יום שלישי, 22 בנובמבר 2011

תיקון ניצוצות דמוקרטיים

גדי טאוב, שעבורי מתנדנד בין סכין בגבה של האומה ובין אוד שמאל מעשן, מאשים את בית המשפט העליון בנסיונות לקצץ את כנפיו ולהגביל את כוחו. דמוקרטיה תקינה צריכה בית משפט חזק, "חזק, לא יהיר וחסר גבולות". האם חטאו של בית המשפט העליון היה חטא היוהרה? אין ספק ש"הכול שפיט" הוא משפט יהיר, וחוק יסוד "כבוד האדם וחירותו" הוא נחמד על פניו, אבל הוא רחוק מאוד מהסמכות החוקתית לביטול חוקים שבג"צ לקח לעצמו. 

החטא הראשון, אם באמת נחוץ לנו לחפש גורם נוסף וההסבר הפשוט לא מספק אותנו[1], נמצא בתחילת הפוסט של טאוב: "בדמוקרטיה הריבונות שוכנת ברשות המחוקקת." נכון, אבל לא מדויק. בישראל הריבונות נמצאת אצל הכנסת; זה לא הכרחי. בצרפת הריבון הוא הנשיא. בארה"ב מערכת של "איזונים ובלמים" מבטיחה שאין ריבונות יחידה; התכנון המקורי היה שהקונגרס יהיה הרשות החזקה יותר, המאה ה-20 ראתה התחזקות רבה של הנשיא, ושם החוקה אכן נותנת לבית המשפט סמכות לביטול חוקים. בישראל, הריבון הוא הכנסת, המקבלת את המנדט לשלוט מהעם - שבוחר בנציגיו שיישבו בה, ואמור לפקח על פעולותיה. בישראל, הממשלה, בית המשפט, המשטרה והצבא כולם אמורים בסופו של דבר להיענות לכנסת.

אלא שבישראל, המבנה הזה שבור. ממשלה נבחרת בהצבעת אמון, אבל כדי לפעול היא חייבת לשמור על רוב בכנסת; ה"משמעת הקואליציונית" שבאמצעותה פועלת הממשלה פירושה שחברי מפלגות שחברות בקואליציה לא מפעילים את מצפונם האישי כאשר הם מצביעים בעד חוקי הממשלה, אלא אוטומטית מצביעים בעדם. הממשלה, אם כך, יכולה להעביר איזה חוקים שהיא רוצה. ריבונות מוחלטת; עריצות הרוב, אם תרצו. זה יכל להוביל, לדוגמה, להסכמי אוסלו שבלי קשר לדעתי האישית עליהם, נחקקו בלי מסע שכנוע מקביל ששכנע את מרבית העם בנחיצותם או בנכונות הערכים שעליהם הם התבססו. זה יכל להוביל למחאה חברתית שנהנתה מתמיכה של 80% מהיהודים ולא נהנתה מתמיכה של אפילו 20% מחברי הכנסת. בתקופה של נתניהו, שרון ואולמרט, ואז נתניהו שוב, זה גם הוביל ליצירתן של ממשלות לא מאוזנות, שאין להן בלמים.

לרגע נפנה ב-90 מעלות ונחזור למחאה החברתית - נראה היה שלאורכו של אותו קיץ מזויף, התעקשו ראשי המחאה לא להצמיד את ההפגנות ואת הדרישות שלהם לביטוי ספציפי בכנסת. חלק מזה בוודאי נועד להביא אנשים לכיכר שלא היו מגיעים אם המחאה הייתה נתפסת כ"מחאת השמאל" או "מחאה נגד נתניהו", למרות שהיא הייתה בדיוק שני הדברים הללו. חלק גדול מזה היה חוסר האמון הבסיסי בישראל בכנסת, לא במובן של "כל הפוליטיקאים מושחתים" אלא במובן של ניתוק בין מה שהאזרח רוצה, בין הבחירה שלו בהצבעה לכנסת, ובין פעולותיו ודעותיו בין יום בחירות אחד למשנהו. במדינה שבה המחוקק היא הריבון היחידי, ואין עליו איזונים או בלמים מלבד הציבור שמאכלס את המחוקק בנציגיו, הביקורת של הציבור על המחוקק היא קריטית. בישראל נראה שהביקורת הזו מסורסת משני הכיוונים: אפתיה שהלכה וגברה לגבי התהליך הפוליטי (עד וכולל קריאת הניצחון: "אני לא קורא חדשות", או צו הצנזורה שראיתי מוטל שוב ושוב בשיחות בין חברים ובני משפחה "כאן לא מדברים על פוליטיקה", כאילו יכול להיות נושא חשוב יותר) ומערכת שלא מאפשרת לביקורת הזו לבטא את עצמה. הבחירה במפלגה הפכה להיות בחירה במנהיג ספציפי; במקום להצביע לליכוד, לעבודה או לקדימה, מצביעים ל"נתניהו", "שרון" או "ברק". אבל הבחירה הזו לא נתנה לנתניהו 27 קולות בכנסת; היא הכניסה אותו ו-26 אנשים נוספים לכנסת, אנשים שרובם היו אנונימיים, שחייבים את מעמדם לא ל-25 אלף איש שבחרו בהם, אלא לקומץ קבלני הקולות במרכז המפלגה שהעניקו להם את מקומם ברשימה. 

