל מהאוכל הזה תהיה לתת לכולם קול שווה בהחלטה הזו. אם פוליטיקה היא הדרך שבה קהילה מחליטה מה הם משאבי הקהילה ואיך לנצל אותם, אז פוליטיקה צודקת היא זו שבה כולם, גם מיעוטים, עניים, ואפילו נשים(!) משתתפים בתהליך קבלת ההחלטות. עמדה שמאלנית פלורליסטית, תאפשר לכל אחד להביע את דעתו ולקדם את הטוב בעיניו; אבל אסור, בשם הפלורליזם, להגביל מישהו מלהשתתף בקבלת ההחלטות. בטור דיעה מבחיל במיוחד, טלי פרקש מנסה להציג מיצג שווא, שבו הצבא מקדם שיוויון בין גברים לנשים על חשבון שיקולים בטחוניים. אבל, לא רק שהצבא מתקפל בפני הדרישות להפריד בין נשים לגברים כל הזמן, אלא שאין זה תפקידו של צה"ל להחליט מה יהיו הערכים של החברה שלנו. זה תפקידנו.

לכן חשוב לשים את המקרה הזה, ולמעשה את כל המקרים שבהם חיילים מתנים את ההסכמה שלהם לשרת בכך שסביבתם תהיה נקייה מנשים, בהקשר הרחב שלו: האם אנחנו מוכנים שהערך שלנו, שחברה צודקת רק כאשר לכולם יש קול שווה בניהול החברה הזו, יפנה מקומו לערך אחר, האומר שיש להגביל את קולן של נשים, את נוכחותן ואת יכולתן להפעיל כוח, רק למקומות שנשאיר להן?


1 - הם גילו, בנוסף, שעוזר לגרום לחיילים לראות את האויב כלא-אנושי. לרוע המזל, התכונה הזו נשארת גם אחרי שעוזבים את הצבא.
2 - משעשע לגלות שהסטריאוטיפ של הגבר החרמן שרק רוצה מין והאישה הפריג'ידית שמשמשת כבלם נגדו הוא המצאה מודרנית. 
3 - עוד מימי קדם ידענו שמקור הכוח שלנו בשיער. לכן ברור שנשים מתבקשות לשמור על שיערן מסודר, בשליטה, או מכוסה לחלוטין. אסור שהאנרגיה הזו תורשה להיות חופשית...

יום שבת, 17 בספטמבר 2011

ליצן הייתי

Slava's Snowshow
סופו של הקטע שרשמית מסיים את המופע מכה בפרצוף, פיזית, רגשית, כל כך חזק שצריך להתאושש ממנו לפני שאפשר למחוא כפיים. אנחנו נעמדים למחוא כפיים, ואחרי הקידות והשריקות והקריאות, כדורים צבעוניים ענקיים, כל אחד בגודל של מכונית, עפים אל הקהל. אנשים מבוגרים, לבושים בבגדיהם היפים ביותר, מעיפים את הכדורים אל האוויר שפיסות נייר מרחפות ממלאות אותו; הכדורים מתנגשים אלו באלו - חופשיים. כמו שאנחנו היינו, לפני שהמופע הסתיים. 

הליצן הטוב בעולם

סלאבה פולונין מכונה "הליצן הטוב בעולם". בצדק, לפי המופע שראיתי הערב. הוא לא הצליח להתקבל לתיאטרון בגלל קשיי שפה; אז הלך ללמוד הנדסה. מזל שלנו; הפסדנו שחקן, קיבלנו ליצן. ליצן יקר ערך, שעושה מה שאחרים לא חושבים עליו.

אני מסרב לתאר את הדברים שראיתי על הבמה. אני מפציר במי שמתכוון ללכת למופע, לא לראות סרטוני YouTube שעלולים לקלקל לו. חוסר הידע אינו פשוט; אם אנחנו הולכים לסרט ברור לנו מהקדימון מה הולך לקרות בו מתחילתו עד סופו. את העלילה של הספר אפשר לדעת מקריאה מאחוריו (או כבר משם הסופר), ואם כבר הגענו לתיאטרון זה רק אחרי שהבטיחו לנו שההצגה היא "נורמלית". כאשר סלאבה עלה על הבמה, בשיער פרוע, נעליים פרוותיות אדומות ענקיות, כולו איפור ולבוש ואופי של ליצן, בצורה הכי ליצנית שאפשר, זה לא היה מצחיק. לקח לי זמן להשתחרר, להבין שמטרתו אינה לספר סיפור, או בדיחה, או להעביר איזו נקודה. הוא רוצה להציג מציאות, בצורה הכי לא אמיתית שאפשר. לקחת את עולמך, להזיז אותו 60 מעלות הצידה כך שיהיה עקום, ובעודך מחליק כלפיי מטה, לתקוע ליצן באמצע. ליצן עצוב. 

