יום שבת, 17 בספטמבר 2011

ליצן הייתי

Slava's Snowshow
סופו של הקטע שרשמית מסיים את המופע מכה בפרצוף, פיזית, רגשית, כל כך חזק שצריך להתאושש ממנו לפני שאפשר למחוא כפיים. אנחנו נעמדים למחוא כפיים, ואחרי הקידות והשריקות והקריאות, כדורים צבעוניים ענקיים, כל אחד בגודל של מכונית, עפים אל הקהל. אנשים מבוגרים, לבושים בבגדיהם היפים ביותר, מעיפים את הכדורים אל האוויר שפיסות נייר מרחפות ממלאות אותו; הכדורים מתנגשים אלו באלו - חופשיים. כמו שאנחנו היינו, לפני שהמופע הסתיים. 

הליצן הטוב בעולם

סלאבה פולונין מכונה "הליצן הטוב בעולם". בצדק, לפי המופע שראיתי הערב. הוא לא הצליח להתקבל לתיאטרון בגלל קשיי שפה; אז הלך ללמוד הנדסה. מזל שלנו; הפסדנו שחקן, קיבלנו ליצן. ליצן יקר ערך, שעושה מה שאחרים לא חושבים עליו.

אני מסרב לתאר את הדברים שראיתי על הבמה. אני מפציר במי שמתכוון ללכת למופע, לא לראות סרטוני YouTube שעלולים לקלקל לו. חוסר הידע אינו פשוט; אם אנחנו הולכים לסרט ברור לנו מהקדימון מה הולך לקרות בו מתחילתו עד סופו. את העלילה של הספר אפשר לדעת מקריאה מאחוריו (או כבר משם הסופר), ואם כבר הגענו לתיאטרון זה רק אחרי שהבטיחו לנו שההצגה היא "נורמלית". כאשר סלאבה עלה על הבמה, בשיער פרוע, נעליים פרוותיות אדומות ענקיות, כולו איפור ולבוש ואופי של ליצן, בצורה הכי ליצנית שאפשר, זה לא היה מצחיק. לקח לי זמן להשתחרר, להבין שמטרתו אינה לספר סיפור, או בדיחה, או להעביר איזו נקודה. הוא רוצה להציג מציאות, בצורה הכי לא אמיתית שאפשר. לקחת את עולמך, להזיז אותו 60 מעלות הצידה כך שיהיה עקום, ובעודך מחליק כלפיי מטה, לתקוע ליצן באמצע. ליצן עצוב. 

במערכה הראשונה, הליצן חוקר את עולמו ואנחנו איתו. מסביבו דמויות לייצניות אחרות, מגוחכות, גבוהות, מגלמות דמויות מזוהות היטב או חייזריות לחלוטין. כל קטע ליצני בפני עצמו לוקח משהו (סולם, מיטה, ספינה, מטאטא, ירח, חבל) והופך אותו למשהו אחר, זר, מוזר, ליצני. הצחוק משחרר וכשהפנס נופל מהתקרה והמילה "הפסקה" כתובה עליו, לוקחים נשימה עמוקה ומתרחבים. יוצאים להפסקה בחיוך[1]. אבל סלאבה הוא ליצן ערמומי; בצחוק הוא מפיל את ההגנות שלי, ובמערכה השנייה הוא מכה בי היטב.

אחרי ההפסקה הבמה מושלגת בפיסות נייר לבנות. ליצן אחד רוקד עם הליצן הצהוב-אדמדם של סלאבה, וכאשר הוא נפרד מהמקבילה לו הוא נשאר לבד, על במה צבועה בסגול, תכלת וכחול של בדידות. הליצן לוקח אותנו דרך כמה סצינות בנויות היטב, המציגות סיפור פשוט וטרגי של פרידה, עד לסיומו ההכרחי, המסמא. בין הנגיעות העצובות הוא עדיין מצחיק, אבל רק כי הוא יכול. למשך כמה דקות הוא נותן לנו לבקר במקום שהוא רק רגש, פורס אותו עבורנו, ואז מקפל ונגמרת ההצגה.

יותר עתיק מתספיס

גם אחרי שנגמרות מחיאות הכפיים, הקהל לא רוצה לעזוב. הליצנים עומדים על הבמה, מעיפים אלינו את הכדורים הענקיים, מביטים בנו, הם הקהל ואנחנו המופיעים: ילדים וזקנים, מכים בכדורים ומשלחים אותם לאוויר שוב. אני מסתכל מסביבי ומדמיין צללים על קירות מערה, הקור שואג בחוץ, ולבני השבט המצטופפים מסביב למדורה קומץ מילים קצרות. אחת לתאר את עצמם, אולי, אחרת בשביל החיות חדות השן והטפר שבחוץ. אחת בשביל מים, בשר, כלי ציד. 

