יום שבת, 17 בדצמבר 2011

קוסקוס



[הסיפור הבא בדיוני לחלוטין; כל דמיון בינו לבין אנשים אמיתיים במציאות מקרי בהחלט.]


את סיפורו של חברי שמואל שמעתי בתור למיקרוגל.


שמואל משך את תשומת ליבי בשיעור "שפה ועולם" בתחילה בגלל השאלות שלו, שנשמעו כאילו היו לקוחות משיעור אחר, ואחר כך בגלל השילוב האקראי של מילים וביטויים באנגלית בשטף הדיבור הלא פוסק שלו. אמרנו אחד לשני "שלום" בתור לקנות קפה בזמן ההפסקה, והחלפנו כמה מילים אחרי שגילינו ששנינו אוהבים לראות Glee. עם הזמן התחלנו להיפגש קצת קודם, לשבת זה לצד זה בשיעור, להישאר לאכול אחרי השיעור... בקיצור, נהיינו חברים.


כמו סטודנטים רבים, גם אני מדי פעם חסכתי כסף בכך שהבאתי "אוכל" מהבית, בדרך כלל סנדביץ' פסטרמה ומיונז. שמואל, לעומתי, השקיע בעצמו, והביא כלי פלסטיק אטום, וכאשר פתח אותו, הניב ריחות שמימיים. בפעם הראשונה שישבנו לאכול יחד אחרי השיעור, שאלתי אותו מה זה והוא ענה במילה אחת מהירה, "קוסקוס". הוא לא הציע לי לטעום, ואני התביישתי לבקש.


שבוע לאחר מכן, כאשר התיישבתי לצידו על הספסל מחוץ לבניין, מחזיק קפה ביד אחת ואת הסנדביץ' בשנייה, ושאלתי אותו מה הוא אוכל, ושמואל ענה מהר וללא שהיות, "קוסקוס".


כאשר שאלתי בשבוע השלישי, התשובה הצפויה הגיעה מהר וכמעט מתחת לטווח השמיעה, "קוסקוס"; כאילו התבייש בתשובה.


אכול סקרנות, חיכיתי כל השבוע להזדמנות ללחוץ את שמואל אל הקיר, ולהבין למה ומדוע הוא מביא רק ודווקא קוסקוס, שבוע אחרי שבוע. כשנעמד בתחילת התור למיקרוגל, מאחורי חמישה סטונדטים אחרים, קפצתי עליו ממקום מחבואי, והתעקשתי לקבל תשובה.


"זה לא רק לשיעור", הוא התחיל, מביט קדימה מעבר לכתפו של הר אדם נמוך מחזיק שלוש קופסאות ומפת שולחן, אל ראשית התור שם שתי ערבות בוכיות התווכחו זו עם זו האם לחמם את המרק 47 שניות ב-75% כוח או 32 שניות ב-85% כוח, "אני אוכל קוסקוס כל יום, גם לארוחת צהריים, וגם לארוחת ערב."


"עד כמה שידוע לי, לא כזה פשוט להכין קוסקוס; למה אתה לא מכין אורז, או פסטה?" תמהתי


"אני לא מכין את הקוסקוס; אימא שלי מכינה אותו. כל שבוע אני נוסע פעמיים בשבוע להביא אספקה חדשה של קוסקוס."


"אתה לא גר ברמת מגשימים או משהו? זה לא קצת רחוק?"


שמואל הסתובב אליי, ומה שראיתי בעיניו גרם לי לקחת צעד אחורה "כן, זה רחוק. זו נסיעה של חמש שעות באוטובוס, הלוך ושוב, פעמיים בשבוע. אבל אין לי ברירה" הוא הביט למטה אל הקופסה שבידו "אין לי ברירה..." ואז הוא נשם נשימה עמוקה, ובעיניו היה מבט רחוק כשהתחיל לספר לי את סיפורו 


"אימא שלי בשלנית מצוינת, והיא עושה הרבה דברים טוב, כמו סטייקים, או שניצלים, או פשטידות... היא אופה, היא מטגנת, היא אפילו מכינה גלידה... וגם, מדי פעם, היא הייתה עושה קוסקוס. כשהתחלתי את התואר ועברתי לגור מחוץ לבית, אז הייתי לוקח איתי שאריות כשהייתי נוסע לאוניברסיטה, אתה יודע, דברים שנשארו מארוחת ערב במוצ"ש.


"אחרי כמה זמן, אימא שלי החליטה שאני לא אוכל מספיק, אז היא התחילה לבשל במיוחד בשביל שיהיה לי אוכל לקחת; גולש עם אורז, חזה עוף וירקות, מוקפץ, דברים כאלו. שבוע אחד, מתישהו לפני שנתיים, היא הכינה קוסקוס. אתה יודע איך מכינים קוסקוס? מכינים את הקוסקוס עצמו במין חבית פלסטיק גדולה כזו, ואז עושים מרק ממש טוב, עם חומוס וגזר ורגלי עוף בסיר ענקי, ואז שמים את הרוטב על הקוסקוס וככה אוכלים אותו. כשזה חם וישר מהסיר זה נהדר.


"מן הסתם לא יכולתי לקחת את הסיר איתי למעונות, אז אימא שמה לי קצת מרק בכלי פלסטיק אחד וקוסקוס בכלי פלסטיק אחר, וככה נסעתי למעונות. אלא שביום רביעי נגמר לי המרק, אבל לא הקוסקוס. אני לא מתכוון שנשאר קצת קוסקוס, נשארה מנה שלמה של קוסקוס... אז ביום חמישי בערב נסעתי הביתה ולקחתי את הכלי איתי חזרה, כדי לאכול אותו עם המרק. אבל לא נשאר מרק. אז באותו סוף שבוע אימא שלי הכינה שוב פעם קוסקוס, ואכלנו אותו לארוחת ערב של יום שישי וארוחת ערב של יום שבת, וביום ראשון לקחתי איתי קוסקוס ומרק למעונות... ואז ביום רביעי נגמר לי המרק, ונשאר הקוסקוס..." לרגע עברה בי צמרמורת, כשדמיינתי את מבטו של שמואל, שהוא פותח את המקרר ומבין שנגמר המרק לקוסקוס


"אז הברזתי מהשיעורים של יום רביעי וחמישי, ונסעתי הביתה. אלא שאבא שלי כבר סיים את כל המרק בערב הקודם... אז אימא שלי הכינה עוד קוסקוס! וזה מה שאכלנו, יום רביעי בערב, ויום חמישי בערב, וביום ראשון נסעתי חזרה למעונות ואז..." הוא לא המשיך. אני הבנתי כבר מה קרה.


"ניסיתי למצוא לזה פתרונות; קניתי רוטב לפסטה מוכן, ערבבתי עם קטשופ, אפילו ניסיתי להכין מרק עוף, סתם ככה! וכלום לא עזר. זה היה כמו לאכול רוטב עם פתיתים, או משהו כזה... רק המרק של הקוסקוס הפך את הקוסקוס לנימוח עם תבלינים וטעם שהשתלבו איתו בדיוק... וכל שבוע, היא הכינה עוד ועוד קוסקוס, ועוד ועוד מרק לקוסקוס... ועכשיו... זה כל מה שאנחנו אוכלים, זה בכלי פלסטיק במקפיא וסירים במקרר ובאריזות במזווה... אחותי אפילו התחילה לצאת עם בחור בשם קוסקוס..."


הוא נראה כל כך עצוב שטפחתי על שכמו "אל תדאג, שמואל... עוד שנה אנחנו מסיימים את התואר, ואז תוכל לחזור הביתה..." הוא הביט אליי בתקווה "ולאכול קוסקוס עם מרק ישר מהסיר. הרבה יותר טעים ככה."

----

לפעמים אתה פותח את הבלוג וחושב שתמצא קיתונות רותחים על חוק "החשמל הכשר" המטומטם (יש עצומה נגד, אגב; חתמו נא) ובמקום זה מוצא סיפור קצר על קוסקוס. ככה זה. אגב, למעוניינים אפשר להירשם לעדכונים, ובסרגל מימין אפשר להשתמש במגוון רשתות חברתיות להגיד לחבריכם, היי הנה בלוג

יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

ביקורת על "דפיקה", של מרי רואץ'

אני מודה, קניתי את הספר כי הוא היה במבצע וההקדמה שעשעה אותי. לא הייתי בטוח שזה באמת ספר שארצה לקרוא, אבל טיול בן יומיים לצפון העניק לי זמן פנוי במכביר, וממד נוסף לחווית הקריאה. 

גיליתי שקריאת הספר "דפיקה" אינה רק חוויה אישית - זו גם חוויה חברתית. אנשים שטיילו איתי שמו לב לספר (בטח בגלל השם הענקי בוורוד על רקע לבן) ושאלו על מה אני קורא. כשעניתי "סקסולוגיה", התגובות היו מגוונות. אחד מהשואלים לא האמין לי - כאילו הרעיון שיכתבו ספר על סקסולוגיה, במקום על סקס, בלתי אפשרי. המחשבה שזה בעצם ספר על סקס, ולא על סקסולוגיה, הייתה נפוצה: נשאלתי אם יש בספר "טיפים", למשל, קיבלתי הבעות הפתעה שאני קורא ספר "כזה". כמו שרואץ' אומרת, סקס הוא לא נושא שמדברים עליו, ואם כבר מדברים עליו, זה נעשה בתחפושת. 


חלקו העיקרי של הספר הוא סקירה שטחית אך רחבת היקף של סקסולוגים ומחקריהם, מתחילת המאה ה-20 ועד למחקרים העכשוויים ביותר (כולל מחקר שבו הסופרת משתתפת בעצמה, יחד עם בן זוגה הסבלני), ושל אזורים שצומחים במקביל להתפתחות הדיבור על סקס: כמו כתיבת ספרים פופולריים, או צעצועי מין. כתופעת לוואי, רואץ' נחשפת לאוסף הבלתי נדלה של ביטויים וכינויים שמשתמשים בהם חוקרים וממציאים כדי לתאר את מחקריהם והצעות הפטנט שלהם, משום שאם היו כותבים בכנות על מה המחקר שלהם, או לשם מה נועדה המכונה שהם מוציאים עליה פטנט, היו כנראה מאשימים אותם בהפצת תועבה.

כדי לחקור סקס, את ההיבטים הפיזיולוגיים או ההתנהגותיים שלו, צריך לספק סיפור כיסוי, אליבי שיצדיק את המחקר. ניתן להשיג מימון לחקור את חיי המין של נכים, למשל, כי ניתן לתאר את המחקר כתרפיה פיזיולוגית להתמודדות עם נכות; אבל, כפי שאומרת אחת החוקרות, אף אחד לא יכול לחקור את ההשפעות החיוביות של אוננות, כי אין שום דרך לנסח הצעת מחקר כזו בלי להגיד בדיוק מה אתה מתכוון לעשות. כך אנחנו חיים במציאות האבסורדית שפעילות פיזית שנראה שיש לה השפעות חיוביות, נשארת מסתורין גמור לממסד הרפואי, כי אף אחד לא יכול לחקור אותה. 

למרות שרואץ' נוגעת בקלילות בלבד בנושאים הבעייתיים יותר של סקסולוגיה (לדוגמה, קינסי כידוע היה מראיין סוטים ופושעים בצורה שנראתה למבקריו כתומכת; רואץ' לא מביעה עמדה או אפילו מעמיקה בשאלת הגישה של מחקר סקסולוגי לסטיות או פשעים על רקע מיני) הספר מכיל חומר רקע איכותי למכביר, ורשימות קריאה נוספות לרוצים להעמיק. נקודה נוספת לזכותו היא שהספר מאוד מצחיק - מצאתי עצמי צוחק בכל רם שוב ושוב. עבור המחברת, זו כנראה דרך טובה לכתוב על סקס, אבל לא רק. יותר מסקס, היחס של החברה "המהוגנת" והממסד האקדמי לתחום, שילוב של מבוכה, ריחוק, וסקרנות מציצנית, הוא שמצחיק אותה. האנשים שהיא פוגשת ומראיינת רציניים ומקצועיים. לא הם, אלא נושא העבודה שלהם הוא שמביך אותנו, ואל מול המבוכה הזו, אנחנו צוחקים. 

 בעוד שזה ספר טוב ומהנה, אני ממליץ בחום נגד הקנייה שלו בעברית. התרגום, של אלה בשן, הוא אחד התרגומים המחרידים שקראתי. שוב ושוב, ביטויים וניבים באנגלית מתורגמים מילולית לעברית, ללא קשר לנושא הפסקה. אם הספר מגיע למדפי הספרייה הקרובה למקום מגוריכם (או לימודיכם), הוא יוכל בקלות להעביר ליל חורפי ליד התנור, עם כוס שוקו חמה ביד אחת, וגישה למחשב נייד ביד השנייה.

יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

שיפצו"ר

כשהייתי חייל סדיר הסתובבתי עם כיסים תפוחים, כפי לפי המור"קים של אבא שלי, ככה נראה חייל: מוכן לכל. עטים עובדים, איזולירבנד, טסטר, אולר, תחבושת, שפתון, פלסטר... ופנקס. החל מהשבוע הראשון, בכל פעם שנתקלתי במשהו שהייתי רוצה, שנגמר לי, או שהייתי רוצה לשפר, הייתי מוציא את הפנקס, ורושם אותו לעצמי. לקראת השבת הייתי מתקשר הביתה, במידה והיה צריך לקנות דברים, ומעביר את הרשימה לעורף. בסוף השבוע היינו מארגנים את השיפצו"רים לפי הרשימה, ומגיעים לשבוע הבא מוכנים קצת יותר. קצת יותר.