בשנתיים האחרונות, ראינו מפל של "חקיקה אנטי-דמוקרטית", כדוגמת החוק האוסר על קריאה לחרם על מוצרים, שלדעתי היה אחד מהגורמים להתעוררות האזרחית בקיץ. החוק הזה מרשים במיוחד לא רק בגלל אופיו המזעזע או חוסר יכולתם של תומכיו להצדיק אותו, אלא בגלל שהיה ברור שהוא נחקק לא כדי שייאכף אלא כדי שיחקק. במילים אחרות, אלקין, ליברמן, קוניס - אלו מחוקקים חוקים שמיועדים להראות טוב בעיתונות לתומכיהם בקרב המתנחלים, החורצים גורלות במרכזי המפלגה שלהם. זה דומה לחוק "הצהרת הנאמנות" שקידם ליברמן לפני שנתיים, שבסופו של דבר אמור היה להשפיע על כ-300 מבקשי אזרחות בשנה. מדוע לחוקק חוק שרבים כל כך מוצאים אותו מסריח, שהשפעתו תהיה קלושה כל כך? 

אם להשלים את המעגל ולחזור להתחלה, התשובה היא "מבחן בג"צ". החוקים האנטי-דמוקרטיים שמחוקקים חברי הכנסת הבאושים שלנו נועדו ליצור כותרות, מתוך הנחה שממילא בג"צ יפיל אותם ולא יצטרכו לאכוף אותם. התעקשותו של בג"צ ש"הכול שפיט", הנסיון שלו לעמוד על זכויות בסיסיות כמו הזכות לארגון פוליטי או זכות הביטוי או הזכות למשפט צדק היא לא, כמו שמעיז להציע טאוב, ניסיון להפוך את בג"צ לריבון מעל הכנסת, אלא למלא את הוואקום שהשאירה הכנסת כאשר החליטה לוותר על הריסון העצמי. מול ציבור אדיש, שיכולתו להשפיע על סדר היום של חברי כנסת בין יום בחירות אחד למשנהו כמעט ואינה קיימת, מה יכלו שופטי בג"צ לעשות?

התשובה לדעתי, כאשר אנו מתקדמים ומחפשים ליישם את העקרונות שהביאו למחאה, היא לשנות את הצורה שבה המערכת עובדת. להכניס לתוך המערכת את היכולת של האזרח להשפיע על הרשימה של המפלגות להן הוא מצביע, ולכן להשפיע בצורה ישירה על גורלם של חברי הכנסת. כאשר אלקין יהיה חייב את נאמנותו למצביעים שלו, ולא למרכז המפלגה ומועצת יש"ע, גם החוקים שיחוקק ייראו אחרת - למשל, הם יהיו לטובת המצביעים שלו ושיפור חייהם. אז יוכל בג"צ לחזור לתפקידו הקודם.


1 - ההסבר הפשוט הוא כמובן שנתניהו הוא עריץ חסר מצפון, שבעודו בשלטון מעוניין לקדם ככל האפשר אג'נדה חקיקתית שתאפשר לו לסרס את מתנגדיו ולהמשיך את רצף השלטון שלו גם הלאה.

יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

להיות ישראלי חותר תחת המדינה

"הרישום "ישראלי" בסעיף הלאום בתעודת הזהות "אינו משקף, אינו מתיישב ואף חותר תחת יסוד הקמתה של מדינת ישראל" כך טוענת הפרקליטות בתגובה לעתירה בבג"צ לשנות את הרישום "יהודי" ל"ישראלי" בסעיף הלאום בתעודת הזהות[1]. אין ספק שזה משפט מצחיק, אבל איכשהו אני מרגיש שהוא גם קצת נכון...

כמו הרבה משפטי נונסנס אחרים, הרעיון שיש מדינה שאינה "מדינת כל אזרחיה" מגוחך בעיניי. אין מדינה ללא אזרחיה, ואין אזרח שאינו שייך למדינה. המשפט הזה בעיקר מופיע בקרב ימנים שמתנגדים לרעיון שישראל תתייחס באותה צורה ליהודים וללא-יהודים. הם מציבים את המשפט "ישראל כמדינת כל אזרחיה" מול המשפט "ישראל כמדינת העם היהודי". אבל אפילו המשפט "ישראל כמדינת העם היהודי" הוא משפט מתעתע; במקרה הזה, לדעתי, הוא משפט כפול. 

במובן האחד, כאשר אומרים "ישראל כמדינת העם היהודי" מתכוונים להגיד "מדינת ישראל צריכה לפעול ליישב יהודים בשטחה, ולהיות בית לאומי בטוח ומשגשג לעם היהודי". אני חושב שזו הצהרה שכל אזרח בכל מדינה יסכים לה: איטליה, למשל, צריכה לפעול כך שהלאום האיטלקי יחייה בשטחה, ולהיות בית לאומי בטוח ומשגשג ללאום האיטלקי. כל עוד אתה לא כופר בכך שהעם היהודי הוא לאום[2] אין שום בעיה עם המשפט הזה. 

הבעיה מתחילה עם המובן השני של המשפט הזה; אז "ישראל כמדינת העם היהודי" הופכת להיות "ישראל כמדינה שיש לה צביון/אופי יהודי". מדינה שהדגל שלה יהודי, ההמנון שלה יהודי, החגים שלה יהודיים, השפה שלה עברית, יש בה את חוק השבות, מלמדים את התנ"ך בכל בית ספר ממלכתי-יהודי, סמליה יהודיים, סמלי הצבא שלה יהודיים... כפי שהתרבות של מייסדי המדינה ומחוקקיה משפיעה על הסמלים והמוסדות והחוקים שבעזרתם המדינה מגדירה את עצמה, כך אותם סמלים ומוסדות וחוקים משפיעים על התרבות של אלו שחיים בתוכה. אין עם זה בעיה בפני עצמה, כפי שאין בעיה עם זה שיש צלב על דגל בריטניה או פסוק מהקוראן על דגל ערב הסעודית - הבעיה מתחילה כאשר המדינה מרגישה ששורשיה התרבותיים של ישראל נמצאים תחת "התקפה", ומרגישה צורך להגיב.

האם יש קשר בין המאמצים הכבירים שנוקטת בהם מדינת ישראל כדי להעלות יהודים לישראל ולחזק סממנים יהודיים בישראל, ובין האפליה הקשה נגד האזרחים הלא-יהודיים בשטחה? אני חושב שהתשובה היא כן. נראה שקיימת אצל אנשים מסוימים התחושה שסמל בעל שורשים לא-יהודיים, שיקבל תהודה לאומית, יגרום לביטול הצביון היהודי של מדינת ישראל. ברגע שמתחילים להרגיש שאופייה היהודי של ישראל הוא שברירי, זמני, וכל הזמן תחת התקפה, מגיעים מאוד מהר לאמירות ומעשים כמו "בואו נעיף את כל הערבים מצפת" או "נמנע מנשים לשרת בצבא" או "רחם יהודי שייך לעם היהודי". 

במובן הזה, הפרקליטות צודקת. שינוי סעיף הלאום מ"יהודי" ל"ישראלי" יקדם תהליך שיהפוך את התרבות הישראלית לפחות יהודית. כפי שאם משרדי הממשלה היו מושבתים בחגים מוסלמיים ולא רק חגים יהודיים, ואם השפה הערבית הייתה נלמדת בגן בכל בתי הספר היהודיים בישראל ולא רק בערביים, התרבות הישראלית הייתה משתנה. אין ספק שהשינוי הזה יתרחש - האם זה שינוי טוב? שינוי רצוי?