אחד מהם עומד אל מול המדורה, הצל שלו נמתח ענקי על הקיר. הוא מתפתל, רגליו וזרועותיו נראות מנותקות מגופו, והוא מביט בהן בפליאה כאילו זרות ממנו. כשהוא זז, הוא נוהם, משמיע קולות שאינם מילים, לא אז ולא היום, מעורר משהו עמוק בפנים, מושך אותו החוצה בהשתטותו. כשהוא נופל אנחנו צוחקים והחושך מפחיד פחות. כאשר החכמנו לקחו המשוררים את הפחד, האש, החושך וחיית הטרף ונתנו להם שמות וצורות, חרזו במשקל והצמידו למנגינה. על הבמה הפך השיר לסיפור, וחברי המקהלה הפכו לשחקנים. מוקפים במילים, יש לנו מעט מאוד הזדמנויות לחזור אחורה, למערה, לאש הבוערת ולשלג בחוץ. כאשר סלאבה עומד על הבמה, אור צהוב בודד דולק לרגליו והוא מוקף בחושך, הרגש הוא מעבר למילים.

המבקר מפגר מאחור

יש מספר מצומצם של הזדמנויות לראות את המופע הזה: באופרה הישראלית במוצ"ש, וארבע הופעות שבוע הבא בתיאטרון הצפון בחיפה. אתוודה, לפני שראיתי את המופע לא הייתי מרחיק עד חיפה לצפות בו. עכשיו אני יודע שהייתי מפספס חוויה נדירה. 

אני חש שזמינותם של סרטים ותוכניות טלוויזיה פינקו אותי, ביחס לבידור שאני צורך. בימינו, בקושי לבית הקולנוע אני יוצא. למה לטרוח? מול המחשב או הטלוויזיה אפשר לאכול, לדבר, להפסיק ולקום לשירותים מתי שצריך. אבל החוויה התיאטרלית מספקת משהו מעבר לתוכנה הרגשי, האמנותי, הסיפורי. החוויה החברתית חזקה הרבה יותר; היעדרו של מסך בינינו לבין המופיעים מחבר איתנו היושבים מולם להם, וכך גם אחד לשני. אני חושב שזו הסיבה שגם סרטי קולנוע בשלושה מימדים עם מכונת ריחות וכיסאות-מסאז' לא יכולים לבוא במקום הופעה חיה על הבמה. אין דוגמה חזקה לחוויה הזו, כמו מופע השלג של סלאבה[2].


1 - אני מהיוצאים לשתות קפה בהפסקה; טעות חמורה. הכיף ממשיך בהפסקה, אז תשארו בפנים.
2 - אתר הבית שלו גם באנגלית, ויש בו תאריכים של ההופעות הקרובות בחו"ל: מופעים לרגל חג המולד בלונדון ופריז. אם יש לכם כסף לשרוף, זה נשמע כמו חופשה נפלאה. אם אין לכם, יש עוד סיבות לצאת מהבית.

Grab This Widget

3 comments:

אנונימי אמר/ה...

אני הרחקתי עד חיפה לראות את סלאבה. לא הצטערתי. מעבר לדבריך איתם אני מסכימה - סלאבה שובר לא רק את מחסום המיקום (במה-קהל) אלא גם את מחסום הזמן (מופע-הפסקה-סיום). זו היתה חוויה שאף פעם לא חוויתי. אבל, בניגוד אליך אני ממש לא מצטערת שהפסקתי לצאת לתיאטרון. משהו בדיבור המודגש והמוגבר תוך כדי עמידה עם הפנים אלינו, הפך להיות בלתי-טבעי בגלל הקולנוע. ובשנים האחרונות זה או לראות שוב ושוב אותן קלאסיקות או לראות מופעים פופוליסטים. לא, תודה.

אנונימי אמר/ה...

ועיקר שכחתי, סחתין על ה look החדש של הבלוג!

קופיקו לצפייה ישירה אמר/ה...

עד סלאבה פחדתי מליצנים ובאמת הם לא ממש הצחיקו אותי, אבל אחרי המופע, הילדים שלי ואני פשוט לא הפסקנו לדבר על זה.

הוסף רשומת תגובה