יום שישי, 4 במאי 2012

אנתרופופיליה

בעוד שאני מצביע מרצ משנת 1999, נהייה קשה יותר ויותר לשים את הפתק בקלפי במהלך שנות ה-2000: כהונתו המביכה של ברק וההתבטלות בפני חזון "השלום" של ביילין היו המכות הקשות העיקריות, אבל גם ההיאלמות דום באופוזיציה הפריעה לי. השנה קל לי מאוד לשים את הפתק הזה בבחירות המוקדמות, בגלל שלפני כמה חודשים נרשמתי לעדכוני הדוא"ל השבועיים של ח"כ ניצן הורוביץ. נכון שהוא קצת יותר מדי מלוקק, קצת יותר מדי פופוליסטי, ואולי זה בלתי נמנע במערכת פוליטית של אזרחים כל כך קצרי זיכרון; אלא שבכל פעם, עם אחוז נכבד ממה שכתב הסכמתי לגמרי. אם ח"כ הורוביץ מייצג ציבור מסוים, אין ספק שאני בציבור הזה. 

זו הקדמה, אולי גילוי נאות, לפני שאני מביא ממכתבו האחרון שבו הוא כותב על החוויה האישית שלו מהרצח ב"ברנוער". מאז הרצח לפני שנתיים, היו כל מיני דברים שרציתי להגיד, וחלקם אמרתי בשיחות אישיות, אבל לא הצלחתי לכתוב על זה בצורה פומבית בגלל התחושה שלי שלא "מותר" או "נאות" לכתוב על אירוע כזה בלי שהיית נוכח בו, או נפגעת ממנו. לניצן, שראה את הדם, שהכיר את ההרוגים, שפעל במסגרות הללו, מותר[1].

הרצח בברנוער היה עבורי התעוררות שאי אפשר לחזור ממנה, שיש קבוצות מאוד גדולות, ציבור אם תרצו, של יהודים בישראל שלא אוהבים אותי. לא במובן של "אני מכיר אותך באופן אישי ואתה בן אדם מאוד אסרטיבי ולא מנומס ולכן אני לא אוהב אותך" אלא במובן של "אתה הומו, אז אני לא אוהב אותך", "אכפת לך מפלשתינים, אז אני לא אוהב אותך", "אתה סמולני, אז אני לא אוהב אותך." 

אני לא מדבר על אהבה אישית, ספציפית, אירוטית, אלא אהבה כללית, התחושה, היכולת לקבל את הקבוצה כולה מראש, גם אם פרטים מתוכה דוחים אותך. כן, האדם הספציפי הזה פגע בי, השניא עצמו עליי; אבל האדם כקבוצה, כלל בני האדם, צעירים, מבוגרים, רחוקים, קרובים, רעים, טובים,  - אלו אהובים עליי. אני אוהב אדם; אין בעיניי דבר אחד יותר חשוב בעולם מאשר בני אדם: אלו שחיים, אלו שהיו והפכו לסיפורים וכך לחלק מאיתנו, אלו שעדיין אינם ואנו דואגים להם כאשר אנו מדברים על הסביבה או על הכלכלה או על אוצרות התרבות, המסורת, השפה שלנו. 

נהייה יותר ויותר ברור שאצל ציבור מאוד גדול בישראל, אין אהבה לאדם. יש אהבה לאלוהים (או לדת, או לכוח, או למסורת); יש אהבת הארץ (הרגבים, הנוף, המרחב); יש הרבה אהבה ליהודים. הם יכולים לאהוב את האדם הספציפי, אם זה אוהב את האלוהים או את הארץ כמוהם, אם זה טוב להתיישבות או ליהודים לדעתם, אם זה שייך לדת או לעם כפי שהם מבינים אותם - כי אהבתם היא בראש ובראשונה לאלו, ורק אחר כך לאנשים שנמצאים תחתם. 

השמאל חטא, המון, וחלקו (מיעוטו, רועש והרסני, אך במיעוט) חוטא עדיין. במרוצו לממש את אהבת האדם שלו, הוא שוכח להכילה עבור כל בני האדם, לא רק המדוכאים והכבושים, אלא גם הכובשים - הוא תוקף את עוולות הכיבוש ומתעלם מכך שילדים בני 18, בגדול, אינם בוגרים מספיק כדי לעמוד בפני מכבש לחצים נורא כל כך, והמבוגרים האחראים השולחים אותם להיות המגף הדורס רחוקים תמיד מההפגנות וסיפורי "שוברים שתיקה" והגז המדמיע, אך אשמים הרבה יותר מהם. הוא מגן על שרון ועל ההתנתקות, ושוכח את הכאב בעקירה מהבית, עקירה שכולם, מימין ושמאל, הבינו במהרה שלא מהווה צעד ראשון בתהליך שסופו פתרון ארוך טווח, אלא קורבן שימנע מפתרון כזה להתקיים. הם היו האייל שנתקע בסבך, שמציל גם היום את המתנחלים ביהודה ושומרון מפינוי. 

אהבת האדם הטשטשה, הביקורת על האחראים לכאב, של שני הצדדים, נראתה כשנאה לצד אחד והתעלמות מכאבו וטענותיו הלגיטימיות, והכתם שהטילו בשמאל היה שדאגתו לרווחת הפלשתינים באה על חשבון דאגתו (הרבה יותר, ארוכת השנים הרבה יותר) לאזרחי ישראל (ולצערי, ושוב לזמן ארוך מדי, כמעט רק לאזרחיה היהודיים). אי אפשר לשקם את מקומו של השמאל בשיח בישראל, או להחזירו לכוון את מעשיה ואופייה של המדינה, בלי להתייחס לכתם הזה, ובלי לשכנע את מירב הציבור שאהבת האדם צריכה לקדום לכל האהבות האחרות, שמדינה, צבא, כלכלה, חוק ומשפט - אלו רק כלים, שבני אדם המציאו ועיצבו, שמשרתים אותנו, ולעולם אסור לנו להסכים לאלו שישימו אותם מעלינו. 


1 - הידעתם? ביהדות, משתמשים בדם לא כדי להכתים, אלא כדי לקדש ולטהר. גם אצלנו, מי ששפכו את דמו זכאי לדבר היכן שלאחרים איננו מרשים.

Grab This Widget

0 comments:

הוסף רשומת תגובה