במערכה הראשונה, הליצן חוקר את עולמו ואנחנו איתו. מסביבו דמויות לייצניות אחרות, מגוחכות, גבוהות, מגלמות דמויות מזוהות היטב או חייזריות לחלוטין. כל קטע ליצני בפני עצמו לוקח משהו (סולם, מיטה, ספינה, מטאטא, ירח, חבל) והופך אותו למשהו אחר, זר, מוזר, ליצני. הצחוק משחרר וכשהפנס נופל מהתקרה והמילה "הפסקה" כתובה עליו, לוקחים נשימה עמוקה ומתרחבים. יוצאים להפסקה בחיוך[1]. אבל סלאבה הוא ליצן ערמומי; בצחוק הוא מפיל את ההגנות שלי, ובמערכה השנייה הוא מכה בי היטב.

אחרי ההפסקה הבמה מושלגת בפיסות נייר לבנות. ליצן אחד רוקד עם הליצן הצהוב-אדמדם של סלאבה, וכאשר הוא נפרד מהמקבילה לו הוא נשאר לבד, על במה צבועה בסגול, תכלת וכחול של בדידות. הליצן לוקח אותנו דרך כמה סצינות בנויות היטב, המציגות סיפור פשוט וטרגי של פרידה, עד לסיומו ההכרחי, המסמא. בין הנגיעות העצובות הוא עדיין מצחיק, אבל רק כי הוא יכול. למשך כמה דקות הוא נותן לנו לבקר במקום שהוא רק רגש, פורס אותו עבורנו, ואז מקפל ונגמרת ההצגה.

יותר עתיק מתספיס

גם אחרי שנגמרות מחיאות הכפיים, הקהל לא רוצה לעזוב. הליצנים עומדים על הבמה, מעיפים אלינו את הכדורים הענקיים, מביטים בנו, הם הקהל ואנחנו המופיעים: ילדים וזקנים, מכים בכדורים ומשלחים אותם לאוויר שוב. אני מסתכל מסביבי ומדמיין צללים על קירות מערה, הקור שואג בחוץ, ולבני השבט המצטופפים מסביב למדורה קומץ מילים קצרות. אחת לתאר את עצמם, אולי, אחרת בשביל החיות חדות השן והטפר שבחוץ. אחת בשביל מים, בשר, כלי ציד. 

אחד מהם עומד אל מול המדורה, הצל שלו נמתח ענקי על הקיר. הוא מתפתל, רגליו וזרועותיו נראות מנותקות מגופו, והוא מביט בהן בפליאה כאילו זרות ממנו. כשהוא זז, הוא נוהם, משמיע קולות שאינם מילים, לא אז ולא היום, מעורר משהו עמוק בפנים, מושך אותו החוצה בהשתטותו. כשהוא נופל אנחנו צוחקים והחושך מפחיד פחות. כאשר החכמנו לקחו המשוררים את הפחד, האש, החושך וחיית הטרף ונתנו להם שמות וצורות, חרזו במשקל והצמידו למנגינה. על הבמה הפך השיר לסיפור, וחברי המקהלה הפכו לשחקנים. מוקפים במילים, יש לנו מעט מאוד הזדמנויות לחזור אחורה, למערה, לאש הבוערת ולשלג בחוץ. כאשר סלאבה עומד על הבמה, אור צהוב בודד דולק לרגליו והוא מוקף בחושך, הרגש הוא מעבר למילים.

המבקר מפגר מאחור

יש מספר מצומצם של הזדמנויות לראות את המופע הזה: באופרה הישראלית במוצ"ש, וארבע הופעות שבוע הבא בתיאטרון הצפון בחיפה. אתוודה, לפני שראיתי את המופע לא הייתי מרחיק עד חיפה לצפות בו. עכשיו אני יודע שהייתי מפספס חוויה נדירה. 

אני חש שזמינותם של סרטים ותוכניות טלוויזיה פינקו אותי, ביחס לבידור שאני צורך. בימינו, בקושי לבית הקולנוע אני יוצא. למה לטרוח? מול המחשב או הטלוויזיה אפשר לאכול, לדבר, להפסיק ולקום לשירותים מתי שצריך. אבל החוויה התיאטרלית מספקת משהו מעבר לתוכנה הרגשי, האמנותי, הסיפורי. החוויה החברתית חזקה הרבה יותר; היעדרו של מסך בינינו לבין המופיעים מחבר איתנו היושבים מולם להם, וכך גם אחד לשני. אני חושב שזו הסיבה שגם סרטי קולנוע בשלושה מימדים עם מכונת ריחות וכיסאות-מסאז' לא יכולים לבוא במקום הופעה חיה על הבמה. אין דוגמה חזקה לחוויה הזו, כמו מופע השלג של סלאבה[2].


1 - אני מהיוצאים לשתות קפה בהפסקה; טעות חמורה. הכיף ממשיך בהפסקה, אז תשארו בפנים.
2 - אתר הבית שלו גם באנגלית, ויש בו תאריכים של ההופעות הקרובות בחו"ל: מופעים לרגל חג המולד בלונדון ופריז. אם יש לכם כסף לשרוף, זה נשמע כמו חופשה נפלאה. אם אין לכם, יש עוד סיבות לצאת מהבית.