אבא שלי היה מאוד בעד. הוא מגלם בהרבה דברים את רוח ה"נסתדר" היהושראלית שגורמת לכל כך הרבה צרות כשמנסים לגרום לקבוצת ישראלים להישאר בקבוצה ולשחק לפי החוקים, אבל מועלית על נס בתור "המוח היהודי" כשהיא גורמת לנו להמציא את האנטי-וירוס, להנחית מטוס בלי כנפיים, או לזכות בפרסי נובל. הוא היה מוכן לקנות, להכין, ולתקן כדי שלילד יהיה נוח וטוב יותר בשירות - רק דבר אחד עצבן אותו מאוד. גרם לו להוציא עשן מהאוזניים. כשהייתי לוקח איתי נייר טואלט. 

בין של"ג למלחמת לבנון השנייה
המור"קים של אבא שלי נשמעו כמו גרסה מעודנת של "גבעת חלפון", מאוכלסים בחיילים לא מגולחים, שתמיד ממהרים ללגלג על המפקד, אבל רבים ביניהם מי יסיים לגרז את הטנק ראשון. את השיפצו"ר הוא יכל להבין - חלק חיוני מהחוויה היה להבין את המערכת, ולשפר אותה, במיוחד אם המפקד לא מאשר, במיוחד אם זה נגד התקנות. אבל מתחת לזה צריכה להיות שכבה מוצקה ויסודית שאפשר לסמוך עליה, לעמוד עליה, שבלעדיה רוח ה"נסתדר" הופכת להיות רפא קטלני של אנוכיות ובוז לחברה. במילים אחרות, צה"ל לא צריך לספק לחיילים שלו טסטר, וברור שצריך להביא עוד פלנלית מהבית, אבל נייר טואלט? זה משהו שהצבא צריך לספק. 

אם חוסר נייר טואלט (ואוכל, ומים חמים, ומדים, וכו') היה הסימניה בתחילת הספר, מלחמת לבנון השנייה[1] הייתה השיא הדרמטי. בסופו של דבר אפילו הגדוד שלי גויס, והגענו ללול תרנגולות בגבול לבנון כדי להתכונן לפלישה פנימה ומצאנו עצמנו לבד. בלי אוכל, מים, כדורים או מחסניות, מדים, נעליים, או טנקים. בשלושת הימים הראשונים של שהות הגדוד על הגבול, מי שהאכילו והשקו את הגדוד היו קיבוצים בסביבה, וקציני לוגיסטיקה חכמים הצליחו להרים, להעביר, ולגנוב ציוד נדרש ממקומות עלומים. הפעם הפריץ שממנו שדד היהודי החכם היה צה"ל בעצמו[2]. זו הייתה מלחמה שהבהירה לי בצורה שאינה משתמעת לשני פנים שצה"ל הוא לא צבא אחראי. הוא צבא מתנהל.

מיד אחרי המלחמה, נכתבו דו"חות, נאספו מסקנות, והיום המצב אמור להיות שונה. צה"ל מבטיח שבפעם הבאה שתהיה מלחמה, לחיילים יהיו מים ואוכל. אז אנחנו מגיעים להיום (13.12). ב"ישראל היום" נכתב תחת הכותרת המתחכמת "בחזרה לתורנות מטבח" שצה"ל החליט להקפיא תוכנית שמחליפה את המטבח הצה"לי בחברות קייטרינג חיצוניות. התוכנית הייתה אמורה לחסוך לצבא כסף, אבל הסתבר שהיא יקרה יותר מהמתוכנן. האוכל האזרחי היה כל כך טעים שנוכחות בחדר האוכל הצה"לי בבסיסים עלתה ב-30%.

בוא נעזוב רגע את הרעיון של מיקור חוץ בצה"ל[3], ונתמקד בנתון. אותם 30% לא היו בדיאטה עד שצה"ל החליט להחליף סגל במטבח; הם יצאו מהבסיס לארוחת צהריים וקנו אוכל בעצמם. האם יש משהו יותר בסיסי, שצה"ל אמור לדאוג לו, מאשר אוכל[4]? לפני המעבר לקייטרינג, כאשר אותם אלפי חיילים אכלו בחוץ, מה הם חשבו? מה הוריהם חשבו (שבטח עזרו לממן את האוכל הזה)? האם גם הם ראו אדום, ולא הבינו למה הצבא לא דואג למשהו כל כך בסיסי?

חייל הוא לא הילד של אף אחד
הצבא צריך לבסס צורכי בסיס, ולמעשה צריך לשאוף שאף חייל לא יביא כלום מהבית, משנקל ועד שרוך נעל, בגלל שברגע הגיוס ולבישת המדים הצבא אמור לגלגל את המתגייס מהיותו בן-אדם להיותו חייל. בתור זרועה ומגנה של המדינה, צבא חייב, כדי להיות אפקטיבי, לגזום ולהגביל את האנושיות של חייליו. זה נעשה כדי שהם יעשו משהו שהוא מטבעו פסול (להרוג אנשים אחרים) וכדי להוריד מהם את האחריות למעשה הזה. הורדת האנושיות של החייל לא משרתת רק אותו, אלא גם במובן אולי פרדוקסלי, את אויביו. הפגיעה בחייל הופכת למוצדקת מעצם היותו חייל - הוא אמור להיות המטרה של האויב, משום שהיותו מטרה לגיטימית הופכת את המטרה האזרחית, את הלא-לוחם והלא-חמוש, את בית החולים והאמבולנס, האוטובוס והשוק, למטרות לא לגיטימיות[5].

כאשר מתגייסים התחילו להביא מגבות, שמיכות, כפכפי אמבטיה, פלאפונים, נייר טואלט, אוכל, ערכות עזרה ראשונה, ועוד ועוד ועוד, הצבא נשם לרווחה, לקח צעד אחורה, והתחיל להתלונן על אמהות שמתקשרות למג"ד. במקום זאת היה צריך לשרטט קו ברור בין חיי האזרח לשירות החייל ולהבהיר שהצבא לוקח אחריות על השירות הזה, מלבישת המדים ועד פשיטתם. חוסר האחריות הזה מגיע לשיאו בהתנהגות של חיילים במחסומים, ומול אוכלוסיה אזרחית (ובמיוחד מפגינים) בעשור האחרון. אני לא מנקה את ידיהם של החיילים - כל אדם אחראי למעשיו. אבל יש אחריות גדולה יותר שמונחת לא אצל המפקדים הישירים שלו, שהם ילדים במעט מבוגרים ממנו, אלא אצל כל המערכת שנמצאת מעליו: מפקדי הגדודים והחטיבות, הפרקליטות, המטכ"ל, ושר הבטחון כמובן. הפוסט האחרון של גורביץ המתאר את תגובות הצבא למותו של מוצטפא תמימי מהווה מסר מאוד ברור לכל בחור צעיר שעומד במחסום - שההתנהגות שהובילה למותו של מפגין לא חמוש היא התנהגות ראויה. זו הדרך שבה הצבא גורם לעוד ועוד שפיכות דמים. פעילות של מחסום ווטש, או "שוברים שתיקה", היא ההורים שקונים לבן שלהם מדים, או הבן שלהם שהולך וקונה לעצמו אוכל כי האוכל בבסיס לא אכיל. פעילות אזרחית בוואקום שהשאיר הצבא. 

כפי שהייתי מייעץ למלש"ב צעיר להימנע מגיוס לצבא שלא דואג לבריאותו, שעות השינה שלו, מלבושו, או מזונו, כך הייתי מייעץ לחייל שנדרש להתייצב במחסום להימנע משירות בצבא שלא דואג לרוחו או לאופיו. אני מסכים עם הפעילים שמבקשים ענישה הוגנת ואמיתית לחיילים שגורמים למותם של מפגינים ולא חמושים, אבל חשוב לי עוד יותר למנוע את המיתות הבאות. כרגע, שום דבר לא מונע אותן. 


1 - אני מרגיש נורא מצחיק לקרוא לזה "מלחמת", שכן זו לא הייתה מלחמה, אפילו שיש לה אות מערכה. []
2 - יש לי עוד כמה דברים לכתוב על רמת המוכנות של הטנקים, אבל אני חש שזה יהיה לחצות איזה קו של צנזורה צבאית, או משהו כזה. בוא נגיד שהטנקים של צה"ל סבלו מ-Resurrection Sickness חמורה, ומזל שלא היו צריכים להילחם בצבא מסודר. []
3 - יהיה הרבה יותר חכם להוציא מחוץ לצה"ל דברים כמו ניהול כוח האדם, או את הפרקליטות הצבאית. []
4 - האמת, שאני יכול לחשוב על שינה ובריאות, שני תחומים נוספים שבהם צה"ל לא מצטיין... []
5 - הדבר הראשון שכל הוגה צבאי היה צריך להצביע עליו שמי שצריך להיאבק בארגוני טרור זו המשטרה, לא הצבא, כי ארגון טרור בהגדרתו הוא אנטיתזה לצבא: הוא פוגע במטרות אזרחיות, וחבריו נטמעים באוכלוסיה אזרחית. בדיוק כמו ארגוני פשע מאורגן, ולא כמו מחתרות ולוחמי גרילה. []

יום שלישי, 22 בנובמבר 2011

תיקון ניצוצות דמוקרטיים

גדי טאוב, שעבורי מתנדנד בין סכין בגבה של האומה ובין אוד שמאל מעשן, מאשים את בית המשפט העליון בנסיונות לקצץ את כנפיו ולהגביל את כוחו. דמוקרטיה תקינה צריכה בית משפט חזק, "חזק, לא יהיר וחסר גבולות". האם חטאו של בית המשפט העליון היה חטא היוהרה? אין ספק ש"הכול שפיט" הוא משפט יהיר, וחוק יסוד "כבוד האדם וחירותו" הוא נחמד על פניו, אבל הוא רחוק מאוד מהסמכות החוקתית לביטול חוקים שבג"צ לקח לעצמו. 

החטא הראשון, אם באמת נחוץ לנו לחפש גורם נוסף וההסבר הפשוט לא מספק אותנו[1], נמצא בתחילת הפוסט של טאוב: "בדמוקרטיה הריבונות שוכנת ברשות המחוקקת." נכון, אבל לא מדויק. בישראל הריבונות נמצאת אצל הכנסת; זה לא הכרחי. בצרפת הריבון הוא הנשיא. בארה"ב מערכת של "איזונים ובלמים" מבטיחה שאין ריבונות יחידה; התכנון המקורי היה שהקונגרס יהיה הרשות החזקה יותר, המאה ה-20 ראתה התחזקות רבה של הנשיא, ושם החוקה אכן נותנת לבית המשפט סמכות לביטול חוקים. בישראל, הריבון הוא הכנסת, המקבלת את המנדט לשלוט מהעם - שבוחר בנציגיו שיישבו בה, ואמור לפקח על פעולותיה. בישראל, הממשלה, בית המשפט, המשטרה והצבא כולם אמורים בסופו של דבר להיענות לכנסת.

אלא שבישראל, המבנה הזה שבור. ממשלה נבחרת בהצבעת אמון, אבל כדי לפעול היא חייבת לשמור על רוב בכנסת; ה"משמעת הקואליציונית" שבאמצעותה פועלת הממשלה פירושה שחברי מפלגות שחברות בקואליציה לא מפעילים את מצפונם האישי כאשר הם מצביעים בעד חוקי הממשלה, אלא אוטומטית מצביעים בעדם. הממשלה, אם כך, יכולה להעביר איזה חוקים שהיא רוצה. ריבונות מוחלטת; עריצות הרוב, אם תרצו. זה יכל להוביל, לדוגמה, להסכמי אוסלו שבלי קשר לדעתי האישית עליהם, נחקקו בלי מסע שכנוע מקביל ששכנע את מרבית העם בנחיצותם או בנכונות הערכים שעליהם הם התבססו. זה יכל להוביל למחאה חברתית שנהנתה מתמיכה של 80% מהיהודים ולא נהנתה מתמיכה של אפילו 20% מחברי הכנסת. בתקופה של נתניהו, שרון ואולמרט, ואז נתניהו שוב, זה גם הוביל ליצירתן של ממשלות לא מאוזנות, שאין להן בלמים.

לרגע נפנה ב-90 מעלות ונחזור למחאה החברתית - נראה היה שלאורכו של אותו קיץ מזויף, התעקשו ראשי המחאה לא להצמיד את ההפגנות ואת הדרישות שלהם לביטוי ספציפי בכנסת. חלק מזה בוודאי נועד להביא אנשים לכיכר שלא היו מגיעים אם המחאה הייתה נתפסת כ"מחאת השמאל" או "מחאה נגד נתניהו", למרות שהיא הייתה בדיוק שני הדברים הללו. חלק גדול מזה היה חוסר האמון הבסיסי בישראל בכנסת, לא במובן של "כל הפוליטיקאים מושחתים" אלא במובן של ניתוק בין מה שהאזרח רוצה, בין הבחירה שלו בהצבעה לכנסת, ובין פעולותיו ודעותיו בין יום בחירות אחד למשנהו. במדינה שבה המחוקק היא הריבון היחידי, ואין עליו איזונים או בלמים מלבד הציבור שמאכלס את המחוקק בנציגיו, הביקורת של הציבור על המחוקק היא קריטית. בישראל נראה שהביקורת הזו מסורסת משני הכיוונים: אפתיה שהלכה וגברה לגבי התהליך הפוליטי (עד וכולל קריאת הניצחון: "אני לא קורא חדשות", או צו הצנזורה שראיתי מוטל שוב ושוב בשיחות בין חברים ובני משפחה "כאן לא מדברים על פוליטיקה", כאילו יכול להיות נושא חשוב יותר) ומערכת שלא מאפשרת לביקורת הזו לבטא את עצמה. הבחירה במפלגה הפכה להיות בחירה במנהיג ספציפי; במקום להצביע לליכוד, לעבודה או לקדימה, מצביעים ל"נתניהו", "שרון" או "ברק". אבל הבחירה הזו לא נתנה לנתניהו 27 קולות בכנסת; היא הכניסה אותו ו-26 אנשים נוספים לכנסת, אנשים שרובם היו אנונימיים, שחייבים את מעמדם לא ל-25 אלף איש שבחרו בהם, אלא לקומץ קבלני הקולות במרכז המפלגה שהעניקו להם את מקומם ברשימה. 

