יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

שיפצו"ר

כשהייתי חייל סדיר הסתובבתי עם כיסים תפוחים, כפי לפי המור"קים של אבא שלי, ככה נראה חייל: מוכן לכל. עטים עובדים, איזולירבנד, טסטר, אולר, תחבושת, שפתון, פלסטר... ופנקס. החל מהשבוע הראשון, בכל פעם שנתקלתי במשהו שהייתי רוצה, שנגמר לי, או שהייתי רוצה לשפר, הייתי מוציא את הפנקס, ורושם אותו לעצמי. לקראת השבת הייתי מתקשר הביתה, במידה והיה צריך לקנות דברים, ומעביר את הרשימה לעורף. בסוף השבוע היינו מארגנים את השיפצו"רים לפי הרשימה, ומגיעים לשבוע הבא מוכנים קצת יותר. קצת יותר.

אבא שלי היה מאוד בעד. הוא מגלם בהרבה דברים את רוח ה"נסתדר" היהושראלית שגורמת לכל כך הרבה צרות כשמנסים לגרום לקבוצת ישראלים להישאר בקבוצה ולשחק לפי החוקים, אבל מועלית על נס בתור "המוח היהודי" כשהיא גורמת לנו להמציא את האנטי-וירוס, להנחית מטוס בלי כנפיים, או לזכות בפרסי נובל. הוא היה מוכן לקנות, להכין, ולתקן כדי שלילד יהיה נוח וטוב יותר בשירות - רק דבר אחד עצבן אותו מאוד. גרם לו להוציא עשן מהאוזניים. כשהייתי לוקח איתי נייר טואלט. 

בין של"ג למלחמת לבנון השנייה
המור"קים של אבא שלי נשמעו כמו גרסה מעודנת של "גבעת חלפון", מאוכלסים בחיילים לא מגולחים, שתמיד ממהרים ללגלג על המפקד, אבל רבים ביניהם מי יסיים לגרז את הטנק ראשון. את השיפצו"ר הוא יכל להבין - חלק חיוני מהחוויה היה להבין את המערכת, ולשפר אותה, במיוחד אם המפקד לא מאשר, במיוחד אם זה נגד התקנות. אבל מתחת לזה צריכה להיות שכבה מוצקה ויסודית שאפשר לסמוך עליה, לעמוד עליה, שבלעדיה רוח ה"נסתדר" הופכת להיות רפא קטלני של אנוכיות ובוז לחברה. במילים אחרות, צה"ל לא צריך לספק לחיילים שלו טסטר, וברור שצריך להביא עוד פלנלית מהבית, אבל נייר טואלט? זה משהו שהצבא צריך לספק. 

אם חוסר נייר טואלט (ואוכל, ומים חמים, ומדים, וכו') היה הסימניה בתחילת הספר, מלחמת לבנון השנייה[1] הייתה השיא הדרמטי. בסופו של דבר אפילו הגדוד שלי גויס, והגענו ללול תרנגולות בגבול לבנון כדי להתכונן לפלישה פנימה ומצאנו עצמנו לבד. בלי אוכל, מים, כדורים או מחסניות, מדים, נעליים, או טנקים. בשלושת הימים הראשונים של שהות הגדוד על הגבול, מי שהאכילו והשקו את הגדוד היו קיבוצים בסביבה, וקציני לוגיסטיקה חכמים הצליחו להרים, להעביר, ולגנוב ציוד נדרש ממקומות עלומים. הפעם הפריץ שממנו שדד היהודי החכם היה צה"ל בעצמו[2]. זו הייתה מלחמה שהבהירה לי בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שצה"ל הוא לא צבא אחראי. הוא צבא מתנהל.

מיד אחרי המלחמה, נכתבו דו"חות, נאספו מסקנות, והיום המצב אמור להיות שונה. צה"ל מבטיח שבפעם הבאה שתהיה מלחמה, לחיילים יהיו מים ואוכל. אז אנחנו מגיעים להיום (13.12). ב"ישראל היום" נכתב תחת הכותרת המתחכמת "בחזרה לתורנות מטבח" שצה"ל החליט להקפיא תוכנית שמחליפה את המטבח הצה"לי בחברות קייטרינג חיצוניות. התוכנית הייתה אמורה לחסוך לצבא כסף, אבל הסתבר שהיא יקרה יותר מהמתוכנן. האוכל האזרחי היה כל כך טעים שנוכחות בחדר האוכל הצה"לי בבסיסים עלתה ב-30%.