אני לא חושב שיש קשר נסיבתי בין היותה של ישראל מדינה עם צביון יהודי בלבד, והיותה בית בטוח ומשגשג לעם היהודי. הלאום היהושראלי יכול לעמוד בכך שמדינתנו תהיה יהודית מעט פחות, וישראלית מעט יותר. מול זה שאזרחיה הלא-יהודיים, ובמיוחד אזרחיה הערביים של מדינת ישראל, ירגישו שמדינת ישראל מכירה בהם כאזרחים שווי זכויות, ורוצה בהצלחתם, בטחונם ורווחתם לפחות כמו אזרחיה היהודיים, לא נורא אכפת לי שזהותם היהודית של חלק מאזרחיה היהודיים של מדינת ישראל תתערער. זה לא באמת נורא כל כך.


1 - המתעניינים יכולים לפתוח את תעודת הזהות שלהם ולמצוא שורת כוכביות מול סעיף הלאום ולחשוב שהסעיף בוטל. אין זה כך. הוא עדיין קיים במרשם האוכלוסין, אלי ישי מחק אותו מתעודת הזהות כדי לטשטש את העובדה שיש לא מעט יהושראלים שרוצים שהלאום שלהם יהיה "ישראלי" ולא "יהודי".
2 - אני חושב שיש לאום יהושראלי; אני לא חושב שכל יהודי שייך ללאום הזה בגלל שהוא נולד יהודי. אבל משום מה טענות שמפרידות בין "להיות יהודי" לבין "להשתייך ללאום כלשהו" נתפסות כטענות אנטישמיות הסותרות את זכותו של העם היהודי לחיות בישראל, אז נשאיר אותן בצד.

יום רביעי, 2 בנובמבר 2011

תורם מחפש מקבלת

אני אוהב ילדים. ילדים בכל גיל, כי בכל גיל יש בהם קסם אחר: יש את הגיל שבו הם מתרפקים ורכים ולדאוג להם ממלא אותי בחום. יש את הגיל שהם מביטים בעולם סביבם והמבוגרים המאכלסים אותו בעיניים משתהות וממציאים לעצמם סיפורים כדי לסדר את העולם ואת המבוגרים בצורה הגיונית. יש את הגיל שיש להם שפה משל עצמם, חלון מצומצם שנעלם מהר מדי, כאשר "השפה הילידית[1]" מחליפה אותה. יש בהם משהו מרתק, כמעט בכל מצב, ויש בהם משהו מאוד מאתגר ומאיים: אני לא יכול לתאר לעצמי החלטה יותר גורלית מההחלטה להפוך להיות הורה, או אחריות גדולה יותר. 

גדלתי בבית עם אבא ואמא, שניהם "הורים". זה לא מובן מאליו. חצי מהחברים שלי גדלו עם הורים גרושים, חלקם רחוק מאוד מאבא שלהם. האם אב[2] יכול להיות הורה ממרחק עשרות קילומטרים? או מיבשת אחרת? הכרתי מקרים אחרים (גרועים יותר?), מי מקרוב, ומי מרחוק: ילדים יתומים, ילדים במשפחות אמנות שהוריהם בכלא, ילדים בבית שהורה אלים אולץ לעזוב אותו.

אני עדיין זוכר בחדות את היום שבו הרמתי את "ילד ושמו זה" בסטימצקי. ספר קצר, ספרון אפילו. כריכה בהירה, עמודים קצרים. קראתי אותו עד שלא יכולתי יותר. לא יכולתי להאמין שמישהי יכולה להיות אכזרית כל כך לילד שלה - אבל זו כמובן המציאות. ידעתי שיש אמהות ששמות תינוקות בפחי אשפה. שחונקות אותם. שזורקות אותם. להוליד ילד זו מציאות בילוגית. הורות זו בחירה. אולי זו בחירה של 99.99% מהאנשים (למרות שבמציאות, כנראה הרבה פחות) - אבל זו עדיין בחירה. איפשהו, אני מעדיף את זה כך: שיש בנו משהו שאנחנו בוחרים לממש. אנחנו לא חייבים שום דבר למציאות הביולוגית, והכול הוא בזכותנו.

