יום חמישי, 10 במאי 2012

ביקורת חפה מספוילרים על "הנוקמים" (בתלת ממד)


הערההביקורת כן כוללת התייחסות לחמשת הדקות הראשונות של הסרט; במידה ורוצים להגיע לסרט עם חוויה בתולית ככל האפשר, אפשר לקרוא רק את הביקורת במשפט אחד ולסגור את הביקורת.

סביר להניח שכל מי שהתכוון לראות את הסרט, יראה אותו, כך שאפשר לחסוך זמן ולסכם את הביקורת במשפט אחד: כל עוד הסרט מרצד לכם מול העיניים, אתם תהנו ממנו, ואפילו תצחקו בקול רם מפעם לפעם; אלא שברגע שתצאו מהסרט, לא יישאר איתכם ממנו דבר.

כאשר הסרט מתחיל, אנחנו פוגשים את הנבל שלו, והדמות היחידה בסרט שיוזמת מאורעות ולא רק מגיבה אליהם, לוקי מאסגארד, חצי-אל כמעט-בן-אלמוות, מגולם בצורה מהנה על-ידי שחקן בריטי בשם טום הידלסטון שלא הכרתי (כי לא ראיתי את הסרט הקודם), שמפציע בחיוך מטורף ומענג בכל פעם שהוא מצליח להכאיב למישהו.

ללוקי יש תוכנית: הוא רוצה לכבוש את העולם ולהיות מלך (אף אחד לא יודע למה), ויש גזע מטושטש של חייזרים (כנראה? הם נראו קצת כמו הכלאה לא גמורה בין סיילונים ולטאות שהשתלטו עליהם הבורג) שהולך לתקוף בשבילו את העולם אם הוא יביא להם קוביה כחולה קסומה בשם הטסרקט (שכנראה בסרט הקודם הסבירו מה הקטע שלה). זהו. זו העלילה. אחרי שחמשת הדקות הללו מסתיימות, אין לסרט עלילה יותר; מה שיש בו, זה הרבה מאוד אקשן מוצלח וכייפי.

אי אפשר להיכנס לכל הקטעים המרגיזים, המיושנים, והנדושים בסרט בלי לחטוא בספוילרים; להתעצבן מהם זו ההנאה העיקרית מכל סרט-קיץ-עתיר-תקציב-מבוסס-משהו-אחר, ואני לא רוצה לגזול את זה ממכם. עם זאת, יש דבר אחד שאפשר לומר, וזה שו'ידון שכח להכניס מטרה לתוך חגיגת-האקשן-ואפקטים-מיוחדים שלו. הגיבורים הולכים מכות (לרוב אחד עם השני, לפעמים גם עם הרעים), עפים מצד אחד של המסך לצד השני, ומתרסקים לתוך כמויות בלתי יאמנות של כלי רכב, כלי טייס (תמיד מקורקעים, אף פעם לא באוויר), ובניינים (תמיד מלאי אנשים, שאף אחד מהם לא נפגע) – אבל שום דבר לא קורה כתוצאה מזה. הגיבור לא מסתכן בהפסד ולא מרוויח מהניצחון, ובלי שיהיה אכפת לנו ממשהו שישתנה בעקבות הסצינה, אנחנו פשוט צופים בספורט; גברים[1] מתאמנים באגרוף מועשר ב-CGI .

מה שכן עניין אותי היה לנחש את סוג הסרט שו'ידון היה יכול לכתוב, אם היו מרשים לו לקחת רק שתיים או שלוש דמויות, במקום כל העשר[2]. כאשר מארק רופלו (שמבוים נפלא ומשחק נהדר) בתור דוקטור באנר פוגש את טוני סטארק של רוברט דאוני ג'וניור, אנחנו רואים מפגש פסגה של שני גאונים שמתנשאים כענקים בין גמדים אינטלקטואלים – תחשבו שרלוק של קאמברבאץ' פוגש את הולמס של יו לאורי – ומקבלים רמז לסוג הסכנות שגאונות כזו יכולה להביא לעולם כשאינה מוגבלת על-ידי תחושת אחריות או מחשבה רציונאלית. להבדיל, כאשר קפטן אמריקה של כריס אבנס (שעושה כמיטב יכולתו, אבל הוא לא בליגה, וזה ניכר) פוגש את סטארק, אתה מקבל שני חזיונות רבי עוצמה של ארה"ב מתנגשים, הכבוד לצבא ולמסורת ארוכת השנים של מלחמה בעריצות מול החשדנות המובנית נגד הממסד וסודותיו; סטארק היה יכול ללמוד לעבוד בצוות ולכבד אחרים, וקפטן סטיב היה לומד על פקודות לא חוקיות בעליל באמריקה פוסט-9/11, אמריקה של עינויים ומעקב לא חוקי אחר אזרחיה – אבל אלו טיזרים לסרטים אחרים; הדמויות לא יוזמות ולא מתפתחות לכל אורך הסרט.

