יום שני, 8 באוקטובר 2012

לצאת מהארון בסוף הסרט

רוב הסרט ParaNorman אנחנו צופים בחמש דמויות: נורמן, ילד "חנון" חולמני וגיבור הסרט, אלווין, בריון חיוור ודביל שמטריד את נורמן בבי"ס, קורטני, אחותו הגבוהה, הבלונדינית, המעודדת, של נורמן, ניל, ילד שמן וג'ינג'י שמפגין רצון עז להיות חבר של נורמן, ומיטצ'.

מיטצ' הוא אחיו הגדול של ניל, ג'ינג'י מנומש שפרצופו מפגין דמיון מטריד לרון הווארד, וגופו בנוי כמו משולש עצום שקודקודו מונח על שני צ'ופסטיקס. הוא איטי, רגוע (מלבד כאשר המכונית שלו נהרסת), אדיש לחלוטין לפלרטוטיה של קורטני, ומתלווה עם הקבוצה פשוט כי אחיו הקטן שם, קצת כמו האח הגדול מ"מותק, הילדים התכווצו", או "גוניס". כמו האחים הגדולים ההם, עיקר תפקידו הוא להציג דוגמה לגבריות, ולייצג את עולם הנורמליות בצורה רגועה (כי האחיות הגדולות שמופיעות בתפקידים מקבילים תמיד צווחות בבהלה, שוברות עקבים וציפורניים, מלכלכות שיער, קורעות חולצות, ומתלוננות שהן רוצות הביתה). 

בסוף הסרט, קורטני אוזרת אומץ ומציעה למיטצ' ללכת איתה לסרט: "או, מגניב" הוא עונה, "החבר שלי תמיד רוצה ללכת לסרטי בנות, ואף פעם אין לו עם מי ללכת..." קורטני מאוכזבת, אלו שהבינו צוחקים, והסרט ממשיך במהירות הלאה. עבורי, זה היה רגע היסטורי. זו הפעם הראשונה שסרט שמשווק בעיקר לילדים מציג דמות הומוסקסואלית. בתוך העולם הפנימי של הסרט מתייחסים למיניות של מיטצ' באותה אדישות שהוא עצמו מפגין לזומבים ורוחות רפאים.

הטו'יסט בנוגע למיטצ' אינו חדש; הוא מיד הזכיר לי (וגם לאחרים) את סוף הקליפ לשיר "Call Me Maybe": אחרי שלוש דקות שלמות (!) שבהן קרלי ריי מנסה למשוך את תשומת ליבו של הבחור החתיך ביותר שגר ברחוב שלה, הוא סוף סוף מושכת אותו לשמוע אותה שרה במוסך עם חבריה ללהקה ובסוף השיר... הוא נותן את המספר שלו לבסיסט. זו בדיחה ישנה, ועיקרה במתח שנוצר בין הגבר "שנראה נורמלי" לבין היותו אמור, כך הבדיחה, להיראות "לא נורמלי". הבדיחה הזו לא מופיעה בסוף הקליפ, או בסוף הסרט, כי היא חדישה או מצחיקה במיוחד - אני חושב שהיא מופיעה מתוך ניסיון חששני לשבור בדיוק את סוג הציפיות שהופכים אותה לבדיחה מלכתחילה. 

להוציא דמות מהארון בסוף זו פעולה פחדנית[1], משום שהיא מאפשרת ליוצר להתחמק מהדאגה שלו שהצופים יצמידו לדמות דעות קדומות הקשורות למיניות שלה, או שמיניות זו תפריע להם להזדהות עם הדמות, ומאפשרת לו להתחמק מהאתגר הנדרש ממנו ליצור דמות כזו, שעדיין יוצרת הזדהות. אחרי שיצר במהלך הסרט הזדהות עם הדמות, וקיבע מושג מסוים לגביה במוחם של הצופים, יגיד אז הצופה "אה, אה! הוא בעצם היה גיי כל הזמן הזה!", וזה אמור לאתגר את אותן דעות קדומות, ולהפוך את הקהל לפתוח יותר להזדהות הזו בעתיד.

בצורה זו, היוצרים מקבלים כנתון את המגבלות של הקהל, ומטמיעים בסרט את הדעות הקדומות שלו. היוצרים של ParaNorman אומרים, בטו'יסט שלהם, שלו היו מוציאים את מיטצ' מהארון בחמשת הדקות הראשונות (אחרי הכול, קורטני מתחילה איתו כל הסרט), הקהל לא היה קונה באותו בתור דמות גברית, חזקה פיזית, או רגועה. האתגר האמיתי הוא לכתוב את הדמות הזו מחוץ לארון מלכתחילה ובצורה זו לאתגר את הקהל, ואת היוצר עצמו. לכתוב אותה כך שהיא מתמודדת עם הדעות הקדומות, דמות עגולה ומעניינת, שיוצרת הזדהות דרך הזהות הבסיסית שקיימת בבסיס כל הנטיות המיניות (הרי גם הטרוסקסואליות זו "נטייה מינית"...)