בוא נעזוב רגע את הרעיון של מיקור חוץ בצה"ל[3], ונתמקד בנתון. אותם 30% לא היו בדיאטה עד שצה"ל החליט להחליף סגל במטבח; הם יצאו מהבסיס לארוחת צהריים וקנו אוכל בעצמם. האם יש משהו יותר בסיסי, שצה"ל אמור לדאוג לו, מאשר אוכל[4]? לפני המעבר לקייטרינג, כאשר אותם אלפי חיילים אכלו בחוץ, מה הם חשבו? מה הוריהם חשבו (שבטח עזרו לממן את האוכל הזה)? האם גם הם ראו אדום, ולא הבינו למה הצבא לא דואג למשהו כל כך בסיסי?

חייל הוא לא הילד של אף אחד
הצבא צריך לבסס צורכי בסיס, ולמעשה צריך לשאוף שאף חייל לא יביא כלום מהבית, משנקל ועד שרוך נעל, בגלל שברגע הגיוס ולבישת המדים הצבא אמור לגלגל את המתגייס מהיותו בן-אדם להיותו חייל. בתור זרועה ומגנה של המדינה, צבא חייב, כדי להיות אפקטיבי, לגזום ולהגביל את האנושיות של חייליו. זה נעשה כדי שהם יעשו משהו שהוא מטבעו פסול (להרוג אנשים אחרים) וכדי להוריד מהם את האחריות למעשה הזה. הורדת האנושיות של החייל לא משרתת רק אותו, אלא גם במובן אולי פרדוקסלי, את אויביו. הפגיעה בחייל הופכת למוצדקת מעצם היותו חייל - הוא אמור להיות המטרה של האויב, משום שהיותו מטרה לגיטימית הופכת את המטרה האזרחית, את הלא-לוחם והלא-חמוש, את בית החולים והאמבולנס, האוטובוס והשוק, למטרות לא לגיטימיות[5].

כאשר מתגייסים התחילו להביא מגבות, שמיכות, כפכפי אמבטיה, פלאפונים, נייר טואלט, אוכל, ערכות עזרה ראשונה, ועוד ועוד ועוד, הצבא נשם לרווחה, לקח צעד אחורה, והתחיל להתלונן על אמהות שמתקשרות למג"ד. במקום זאת היה צריך לשרטט קו ברור בין חיי האזרח לשירות החייל ולהבהיר שהצבא לוקח אחריות על השירות הזה, מלבישת המדים ועד פשיטתם. חוסר האחריות הזה מגיע לשיאו בהתנהגות של חיילים במחסומים, ומול אוכלוסיה אזרחית (ובמיוחד מפגינים) בעשור האחרון. אני לא מנקה את ידיהם של החיילים - כל אדם אחראי למעשיו. אבל יש אחריות גדולה יותר שמונחת לא אצל המפקדים הישירים שלו, שהם ילדים במעט מבוגרים ממנו, אלא אצל כל המערכת שנמצאת מעליו: מפקדי הגדודים והחטיבות, הפרקליטות, המטכ"ל, ושר הבטחון כמובן. הפוסט האחרון של גורביץ המתאר את תגובות הצבא למותו של מוצטפא תמימי מהווה מסר מאוד ברור לכל בחור צעיר שעומד במחסום - שההתנהגות שהובילה למותו של מפגין לא חמוש היא התנהגות ראויה. זו הדרך שבה הצבא גורם לעוד ועוד שפיכות דמים. פעילות של מחסום ווטש, או "שוברים שתיקה", היא ההורים שקונים לבן שלהם מדים, או הבן שלהם שהולך וקונה לעצמו אוכל כי האוכל בבסיס לא אכיל. פעילות אזרחית בוואקום שהשאיר הצבא. 

כפי שהייתי מייעץ למלש"ב צעיר להימנע מגיוס לצבא שלא דואג לבריאותו, שעות השינה שלו, מלבושו, או מזונו, כך הייתי מייעץ לחייל שנדרש להתייצב במחסום להימנע משירות בצבא שלא דואג לרוחו או לאופיו. אני מסכים עם הפעילים שמבקשים ענישה הוגנת ואמיתית לחיילים שגורמים למותם של מפגינים ולא חמושים, אבל חשוב לי עוד יותר למנוע את המיתות הבאות. כרגע, שום דבר לא מונע אותן. 