לכל דמות יש בדיוק סצינה אחת לבדה עם כל דמות אחרת, ו'ידון מדגים מה היה יכול לעשות בסדרת טלוויזיה עתירת-תקציב של שלושה פרקים בני שעה וחצי כל אחד (אהם, אהם), וממשיך הלאה. באופן אירוני, אחד השחקנים הגרועים בסרט הזה (כריס "יש לי הבעת פנים איפשהו מתחת לזקן ולכל השיער הזה" האמסוורת') אמור להיות הלב הפועם של העלילה – איכשהו, המזימה של לוקי אמורה להיות נקמה על מאורעות הסרט הקודם (שכאמור, לא ראיתי), אבל כל הסצינות שלו עם לוקי מרגישות מעושות, ואין לו דיאלוג עם אף אחד אחר; אולי גם ו'ידון לא ראה את הסרט הקודם ולא מבין על מה המהומה.

לבסוף, מילה על התלת-מימד. אין בסרט הזה תלת-מימד. אחרי כמה דקות שבהן התרגלתי למשקפיים הלא נוחים, שכחתי שאני רואה סרט בתלת-מימד. להקרין את הסרט הזה רק בתלת-מימד זו ציניות חמדנית, ואם היו סרטים שבהם הטכנולוגיה הוסיפה להנאה, כאן היא מתחבאת כדי לא להפריע. זה טוב, כי היא לא מפריעה לאקשן. זה רע, כי זה אומר שכולכם הולכים להוציא כסף ולהצדיק את הציניות החמדנית הזו.

סופה של הביקורת הוא כמו תחילתה: מי שהתכוון לראות את הסרט, יראה אותו בכל מקרה. מי שלא יודע מי הם "הנוקמים," יבוא כדי לראות שעתיים מהנות של אקשן נקי מסיבוכים. בישיבה מול הסרט, עם קולה ופופקורן, אתם תהנו. אבל ביציאה יהיה ברור, אם מי מהדמויות מעניינת אתכם, או אם העלילה ביקום המתמשך שחברת הקומיקס מארוול מייצרת בהוליווד מעניינת אתכם, תצטרכו לחכות לת'ור 2, איש הברזל 3, והרפתקאות האלמנה השחורה קוטלת הערפדים, כדי לגלות מה יקרה.


1 - והם כולם גברים; הסוכנת רומנוב, "האלמנה השחורה" בשבילכם, וסקרלט ג'והנסון בשביל כל השאר, מקבלת מעט מאוד מכתיבת "הנשים החזקות" המפורסמת של ו'ידון. הסצנות בין כל השאר לעומת זאת, יכולות להעסיק shippers למשל שנים...

2 – סמואל ל. ג'קסון מגלם את סמואל ל. ג'קסון, רובין מ-How I Met Your Mother משחקת מישהי חסרת הומור ואישיות, הסוכן קספר מה"בית הלבן" משחק את הסוכן קספר, ואז יש את לוקי, ת'ור, הענק הירוק, האלמנה השחורה, קפטן אמריקה, "עין-הנץ" ואיש הברזל... 

Grab This Widget

3 comments:

אחד שחושב (קצת) אמר/ה...

גם אני אוהב לראות בסרטים שלי מסר או היגיון, אבל אני מתקשה לחשוב על סרט קומיקס שעשה את זה (חוץ מ-אקס -מן ההתחלה)

אז במסגרת הקשיים, של לכתוב סרט שלוקח 7 דמויות שונות, להוסיף את העקיצות המחודדות כמו שרק ג'וס יודע -הוא עשה עובדה מוצלחת ביותר!

אם אתה מחפש מסר, עבור למסך הקטן (או שתראה את באפי, יצירתו המוצלחת ביותר של ווידון, מהתחלה....)

בכול מקרה אני מתכוון לחרוג ממנהגי ולנצל את יציאת הסרט כדי להצהיר על הערצתי לוידון בבלוג הפוליטי שלי (בימים הקרובים). ולהתייחס לסרט באותה נשימה.. http://smollamiti.blogspot.com/

Itai Greif אמר/ה...

תתחדש על הבלוג.

אחד שחושב (קצת) אמר/ה...

תודה והנה הפוסט החדש http://smollamiti.blogspot.com/2012/05/blog-post_10.html

אבל לא עוסק רק בנוקמים, אלא בטלוויזיה וקולנוע ככלל ובוידון בפרט. מלא אזכורים לסדרות טלוויזיה וסרטים שונים.

הוסף רשומת תגובה