יום ראשון, 11 בספטמבר 2011

אני יצור חברתי

אוקי, אינטרנט, אני הולך לשבור קיר רביעי ולהתנצל מראש: זה יהיה פוסט מעט מבולגן. אני יודע שתסלחי לי, אינטרנט, כי את מוכנה לבלוע הכול. זה בעצם הרעיון. 

נא להתחלק לקבוצות

לפני כמה חודשים אני, ועוד כמה עשרות מיליוני אנשים, שמנו לב שהפוסטים שלנו ב-Facebook מקבלים יותר תגובות, אבל, הן תמיד מאותם אנשים. למעשה, מאוכלוסיה גדולה של כמה מאות אנשים נראה היה שה-Facebook שלי צומצם לכמה תריסר אנשים - אלו האנשים היחידים שראיתי את הפוסטים שלהם, ואלו האנשים היחידים שהגיבו לפוסטים שלי. 

לקח קצת זמן, אבל בסוף גיליתי מה קרה. כדי להתמודד עם הביקורת שזרם העדכונים של Facebook הפך למדמנה מייגעת של עדכוני Zynga חסרי תועלת, החליטו עובדיו של הג'ינג'י לשנות כמה הגדרות קריטיות במיוחד. במקום להראות לך את העדכונים של כולם כל הזמן, Facebook מראה לך רק את העדכונים של אנשים שהייתה לך אינטראקציה איתם בזמן האחרון - ז"א אנשים שהגבת לפוסט שלהם בדרך כלשהי, ואנשים שעשו לפוסט שלך Like והגיבו לך. לפני שרצים הלאה, נעשה ספוילר לסוף: אם מראים לך כל הזמן הודעות מאותם אנשים, ומראים רק לאותם אנשים את ההודעות שלך, אז אנשים חדשים לך לא יבואו איתך באינטראקציה, ואתה לא תבוא באינטראקציה עם אנשים חדשים.

מסקנה ידועה מראש

מן הסתם, אין לי מושג מה הלך בישיבות ההנהלה ב-Facebook שם החליטו לבצע את השינוי הזה, אבל כמעט מיד האנשים ששמים לב לדברים האלה ציינו את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו: אם נראה בזרם העדכונים שלנו רק אנשים שהיינו איתם כבר באינטראקציה, כל העדכונים שלנו ייראו אותו הדבר. במקום לאתגר אותנו, לחדש לנו, ומדי פעם להעליב אותנו, אנחנו נחשפים לאינטרנט דרך מנסרה של נורמטיביות מותאמת לנו: הדעות היחידות שנראה יהיו הדעות שמוצאות חן בעינינו, מאנשים שאנחנו מוצאים חן בעיניהם. קצת כמו ההבדל בין ללכת לבי"ס לאמנות, ובין להביא ציורים הביתה לאימא שתתלה על המקרר.

רשת חברתית לגברים לבנים בלבד

לפני כחודשיים חברת האינטרנט הטובה והגדולה מכולן פתחה רשת חברתית מתחרה: GoogleBalls. סליחה, GooglePlus. בגוגל לקחו ללב את הביקורת על הצנזורה החברתית המחפירה של Facebook, ובחירת המחדל היא להראות למשתמש את כל העדכונים, מכל ה"חברים" שלו. בניגוד ל-Facebook, לא יכולת להירשם לשירות; פלוס היה ועדיין הינו שירות בהזמנה בלבד. פירושו של דבר, שהמשתמשים הראשונים בגוגל פלוס, שהיו ברובם המוחלט גברים לבנים שעובדים בהייטק, הזמינו את החברים שלהם לשחק איתם בארגז החול החדש; חברים שלהם שהם ברובם המוחלט גברים לבנים שעובדים בהייטק. בעוד של-Facebook היה אלגוריתם שצמצם, מתוך מגוון הדעות באתר, את אלו שאתה תרגיש איתן בנוח, גוגל גרמו לכך שמלכתחילה האתר יכלול רק את האנשים שאתה מסתדר איתם. נעשה שוב ספוילר לסוף: זה לא בהכרח דבר טוב. אבל יכול להיות שזה לא בהכרח דבר רע; או, אולי, דבר רע, אבל בכוונה.

בבקשה אל תצטרפו למועדון

כדי לפתוח משתמש ב-Facebook כל מה שאתה צריך היא כתובת דוא"ל עובדת. אתה יכול לפתוח חשבון לדמות ספרותית, לסלבריטי, לתינוקות בני יומם, או לרעיונות מופשטים. גם אם קיבלת הזמנה להצטרף לגוגלפלוס, אתה צריך לפתוח חשבון בגוגל, ז"א לפתוח כתובת דוא"ל ב-Gmail, ומרגע שפתחת חשבון תגלה שלגוגל יש דעה שלילית מאוד על חשבונות לא אמיתיים. היא סוגרת אותם, די מהר. על היחס של גוגל למשתמשים שלה ועל ההתנהלות שלה במקרה הזה נכתב הרבה ולא ארחיב, עניינה אותי התגובה של גוגל לטענה ספציפית: 

"White privileged men will be denied the diversity of opinions because of the bias of Google+ toward white privileged men"Larry/Vic: "Most of them seem to be just fine with that. Sure, most people pay lip service to diversity of opinions, but what really gets their panties in a knot is when their search results show what they consider garbage."