1 - אני מרגיש נורא מצחיק לקרוא לזה "מלחמת", שכן זו לא הייתה מלחמה, אפילו שיש לה אות מערכה. []
2 - יש לי עוד כמה דברים לכתוב על רמת המוכנות של הטנקים, אבל אני חש שזה יהיה לחצות איזה קו של צנזורה צבאית, או משהו כזה. בוא נגיד שהטנקים של צה"ל סבלו מ-Resurrection Sickness חמורה, ומזל שלא היו צריכים להילחם בצבא מסודר. []
3 - יהיה הרבה יותר חכם להוציא מחוץ לצה"ל דברים כמו ניהול כוח האדם, או את הפרקליטות הצבאית. []
4 - האמת, שאני יכול לחשוב על שינה ובריאות, שני תחומים נוספים שבהם צה"ל לא מצטיין... []
5 - הדבר הראשון שכל הוגה צבאי היה צריך להצביע עליו שמי שצריך להיאבק בארגוני טרור זו המשטרה, לא הצבא, כי ארגון טרור בהגדרתו הוא אנטיתזה לצבא: הוא פוגע במטרות אזרחיות, וחבריו נטמעים באוכלוסיה אזרחית. בדיוק כמו ארגוני פשע מאורגן, ולא כמו מחתרות ולוחמי גרילה. []

Grab This Widget

3 comments:

עדו אמר/ה...

קצת תזזיתי אבל בסופו של דבר נכון בכל מילה.

ג'ו כלום אמר/ה...

להגיד שמוסטאפה תמימי הוא מפגין לא חמוש זה כמו לקרוא לחיילים ילדים - זה אולי טכנית נכון, אבל זה בטח לא מתאר את הסיטואציה. נכון, באותה שניה כבר אין לו סלע ביד, אבל רואים את הסלעים שהוא וחברו זורקים על הג'יפ, ורואים את אותו בדרך לסלע הבא.

כל מי שהיה בסיטואציה דומה יגיד לך מה קרה שם: החיילים היו בג'יפ כשלפתע הם התחילו לשמוע את הפגיעות של האבנים, אחד מהם דחף החוצה את המטול כדי לייצר מיסוך עשן, ואז בטעות פגע בתמימי, כי הוא לא ראה אותו - כמו הנקודה העיוורת ברכב שלך כשאתה מחליךף נתיב, רק עם יותר מוות ועשן.

הבעיה כאן היא לא התנהלות ולא מוסכמות, אלא פריסת כוחות ומשאבים. יש לנו יותר מיד שטח להגן עליו, וקצת מידי כוחות להגן איתם - ובגלל המתחנלים הארורים והמאחזים הטיפשיים שלהם אפילו אי אפשר לייצר קו הגנה הגיוני, וחייבים למלא את השטח בחיילים. מהצד השני החברה האזרחית כבר לא מוכנה להתגייס או לעשות מילואים [ובצדק] כמו פעם, חודש בשנה, אז יש אפילו פחות כוחות בשטח. זה מוביל לפחות זמן אימונים ויותר זמן קו, מה שמוביל בסופו של דבר לאירועים כאלו - אולי חיילים מאומנים יותר היו יכולים להתמודד יותר טוב, אבל זה אולי די גדול. חיילים אמריקאים, אולי הצבא המאומן ביותר בעולם, לא מגיבים הרבה יותר טוב בשטח. ככה זה.

Itai Greif אמר/ה...

מצטער, ג'ו, אני לא חושב שאפשר להגיד "הבעיה כאן היא..." יש הרבה מאוד מטרות ויעדים, ומול מטרות ויעדים שונים, יש בעיות שונות. יותר מדי שטח ומעט מדי כוחות זה לא תירוץ לשימוש לא פרופורציונאלי בכוח - ויש כזה שימוש. אין כאן רק עניין של אימון חיילים, יש גם עניין של תגובת המערכת - אם אתה משווה לארה"ב, אז בפעילות באפגניסטן ועיראק יש הגבלות חמורות יותר על שימוש בכוח, וכל הרג של אזרחים נחקר על-ידי הצבא. חיילים אמריקאים מצאו עצמם בכלא, ומפקדים הודחו, על הרג של אזרחים - מה שפשוט לא קורה בישראל.

הוסף רשומת תגובה