בשנתיים האחרונות, ראינו מפל של "חקיקה אנטי-דמוקרטית", כדוגמת החוק האוסר על קריאה לחרם על מוצרים, שלדעתי היה אחד מהגורמים להתעוררות האזרחית בקיץ. החוק הזה מרשים במיוחד לא רק בגלל אופיו המזעזע או חוסר יכולתם של תומכיו להצדיק אותו, אלא בגלל שהיה ברור שהוא נחקק לא כדי שייאכף אלא כדי שיחקק. במילים אחרות, אלקין, ליברמן, קוניס - אלו מחוקקים חוקים שמיועדים להראות טוב בעיתונות לתומכיהם בקרב המתנחלים, החורצים גורלות במרכזי המפלגה שלהם. זה דומה לחוק "הצהרת הנאמנות" שקידם ליברמן לפני שנתיים, שבסופו של דבר אמור היה להשפיע על כ-300 מבקשי אזרחות בשנה. מדוע לחוקק חוק שרבים כל כך מוצאים אותו מסריח, שהשפעתו תהיה קלושה כל כך? 

אם להשלים את המעגל ולחזור להתחלה, התשובה היא "מבחן בג"צ". החוקים האנטי-דמוקרטיים שמחוקקים חברי הכנסת הבאושים שלנו נועדו ליצור כותרות, מתוך הנחה שממילא בג"צ יפיל אותם ולא יצטרכו לאכוף אותם. התעקשותו של בג"צ ש"הכול שפיט", הנסיון שלו לעמוד על זכויות בסיסיות כמו הזכות לארגון פוליטי או זכות הביטוי או הזכות למשפט צדק היא לא, כמו שמעיז להציע טאוב, ניסיון להפוך את בג"צ לריבון מעל הכנסת, אלא למלא את הוואקום שהשאירה הכנסת כאשר החליטה לוותר על הריסון העצמי. מול ציבור אדיש, שיכולתו להשפיע על סדר היום של חברי כנסת בין יום בחירות אחד למשנהו כמעט ואינה קיימת, מה יכלו שופטי בג"צ לעשות?

התשובה לדעתי, כאשר אנו מתקדמים ומחפשים ליישם את העקרונות שהביאו למחאה, היא לשנות את הצורה שבה המערכת עובדת. להכניס לתוך המערכת את היכולת של האזרח להשפיע על הרשימה של המפלגות להן הוא מצביע, ולכן להשפיע בצורה ישירה על גורלם של חברי הכנסת. כאשר אלקין יהיה חייב את נאמנותו למצביעים שלו, ולא למרכז המפלגה ומועצת יש"ע, גם החוקים שיחוקק ייראו אחרת - למשל, הם יהיו לטובת המצביעים שלו ושיפור חייהם. אז יוכל בג"צ לחזור לתפקידו הקודם.


1 - ההסבר הפשוט הוא כמובן שנתניהו הוא עריץ חסר מצפון, שבעודו בשלטון מעוניין לקדם ככל האפשר אג'נדה חקיקתית שתאפשר לו לסרס את מתנגדיו ולהמשיך את רצף השלטון שלו גם הלאה.

יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

להיות ישראלי חותר תחת המדינה

"הרישום "ישראלי" בסעיף הלאום בתעודת הזהות "אינו משקף, אינו מתיישב ואף חותר תחת יסוד הקמתה של מדינת ישראל" כך טוענת הפרקליטות בתגובה לעתירה בבג"צ לשנות את הרישום "יהודי" ל"ישראלי" בסעיף הלאום בתעודת הזהות[1]. אין ספק שזה משפט מצחיק, אבל איכשהו אני מרגיש שהוא גם קצת נכון...

כמו הרבה משפטי נונסנס אחרים, הרעיון שיש מדינה שאינה "מדינת כל אזרחיה" מגוחך בעיניי. אין מדינה ללא אזרחיה, ואין אזרח שאינו שייך למדינה. המשפט הזה בעיקר מופיע בקרב ימנים שמתנגדים לרעיון שישראל תתייחס באותה צורה ליהודים וללא-יהודים. הם מציבים את המשפט "ישראל כמדינת כל אזרחיה" מול המשפט "ישראל כמדינת העם היהודי". אבל אפילו המשפט "ישראל כמדינת העם היהודי" הוא משפט מתעתע; במקרה הזה, לדעתי, הוא משפט כפול. 

במובן האחד, כאשר אומרים "ישראל כמדינת העם היהודי" מתכוונים להגיד "מדינת ישראל צריכה לפעול ליישב יהודים בשטחה, ולהיות בית לאומי בטוח ומשגשג לעם היהודי". אני חושב שזו הצהרה שכל אזרח בכל מדינה יסכים לה: איטליה, למשל, צריכה לפעול כך שהלאום האיטלקי יחייה בשטחה, ולהיות בית לאומי בטוח ומשגשג ללאום האיטלקי. כל עוד אתה לא כופר בכך שהעם היהודי הוא לאום[2] אין שום בעיה עם המשפט הזה. 

הבעיה מתחילה עם המובן השני של המשפט הזה; אז "ישראל כמדינת העם היהודי" הופכת להיות "ישראל כמדינה שיש לה צביון/אופי יהודי". מדינה שהדגל שלה יהודי, ההמנון שלה יהודי, החגים שלה יהודיים, השפה שלה עברית, יש בה את חוק השבות, מלמדים את התנ"ך בכל בית ספר ממלכתי-יהודי, סמליה יהודיים, סמלי הצבא שלה יהודיים... כפי שהתרבות של מייסדי המדינה ומחוקקיה משפיעה על הסמלים והמוסדות והחוקים שבעזרתם המדינה מגדירה את עצמה, כך אותם סמלים ומוסדות וחוקים משפיעים על התרבות של אלו שחיים בתוכה. אין עם זה בעיה בפני עצמה, כפי שאין בעיה עם זה שיש צלב על דגל בריטניה או פסוק מהקוראן על דגל ערב הסעודית - הבעיה מתחילה כאשר המדינה מרגישה ששורשיה התרבותיים של ישראל נמצאים תחת "התקפה", ומרגישה צורך להגיב.

האם יש קשר בין המאמצים הכבירים שנוקטת בהם מדינת ישראל כדי להעלות יהודים לישראל ולחזק סממנים יהודיים בישראל, ובין האפליה הקשה נגד האזרחים הלא-יהודיים בשטחה? אני חושב שהתשובה היא כן. נראה שקיימת אצל אנשים מסוימים התחושה שסמל בעל שורשים לא-יהודיים, שיקבל תהודה לאומית, יגרום לביטול הצביון היהודי של מדינת ישראל. ברגע שמתחילים להרגיש שאופייה היהודי של ישראל הוא שברירי, זמני, וכל הזמן תחת התקפה, מגיעים מאוד מהר לאמירות ומעשים כמו "בואו נעיף את כל הערבים מצפת" או "נמנע מנשים לשרת בצבא" או "רחם יהודי שייך לעם היהודי". 

במובן הזה, הפרקליטות צודקת. שינוי סעיף הלאום מ"יהודי" ל"ישראלי" יקדם תהליך שיהפוך את התרבות הישראלית לפחות יהודית. כפי שאם משרדי הממשלה היו מושבתים בחגים מוסלמיים ולא רק חגים יהודיים, ואם השפה הערבית הייתה נלמדת בגן בכל בתי הספר היהודיים בישראל ולא רק בערביים, התרבות הישראלית הייתה משתנה. אין ספק שהשינוי הזה יתרחש - האם זה שינוי טוב? שינוי רצוי?

אני לא חושב שיש קשר נסיבתי בין היותה של ישראל מדינה עם צביון יהודי בלבד, והיותה בית בטוח ומשגשג לעם היהודי. הלאום היהושראלי יכול לעמוד בכך שמדינתנו תהיה יהודית מעט פחות, וישראלית מעט יותר. מול זה שאזרחיה הלא-יהודיים, ובמיוחד אזרחיה הערביים של מדינת ישראל, ירגישו שמדינת ישראל מכירה בהם כאזרחים שווי זכויות, ורוצה בהצלחתם, בטחונם ורווחתם לפחות כמו אזרחיה היהודיים, לא נורא אכפת לי שזהותם היהודית של חלק מאזרחיה היהודיים של מדינת ישראל תתערער. זה לא באמת נורא כל כך.


1 - המתעניינים יכולים לפתוח את תעודת הזהות שלהם ולמצוא שורת כוכביות מול סעיף הלאום ולחשוב שהסעיף בוטל. אין זה כך. הוא עדיין קיים במרשם האוכלוסין, אלי ישי מחק אותו מתעודת הזהות כדי לטשטש את העובדה שיש לא מעט יהושראלים שרוצים שהלאום שלהם יהיה "ישראלי" ולא "יהודי".
2 - אני חושב שיש לאום יהושראלי; אני לא חושב שכל יהודי שייך ללאום הזה בגלל שהוא נולד יהודי. אבל משום מה טענות שמפרידות בין "להיות יהודי" לבין "להשתייך ללאום כלשהו" נתפסות כטענות אנטישמיות הסותרות את זכותו של העם היהודי לחיות בישראל, אז נשאיר אותן בצד.

יום רביעי, 2 בנובמבר 2011

תורם מחפש מקבלת

אני אוהב ילדים. ילדים בכל גיל, כי בכל גיל יש בהם קסם אחר: יש את הגיל שבו הם מתרפקים ורכים ולדאוג להם ממלא אותי בחום. יש את הגיל שהם מביטים בעולם סביבם והמבוגרים המאכלסים אותו בעיניים משתהות וממציאים לעצמם סיפורים כדי לסדר את העולם ואת המבוגרים בצורה הגיונית. יש את הגיל שיש להם שפה משל עצמם, חלון מצומצם שנעלם מהר מדי, כאשר "השפה הילידית[1]" מחליפה אותה. יש בהם משהו מרתק, כמעט בכל מצב, ויש בהם משהו מאוד מאתגר ומאיים: אני לא יכול לתאר לעצמי החלטה יותר גורלית מההחלטה להפוך להיות הורה, או אחריות גדולה יותר. 

גדלתי בבית עם אבא ואמא, שניהם "הורים". זה לא מובן מאליו. חצי מהחברים שלי גדלו עם הורים גרושים, חלקם רחוק מאוד מאבא שלהם. האם אב[2] יכול להיות הורה ממרחק עשרות קילומטרים? או מיבשת אחרת? הכרתי מקרים אחרים (גרועים יותר?), מי מקרוב, ומי מרחוק: ילדים יתומים, ילדים במשפחות אמנות שהוריהם בכלא, ילדים בבית שהורה אלים אולץ לעזוב אותו.

אני עדיין זוכר בחדות את היום שבו הרמתי את "ילד ושמו זה" בסטימצקי. ספר קצר, ספרון אפילו. כריכה בהירה, עמודים קצרים. קראתי אותו עד שלא יכולתי יותר. לא יכולתי להאמין שמישהי יכולה להיות אכזרית כל כך לילד שלה - אבל זו כמובן המציאות. ידעתי שיש אמהות ששמות תינוקות בפחי אשפה. שחונקות אותם. שזורקות אותם. להוליד ילד זו מציאות בילוגית. הורות זו בחירה. אולי זו בחירה של 99.99% מהאנשים (למרות שבמציאות, כנראה הרבה פחות) - אבל זו עדיין בחירה. איפשהו, אני מעדיף את זה כך: שיש בנו משהו שאנחנו בוחרים לממש. אנחנו לא חייבים שום דבר למציאות הביולוגית, והכול הוא בזכותנו.

מגיל מסוים, בערך סביב גיל 20, התחלתי לנגח את המציאות הביולוגית הבלתי מתפשרת: לנשים יש רחם; לגברים לא. העובדה הפשוטה הזו נראתה לי לא הוגנת בצורה קיצונית. ההחלטה להרות פשוטה מאוד, טכנית[3]; למעשה, נשים בגילי, מסביבי, נאלצו לנהוג באחריות ובתשומת לב כדי להימנע מזה. אישה יכלה לבחור להיות אם חד-הורית; במשפחתי המורחבת אפילו הכרתי שתיים כאלו. גבר לא. כאשר העליתי את הרעיון להיות אב חד הורי, המציאות שוב קרקעה אותי - להיות אב חד הורי זה לעשירים בלבד [4].