מגיל מסוים, בערך סביב גיל 20, התחלתי לנגח את המציאות הביולוגית הבלתי מתפשרת: לנשים יש רחם; לגברים לא. העובדה הפשוטה הזו נראתה לי לא הוגנת בצורה קיצונית. ההחלטה להרות פשוטה מאוד, טכנית[3]; למעשה, נשים בגילי, מסביבי, נאלצו לנהוג באחריות ובתשומת לב כדי להימנע מזה. אישה יכלה לבחור להיות אם חד-הורית; במשפחתי המורחבת אפילו הכרתי שתיים כאלו. גבר לא. כאשר העליתי את הרעיון להיות אב חד הורי, המציאות שוב קרקעה אותי - להיות אב חד הורי זה לעשירים בלבד [4].

למציאות הביולוגית הזו יש פן נוסף, אולי לא נעים, בטח שלא פשוט: מי שמחליטה אם להמשיך את ההריון היא רק האישה. אמצעי מניעה באים בשני המינים, אבל הפלות לא. בישראל יש מעל 10,000 הפלות בשנה מסיבות של הריון מחוץ לנישואים, בעיקר בקרב נשים מעל גיל 20. אם אתם מכירים נשים מעל גיל 20 שפעילות מינית, סביר להניח שאתם מכירים מישהי שעשתה הפלה. האם אתם יודעים על כך, זו כבר שאלה אחרת. אם מי שהכניס אותה להריון יודע על כך, זו שאלה אחרת לגמרי. במקרה שלי, גיליתי לתדהמתי שאני נגד הפלות[5]. האוטונומיה של אישה על גופה לא נמצאת בספק בעיניי, ותודעה עצמית בטח שלא נמצאת בצביר תאים בגודל כמה מיקרונים - אבל במקרה שלי, דעתי, או דעתו של כל גבר אחר שעִבֵּר מישהי היא לא רלוונטית. אישה, בחורה, נערה קטינה, שנכנסות להריון ומגישות בקשה לוועדה להפסקת הריון צריכות לחתום על טופס. הן לא צריכות להחתים עליו את מי שעִבֵּר אותן. הזיגוטה יכולה להיווצר ולהיעלם מהעולם בלי שהוא יידע אי פעם. אני בוודאי לא חושב שאישה (או בחורה; או נערה שלא מזמן קיבלה מחזור) צריכה אישור ממישהו כדי להפיל. אבל בלי ליידע? הרעיון הזה הכה בי חזק. אפילו שהיה לי ברור שהורות היא עניין של בחירה, איכשהו היה נראה לי הגיוני שהיא קיימת, פוטנציאלית במין ממד אחר, מחכה להתממש אחרי שהזיגוטה תהפוך לעובר, וזה יוולד ויהפוך לתינוק.


זה מצחיק להחזיק בשני רעיונות מנוגדים כל כך בצורה חזקה כל כך. לפני כמה שנים דיברתי עם מישהו, גבר ואב לילדים, והעלינו בצחוק את הרעיון שאחד הבנים שלו לא שלו. "מה תעשה" שאלתי, רק חצי ברצינות "אם עוד עשר שנים מישהו מגיע ואומר לך: הילד הזה הוא לא הבן שלך; היה בלבול בבית החולים, והחליפו תינוקות."

"בוודאי שהוא הבן שלי." חזרה התשובה, בלי שום היסוס, שום ספק. "ומה לגבי הילד השני?" כאן הייתה פאוזה קלה, ואז

"הייתי רוצה לפגוש אותו. להכיר אותו. הייתי רוצה שתהיה לנו איזו מערכת יחסים. בכל זאת..." 

אז האם הורות מתחילה בדם? ברגע שמרימים אותו בפעם הראשונה? כשנותנים לו שם, ואז שם חיבה? או שהורות מתחילה בכך שחולקים את אותו הדם? נראה שאפשר לקנות הורות, פשוט בכך שאתה שם, הורה בהווייתך. נראה גם שאם יש קשר דם, תמיד תוכל לקנות הורות מאוחר יותר. 