אף כי הייתי מעדיף לו הדמויות הללו היו ברורות לגבי זהותן מלכתחילה, אני כן אופטימי לגבי התהליך. בטלוויזיה התחלנו עם דמויות משניות שתפקידן אתנחתא קומית בלבד ועכשיו ישנן דמויות להט"ביות ראשיות עם זוגיות, משפחות, ועלילות משלהן (אם כי עדיין במיעוט נדיר), כך גם בקולנוע אני מאמין שנגיע לראות דמויות להט"ביות שהמיניות שלהן היא רק "עוד פרט" לגביהן, חלק מהאפיון באקספוזיציה, ולא מכשול עיקרי לעלילה, או פרט קומי שמתגלה רק בסוף הסרט.


1 - אבל עדיין פחדנית פחות מזו של רולינג, שהוציאה את דומבלדור מהארון אחרי שהסדרה הסתיימה...



Grab This Widget

5 comments:

עמית אמר/ה...

למה?
למה זה שדמות מסויימת היא גם הומוסקסואלית חייב להיות על השולחן מהרגע הראשון? למה הפרמטר הזה כל כך חשוב? זה לא משהו שאני נתקל בו בעולם האמיתי בכזו מיידיות, אז למה בסרט של 90 דקות אני אמור לקלוט את הנטייה המינית של כל דמות ודמות כל כך מהר? הזהות ההומוסקסואלית של מיטצ' היא נושא מרכזי בעלילה? אם לא - למה אתה נדחף לו לחדר המיטות? האם כל שלוש הדמויות האחרות (חוץ מההומו והבחורה שהתיאור שלך כבר ענה על השאלה לגביהם) הפגינו באיזשהו מקום את נטייתם המינית הנורמיטיבית, או שאתה מניח שהם כאלה כי אין ראיות אחרות (הנחה סבירה למדי, סטטיסטית)?

בעיקר קשה לי עם הציפיה שלך בסרטים לילדים, כי ברוב המקרים הנטייה המינית אינה משמשת כמאפיין של אף דמות, כולל אלו המעורבות בסיפור אהבה (שאז אפשר לומר עליהן שהן הטרוסקסואליות, אבל אני די בטוח שזה בהחלט לא נמצא ברשימת המאפיינים העיקריים של הדמויות)

Standback אמר/ה...

עמית: אבל בדיוק על זה איתי מדבר...
במציאות הקולנועית, כל האנשים הם הטרוסקסואליים כברירת מחדל (וזה בד"כ ברור לחלוטין, אם רק בזכות קווי-עלילה רומנטיים). יש קצת יוצאים מהכלל: דמויות הומוסקסואליות שהנטייה שלהן היא טוויסט לא-צפוי, ודמויות שכל קו-העלילה שלהן סובב סביב ההתמודדות שלהן עם הנטייה המינית.

בשני המקרים, יש כאן אמירה מובלעת: שאין דבר כזה "הומוסקסואל נורמלי." הומוסקסואל חייב להיות מיוסר (ואם לא, אז המקרה השני מציג "הומוסקסואל נורמלי" כתופעה נדירה, מפתיעה ויוצאת-דופן).

יש סיבות ברורות שזה המצב: הכי קל לכתוב סביב "דמות ברירת-מחדל," שממנה אנחנו חורגים *רק* עבור מאפייני דמות ייחודיים שמשפיעים מאוד על הסיפור. לכתוב על לוחם קרב-מגע אמנזי וחובב אומנות ש,אגב, הוא *גם* הומו זה יותר קשה מלהשאיר אותו סטרייט, כי הפרט הזה מרגיש זועק להתייחסות, להשפעה ארוכת-טווח, למרכזיות. "למה טרחת לעשות אותו הומו אם זה לא משנה לעלילה?", וכדומה. בצורה דומה, באוכלוסיית ארץ-בדיון יש מיעוט ניכר בנשים, באנשים שאינם לבנים, באנשי-דת, וכהנה וכהנה.

כתיבה כזו היא קלה ליותר, גם לכותב וגם לקהל. אבל *בסקאלה רחבה,* ההימנעות מלהשתמש בדמויות שחורגות מ"ברירת-המחדל" מחזקת את ההישענות על ברירת-המחדל. ככל שדמויות שאינן "גבר לבן חילוני" הן נדירות יותר, ככה כל דמות ספציפית שאינה כזו תיתפס כ"יוצאת-דופן," כ"לא-נורמלית," שדורשת התייחסות מיוחדת ושכל הסיפור צריך לסבוב סביב עצם זה שהדמות היא שחורה, או שיש לה רחם, או מה שלא יהיה.