למציאות הביולוגית הזו יש פן נוסף, אולי לא נעים, בטח שלא פשוט: מי שמחליטה אם להמשיך את ההריון היא רק האישה. אמצעי מניעה באים בשני המינים, אבל הפלות לא. בישראל יש מעל 10,000 הפלות בשנה מסיבות של הריון מחוץ לנישואים, בעיקר בקרב נשים מעל גיל 20. אם אתם מכירים נשים מעל גיל 20 שפעילות מינית, סביר להניח שאתם מכירים מישהי שעשתה הפלה. האם אתם יודעים על כך, זו כבר שאלה אחרת. אם מי שהכניס אותה להריון יודע על כך, זו שאלה אחרת לגמרי. במקרה שלי, גיליתי לתדהמתי שאני נגד הפלות[5]. האוטונומיה של אישה על גופה לא נמצאת בספק בעיניי, ותודעה עצמית בטח שלא נמצאת בצביר תאים בגודל כמה מיקרונים - אבל במקרה שלי, דעתי, או דעתו של כל גבר אחר שעִבֵּר מישהי היא לא רלוונטית. אישה, בחורה, נערה קטינה, שנכנסות להריון ומגישות בקשה לוועדה להפסקת הריון צריכות לחתום על טופס. הן לא צריכות להחתים עליו את מי שעִבֵּר אותן. הזיגוטה יכולה להיווצר ולהיעלם מהעולם בלי שהוא יידע אי פעם. אני בוודאי לא חושב שאישה (או בחורה; או נערה שלא מזמן קיבלה מחזור) צריכה אישור ממישהו כדי להפיל. אבל בלי ליידע? הרעיון הזה הכה בי חזק. אפילו שהיה לי ברור שהורות היא עניין של בחירה, איכשהו היה נראה לי הגיוני שהיא קיימת, פוטנציאלית במין ממד אחר, מחכה להתממש אחרי שהזיגוטה תהפוך לעובר, וזה יוולד ויהפוך לתינוק.


זה מצחיק להחזיק בשני רעיונות מנוגדים כל כך בצורה חזקה כל כך. לפני כמה שנים דיברתי עם מישהו, גבר ואב לילדים, והעלינו בצחוק את הרעיון שאחד הבנים שלו לא שלו. "מה תעשה" שאלתי, רק חצי ברצינות "אם עוד עשר שנים מישהו מגיע ואומר לך: הילד הזה הוא לא הבן שלך; היה בלבול בבית החולים, והחליפו תינוקות."

"בוודאי שהוא הבן שלי." חזרה התשובה, בלי שום היסוס, שום ספק. "ומה לגבי הילד השני?" כאן הייתה פאוזה קלה, ואז

"הייתי רוצה לפגוש אותו. להכיר אותו. הייתי רוצה שתהיה לנו איזו מערכת יחסים. בכל זאת..." 

אז האם הורות מתחילה בדם? ברגע שמרימים אותו בפעם הראשונה? כשנותנים לו שם, ואז שם חיבה? או שהורות מתחילה בכך שחולקים את אותו הדם? נראה שאפשר לקנות הורות, פשוט בכך שאתה שם, הורה בהווייתך. נראה גם שאם יש קשר דם, תמיד תוכל לקנות הורות מאוחר יותר. 



בתחילת השנה, הייתי מנוי לרשימת דיוור[7] פמיניסטית שמאלנית רדיקלית שמתנגדת לכיבוש. הנושא הראשון שבו הבעתי את דעתי ברשימה הזו היה להתנגד לחתימה על עצומה שיצאה נגד מסקנות ועדת שניט: הוועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין. כפי שהוצג ברשימה, הנושא היה פשוט יחסית: כרגע, עומדת בישראל "חזקת הגיל הרך", הקובעת שכאשר בני זוג מתגרשים, ילדים עד גיל 6 יהיו בחזקת האם. מהמסקנות החלקיות שהציגה הוועדה עולה שזו תמליץ לבטל על החזקה הזו, וחזקה תקבע אחרת. איך? עוד לא ברור. העצומה רצתה למנוע את הביטול, ולהשאיר את "חזקת הגיל הרך". 

בעיניי הנושא היה ברור מאוד: אין שום סיבה להניח אוטומטית שילדים צריכים להיות בחזקת האם סתם כך. יותר מזה, הופתעתי שקבוצה פמיניסטית תרצה לתמוך בעמדה שמפלה על בסיס מגדר, אפילו שההפליה היא לטובת נשים. הטענות הראשונות שעלו מולי היו בערך כך: אמהות הן הורים טובים יותר מאבות, אף כי יש יוצאים מן הכלל. אמהות הן אלו שמשקיעות, שעושות, כל יום וכל היום. אבות מגיעים להיות הורים בסופי שבוע, כשיש להם זמן. אם יהיה כבר גבר שיתבע חזקה על ילדיו, הרי ברור שיעשה זאת רק כדי להתנקם באישה שמתגרשת ממנו. 

באופן די טבעי, ראיתי אדום. אבל כשהאבק שקע, הזמן עבר, והעליתי את הנושא גם מול נשים שעבורן שיוויון בין גברים לנשים הוא נוהג שגור ולא נושא לסמינר, ראיתי שהאינטואיציה הזו קיימת, גם כאשר היא לא מלווה במשפטים דוגמת "נשים צריכות לגדל ילדים כי גברים הם יותר אלימים, מינית, פיזית ומילולית." העובדה הביולוגית מרימה את ראשה שוב: נשים נושאות את העובר במשך תשעה חודשים, ועובדה זו לבדה מייצרת (כביכול) קשר מיוחד, טוב יותר מזה שבין הגבר לילד, שאי אפשר להשתוות לו. 

המציאות, שכבר ממזמן זנחה את הטבע מאחור, לא ממש מאפשרת בד חלק לבדוק את האינטואיציה הזו. החוק בישראל מקנה לנשים חופשת לידה ארוכה יותר מלגברים, ומאפשר להן להאריך אותה ללא תשלום, מה שלא זמין לגבר. אבל גם חופשת הלידה הייתה זמינה לשניהם, כנראה שרוב הזוגות היו מעדיפים להשאיר את האישה בבית: נשים מרוויחות בממוצע פחות מגברים, לכן עבור ההורים החדשים, ההחלטה להשאיר את הגבר בבית יכולה להיות עונש כלכלי. אם הורות מגיעה מהוויה, ברור מי הווה כאן בתור הורה. ההוויה הזו בתורה יוצרת מציאות - נשים יעדיפו מקצועות עם פחות שעות, עם חופשים ארוכים יותר, וימשיכו להרוויח פחות. התוצאה הופכת לצידוק לעצמה - למה נשים הן הורים טובים יותר? כי הן נשארות בבית ומטפלות בילדים. למה האישה צריכה להישאר בבית? כי זה טבעי עבורה, וכי זה נכון לילד, הרי נשים הן הורים טובים יותר. 

מה שהצחיק אותי במיוחד, מה שעדיין מצחיק אותי, הוא שישנן נשים שיכולות לחשוב שהמציאות הזו היא טובה עבור גברים. שגברים איכשהו מעדיפים להיות רחוקים מהילדים שלהם, מחווית הורות. ההורות הזו, שנכפית עליהם על-ידי האם, האישה, הרעיה - המסגרת והעול שמהם מנסים להימנע. לכן, בוודאי שנרצה לדחות את שניט - איזה גבר ייבחר להיות אבא, אם יש באפשרותו להשאיר את העול אצל האישה? רק נקמן, שישתמש באהבת אם כנשק נגדה. 

כמו תמיד, המציאות מלוכלכת. ועדת שניט הוציאה מסקנות חלקיות ב-2008 כי היא לא הצליחה להגיע למסקנות סופיות, כי חברי הוועדה חלוקים. חלוקים בפירוש המצב הקיים, איך צריך לשפר אותו, והאם ביטול "חזקת הגיל הרך" תעשה זאת. בנוגע להורות, אף אחד לא יכול לראות לגמרי ישר. אבל השיקולים לבטל את החוק נראים לי טובים: במקום לתת אחזקה להורה כזה או אחר, האחריות להיות הורה תשאר גם אחרי הגירושין. האם זה לא שינוי חיובי? איכשהו הרבה מההגות נעצרת לפני שהיא חוצה את סף חדר הילדים. האם הגדולה מרחפת רחוק מעל בנותיה; כל עוד המציאות לא שווה (והאם היא אי פעם תוכל להשתוות?) החוק צריך להיות לא שיוויוני יחד איתה. אז אולי אבות הם ההורים הטובים יותר. אחרי הכול, כולם מצפים מהם לפחות. 



את הגבר הזה, הגרוש, העומד בבית המשפט ונאלץ להתמודד עם ההנחה הכמעט-אוטומטית שהוא שמח להשתחרר מעוליו, אני מדמיין בתור עצמי. אני נעלב עבורו, בתור עצמי. כאשר מישהי אומרת ש"גברים הם הורים בסופי שבוע", אני שומע אותה מדברת עליי. אבל אני, אינני הורה. אף כי יצא לי לפגוש הרבה מאוד אבות מצוינים, המציאות המלוכלכת, אותה מציאות ביולוגית בלתי מתפשרת, שוב מרימה את ראשה. במקרה של רבייה, מבחינה ביולוגית בלבד, גברים אכן יכולים להיעלם. הם לא חייבים לשאת בעול. 

בישראל יש מעט מאוד תורמי זרע. האינטרנט אומר 50, שזה נדמה לי נמוך מדי. כמו רוב המדינות, ובניגוד להורים שמעבירים את ילדיהם לאימוץ, אין שום תוכנית בישראל שמאפשרת לילד שנולד מתרומת זרע לגלות מי היה "התורם". המידע נשמר באנונימיות, מקודד כך שנשאר רק זנב קוד למניעת נישואי קרובים[6]. האנונימיות בלתי חדירה לשני הצדדים; תורם שירצה לאתר את הילדים שגדלו מהזיגוטות שעזר ליצור יתקשה מאוד לעשות זאת. כך שאם הורות היא הוויה, הגבר מבוטל מהוויה הזו ברגע שהזרע פוגש את כוס הפלסטיק. המציאות הביולוגית מצומצמת לחומר שלא ממלא כפית.

בכתבה הזו מונעים את הביטול הזה. "התורם" ידוע ומוכר לאם (לאמהות; לזוגות; למשפחות החדשות). "התורמים" כאן כשמם כן הם - תורמים מזמנם ומרצם, לא רק מזרעם, בחינם. אין לי הרקע הדרוש לחוות דעה על ההבדלים הרפואיים; דעתי היא שבנק זרע עדיף אבל כל אחת כמובן חופשיה להיכנס להריון כרצונה. במקום זאת, אני תוהה לגבי המוטיבציה. המוטיבציה שאומרת שהאחריות הביולוגית מובילה לאחריות ההורית, שמי שתרם את הזרע חייב לאפשר לתוצר החי את האפשרות לפגוש אותו, לקיים איתו מערכת יחסים. לממש את ההוויה שלו כהורה. 

האם אנחנו חשים שיש אבהות גדולה יותר, אולי כזו שכן משתווה אצל אותן נשים לאמהות שלהן, שיכולה להתממש ועוד לא הצליחה? כמה קל, לנשיא אמריקאי שגדל ללא אב, ששם לב לאבהות "לפי היעדרה" לכתוב: "כאבות, אנחנו צריכים להיות מעורבים בחיי ילדינו לא רק כשזה נוח או קל, או כשהם מסתדרים היטב - אלא כאשר זה קשה וחסר תמורה, כאשר הם מתקשים. אז ילדינו צריכים אותנו יותר מכל." כמה הגיוני ל"אבא הראשון" לדרוש מאבות האומה שלו to step up - למלא את אחריותם, לא רק ברגע ההתעברות, אלא בכל רגע שלאחר מכן. 

האם אפשר לתאר משפט כזה שנכתב לאמהות? "אמהות, תהיו מעורבות בחיי ילדיכן, לא רק כדי לחנך או להעניש, גם כאשר אתן עייפות ועסוקות, גם כשהם מעליבים או מרביצים או חסרי נימוס. גם כשהם אומללים. אז הם צריכים אתכן יותר מכל". איכשהו אימא היא הורה כברירת מחדל; רק האבות צריכים להוכיח את עצמם. 



המציאות שלנו, שלי, מלאה באמהות חד-הוריות, או באמהות שעושות את רוב עבודת ההורות. היא לא מתעלמת מהאבות הנעלמים, אלו שעדיין גרים בבית ואלו שעזבו מזמן. אבל היא גם מכילה את הבחורים שלא ילכו לעבוד עם ילדים כי זה "מוזר", ובכל מקרה מושך תשומת לב. בייביסיטר, אחרי הכול, זו עבודה לבחורות. גם להיות גננת, או מורה בבי"ס יסודי. היא מכילה את האמירות, לכל גבר שרוצה להיות אבא, שמצפים ממנו לפחות. שכמה שהוא יעשה, זה טוב, כי זה כבר עדיף על כלום. על להיות אבא נעדר, אבא של סופי שבוע. מדובר, אחרי הכול, בעבודה מאוד קשה, כפויית טובה. הפרוזה לא מתיימרת לטשטש את המציאות הזו, ולשנות אותה בלי לשנות את הגורמים הכלכליים, המשפטיים, החברתיים שמובילים אליה בטח שאי אפשר. במקום זאת, היא מצפה מאיתנו, אם נפל הדבר בחלקנו, לממש את הווייתנו כהורים. להיות את זה, שאנחנו יכולים להיות, גבר או אישה.