בתחילת השנה, הייתי מנוי לרשימת דיוור[7] פמיניסטית שמאלנית רדיקלית שמתנגדת לכיבוש. הנושא הראשון שבו הבעתי את דעתי ברשימה הזו היה להתנגד לחתימה על עצומה שיצאה נגד מסקנות ועדת שניט: הוועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין. כפי שהוצג ברשימה, הנושא היה פשוט יחסית: כרגע, עומדת בישראל "חזקת הגיל הרך", הקובעת שכאשר בני זוג מתגרשים, ילדים עד גיל 6 יהיו בחזקת האם. מהמסקנות החלקיות שהציגה הוועדה עולה שזו תמליץ לבטל על החזקה הזו, וחזקה תקבע אחרת. איך? עוד לא ברור. העצומה רצתה למנוע את הביטול, ולהשאיר את "חזקת הגיל הרך". 

בעיניי הנושא היה ברור מאוד: אין שום סיבה להניח אוטומטית שילדים צריכים להיות בחזקת האם סתם כך. יותר מזה, הופתעתי שקבוצה פמיניסטית תרצה לתמוך בעמדה שמפלה על בסיס מגדר, אפילו שההפליה היא לטובת נשים. הטענות הראשונות שעלו מולי היו בערך כך: אמהות הן הורים טובים יותר מאבות, אף כי יש יוצאים מן הכלל. אמהות הן אלו שמשקיעות, שעושות, כל יום וכל היום. אבות מגיעים להיות הורים בסופי שבוע, כשיש להם זמן. אם יהיה כבר גבר שיתבע חזקה על ילדיו, הרי ברור שיעשה זאת רק כדי להתנקם באישה שמתגרשת ממנו. 

באופן די טבעי, ראיתי אדום. אבל כשהאבק שקע, הזמן עבר, והעליתי את הנושא גם מול נשים שעבורן שיוויון בין גברים לנשים הוא נוהג שגור ולא נושא לסמינר, ראיתי שהאינטואיציה הזו קיימת, גם כאשר היא לא מלווה במשפטים דוגמת "נשים צריכות לגדל ילדים כי גברים הם יותר אלימים, מינית, פיזית ומילולית." העובדה הביולוגית מרימה את ראשה שוב: נשים נושאות את העובר במשך תשעה חודשים, ועובדה זו לבדה מייצרת (כביכול) קשר מיוחד, טוב יותר מזה שבין הגבר לילד, שאי אפשר להשתוות לו. 

המציאות, שכבר ממזמן זנחה את הטבע מאחור, לא ממש מאפשרת בד חלק לבדוק את האינטואיציה הזו. החוק בישראל מקנה לנשים חופשת לידה ארוכה יותר מלגברים, ומאפשר להן להאריך אותה ללא תשלום, מה שלא זמין לגבר. אבל גם חופשת הלידה הייתה זמינה לשניהם, כנראה שרוב הזוגות היו מעדיפים להשאיר את האישה בבית: נשים מרוויחות בממוצע פחות מגברים, לכן עבור ההורים החדשים, ההחלטה להשאיר את הגבר בבית יכולה להיות עונש כלכלי. אם הורות מגיעה מהוויה, ברור מי הווה כאן בתור הורה. ההוויה הזו בתורה יוצרת מציאות - נשים יעדיפו מקצועות עם פחות שעות, עם חופשים ארוכים יותר, וימשיכו להרוויח פחות. התוצאה הופכת לצידוק לעצמה - למה נשים הן הורים טובים יותר? כי הן נשארות בבית ומטפלות בילדים. למה האישה צריכה להישאר בבית? כי זה טבעי עבורה, וכי זה נכון לילד, הרי נשים הן הורים טובים יותר. 

מה שהצחיק אותי במיוחד, מה שעדיין מצחיק אותי, הוא שישנן נשים שיכולות לחשוב שהמציאות הזו היא טובה עבור גברים. שגברים איכשהו מעדיפים להיות רחוקים מהילדים שלהם, מחווית הורות. ההורות הזו, שנכפית עליהם על-ידי האם, האישה, הרעיה - המסגרת והעול שמהם מנסים להימנע. לכן, בוודאי שנרצה לדחות את שניט - איזה גבר ייבחר להיות אבא, אם יש באפשרותו להשאיר את העול אצל האישה? רק נקמן, שישתמש באהבת אם כנשק נגדה. 