התחלתי בנקודה שבה התלוננתי על כך ש-Facebook מציגה בפניי חוויה חברתית הומוגנית, וגוזלת ממני דעות מנוגדות, שמאתגרות אותי ואפילו מעליבות אותו. יש הרבה אנשים, אומרים המנכ"ל של גוגל ומנהל המוצר של גוגלפלוס, שרוצים את החוויה הזו. הם רוצים לראות את אותן דעות, לקבל דעות חיוביות אוהדות לדעות שלהם, וליהנות מחוויה חברתית נוחה ונעימה. הם לא רוצים שיאתגרו אותם. 


Wil Wheaton says: "Don't be a dick."

לפני כחצי תריסר שנים, אמן האינטרנט הגדול יונתן גבריאל פרסם את התיאוריה המאוחדת להתנהגות מחורבנת באינטרנט: אנונימיות וקהל מאזינים יהפכו גם אדם רגיל לטרול מחורבן. אם אתם קוראים את הבלוג הזה באינטרנט ולא הדפסתם אותו כדי לקרוא אותו באוטובוס הביתה, סימן שאתם יודעים שהוא צודק. הביקורת העיקרית על גוגל, שאנונימיות מאפשרת לפרסם דעות לא פופולריות, והיא מגינה על החלש ועל הנרדף נכונה לחלוטין, אבל מנגד עולה השאלה המוצדקת האם לא כדאי שיהיו גם רשתות חבריות שדרך ההתעקשות שלהן על שמות אמיתיים יובילו לחוויה חברתית הומוגנית יותר אבל גם מהנה יותר ובטוחה יותר. האם יש מקום גם לזה, וגם לזה?


נזכרתי בסוף: זה קורה בכל מקרה, גם בעולם האמיתי

בכל פעם שמישהו היה נעלב מהודעת פורום הייתי אומר את אותו הדבר: אם אתה מפרסם משהו בפורמט חופשי באינטרנט, אז לכל אחד מותר להגיב איך שהוא רוצה. בין השאר כי השחזתי את שיניי הווירטואליות על פורום Gibe, פורום חופשי שהכלל היחידי בו היה שאסור למכור נשק ואסור לפרסם פורנוגרפיה פדופילית. זה הוביל אותי לאמץ מדיניות די קיצונית ביחס לצנזורה, מה שגרם לאכזבה לא מועטה שנתקלתי בפלטפורמות שהיו מאוד חופשיות על אופציית מחיקת ההודעות. חלק מהפלטפורמות הללו היו דווקא בלוגים או פורומים שפנו לאוכלוסיות חלשות, לקבוצות מיעוט נרדפות שכדי להרגיש בנוח בתוך "האינטרנט שלהן", מחקו במרץ דעות לא נעימות ומשתתפים מהצד הלא נכון של המתרס. כך שלגוגל, או לגברים הלבנים שעובדים בהייטק, בפירוש אין מונופול על האינטרנט המנוסר הזה. אין מקום לציין אותם במיוחד, בוודאי אם אתה נציג של קבוצת מיעוט חלשה ונרדפת, שאוהבת שכל האינטרנט שלה ייראה ככה. הבעיה? שככה לא בונים חומה. אני קיוויתי שגוגלפלוס תהווה תחרות אמיתית ל-FB, ולראות הגירה רבתי של כל "האנשים הטובים" לשירות הזה. כאשר הם מגיעים לפלוס ומוצאים אינטרנט חד-גוני, שצבוע למצער בצבע שהם לא אוהבים (לבן עם נגיעות של כחול, בדרך כלל) הם מעדיפים לחזור הביתה, למקום שבו כבר מכירים אותם, ויודעים בדיוק איזה הודעות הם אוהבים לקרוא, וממי. 

יום שישי, 9 בספטמבר 2011

עולם אחר מזה שהגענו ממנו

בעת קריאת מאמר ביקורת שטחי על "שיר של אש וקרח" תהיתי לגבי משמעותה של מילה כלשהי[1], כך שגוגל הוביל אותי למאמר מחריד שמבקר את המאמר הראשון, שם מצאתי את הפנינה הבאה: 
"Full disclaimer – I haven’t read any of the Song of Ice and Fire novels and I don’t plan to. I heard about them from a friend, Googled Martin’s name, and the picture on his Wikipedia page – a fat, elderly nerd – told me everything I needed to know. Fantasy is a completely garbage literary genre because it’s dominated by nerds, ignorant shut-ins who have no interest in having real lives (and by extension having something worthwhile to write about) or reading history and literature (and thus having something to base their stories on)."