1 - תרגום גרוע ל-native tongue. אני יודע שהביטוי בעברית הוא "שפת אם", אבל נדמה לי שדי ברור למה החלטתי לא להשתמש בביטוי הזה, זו הפעם.
2 - אני כמובן שואל את השאלה הזו על האב, כי כולם חיו עם האימא שלהם. אז לא ידעתי שבישראל בתי המשפט נותנים אחזקה לאימא, אלא אם לאבא יש טיעונים כלכליים או סיעודיים נגד. או שהוא חובש כיפה מצבע כלשהו וממהר לפתוח תיק בבית הדין הרבני; אז הרבנים ימצאו דרכים להעביר את האחזקה אליו, העיקר שהילדים יגדלו בבית תורני.
3 - בגיל הזה, לפני שחברים ובני משפחה התחילו לנסות להיכנס להריון, עוד לא הכרתי את הסטטיסטיקות, את הזמן הארוך שלעתים קרובות עובר על זוגות בזמן שהם מנסים להיכנס להריון, או את התכיפות של הפלות טבעיות. חבל שאלו שמתמודדים עם הקשיים הללו, כמעט תמיד מתמודדים איתם לבד - השיח החברי על הריונות, תינוקות וילדים הוא כמעט רק על הצלחות. כמעט אף פעם לא על הקשיים או הכשלונות הזמניים.
4 - כמו שאפשר לראות כאן, לנשים יש מעט מאוד סימפטיה לגברים שרוצים להיות הורים בלי להיות במערכת יחסים עם אישה. העובדה שההורות הזו זמינה רק לגברים עשירים נתפסת כעוד ניצול קולוניאליסטי של הגבר העשיר את האישה החלשה. הרצון להיות הורה לא מתעורר רק במפגש עם האישה ואינו תלוי בה. לגברים עניים שרוצים להיות הורים פשוט אין גישה לפונדקאות. 
5 - כמו בכל פעם שגבר מתבטא בנושא פמיניסטי חשוב לדייק בניסוח: אם העמדה שלי היא בעד חופש הבחירה (ז"א שהפלות יהיו חוקיות, בטוחות, וזמינות לכולן) אין זה מחייב שדעתי שנשים צריכות להפיל. החופש לבחור כשמו כן הוא: החופש לבחור כן או לא.
6 - בעוד שהדאגה הזו עולה כביכול בהמשך, בישראל הסיכויים לנישואי קרובים אצל ילדים מתרומת זרע הוא אפסי.
7 - רשימת דיאול?

יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

QI FTW

אני יודע שזה לא יצירתי במיוחד, אבל הייתי חייב לחלוק אתכם קטע:

"Biblical Hebrew does not have a word for penis. This has led two scholars (Gilbert and Zevit in the American Journal of Medical Genetics in 2001) to suggest that Eve was made out of Adam's penis bone rather than his rib (Genesis 2: 21-23). This would explain why males and females have the same number of ribs but man has no penis bone.
The biblical account also states that afterwards 'the Lord God closed up the flesh', the suggestion being that this is the 'scar' (known as the raphe) that runs down the underside of the penis and scrotum."
- The Book of General Ignorance, John Lloyd & John Mitchinson

נכון קטע?

יום רביעי, 5 באוקטובר 2011

זבוב שווה מיליונים

לפני כמה שנים קראתי מאמר שדיבר על אבולוציה, וספציפית הדגים פיתוח שבבים בעזרת אבולוציה. בדוגמה, החוקרים ניסו לפתח שבב שיבדיל בין אות בן 5 הרץ ואות בן 10 הרץ. אם האות היה בן 5 הרץ, השבב היה אמור להשמיע קול. עבור מהנדס אנושי, פשוט למדי לפתח שבב כזה. אבל מה קורה כאשר מחשב, בצורה אקראית, אמור לפתח אותו?

יום שלישי, 4 באוקטובר 2011

זוכרים? כן, כן, זוכרים.



הנה מה שמפריע לי יותר מכל בקמפיין (המובן לגמרי) של משפחת שליט לשחרור גלעד: שההחלטה האם לשחרר כמה מאות מחבלים שנמצאים בכלא מסיבות חוקיות ובטחוניות טובות ורלוונטיות (כך אני רוצה להאמין) בתמורה להחזרת שבוי אחד היא החלטה רגשית.

בסרטון אנחנו רואים ילד חמוד, פרצופו מרוח בקרטיב, מחייך בעליזות אינסופית אל המצלמה. עולל, שאימו מערסלת אותו. ילדון קטון, שאביו המאושר עומד מאחוריו. הדבר היחידי שהצלחתי לחשוב עליו בזמן שהשיר הסנטימנטלי מתנגן ברקע היה: "אם היה מדובר בחייל פחות חמוד, האם היה דחוף פחות לשחרר אותו?"

הטענה שאני שומע הכי הרבה היא זו: ממשלת ישראל אדישה; לא חשוב לה מספיק לשחרר את גלעד; מטרת העמותה/הארגונים/המשפחה/המחאה/הקמפיין הפרסומי היא להוציא את הממשלה מאדישותה ולגרום לה לשחרר את גלעד. בעוד שאני שמח להאמין בהרבה דברים רעים על אולמרט, ובכל הדברים הרעים שאפשר על נתניהו, אני לא חושב שזה המקרה כאן. אני בוחר להאמין שהמחיר שנדרש לשחרר את שליט פשוט היה גבוה מדי. כמו שכתבתי בהתחלה, אני רוצה להאמין שבבסיס, כולם היו מעדיפים שיהיה בבית מאשר שלא. אני מסרב להאמין שאדישות היא פקטור.

אני לא בא בטענות להורים של גלעד. בהשוואה לכמה מההורים שאני מכיר, הם רגועים יחסית. אין לי טענות למתנדבים באוהל, לתורמים לעמותה, או לאנשים שמקשיבים לשיר כזה ומתרגשים. מה שבעיקר מפריע לי הוא הרעיון שעומד בבסיס השיר הזה: הנה תראו; זה גלעד; הוא ממש מותק. לא הייתם רוצים שיחזור הביתה? זה כל מה שצריך. שכולנו נרצה שיחזור הביתה. הרי אין מציאות בטחונית, אין שום בעיה בעסקאות עם החמאס, שום סכנה בשחרור מאות רוצחים בעלי ניסיון ומוטיבציה עזה להמשיך לרצוח. כל מה שצריך, זה להאמין ממש חזק. אולי גם לשיר. זה הכול.

יום ראשון, 25 בספטמבר 2011

Down, down, and...

דידי כותב ביקורות על פרויקט ה-reboot החדש של DC. פרויקט ה-reboot החדש של DC מתחיל מהנקודה הזו: "אם מספר החוברת של אחד מחמשת הטייטלים שנכתבים על באטמן הוא #342, אז חובבים חדשים לא יתחילו לקרוא חוברות על באטמן". בעוד שכל מי שראה פרק של אופרת סבון או התחיל לראות את "המפענחת" מהעונה החמישית יודע שזה בולשיט טהור, העורכים שמנהלים את שתי חברות הקומיקס היחידות בצפון אמריקה מדברים בעיקר עם עצמם, אז ברור שקיתונות הביקורת על איך תחום הקומיקס הצטמק מתעשיה אמריקאית אדירה לסדרת מוצרים עלובים שפונים לכמה עשרות אלפי פנאטיים בכל חודש בלבד יישארו ללא מענה. 

אני לא בא בטענות לדידי; כמה מחבריי הטובים ביותר הם אוהדים פנאטיים של באטמן (זה ההוא עם ה-S הכחולה על הבטן שיודע לעוף ולירות עכבישים מהעיניים) ודידי מרתק ביותר כשהוא מתאר איך [הכנס שם של כותב שאינו אליס/גיימן/מור/מוריסון או אניס] הורס את הדמויות הנפלאות שהמציא [אליס/גיימן/מור/מוריסון או אניס] אבל הביקורות הללו מפספסות לגמרי את הנקודה. הן משרתות את העורכים העלובים שמנהלים את DC ומאמינים שהסיבה שעשרות אלפי אנשים קונים חוברות קומיקס ולא מיליונים כמו לפני שבעים שנה היא בגלל שהן לא "אפלות" מספיק. כאילו עשרות מיליוני אנשים רואים "שני אומואים ושליש" כל שבוע בגלל שזו סדרה ריאליסטית ואלימה. להזכירכם, גם את "הסמויה" מעט מדי אנשים ראו.

DC ומארוול נכשלים במה שהם עושים בגלל שהם כותבים רק סוג אחד של ספרות, ומסרבים לכתוב סוג אחר של ספרות. הם יכולים לעשות זאת. זה לא קשה. שום דבר לא עומד בין DC או מארוול והפיכתן להרלקו'ין או תור או פינגוין[1]. אבל זה ידרוש מהעורכים של DC ומארוול להפוך מחובבי קומיקס שרוצים לקרוא סיפורים על באטמן ורובין (הצעיר הממושקף שננשך על-ידי כלב רדיואקטיבי וקיבל את היכולת לעוף ולירות עכבישים מהעיניים) למוציאים לאור של חוברות קומיקס. אני לא חושב שזה שינוי שהם רוצים לעבור. 




1 - רק אחרי שהשלמתי את הרשימה הבנתי שזה נשמע כמו רשימה של סופר-גיבורים, והבנתי שנדרשת כאן איזו הערה.

יום שלישי, 20 בספטמבר 2011

נשים - מין בסכנת הכחדה

תשעה צוערים בקורס קצינים בבה"ד 1 יצאו באמצע טקס צבאי כי לא רצו לשמוע אישה שרה; הם סירבו לפקודה ישירה לחזור לאולם. למחרת, שמונה חתמו על מכתב התנצלות על כך שיצאו באמצע, ואחד סירב. הוא הודח מייד. מאוחר יותר, שלושה צוערים נוספים הודחו - משום שידעו מראש על תוכן הטקס, ותכננו לצאת באמצע. 
אם כאשר אתם שומעים על הסיפור הזה הוא מקוצר לכותרת "חיילים הודחו כי יצאו מהאולם כדי להימנע מלשמוע שירת נשים" חשוב לתקן את הרושם הזה: צה"ל בשום אופן לא הגן על זכויותיהן של הזמרות, וחמישה מהצוערים שיצאו מהאולם וחתמו על מכתב ההתנצלות המשיכו בקורס. הפרת פקודה בכוונה תחילה; זו הסיבה שהצוערים הודחו. 

פקודה בלתי חוקית בעליל

ההיררכיה הצבאית בנויה על מילוי פקודות במלואן ללא היסוס. מפקדים גילו שכאשר חייל לא רואה עצמו אחראי למעשיו אלא את מפקדיו, ניקל עליו לייצר אלימות נגד אנשים אחרים[1]. זהו שיקול פרקטי: הצבא הוא מנגנון ליצירת אלימות מבוקרת. כדי להיות טוב בזה, חיילים נדרשים להשהות את שיקול דעתם האישי ולבצע פקודות. אפילו פקודות לא חוקיות.

גם כאשר פקודה מפרה את כללי הצבא או חוקי מדינת ישראל, חייל נדרש לבצע אותה. לאחר מכן, מוטל עליו לדווח על הפרת החוק, והצבא אמור להתמודד עם הפרות החוק הללו במסגרת הצבא. בשנים האחרונות, מבקשים רבני ישיבות ההסדר והרבנות הצבאית להוסיף את חוקי ההלכה לרשימה הקצרה הזו. כפי שמפקד לא אמור לבקש מחייליו להפר את כללי הצבא או חוקי מדינת ישראל, כך אסור יהיה לו לבקש מחייל להפר את חוקי ההלכה. 

בל ניתן לכותרות כמו "הצבא הכריז מלחמה על הדת" לבלבל אותנו; כאשר הנושאים הללו עולים מראש, צה"ל כמעט תמיד מתקפל. כאשר תלמידי הסדר שולבו ביחידות מודיעין שדה ונדרשו ללמוד מפי נשים, הם סירבו והלכו לכלא. אבל, שוב, רק בגלל סירוב הפקודה.במחזורים הבאים, מפקדים למדו לא לדרוש את זה מהם. צה"ל הדיח חיילים שקראו לסרב פקודה בהתנתקות, אבל בשטח שיבץ מראש חיילים חובשי כיפה במקומות אחרים. "הארץ" עשה כתבה די נרחבת על הנושא, והתמונה ברורה. כאשר חוקי ההלכה מוצגים בפני צה"ל מראש בצורה מסודרת, המפקדים מתיישרים בהתאם להלכה.


אם לא על פי גזרת המלך - לא הייתה ראויה להתאוות לה

כמו שגורביץ אוהב לצטט, התלמוד מתייחס לאישה כאל "חמת מלא צואה ופיה מלא דם". בוא נשים את האמירה הזו בהקשרה: נשים זה רע, גברים זה טוב. נשים מסוגלות רק לרגש, הן מייצגות את הטבע, ותפקידן העיקרי הוא טבעי: רבייה. גברים מסוגלים לחשיבה רציונאלית, הם מייצגים את הציביליזציה, המדע, ומסוגלים להתעלות מעל טבעם החייתי כדי לשרת מטרות נעלות יותר. לו לא היינו הגברים נולדים עם תאוות המין, לא הייתה בעיה. אבל עבור כותבי התלמוד, ועבור אינספור כותבים אחריהם במשך מאות שנים אח"כ, נשים ייצגו סכנה לגברים. הם יכלו להסיט אותם מדרך הישר, וכדי למנוע מהן לעשות זאת, חשוב היה להציב את האנרגיה המינית הפרועה שלהן[2] תחת שליטה גברית: של אב, אח, או בעל[3].