כמו תמיד, המציאות מלוכלכת. ועדת שניט הוציאה מסקנות חלקיות ב-2008 כי היא לא הצליחה להגיע למסקנות סופיות, כי חברי הוועדה חלוקים. חלוקים בפירוש המצב הקיים, איך צריך לשפר אותו, והאם ביטול "חזקת הגיל הרך" תעשה זאת. בנוגע להורות, אף אחד לא יכול לראות לגמרי ישר. אבל השיקולים לבטל את החוק נראים לי טובים: במקום לתת אחזקה להורה כזה או אחר, האחריות להיות הורה תשאר גם אחרי הגירושין. האם זה לא שינוי חיובי? איכשהו הרבה מההגות נעצרת לפני שהיא חוצה את סף חדר הילדים. האם הגדולה מרחפת רחוק מעל בנותיה; כל עוד המציאות לא שווה (והאם היא אי פעם תוכל להשתוות?) החוק צריך להיות לא שיוויוני יחד איתה. אז אולי אבות הם ההורים הטובים יותר. אחרי הכול, כולם מצפים מהם לפחות. 



את הגבר הזה, הגרוש, העומד בבית המשפט ונאלץ להתמודד עם ההנחה הכמעט-אוטומטית שהוא שמח להשתחרר מעוליו, אני מדמיין בתור עצמי. אני נעלב עבורו, בתור עצמי. כאשר מישהי אומרת ש"גברים הם הורים בסופי שבוע", אני שומע אותה מדברת עליי. אבל אני, אינני הורה. אף כי יצא לי לפגוש הרבה מאוד אבות מצוינים, המציאות המלוכלכת, אותה מציאות ביולוגית בלתי מתפשרת, שוב מרימה את ראשה. במקרה של רבייה, מבחינה ביולוגית בלבד, גברים אכן יכולים להיעלם. הם לא חייבים לשאת בעול. 

בישראל יש מעט מאוד תורמי זרע. האינטרנט אומר 50, שזה נדמה לי נמוך מדי. כמו רוב המדינות, ובניגוד להורים שמעבירים את ילדיהם לאימוץ, אין שום תוכנית בישראל שמאפשרת לילד שנולד מתרומת זרע לגלות מי היה "התורם". המידע נשמר באנונימיות, מקודד כך שנשאר רק זנב קוד למניעת נישואי קרובים[6]. האנונימיות בלתי חדירה לשני הצדדים; תורם שירצה לאתר את הילדים שגדלו מהזיגוטות שעזר ליצור יתקשה מאוד לעשות זאת. כך שאם הורות היא הוויה, הגבר מבוטל מהוויה הזו ברגע שהזרע פוגש את כוס הפלסטיק. המציאות הביולוגית מצומצמת לחומר שלא ממלא כפית.

בכתבה הזו מונעים את הביטול הזה. "התורם" ידוע ומוכר לאם (לאמהות; לזוגות; למשפחות החדשות). "התורמים" כאן כשמם כן הם - תורמים מזמנם ומרצם, לא רק מזרעם, בחינם. אין לי הרקע הדרוש לחוות דעה על ההבדלים הרפואיים; דעתי היא שבנק זרע עדיף אבל כל אחת כמובן חופשיה להיכנס להריון כרצונה. במקום זאת, אני תוהה לגבי המוטיבציה. המוטיבציה שאומרת שהאחריות הביולוגית מובילה לאחריות ההורית, שמי שתרם את הזרע חייב לאפשר לתוצר החי את האפשרות לפגוש אותו, לקיים איתו מערכת יחסים. לממש את ההוויה שלו כהורה. 

האם אנחנו חשים שיש אבהות גדולה יותר, אולי כזו שכן משתווה אצל אותן נשים לאמהות שלהן, שיכולה להתממש ועוד לא הצליחה? כמה קל, לנשיא אמריקאי שגדל ללא אב, ששם לב לאבהות "לפי היעדרה" לכתוב: "כאבות, אנחנו צריכים להיות מעורבים בחיי ילדינו לא רק כשזה נוח או קל, או כשהם מסתדרים היטב - אלא כאשר זה קשה וחסר תמורה, כאשר הם מתקשים. אז ילדינו צריכים אותנו יותר מכל." כמה הגיוני ל"אבא הראשון" לדרוש מאבות האומה שלו to step up - למלא את אחריותם, לא רק ברגע ההתעברות, אלא בכל רגע שלאחר מכן. 