זה שכנע אותי שגם אחרים רואים מה שרובין הוב גרמה לי להבין: שבעולם הספרות יש שתי גישות לכתיבה פנטזיה: ש פנטזיה גברית, ויש פנטזיה נשית, כאשר פנטזיה גברית עוסקת בפעולה הירואית בתוך עולם אחר, ופנטזיה נשית עוסקת בעולמן הרגשי של דמויות שמתמודדות עם סיטואציות פנטסטיות[2]. "דמדומים", למשל, זו פנטזיה נשית, בגלל שאת הכותבת לא מעניינות המיתולוגיה או המטאפיזיקה שמאפשרות קיומם של ערפדים ואנשי-זאב; מעניין אותה היחס של בחורה ספציפית וערפד ספציפי למשיכה הפיזית ביניהם וליחסי מין לפני הנישואים. "דם אמיתי" היא פנטזיה גברית, כי היא מלאה במאבקי כוח ופוליטיקה של ערפדים והשפעה של קסם על איך מתנהלת עיר - עולמן הרגשי של דמויות נועד להרחיב את הסיפור, הוא לא המרכז שלו. 

במידה ותהיתם, אני לא חושב שסופרות כותבות רק פנטזיה נשית, או שקוראות אוהבות רק פנטזיה נשית; אני טוען שיש כאן שתי נקודות מבט לגבי ז'אנר הפנטזיה, ולכן יהיו קוראים שיהנו מנקודת מבט אחת ולא מהשניה[3]. למשל, פגשנו פעם מישהי שטענה בתוקף שהיא לא קוראת פנטזיה אבל התשובה לשאלה מה הספר האהוב עליה הייתה "הארי פוטר". למראה הבעת הגיחוך שלי הסביר אורי "הארי פוטר זה לא פנטזיה, כי אין דרקונים על הכריכה".

זה מצביע על כך שעבור הרבה קוראות, ספרי פנטזיה נשית הם "לא באמת פנטזיה", גם אם יש בהם אלמנטים פנטסטיים במובהק. אכן, שני הספרים הראשונים של הארי פוטר (וכנראה שגם השלישי) הם פנטזיה נשית בצורה מובהקת, כי את רולינג לא מעניין לתאר עולם אחר, כמו שמעניין אותה לתאר את פליאתו של הארי אל מול החוויה המופלאה שהיא הוגוורטס. חוסר העניין הבולט שלה במטאפיזיקה וחוסר ההבנה שלה בעולמות אחרים, מוביל לכך שעד הספר החמישי מטות קסומים הופכים להיות אקדחי לייזר, ואף כי קוסמים רבים נולדים בעולם המודרני להורים רגילים, הם מתעקשים לגור בצריפי עץ, לא להכיר מחשבים או טלפונים, ולהשתמש במטבעות זהב לא נוחות כדי לשלם על דברים. הספר השביעי של הארי פוטר, שבו מבססים מיתולוגיה ברורה של עולם אחר ומככב בו גיבור פעיל שמנסה להשפיע על העולם הזה, הוא הספר הראשון מז'אנר הפנטזיה הגברית שרולינג מצליחה לכתוב[4]. זה רק מגביר את הטרגדיה של שלושת הספרים שלפניו, שכנראה היו עובדים טוב יותר כתרגילים בסדנת כתיבה, או טיוטות שלא היו צריכות להתפרסם.

פנטזיה נשית שלא מרחיבה את עולמה הקסום מעבר לסיטואציה הפנטסטית הספציפית שבה נתקלות הדמויות, ומתעסקת רק בגילוי העצמי וההתבגרות של הגיבור, תמצא עצמה מקוטלגת לא כפנטזיה אלא כ"ספר למבוגרים צעירים", או "ספרות סוריאליסטית", או ההמצאה החדשה של "ריאליזם מאגי". מנגד, פנטזיה גברית גרועה, שמאוכלסת בדמויות ללא אופי, רגש או שאיפות, ונראית כמו סרט אקשן הוליוודי מלא פיצוצים מגניבים ושמות קשים לביטוי עדיין תקוטלג כ"פנטזיה". כאשר ברדמו כותבת שפנטזיה היא ז'אנר של חנונים חסרי חיים שלא מעניין אותם העולם, היא כנראה מביעה את דעתה הנחרצת שספר אקשן בלי דמויות הוא ספר משעמם, בלי להבחין שיש ספרי פנטזיה רבים שמתרחקים בזהירות מהמדף הזה כדי לא למצוא עצמם מחככים כריכות עם ספרים בצבעים בוהקים עם דרקון על הכריכה, ושמו של הסופר מודפס באותיות בולטות בצבע זהב, גדולות יותר משם הספר.