זהו מעגל קסומים שסופו מאכיל את ראשיתו: האישה רעה, לכן נלקח ממנה הכוח וניתן לגבר; הגבר טוב וצריך לשלוט באישה; לכן במערכת היחסים ביניהם, הכוח נשמר עבור הגברים. הבעיה היא שעכשיו המעגל שבור; יש ממנו נקודת יציאה: אם נשים אינן רעות, הן לא חייבות להיות בשליטה. אפשר לתת להן קול, לאפשר להן לקבוע את גורלן שלהן, וכנגזרת מזה, את גורלם של אחרים. אפילו אם הם גברים.

אי אפשר לשמר את הרעיון שנשים בעמדות כוח יהוו גורם שלילי ומזיק לאורך זמן אם נותנים לגבר לפגוש שוב ושוב דוגמאות סותרות. קיצוניות יכולה לחיות רק בתוך מרחב סטרילי; לכן אנחנו עדים להקצנה האנטי-נשית הזו. היסוד הבסיסי של החברה החרדית, הנותן רק לגברים את היכולת לקבוע את הכללים שלפיהם היא מתנהלת, לא יכול לשרוד לאורך זמן במפגש עם חברה שמאפשרת לנשים לפעול, ואף למשול, במרחב הציבורי. לכן הפלישה של עזרת הנשים מבית הכנסת למרחב הציבורי: לקווי אוטובוס, פרסומים ברחובקופות חולים ציבוריות, וכמובן, צה"ל. כדי לשמר את השליטה הזו.

התנגשות בין ערכים

בפוסט קודם, המשלתי להלן: משאבי המדינה שקולים לאוכל במזווה, ובעוד לכל אחד מאיתנו העדפה לאוכל שונה, הדרך הצודקת להחליט מה נבשל מהאוכל הזה תהיה לתת לכולם קול שווה בהחלטה הזו. אם פוליטיקה היא הדרך שבה קהילה מחליטה מה הם משאבי הקהילה ואיך לנצל אותם, אז פוליטיקה צודקת היא זו שבה כולם, גם מיעוטים, עניים, ואפילו נשים(!) משתתפים בתהליך קבלת ההחלטות. עמדה שמאלנית פלורליסטית, תאפשר לכל אחד להביע את דעתו ולקדם את הטוב בעיניו; אבל אסור, בשם הפלורליזם, להגביל מישהו מלהשתתף בקבלת ההחלטות. בטור דיעה מבחיל במיוחד, טלי פרקש מנסה להציג מיצג שווא, שבו הצבא מקדם שיוויון בין גברים לנשים על חשבון שיקולים בטחוניים. אבל, לא רק שהצבא מתקפל בפני הדרישות להפריד בין נשים לגברים כל הזמן, אלא שאין זה תפקידו של צה"ל להחליט מה יהיו הערכים של החברה שלנו. זה תפקידנו.

לכן חשוב לשים את המקרה הזה, ולמעשה את כל המקרים שבהם חיילים מתנים את ההסכמה שלהם לשרת בכך שסביבתם תהיה נקייה מנשים, בהקשר הרחב שלו: האם אנחנו מוכנים שהערך שלנו, שחברה צודקת רק כאשר לכולם יש קול שווה בניהול החברה הזו, יפנה מקומו לערך אחר, האומר שיש להגביל את קולן של נשים, את נוכחותן ואת יכולתן להפעיל כוח, רק למקומות שנשאיר להן?


1 - הם גילו, בנוסף, שעוזר לגרום לחיילים לראות את האויב כלא-אנושי. לרוע המזל, התכונה הזו נשארת גם אחרי שעוזבים את הצבא.
2 - משעשע לגלות שהסטריאוטיפ של הגבר החרמן שרק רוצה מין והאישה הפריג'ידית שמשמשת כבלם נגדו הוא המצאה מודרנית. 
3 - עוד מימי קדם ידענו שמקור הכוח שלנו בשיער. לכן ברור שנשים מתבקשות לשמור על שיערן מסודר, בשליטה, או מכוסה לחלוטין. אסור שהאנרגיה הזו תורשה להיות חופשית...

יום שבת, 17 בספטמבר 2011

ליצן הייתי

Slava's Snowshow
סופו של הקטע שרשמית מסיים את המופע מכה בפרצוף, פיזית, רגשית, כל כך חזק שצריך להתאושש ממנו לפני שאפשר למחוא כפיים. אנחנו נעמדים למחוא כפיים, ואחרי הקידות והשריקות והקריאות, כדורים צבעוניים ענקיים, כל אחד בגודל של מכונית, עפים אל הקהל. אנשים מבוגרים, לבושים בבגדיהם היפים ביותר, מעיפים את הכדורים אל האוויר שפיסות נייר מרחפות ממלאות אותו; הכדורים מתנגשים אלו באלו - חופשיים. כמו שאנחנו היינו, לפני שהמופע הסתיים. 

הליצן הטוב בעולם

סלאבה פולונין מכונה "הליצן הטוב בעולם". בצדק, לפי המופע שראיתי הערב. הוא לא הצליח להתקבל לתיאטרון בגלל קשיי שפה; אז הלך ללמוד הנדסה. מזל שלנו; הפסדנו שחקן, קיבלנו ליצן. ליצן יקר ערך, שעושה מה שאחרים לא חושבים עליו.

אני מסרב לתאר את הדברים שראיתי על הבמה. אני מפציר במי שמתכוון ללכת למופע, לא לראות סרטוני YouTube שעלולים לקלקל לו. חוסר הידע אינו פשוט; אם אנחנו הולכים לסרט ברור לנו מהקדימון מה הולך לקרות בו מתחילתו עד סופו. את העלילה של הספר אפשר לדעת מקריאה מאחוריו (או כבר משם הסופר), ואם כבר הגענו לתיאטרון זה רק אחרי שהבטיחו לנו שההצגה היא "נורמלית". כאשר סלאבה עלה על הבמה, בשיער פרוע, נעליים פרוותיות אדומות ענקיות, כולו איפור ולבוש ואופי של ליצן, בצורה הכי ליצנית שאפשר, זה לא היה מצחיק. לקח לי זמן להשתחרר, להבין שמטרתו אינה לספר סיפור, או בדיחה, או להעביר איזו נקודה. הוא רוצה להציג מציאות, בצורה הכי לא אמיתית שאפשר. לקחת את עולמך, להזיז אותו 60 מעלות הצידה כך שיהיה עקום, ובעודך מחליק כלפיי מטה, לתקוע ליצן באמצע. ליצן עצוב. 

במערכה הראשונה, הליצן חוקר את עולמו ואנחנו איתו. מסביבו דמויות לייצניות אחרות, מגוחכות, גבוהות, מגלמות דמויות מזוהות היטב או חייזריות לחלוטין. כל קטע ליצני בפני עצמו לוקח משהו (סולם, מיטה, ספינה, מטאטא, ירח, חבל) והופך אותו למשהו אחר, זר, מוזר, ליצני. הצחוק משחרר וכשהפנס נופל מהתקרה והמילה "הפסקה" כתובה עליו, לוקחים נשימה עמוקה ומתרחבים. יוצאים להפסקה בחיוך[1]. אבל סלאבה הוא ליצן ערמומי; בצחוק הוא מפיל את ההגנות שלי, ובמערכה השנייה הוא מכה בי היטב.

אחרי ההפסקה הבמה מושלגת בפיסות נייר לבנות. ליצן אחד רוקד עם הליצן הצהוב-אדמדם של סלאבה, וכאשר הוא נפרד מהמקבילה לו הוא נשאר לבד, על במה צבועה בסגול, תכלת וכחול של בדידות. הליצן לוקח אותנו דרך כמה סצינות בנויות היטב, המציגות סיפור פשוט וטרגי של פרידה, עד לסיומו ההכרחי, המסמא. בין הנגיעות העצובות הוא עדיין מצחיק, אבל רק כי הוא יכול. למשך כמה דקות הוא נותן לנו לבקר במקום שהוא רק רגש, פורס אותו עבורנו, ואז מקפל ונגמרת ההצגה.

יותר עתיק מתספיס

גם אחרי שנגמרות מחיאות הכפיים, הקהל לא רוצה לעזוב. הליצנים עומדים על הבמה, מעיפים אלינו את הכדורים הענקיים, מביטים בנו, הם הקהל ואנחנו המופיעים: ילדים וזקנים, מכים בכדורים ומשלחים אותם לאוויר שוב. אני מסתכל מסביבי ומדמיין צללים על קירות מערה, הקור שואג בחוץ, ולבני השבט המצטופפים מסביב למדורה קומץ מילים קצרות. אחת לתאר את עצמם, אולי, אחרת בשביל החיות חדות השן והטפר שבחוץ. אחת בשביל מים, בשר, כלי ציד. 

אחד מהם עומד אל מול המדורה, הצל שלו נמתח ענקי על הקיר. הוא מתפתל, רגליו וזרועותיו נראות מנותקות מגופו, והוא מביט בהן בפליאה כאילו זרות ממנו. כשהוא זז, הוא נוהם, משמיע קולות שאינם מילים, לא אז ולא היום, מעורר משהו עמוק בפנים, מושך אותו החוצה בהשתטותו. כשהוא נופל אנחנו צוחקים והחושך מפחיד פחות. כאשר החכמנו לקחו המשוררים את הפחד, האש, החושך וחיית הטרף ונתנו להם שמות וצורות, חרזו במשקל והצמידו למנגינה. על הבמה הפך השיר לסיפור, וחברי המקהלה הפכו לשחקנים. מוקפים במילים, יש לנו מעט מאוד הזדמנויות לחזור אחורה, למערה, לאש הבוערת ולשלג בחוץ. כאשר סלאבה עומד על הבמה, אור צהוב בודד דולק לרגליו והוא מוקף בחושך, הרגש הוא מעבר למילים.

המבקר מפגר מאחור

יש מספר מצומצם של הזדמנויות לראות את המופע הזה: באופרה הישראלית במוצ"ש, וארבע הופעות שבוע הבא בתיאטרון הצפון בחיפה. אתוודה, לפני שראיתי את המופע לא הייתי מרחיק עד חיפה לצפות בו. עכשיו אני יודע שהייתי מפספס חוויה נדירה. 

אני חש שזמינותם של סרטים ותוכניות טלוויזיה פינקו אותי, ביחס לבידור שאני צורך. בימינו, בקושי לבית הקולנוע אני יוצא. למה לטרוח? מול המחשב או הטלוויזיה אפשר לאכול, לדבר, להפסיק ולקום לשירותים מתי שצריך. אבל החוויה התיאטרלית מספקת משהו מעבר לתוכנה הרגשי, האמנותי, הסיפורי. החוויה החברתית חזקה הרבה יותר; היעדרו של מסך בינינו לבין המופיעים מחבר איתנו היושבים מולם להם, וכך גם אחד לשני. אני חושב שזו הסיבה שגם סרטי קולנוע בשלושה מימדים עם מכונת ריחות וכיסאות-מסאז' לא יכולים לבוא במקום הופעה חיה על הבמה. אין דוגמה חזקה לחוויה הזו, כמו מופע השלג של סלאבה[2].


1 - אני מהיוצאים לשתות קפה בהפסקה; טעות חמורה. הכיף ממשיך בהפסקה, אז תשארו בפנים.
2 - אתר הבית שלו גם באנגלית, ויש בו תאריכים של ההופעות הקרובות בחו"ל: מופעים לרגל חג המולד בלונדון ופריז. אם יש לכם כסף לשרוף, זה נשמע כמו חופשה נפלאה. אם אין לכם, יש עוד סיבות לצאת מהבית.

יום ראשון, 11 בספטמבר 2011

אני יצור חברתי

אוקי, אינטרנט, אני הולך לשבור קיר רביעי ולהתנצל מראש: זה יהיה פוסט מעט מבולגן. אני יודע שתסלחי לי, אינטרנט, כי את מוכנה לבלוע הכול. זה בעצם הרעיון. 

נא להתחלק לקבוצות

לפני כמה חודשים אני, ועוד כמה עשרות מיליוני אנשים, שמנו לב שהפוסטים שלנו ב-Facebook מקבלים יותר תגובות, אבל, הן תמיד מאותם אנשים. למעשה, מאוכלוסיה גדולה של כמה מאות אנשים נראה היה שה-Facebook שלי צומצם לכמה תריסר אנשים - אלו האנשים היחידים שראיתי את הפוסטים שלהם, ואלו האנשים היחידים שהגיבו לפוסטים שלי. 

לקח קצת זמן, אבל בסוף גיליתי מה קרה. כדי להתמודד עם הביקורת שזרם העדכונים של Facebook הפך למדמנה מייגעת של עדכוני Zynga חסרי תועלת, החליטו עובדיו של הג'ינג'י לשנות כמה הגדרות קריטיות במיוחד. במקום להראות לך את העדכונים של כולם כל הזמן, Facebook מראה לך רק את העדכונים של אנשים שהייתה לך אינטראקציה איתם בזמן האחרון - ז"א אנשים שהגבת לפוסט שלהם בדרך כלשהי, ואנשים שעשו לפוסט שלך Like והגיבו לך. לפני שרצים הלאה, נעשה ספוילר לסוף: אם מראים לך כל הזמן הודעות מאותם אנשים, ומראים רק לאותם אנשים את ההודעות שלך, אז אנשים חדשים לך לא יבואו איתך באינטראקציה, ואתה לא תבוא באינטראקציה עם אנשים חדשים.