האם אפשר לתאר משפט כזה שנכתב לאמהות? "אמהות, תהיו מעורבות בחיי ילדיכן, לא רק כדי לחנך או להעניש, גם כאשר אתן עייפות ועסוקות, גם כשהם מעליבים או מרביצים או חסרי נימוס. גם כשהם אומללים. אז הם צריכים אתכן יותר מכל". איכשהו אימא היא הורה כברירת מחדל; רק האבות צריכים להוכיח את עצמם. 



המציאות שלנו, שלי, מלאה באמהות חד-הוריות, או באמהות שעושות את רוב עבודת ההורות. היא לא מתעלמת מהאבות הנעלמים, אלו שעדיין גרים בבית ואלו שעזבו מזמן. אבל היא גם מכילה את הבחורים שלא ילכו לעבוד עם ילדים כי זה "מוזר", ובכל מקרה מושך תשומת לב. בייביסיטר, אחרי הכול, זו עבודה לבחורות. גם להיות גננת, או מורה בבי"ס יסודי. היא מכילה את האמירות, לכל גבר שרוצה להיות אבא, שמצפים ממנו לפחות. שכמה שהוא יעשה, זה טוב, כי זה כבר עדיף על כלום. על להיות אבא נעדר, אבא של סופי שבוע. מדובר, אחרי הכול, בעבודה מאוד קשה, כפויית טובה. הפרוזה לא מתיימרת לטשטש את המציאות הזו, ולשנות אותה בלי לשנות את הגורמים הכלכליים, המשפטיים, החברתיים שמובילים אליה בטח שאי אפשר. במקום זאת, היא מצפה מאיתנו, אם נפל הדבר בחלקנו, לממש את הווייתנו כהורים. להיות את זה, שאנחנו יכולים להיות, גבר או אישה.


1 - תרגום גרוע ל-native tongue. אני יודע שהביטוי בעברית הוא "שפת אם", אבל נדמה לי שדי ברור למה החלטתי לא להשתמש בביטוי הזה, זו הפעם.
2 - אני כמובן שואל את השאלה הזו על האב, כי כולם חיו עם האימא שלהם. אז לא ידעתי שבישראל בתי המשפט נותנים אחזקה לאימא, אלא אם לאבא יש טיעונים כלכליים או סיעודיים נגד. או שהוא חובש כיפה מצבע כלשהו וממהר לפתוח תיק בבית הדין הרבני; אז הרבנים ימצאו דרכים להעביר את האחזקה אליו, העיקר שהילדים יגדלו בבית תורני.
3 - בגיל הזה, לפני שחברים ובני משפחה התחילו לנסות להיכנס להריון, עוד לא הכרתי את הסטטיסטיקות, את הזמן הארוך שלעתים קרובות עובר על זוגות בזמן שהם מנסים להיכנס להריון, או את התכיפות של הפלות טבעיות. חבל שאלו שמתמודדים עם הקשיים הללו, כמעט תמיד מתמודדים איתם לבד - השיח החברי על הריונות, תינוקות וילדים הוא כמעט רק על הצלחות. כמעט אף פעם לא על הקשיים או הכשלונות הזמניים.
4 - כמו שאפשר לראות כאן, לנשים יש מעט מאוד סימפטיה לגברים שרוצים להיות הורים בלי להיות במערכת יחסים עם אישה. העובדה שההורות הזו זמינה רק לגברים עשירים נתפסת כעוד ניצול קולוניאליסטי של הגבר העשיר את האישה החלשה. הרצון להיות הורה לא מתעורר רק במפגש עם האישה ואינו תלוי בה. לגברים עניים שרוצים להיות הורים פשוט אין גישה לפונדקאות. 
5 - כמו בכל פעם שגבר מתבטא בנושא פמיניסטי חשוב לדייק בניסוח: אם העמדה שלי היא בעד חופש הבחירה (ז"א שהפלות יהיו חוקיות, בטוחות, וזמינות לכולן) אין זה מחייב שדעתי שנשים צריכות להפיל. החופש לבחור כשמו כן הוא: החופש לבחור כן או לא.
6 - בעוד שהדאגה הזו עולה כביכול בהמשך, בישראל הסיכויים לנישואי קרובים אצל ילדים מתרומת זרע הוא אפסי.
7 - רשימת דיאול?