כמו בהרבה מקרים, החלוקה הזו פוגעת גם בגברים וגם בנשים. כדי למנוע מצב שבו ספר עם אלמנטים פנטסטיים ייתפס כשטחי, הוא לא מקוטלג כפנטזיה, וסופרות מעניינות שהיו יכולות להעשיר את מדף הפנטזיה מעדיפות להתרחק ממה שנראה להם כז'אנר ל"חנונים חסרי חיים". אלו מהן שמעיזות לכתוב פנטזיות גבריות, במיוחד אם יש בהן דמויות חזקות ומעניינות, נדרשות להסתיר את מגדרן: כך ג'וליה ג'ונס הופכת להיות J.V. Jones ורבקה ברגסטרום הופכת להיות R. Sean Bergstrom. 

לומר שפנטזיה כז'אנר חייבת להיות אלימה, סקסיסטית או גזענית, או שעוסקים בה מתוך געגוע לעולם מלא גברים לבנים כוחניים שמותר להם לאנוס ילדות זו כמובן שטות גמורה שמתעלמת לחלוטין מבערך כל סדרת פנטזיה שאיננה נכס אינטלקטואלי של TSR. אבל זו שטות שמצביעה על בעיה, שאפשר לפתור בין השאר דרך ההכרה בכך שיש הרבה גישות לתחום הפנטסטי וראוי שנכניס את כולן תחת אותה המטריה, ולו רק כדי להעשיר את הספרות שנגישה לנו.






1 - דויל כתבה בתחילת המאמר שלה: "In days of yore, before the Striding Elves sailed West to Sygmagfhdflkglll" אז חשבתי שאולי השם "Sygmagfhdflkglll" מתייחס לאיזו ארץ עתיקה של אלפים שאני לא מכיר. 
2 - כל חלוקה מאפשרת, בהכרח, גם לשפוט. אני מקווה שהקוראות יטו לי חסד ולא יראו את החלוקה הזו כאומרת "פנטזיה גברית עדיפה על פנטזיה נשית", כפי שאמירתו של קורא אחד שהוא מעדיף פנטזיה גברית על פנטזיה נשית לא שקולה לאמירה שפנטזיה נשית בהגדרה אינה טובה.
3 - The Magicians הוא דוגמה טובה לפנטזיה נשית שכתב גבר, כפי שלה-גו'ין היא דוגמה נפלאה לסופרת של פנטזיה גברית. יש גם סדרות מועטות, כמו סדרת "אמבר" וסדרת "בעל החידות מהד", שתוקפות את החלוקה הזו ומצליחות לשחק יפה, רוב הזמן, על שני הצדדים. אבל סדרות אלו הן המיעוט; את רוב סדרות הפנטזיה אפשר להציב בקלות בצד זה או אחר של החלוקה הזו.
4 - במידה וזה לא יהיה ברור מספיק בהמשך, זה הספר הראשון מז'אנר הפנטזיה הגברית שרולינג הצליחה לכתוב אף כי היה עדיף שלא. ההתעקשות של רולינג לכתוב פנטזיה גברית נובעת מהתפיסה הסקסיסטית שמה שפנטזיה היא פנטזיה גברית ופנטזיה נשית אינה פנטזיה "אמיתית", ולכן היה על סדרת הפנטזיה של רולינג "להתבגר" ולהתחיל להתעסק באקשן ופיצוצים. היה עדיף לכולנו אם במקום להכניס אדון חשיכה מיותר ומלחמה לא מעניינת הייתה רולינג מתעסקת במלחמה המסוכנת הרבה יותר של גיל ההתבגרות.

יום שלישי, 6 בספטמבר 2011

קטע קצר על אלימות של מישהו אחר

לשי גולדן טור (אני לא מקשר אליו בכוונה) והוא כותב בו, לאורך יותר מדי מילים, כך: "כל הקולות של מתנגדי המחאה הושתקו; כל מי שהעז לצאת נגד המחאה שילם במשרתו ובקריירה שלו." זה מוזר, כי ברור לי שזה לא נכון. מתחילת המחאה בן-דרור, אריאל סג"ל, אורי אורבך, רונן שובל ואח"כ ליבסקינד, יואל בן-נון וראבאק אין לי כוח להיזכר בעוד כתבו, ועדיין כותבים, נגדה. וזה בלי לספור את עכברושי החוקן של ביבי ב"ישראל היום".

עכשיו בצייצן מישהו שאני לא מכיר הסביר את זה מצוין:
"כשהייתי מדריך בקורס טיס המערכת לימדה אותי איך להתמודד עם חניך בעייתי. השיטה פשוטה: לוקחים את החניך למשוב ומסבירים שיש לו בעיה בקבלת ביקורת. עכשיו, חניך בקורס טיס, מה יגיד? אם יגיד שלא מסכים, מיד תוכיח אותו ותגיד לו שעל זה בדיוק אתה מדבר, שהנה ביקורת שהוא לא מסוגל להתמודד איתה. יש פה היפוך תוקפני קלאסי של חלש וחזק, כשאתה בעמדת כוח והחניך כביכול הופך להיות האגרסור ואתה הקורבן. וזה תמיד עובד.
אין דבר יותר מעורר חמלה מלשמוע חניך נכנס להתגוננות ממניפולציה: ״אתה צודק. אני צריך לחשוב על זה, המפקד. אני אשתפר״.
זה מה שגולדן עושה. המניפולציה האגרסיבית הזאת של האיש עם העיתון (של הטייקון), ששם את החלש בפינה שקשה לצאת ממנה והופך אותו לחזק המתעמר בחלש. זאת מניפולציה, טקסט אלים שיוצא נגד אלימות."