מסקנה ידועה מראש

מן הסתם, אין לי מושג מה הלך בישיבות ההנהלה ב-Facebook שם החליטו לבצע את השינוי הזה, אבל כמעט מיד האנשים ששמים לב לדברים האלה ציינו את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו: אם נראה בזרם העדכונים שלנו רק אנשים שהיינו איתם כבר באינטראקציה, כל העדכונים שלנו ייראו אותו הדבר. במקום לאתגר אותנו, לחדש לנו, ומדי פעם להעליב אותנו, אנחנו נחשפים לאינטרנט דרך מנסרה של נורמטיביות מותאמת לנו: הדעות היחידות שנראה יהיו הדעות שמוצאות חן בעינינו, מאנשים שאנחנו מוצאים חן בעיניהם. קצת כמו ההבדל בין ללכת לבי"ס לאמנות, ובין להביא ציורים הביתה לאימא שתתלה על המקרר.

רשת חברתית לגברים לבנים בלבד

לפני כחודשיים חברת האינטרנט הטובה והגדולה מכולן פתחה רשת חברתית מתחרה: GoogleBalls. סליחה, GooglePlus. בגוגל לקחו ללב את הביקורת על הצנזורה החברתית המחפירה של Facebook, ובחירת המחדל היא להראות למשתמש את כל העדכונים, מכל ה"חברים" שלו. בניגוד ל-Facebook, לא יכולת להירשם לשירות; פלוס היה ועדיין הינו שירות בהזמנה בלבד. פירושו של דבר, שהמשתמשים הראשונים בגוגל פלוס, שהיו ברובם המוחלט גברים לבנים שעובדים בהייטק, הזמינו את החברים שלהם לשחק איתם בארגז החול החדש; חברים שלהם שהם ברובם המוחלט גברים לבנים שעובדים בהייטק. בעוד של-Facebook היה אלגוריתם שצמצם, מתוך מגוון הדעות באתר, את אלו שאתה תרגיש איתן בנוח, גוגל גרמו לכך שמלכתחילה האתר יכלול רק את האנשים שאתה מסתדר איתם. נעשה שוב ספוילר לסוף: זה לא בהכרח דבר טוב. אבל יכול להיות שזה לא בהכרח דבר רע; או, אולי, דבר רע, אבל בכוונה.

בבקשה אל תצטרפו למועדון

כדי לפתוח משתמש ב-Facebook כל מה שאתה צריך היא כתובת דוא"ל עובדת. אתה יכול לפתוח חשבון לדמות ספרותית, לסלבריטי, לתינוקות בני יומם, או לרעיונות מופשטים. גם אם קיבלת הזמנה להצטרף לגוגלפלוס, אתה צריך לפתוח חשבון בגוגל, ז"א לפתוח כתובת דוא"ל ב-Gmail, ומרגע שפתחת חשבון תגלה שלגוגל יש דעה שלילית מאוד על חשבונות לא אמיתיים. היא סוגרת אותם, די מהר. על היחס של גוגל למשתמשים שלה ועל ההתנהלות שלה במקרה הזה נכתב הרבה ולא ארחיב, עניינה אותי התגובה של גוגל לטענה ספציפית: 

"White privileged men will be denied the diversity of opinions because of the bias of Google+ toward white privileged men"Larry/Vic: "Most of them seem to be just fine with that. Sure, most people pay lip service to diversity of opinions, but what really gets their panties in a knot is when their search results show what they consider garbage."

התחלתי בנקודה שבה התלוננתי על כך ש-Facebook מציגה בפניי חוויה חברתית הומוגנית, וגוזלת ממני דעות מנוגדות, שמאתגרות אותי ואפילו מעליבות אותו. יש הרבה אנשים, אומרים המנכ"ל של גוגל ומנהל המוצר של גוגלפלוס, שרוצים את החוויה הזו. הם רוצים לראות את אותן דעות, לקבל דעות חיוביות אוהדות לדעות שלהם, וליהנות מחוויה חברתית נוחה ונעימה. הם לא רוצים שיאתגרו אותם. 


Wil Wheaton says: "Don't be a dick."

לפני כחצי תריסר שנים, אמן האינטרנט הגדול יונתן גבריאל פרסם את התיאוריה המאוחדת להתנהגות מחורבנת באינטרנט: אנונימיות וקהל מאזינים יהפכו גם אדם רגיל לטרול מחורבן. אם אתם קוראים את הבלוג הזה באינטרנט ולא הדפסתם אותו כדי לקרוא אותו באוטובוס הביתה, סימן שאתם יודעים שהוא צודק. הביקורת העיקרית על גוגל, שאנונימיות מאפשרת לפרסם דעות לא פופולריות, והיא מגינה על החלש ועל הנרדף נכונה לחלוטין, אבל מנגד עולה השאלה המוצדקת האם לא כדאי שיהיו גם רשתות חבריות שדרך ההתעקשות שלהן על שמות אמיתיים יובילו לחוויה חברתית הומוגנית יותר אבל גם מהנה יותר ובטוחה יותר. האם יש מקום גם לזה, וגם לזה?


נזכרתי בסוף: זה קורה בכל מקרה, גם בעולם האמיתי

בכל פעם שמישהו היה נעלב מהודעת פורום הייתי אומר את אותו הדבר: אם אתה מפרסם משהו בפורמט חופשי באינטרנט, אז לכל אחד מותר להגיב איך שהוא רוצה. בין השאר כי השחזתי את שיניי הווירטואליות על פורום Gibe, פורום חופשי שהכלל היחידי בו היה שאסור למכור נשק ואסור לפרסם פורנוגרפיה פדופילית. זה הוביל אותי לאמץ מדיניות די קיצונית ביחס לצנזורה, מה שגרם לאכזבה לא מועטה שנתקלתי בפלטפורמות שהיו מאוד חופשיות על אופציית מחיקת ההודעות. חלק מהפלטפורמות הללו היו דווקא בלוגים או פורומים שפנו לאוכלוסיות חלשות, לקבוצות מיעוט נרדפות שכדי להרגיש בנוח בתוך "האינטרנט שלהן", מחקו במרץ דעות לא נעימות ומשתתפים מהצד הלא נכון של המתרס. כך שלגוגל, או לגברים הלבנים שעובדים בהייטק, בפירוש אין מונופול על האינטרנט המנוסר הזה. אין מקום לציין אותם במיוחד, בוודאי אם אתה נציג של קבוצת מיעוט חלשה ונרדפת, שאוהבת שכל האינטרנט שלה ייראה ככה. הבעיה? שככה לא בונים חומה. אני קיוויתי שגוגלפלוס תהווה תחרות אמיתית ל-FB, ולראות הגירה רבתי של כל "האנשים הטובים" לשירות הזה. כאשר הם מגיעים לפלוס ומוצאים אינטרנט חד-גוני, שצבוע למצער בצבע שהם לא אוהבים (לבן עם נגיעות של כחול, בדרך כלל) הם מעדיפים לחזור הביתה, למקום שבו כבר מכירים אותם, ויודעים בדיוק איזה הודעות הם אוהבים לקרוא, וממי. 

יום שישי, 9 בספטמבר 2011

עולם אחר מזה שהגענו ממנו

בעת קריאת מאמר ביקורת שטחי על "שיר של אש וקרח" תהיתי לגבי משמעותה של מילה כלשהי[1], כך שגוגל הוביל אותי למאמר מחריד שמבקר את המאמר הראשון, שם מצאתי את הפנינה הבאה: 
"Full disclaimer – I haven’t read any of the Song of Ice and Fire novels and I don’t plan to. I heard about them from a friend, Googled Martin’s name, and the picture on his Wikipedia page – a fat, elderly nerd – told me everything I needed to know. Fantasy is a completely garbage literary genre because it’s dominated by nerds, ignorant shut-ins who have no interest in having real lives (and by extension having something worthwhile to write about) or reading history and literature (and thus having something to base their stories on)."

זה שכנע אותי שגם אחרים רואים מה שרובין הוב גרמה לי להבין: שבעולם הספרות יש שתי גישות לכתיבה פנטזיה: ש פנטזיה גברית, ויש פנטזיה נשית, כאשר פנטזיה גברית עוסקת בפעולה הירואית בתוך עולם אחר, ופנטזיה נשית עוסקת בעולמן הרגשי של דמויות שמתמודדות עם סיטואציות פנטסטיות[2]. "דמדומים", למשל, זו פנטזיה נשית, בגלל שאת הכותבת לא מעניינות המיתולוגיה או המטאפיזיקה שמאפשרות קיומם של ערפדים ואנשי-זאב; מעניין אותה היחס של בחורה ספציפית וערפד ספציפי למשיכה הפיזית ביניהם וליחסי מין לפני הנישואים. "דם אמיתי" היא פנטזיה גברית, כי היא מלאה במאבקי כוח ופוליטיקה של ערפדים והשפעה של קסם על איך מתנהלת עיר - עולמן הרגשי של דמויות נועד להרחיב את הסיפור, הוא לא המרכז שלו. 

במידה ותהיתם, אני לא חושב שסופרות כותבות רק פנטזיה נשית, או שקוראות אוהבות רק פנטזיה נשית; אני טוען שיש כאן שתי נקודות מבט לגבי ז'אנר הפנטזיה, ולכן יהיו קוראים שיהנו מנקודת מבט אחת ולא מהשניה[3]. למשל, פגשנו פעם מישהי שטענה בתוקף שהיא לא קוראת פנטזיה אבל התשובה לשאלה מה הספר האהוב עליה הייתה "הארי פוטר". למראה הבעת הגיחוך שלי הסביר אורי "הארי פוטר זה לא פנטזיה, כי אין דרקונים על הכריכה".

זה מצביע על כך שעבור הרבה קוראות, ספרי פנטזיה נשית הם "לא באמת פנטזיה", גם אם יש בהם אלמנטים פנטסטיים במובהק. אכן, שני הספרים הראשונים של הארי פוטר (וכנראה שגם השלישי) הם פנטזיה נשית בצורה מובהקת, כי את רולינג לא מעניין לתאר עולם אחר, כמו שמעניין אותה לתאר את פליאתו של הארי אל מול החוויה המופלאה שהיא הוגוורטס. חוסר העניין הבולט שלה במטאפיזיקה וחוסר ההבנה שלה בעולמות אחרים, מוביל לכך שעד הספר החמישי מטות קסומים הופכים להיות אקדחי לייזר, ואף כי קוסמים רבים נולדים בעולם המודרני להורים רגילים, הם מתעקשים לגור בצריפי עץ, לא להכיר מחשבים או טלפונים, ולהשתמש במטבעות זהב לא נוחות כדי לשלם על דברים. הספר השביעי של הארי פוטר, שבו מבססים מיתולוגיה ברורה של עולם אחר ומככב בו גיבור פעיל שמנסה להשפיע על העולם הזה, הוא הספר הראשון מז'אנר הפנטזיה הגברית שרולינג מצליחה לכתוב[4]. זה רק מגביר את הטרגדיה של שלושת הספרים שלפניו, שכנראה היו עובדים טוב יותר כתרגילים בסדנת כתיבה, או טיוטות שלא היו צריכות להתפרסם.

פנטזיה נשית שלא מרחיבה את עולמה הקסום מעבר לסיטואציה הפנטסטית הספציפית שבה נתקלות הדמויות, ומתעסקת רק בגילוי העצמי וההתבגרות של הגיבור, תמצא עצמה מקוטלגת לא כפנטזיה אלא כ"ספר למבוגרים צעירים", או "ספרות סוריאליסטית", או ההמצאה החדשה של "ריאליזם מאגי". מנגד, פנטזיה גברית גרועה, שמאוכלסת בדמויות ללא אופי, רגש או שאיפות, ונראית כמו סרט אקשן הוליוודי מלא פיצוצים מגניבים ושמות קשים לביטוי עדיין תקוטלג כ"פנטזיה". כאשר ברדמו כותבת שפנטזיה היא ז'אנר של חנונים חסרי חיים שלא מעניין אותם העולם, היא כנראה מביעה את דעתה הנחרצת שספר אקשן בלי דמויות הוא ספר משעמם, בלי להבחין שיש ספרי פנטזיה רבים שמתרחקים בזהירות מהמדף הזה כדי לא למצוא עצמם מחככים כריכות עם ספרים בצבעים בוהקים עם דרקון על הכריכה, ושמו של הסופר מודפס באותיות בולטות בצבע זהב, גדולות יותר משם הספר.

כמו בהרבה מקרים, החלוקה הזו פוגעת גם בגברים וגם בנשים. כדי למנוע מצב שבו ספר עם אלמנטים פנטסטיים ייתפס כשטחי, הוא לא מקוטלג כפנטזיה, וסופרות מעניינות שהיו יכולות להעשיר את מדף הפנטזיה מעדיפות להתרחק ממה שנראה להם כז'אנר ל"חנונים חסרי חיים". אלו מהן שמעיזות לכתוב פנטזיות גבריות, במיוחד אם יש בהן דמויות חזקות ומעניינות, נדרשות להסתיר את מגדרן: כך ג'וליה ג'ונס הופכת להיות J.V. Jones ורבקה ברגסטרום הופכת להיות R. Sean Bergstrom. 

לומר שפנטזיה כז'אנר חייבת להיות אלימה, סקסיסטית או גזענית, או שעוסקים בה מתוך געגוע לעולם מלא גברים לבנים כוחניים שמותר להם לאנוס ילדות זו כמובן שטות גמורה שמתעלמת לחלוטין מבערך כל סדרת פנטזיה שאיננה נכס אינטלקטואלי של TSR. אבל זו שטות שמצביעה על בעיה, שאפשר לפתור בין השאר דרך ההכרה בכך שיש הרבה גישות לתחום הפנטסטי וראוי שנכניס את כולן תחת אותה המטריה, ולו רק כדי להעשיר את הספרות שנגישה לנו.