וזה אומר שמי שהוא לא גבר-לבן-סטרייט-חילוני מרגיש, אולי לא לחלוטין במודע, מוזנח או פחות טוב. כי האנשים ש"עושים דברים" בספרים ובטלוויזיה הם לא כמוהו. יהודים לא מפקדים על ספינות חלל; הומוסקסואלים לא לומדים להיות באטמן; אישה לא יכולה פשוט להניף חרב אם הקרב שלה הוא לא "להוכיח את העוצמה הנשית שלה בלה-בלה-בלה." תשמע, נגיד, את ההד סביב "סרוגים," שכל כך הרבה דתיים התלהבו ש"סוף סוף מישהו מספר סיפורים גם עלינו." "סרוגים" היה טוב? לא ממש. אבל התלהבו ממנו - כי הוא מילא חלל.

Joe Nothin' אמר/ה...

הראתי לך פעם את החיקוי שלי לדמבלדור? זה הולך ככה:

"אההההההההההה - אני הומו - אהההההההההה!!!" *טראח*.

בכל מקרה, מה שאתה מתאר אולי מתסכל, אבל הוא חלק משינוי שקורה, ואם מסתכלים עליו כרצף רואים אותו בצורה מאוד מרשימה. היום ראיתי סרט בשם "חמאה", שהיה קומדיה די מוצלחת, והוא כלל את הדברים הבאים: זוג לבן שמאמץ ילדה שחורה, בחורה ביסקסואלית שההתייחסות שלה ושל הסרט למיניות שלה היא מאוד אגבית, כמעט אך ורק דמויות מרכזיות נשיות, זונה\חשפנית כאדם עם עומק. זה היה מרשים, בעיקר בגלל שאף אחד מהדברים האלו לא היה בדיחה אבל גם לא היה חלק מרכזי מהעלילה [אולי חוץ מהזונה\חשפנית]. זה הכל היה סתם פרטי עומק כאלו, כדי לתת לדמויות נופך, וזה היה מאוד נחמד לראות סרט כזה.

עמית אמר/ה...

אילו על זה הוא היה מדבר, סביר שלא הייתי כותב כלום. כן, יש בסוף הקטע איזו אמירה על היות הנטיה המינית "רק 'עוד פרט'" במצב אופטימלי, אבל משאר הטקסט נראה שכדי שזה יוכל להיחשב רק עוד פרט, זה צריך להיות על השולחן מייד בהתחלה, ועם זה קשה לי להסכים.

אגב - לגבי היות ההטרוסקסואלים ברירת מחדל במציאות הקולנועית - זה נכון, אבל רק כי זה ככה גם במציאות. בהינתן אדם שאתה לא יודע עליו כלום, סטטיסטית רק אחד מכל עשרה (או שניים מכל עשרה? אני די בטוח שלא יותר) יהיה הומוסקסואל.

Standback אמר/ה...

עמית:

1. השאלה היא לא האם הפרט הנקודתי הזה עולה בדקה השלישית, או בקו החצי-שעה. השאלה היא *האם יוצא לנו לראות התנהגות של מישהו שאנחנו יודעים שהוא הומוסקסואל.* כי אם זה מגיע *רק* כטוויסט בסוף, אז אף פעם אין לנו הזדמנות להתייחס לדמות ביודענו שהוא הומו. מה שמחזיר אותנו לנקודה של "אין ייצוג לדמויות הומואים נורמליים" - אם אתה לא יכול לראות דמות של הומו *כשאתה יודע שהוא הומו*, אז משהו כאן לא בסדר.

2. מציאות סטטיסטית - כן ולא. המספר הוא כנראה נמוך מאחד לעשר. מאידך, לפי זה, היית מצפה שקומדיה רומנטית אחת מכל, נגיד, 20 תהיה על זוג חד-מיני. זה, אמממ, לא המצב.

הומוסקסואלים הם נדירים *יחסית* באוכלוסיה, אבל בבדיון לעתים קרובות מזניחים אותם לחלוטין. כאמור, יש סיבות רבות לכך, בעיקר זה שזה נוח וקל לפנות לרוב בכל דבר.

אני אתן לך עוד המחשה: נגיד שבארה"ב 9 מכל 10 אנשים הוא הטרוסקסואל. 9 מכל 10 אנשים הם נוצרים או לא-דתיים. ו-7 מכל 10 הם לבנים. אבל, זה לא אומר שכמעט כל האנשים שתפגוש יהיו לבנים הטרוסקסואליים נוצרים! המון המון אנשים חורגים מהמקרה הנפוץ - כל אחד לכיוונו שלו. אבל החריגות האלו מקשות על סיפורים; הן יוצרות בהן רעש לא רצוי. אז מזניחים אותם. לא מתוך רוע לב - פשוט כי הופך דברים לקלים יותר. אבל התוצאה היא ש*כל אדם שחורג מ"ברירת המחדל"*, וזה הרי כמעט כולם, יוצא שה"חריגה" שלו אינה מיוצגת כמעט אף פעם.

הוסף רשומת תגובה