למה בעצם גולדן יוצא נגד המחאה? חלק גדול ממני חושב שזה פילוח שוק נטו; כפי שהסיבה ש"ידיעות" התחיל לנקוט קו ביקורתי נגד הממשלה פשוט כדי לספק קונטרה ל"ישראל היום", כך "מעריב" מספק קונטרה ל"ידיעות" ול-Ynet שאימצו את המחאה[1]. אולי זה פופוליזם; כל תומכי המחאה בעננים, וטור שמאשים את כולם קולקטיבית בהשתקה אלימה (אפילו בלי תימוכין ועם המון דוגמאות נגדיות) יביא הרבה פרסום לגולדן, שנמצא בתפקיד חדש ונוצץ של סגן עורך "מעריב". אולי זה פחד. כל סדר קיים בנוי על כך שההמון יסכים לשבת בשקט ויקבל אותו. מערכת החוק והמשפט, למשל. חבר שלי הציע שכל המפגינים בשבת, כל ה-400 אלף, יתחילו לגנוב מרשתות הסופר הגדולות. "מה יעשו לנו?" הוא שואל "יכניסו את כולנו לכלא?" ספרד גדולה פי 7 מישראל, וגודלה של המחאה הציבורית היה עשירית מזו שפה - אבל שם היא הייתה אלימה, לכן הממשלה התקפלה והתפטרה. לכל אורך המחאה, הטקסט שחזר על עצמו כמעט ללא שינוי אצל כל מבקרי המחאה היה ההערכה לכך שהיא מחאה שקטה, לא אלימה. אפילו בשבת, אף אחד לא העז להגיד מילים אלימות כמו "מושחתים, נמאסתם" או "ביבי הביתה". אם להמשיך עם האנלוגיה של הר-נבו, צריך להשתיק את החניך כמה שיותר מהר, לפני שיספיק לשכנע את החניכים האחרים שהם לא חייבים לעשות מה שה"מפקד" שלהם אומר - הם רבים, ויש רק אחד ממנו. מה הוא כבר יעשה לנו?


1 - יותר נכון לומר ש-Ynet אימצו די מהר את אופיה האמורפי של המחאה, והיוו שופר מאוד נוח עבור הציבור. הם קיבלו טורי דעה שונים מכל כיוון בעד ונגד המחאה, גם מכותבים שאינם פעילים או דמויות ציבוריות.

יום ראשון, 4 בספטמבר 2011

בבוקר שאחרי ההפגנה

אחד הדברים הכי חשובים שקרו בשבת הוא שפירקנו את הזהות בין מדיניות כלכלית למדיניות חוץ בישראל; מאות האלפים שיצאו לרחוב עשו זאת בשם מה שהם רואים כמדיניות כלכלית שפויה יותר, אוהבת-אדם, שתוביל לפחות רווחים עבור בעלי המניות אבל אולי משכורות גבוהות יותר לעובדים. כדי שהשינוי הזה יוביל למשהו טוב, אנחנו צריכים לשנות איך שאנחנו מדברים אחד על השני, ומיד אחר-כך, איך שאנחנו מדברים אל הפוליטיקאים שלנו.

וויתורים הכרחיים, החלטות כואבות
את החלוקה הקודמת לימין ושמאל, שהציבה כביכול את הליכוד מול העבודה, נזרוק לפח. במקום זאת, נדבר על מחנה "הוויתורים ההכרחיים" מול מחנה "ההחלטות הכואבות". במחנה הוויתורים ההכרחיים נמצאים אלו שיודעים שבסופו של דבר תקום יישות פוליטית פלשתינית עצמאית, שגבולותיה יהיו בערך גבולות 67', שתהיה לה רציפות טריטוריאלית ואפילו בירה לאומית במזרח ירושלים. הם יודעים שבינינו לבין המציאות הזו עומדות כמה שנים, מספר כלשהו של הרוגים (עשרות או אלפים, תלוי במאורעות), סבל של מיליוני פלשתינים ומיליארדי שקלים, אבל שהיא תתממש. 