1 - דויל כתבה בתחילת המאמר שלה: "In days of yore, before the Striding Elves sailed West to Sygmagfhdflkglll" אז חשבתי שאולי השם "Sygmagfhdflkglll" מתייחס לאיזו ארץ עתיקה של אלפים שאני לא מכיר. 
2 - כל חלוקה מאפשרת, בהכרח, גם לשפוט. אני מקווה שהקוראות יטו לי חסד ולא יראו את החלוקה הזו כאומרת "פנטזיה גברית עדיפה על פנטזיה נשית", כפי שאמירתו של קורא אחד שהוא מעדיף פנטזיה גברית על פנטזיה נשית לא שקולה לאמירה שפנטזיה נשית בהגדרה אינה טובה.
3 - The Magicians הוא דוגמה טובה לפנטזיה נשית שכתב גבר, כפי שלה-גו'ין היא דוגמה נפלאה לסופרת של פנטזיה גברית. יש גם סדרות מועטות, כמו סדרת "אמבר" וסדרת "בעל החידות מהד", שתוקפות את החלוקה הזו ומצליחות לשחק יפה, רוב הזמן, על שני הצדדים. אבל סדרות אלו הן המיעוט; את רוב סדרות הפנטזיה אפשר להציב בקלות בצד זה או אחר של החלוקה הזו.
4 - במידה וזה לא יהיה ברור מספיק בהמשך, זה הספר הראשון מז'אנר הפנטזיה הגברית שרולינג הצליחה לכתוב אף כי היה עדיף שלא. ההתעקשות של רולינג לכתוב פנטזיה גברית נובעת מהתפיסה הסקסיסטית שמה שפנטזיה היא פנטזיה גברית ופנטזיה נשית אינה פנטזיה "אמיתית", ולכן היה על סדרת הפנטזיה של רולינג "להתבגר" ולהתחיל להתעסק באקשן ופיצוצים. היה עדיף לכולנו אם במקום להכניס אדון חשיכה מיותר ומלחמה לא מעניינת הייתה רולינג מתעסקת במלחמה המסוכנת הרבה יותר של גיל ההתבגרות.

יום שלישי, 6 בספטמבר 2011

קטע קצר על אלימות של מישהו אחר

לשי גולדן טור (אני לא מקשר אליו בכוונה) והוא כותב בו, לאורך יותר מדי מילים, כך: "כל הקולות של מתנגדי המחאה הושתקו; כל מי שהעז לצאת נגד המחאה שילם במשרתו ובקריירה שלו." זה מוזר, כי ברור לי שזה לא נכון. מתחילת המחאה בן-דרור, אריאל סג"ל, אורי אורבך, רונן שובל ואח"כ ליבסקינד, יואל בן-נון וראבאק אין לי כוח להיזכר בעוד כתבו, ועדיין כותבים, נגדה. וזה בלי לספור את עכברושי החוקן של ביבי ב"ישראל היום".

עכשיו בצייצן מישהו שאני לא מכיר הסביר את זה מצוין:
"כשהייתי מדריך בקורס טיס המערכת לימדה אותי איך להתמודד עם חניך בעייתי. השיטה פשוטה: לוקחים את החניך למשוב ומסבירים שיש לו בעיה בקבלת ביקורת. עכשיו, חניך בקורס טיס, מה יגיד? אם יגיד שלא מסכים, מיד תוכיח אותו ותגיד לו שעל זה בדיוק אתה מדבר, שהנה ביקורת שהוא לא מסוגל להתמודד איתה. יש פה היפוך תוקפני קלאסי של חלש וחזק, כשאתה בעמדת כוח והחניך כביכול הופך להיות האגרסור ואתה הקורבן. וזה תמיד עובד.
אין דבר יותר מעורר חמלה מלשמוע חניך נכנס להתגוננות ממניפולציה: ״אתה צודק. אני צריך לחשוב על זה, המפקד. אני אשתפר״.
זה מה שגולדן עושה. המניפולציה האגרסיבית הזאת של האיש עם העיתון (של הטייקון), ששם את החלש בפינה שקשה לצאת ממנה והופך אותו לחזק המתעמר בחלש. זאת מניפולציה, טקסט אלים שיוצא נגד אלימות."

למה בעצם גולדן יוצא נגד המחאה? חלק גדול ממני חושב שזה פילוח שוק נטו; כפי שהסיבה ש"ידיעות" התחיל לנקוט קו ביקורתי נגד הממשלה פשוט כדי לספק קונטרה ל"ישראל היום", כך "מעריב" מספק קונטרה ל"ידיעות" ול-Ynet שאימצו את המחאה[1]. אולי זה פופוליזם; כל תומכי המחאה בעננים, וטור שמאשים את כולם קולקטיבית בהשתקה אלימה (אפילו בלי תימוכין ועם המון דוגמאות נגדיות) יביא הרבה פרסום לגולדן, שנמצא בתפקיד חדש ונוצץ של סגן עורך "מעריב". אולי זה פחד. כל סדר קיים בנוי על כך שההמון יסכים לשבת בשקט ויקבל אותו. מערכת החוק והמשפט, למשל. חבר שלי הציע שכל המפגינים בשבת, כל ה-400 אלף, יתחילו לגנוב מרשתות הסופר הגדולות. "מה יעשו לנו?" הוא שואל "יכניסו את כולנו לכלא?" ספרד גדולה פי 7 מישראל, וגודלה של המחאה הציבורית היה עשירית מזו שפה - אבל שם היא הייתה אלימה, לכן הממשלה התקפלה והתפטרה. לכל אורך המחאה, הטקסט שחזר על עצמו כמעט ללא שינוי אצל כל מבקרי המחאה היה ההערכה לכך שהיא מחאה שקטה, לא אלימה. אפילו בשבת, אף אחד לא העז להגיד מילים אלימות כמו "מושחתים, נמאסתם" או "ביבי הביתה". אם להמשיך עם האנלוגיה של הר-נבו, צריך להשתיק את החניך כמה שיותר מהר, לפני שיספיק לשכנע את החניכים האחרים שהם לא חייבים לעשות מה שה"מפקד" שלהם אומר - הם רבים, ויש רק אחד ממנו. מה הוא כבר יעשה לנו?


1 - יותר נכון לומר ש-Ynet אימצו די מהר את אופיה האמורפי של המחאה, והיוו שופר מאוד נוח עבור הציבור. הם קיבלו טורי דעה שונים מכל כיוון בעד ונגד המחאה, גם מכותבים שאינם פעילים או דמויות ציבוריות.

יום ראשון, 4 בספטמבר 2011

בבוקר שאחרי ההפגנה

אחד הדברים הכי חשובים שקרו בשבת הוא שפירקנו את הזהות בין מדיניות כלכלית למדיניות חוץ בישראל; מאות האלפים שיצאו לרחוב עשו זאת בשם מה שהם רואים כמדיניות כלכלית שפויה יותר, אוהבת-אדם, שתוביל לפחות רווחים עבור בעלי המניות אבל אולי משכורות גבוהות יותר לעובדים. כדי שהשינוי הזה יוביל למשהו טוב, אנחנו צריכים לשנות איך שאנחנו מדברים אחד על השני, ומיד אחר-כך, איך שאנחנו מדברים אל הפוליטיקאים שלנו.

וויתורים הכרחיים, החלטות כואבות
את החלוקה הקודמת לימין ושמאל, שהציבה כביכול את הליכוד מול העבודה, נזרוק לפח. במקום זאת, נדבר על מחנה "הוויתורים ההכרחיים" מול מחנה "ההחלטות הכואבות". במחנה הוויתורים ההכרחיים נמצאים אלו שיודעים שבסופו של דבר תקום יישות פוליטית פלשתינית עצמאית, שגבולותיה יהיו בערך גבולות 67', שתהיה לה רציפות טריטוריאלית ואפילו בירה לאומית במזרח ירושלים. הם יודעים שבינינו לבין המציאות הזו עומדות כמה שנים, מספר כלשהו של הרוגים (עשרות או אלפים, תלוי במאורעות), סבל של מיליוני פלשתינים ומיליארדי שקלים, אבל שהיא תתממש. 

במחנה "ההחלטות הכואבות" נמצאים אלו שכדי לדחות את המציאות הזו כמה שיותר, מוכנים לקבל "החלטות כואבות": לפנות איזה מאחז, לעכב בנייה של איזו שכונה. במחנה הזה נמצאים כל הקונים במזנון של מועצת יש"ע, שמוכנים להעמיד פנים שלפינוי מוצב קדמי (סליחה, התנחלות) מאיזו גבעה יש "תג מחיר", בין אם באלימות נגד פלשתינים או בכאב לב ודמעות תנין. כך הזזת קראוון ועיכוב הרחבת המרפסת הופכים ל"הפסקת הבנייה", והם כולם יכולים לטפוח זה לזה על השכם: הם מוכנים לקבל החלטות כואבות. ביבי נמצא עמוק במחנה הזה, לבני הצטרפה אליו, וגברת שלי "עשיתי צבא ואני אוהבת מתנחלים" יחימוביץ היא אחרונת המתגייסים; שרק לא יקראו לה שמאלנית. 

אין הסבר מניח את הדעת מדוע המחאה החברתית עלתה יפה
עם קבורת מחנה הוותרים, קברו גם את הדרישות הכלכליות שלו: מיסים גבוהים לעשירים ומיסי חברות גבוהים, סבסוד חייהם של בני השכבות החלשות (תחבורה ציבורית, מערכת בריאות, מערכת חינוך, פיקוח מחירים וכו'), השקעה בהון האנושי. כאשר הקול החלש של כמה מאות סטונדטים התחיל למצוא הד במאבקים ציבוריים של מורים, עובדים סוציאליים ורופאים, והוציא קודם עשרות אלפים ואז מאות אלפים לרחובות, אוכלי מזנון יש"ע נבהלו, פן מחנה הוויתורים יעיז להרים את ראשו. הימין, שנורא אוהב תיאוריות קונספירציה, ניסח אחת מוצלחת: מטרת המחאה הזו היא, תחזיקו חזק, להקים מפלגת שמאל חדשה.


דן מרגלית לא מוצא הסבר מדוע המחאה עלתה יפה משום שהוא באמת מבולבל: מטרת המחאה הייתה, להבנתו, להוות גיס חמישי שיפורר את מדינת ישראל מבפנים וימנע ממנה להמשיך להחזיק בשטחים. איך מאות אלפי ישראלים נאמנים, שעושים מילואים ומשלמים מיסים, יכולים להסכים לדבר כזה? כאשר אף מפלגה לא קמה להתנדב לאסוף את כל הקולות ולחתום על הסכם שלום, הימין נשאר ללא תגובה. נראה שהרעיון שיכולה להיות חוסר הסכמה עם מדיניות כלכלית, או שבכלל יש מדיניות כלכלית שאפשר להסכים או לא להסכים איתה, הוא רעיון זר למערכת.

זה לא היה מספיק ברור מהשלטים, ועל כן צריך שזה יהפוך להיות ברור יותר: המדיניות הכלכלית של ביבי היא אחד הגורמים העיקריים למצבנו הנוכחי. חוק הוד"לים עבר בלי שום בעיה, בזמן שהמחאה רק צברה כוח - משום שלביבי אין שום כוונה לשנות או אפילו למתן את הפרטת נכסי המדינה והוספת הקלות לעשירים. אם המלצותיה של ועדת טכטרברג יהיו המלצות למדיניות שמאלנית יותר, לביבי לא יהיה מה לעשות איתן. לכן, קריטי להחליף את השלטון הנוכחי.

ביבי עשה את שלו, עכשיו ביבי צריך ללכת
יפתח גולדמן כתב פוסט יפה שמתאר את העשורים האחרונים כחלום מיואש, שבו אין לנו שליטה על חיינו; חלום שממנו המחאה העירה אותנו. השתכנענו שחוסר הסכמה אחד עם השני פירושו שנפסיק להיות "עם אחד", פירושו התפוררות וחולשה, ואלו יובילו לכך ש"אויבנו ינצחו". חוסר הסכמה לגבי מדיניות כלכלית אינה חולשה; היא חיונית כדי לרסן את קטר הצמיחה של הימין ואת הבזבזנות של השמאל. היא חיונית כדי לתת מקום לחלשים להתבטא, אבל לתת לרוב את הזכות לעצב את תרבותו. כדי שמחאה זו תהיה יותר מאנקדוטה יפה בנוף הפוליטי הישראלי, היא צריכה להוביל לשינויים באיך אנחנו חושבים על עצמנו, מבחינה פוליטית, ואיך אנחנו נותנים את קולנו לפוליטיקאים.

אם יהיה לנו מזל, ליבסקינד יוכל לכתוב עוד שנה שצדק. שקמה מפלגה חדשה, מפלגת שמאל המורכבת מ"לא-וותרנים", שתוריד את יוקר המחייה, תצמצם את הפערים, תשים את טובת המדינה והחברה מעל בעלי העסקים או המשקיעים. לא כל מי שהיה בכיכר בשבת יצביע בשביל המפלגה הזו - אבל זה בסדר. רבים אחרים כן. מפלגה כזו, גם אם לא תהיה מפלגת שלטון בקרוב (או אפילו אי פעם), תהיה הדבר הכי טוב שיצא מהמחאה הזו. היכולת להציב סוף סוף מדיניות כלכלית אחרת מול זו שריסקה את איכות החיים כאן בעשורים האחרונים.