במחנה "ההחלטות הכואבות" נמצאים אלו שכדי לדחות את המציאות הזו כמה שיותר, מוכנים לקבל "החלטות כואבות": לפנות איזה מאחז, לעכב בנייה של איזו שכונה. במחנה הזה נמצאים כל הקונים במזנון של מועצת יש"ע, שמוכנים להעמיד פנים שלפינוי מוצב קדמי (סליחה, התנחלות) מאיזו גבעה יש "תג מחיר", בין אם באלימות נגד פלשתינים או בכאב לב ודמעות תנין. כך הזזת קראוון ועיכוב הרחבת המרפסת הופכים ל"הפסקת הבנייה", והם כולם יכולים לטפוח זה לזה על השכם: הם מוכנים לקבל החלטות כואבות. ביבי נמצא עמוק במחנה הזה, לבני הצטרפה אליו, וגברת שלי "עשיתי צבא ואני אוהבת מתנחלים" יחימוביץ היא אחרונת המתגייסים; שרק לא יקראו לה שמאלנית. 

אין הסבר מניח את הדעת מדוע המחאה החברתית עלתה יפה
עם קבורת מחנה הוותרים, קברו גם את הדרישות הכלכליות שלו: מיסים גבוהים לעשירים ומיסי חברות גבוהים, סבסוד חייהם של בני השכבות החלשות (תחבורה ציבורית, מערכת בריאות, מערכת חינוך, פיקוח מחירים וכו'), השקעה בהון האנושי. כאשר הקול החלש של כמה מאות סטונדטים התחיל למצוא הד במאבקים ציבוריים של מורים, עובדים סוציאליים ורופאים, והוציא קודם עשרות אלפים ואז מאות אלפים לרחובות, אוכלי מזנון יש"ע נבהלו, פן מחנה הוויתורים יעיז להרים את ראשו. הימין, שנורא אוהב תיאוריות קונספירציה, ניסח אחת מוצלחת: מטרת המחאה הזו היא, תחזיקו חזק, להקים מפלגת שמאל חדשה.


דן מרגלית לא מוצא הסבר מדוע המחאה עלתה יפה משום שהוא באמת מבולבל: מטרת המחאה הייתה, להבנתו, להוות גיס חמישי שיפורר את מדינת ישראל מבפנים וימנע ממנה להמשיך להחזיק בשטחים. איך מאות אלפי ישראלים נאמנים, שעושים מילואים ומשלמים מיסים, יכולים להסכים לדבר כזה? כאשר אף מפלגה לא קמה להתנדב לאסוף את כל הקולות ולחתום על הסכם שלום, הימין נשאר ללא תגובה. נראה שהרעיון שיכולה להיות חוסר הסכמה עם מדיניות כלכלית, או שבכלל יש מדיניות כלכלית שאפשר להסכים או לא להסכים איתה, הוא רעיון זר למערכת.

זה לא היה מספיק ברור מהשלטים, ועל כן צריך שזה יהפוך להיות ברור יותר: המדיניות הכלכלית של ביבי היא אחד הגורמים העיקריים למצבנו הנוכחי. חוק הוד"לים עבר בלי שום בעיה, בזמן שהמחאה רק צברה כוח - משום שלביבי אין שום כוונה לשנות או אפילו למתן את הפרטת נכסי המדינה והוספת הקלות לעשירים. אם המלצותיה של ועדת טכטרברג יהיו המלצות למדיניות שמאלנית יותר, לביבי לא יהיה מה לעשות איתן. לכן, קריטי להחליף את השלטון הנוכחי.

ביבי עשה את שלו, עכשיו ביבי צריך ללכת
יפתח גולדמן כתב פוסט יפה שמתאר את העשורים האחרונים כחלום מיואש, שבו אין לנו שליטה על חיינו; חלום שממנו המחאה העירה אותנו. השתכנענו שחוסר הסכמה אחד עם השני פירושו שנפסיק להיות "עם אחד", פירושו התפוררות וחולשה, ואלו יובילו לכך ש"אויבנו ינצחו". חוסר הסכמה לגבי מדיניות כלכלית אינה חולשה; היא חיונית כדי לרסן את קטר הצמיחה של הימין ואת הבזבזנות של השמאל. היא חיונית כדי לתת מקום לחלשים להתבטא, אבל לתת לרוב את הזכות לעצב את תרבותו. כדי שמחאה זו תהיה יותר מאנקדוטה יפה בנוף הפוליטי הישראלי, היא צריכה להוביל לשינויים באיך אנחנו חושבים על עצמנו, מבחינה פוליטית, ואיך אנחנו נותנים את קולנו לפוליטיקאים.

אם יהיה לנו מזל, ליבסקינד יוכל לכתוב עוד שנה שצדק. שקמה מפלגה חדשה, מפלגת שמאל המורכבת מ"לא-וותרנים", שתוריד את יוקר המחייה, תצמצם את הפערים, תשים את טובת המדינה והחברה מעל בעלי העסקים או המשקיעים. לא כל מי שהיה בכיכר בשבת יצביע בשביל המפלגה הזו - אבל זה בסדר. רבים אחרים כן. מפלגה כזו, גם אם לא תהיה מפלגת שלטון בקרוב (או אפילו אי פעם), תהיה הדבר הכי טוב שיצא מהמחאה הזו. היכולת להציב סוף סוף מדיניות כלכלית אחרת מול זו שריסקה את איכות החיים כאן בעשורים האחרונים.