יום שישי, 5 באוקטובר 2012

ביקורת חפה מספוילרים לסרט "על אחריותכם בלבד"

הנה הביקורת בשורה אחת: סרט מרגש, שמצליח לחלוטין בזכות היושר הרגשי בכתיבה, בבימוי, ובמשחק. מומלץ בחום. 

את הכרטיסים לסרט קיבלתי בחינם מפסטיבל אייקון (היום פסטיבל אוטופיה), אבל מיד לפניו צפינו ב-ParaNorman, ואם נוסיף לזה את העובדה שהלכתי לראות את הסרט לא כי הטריילר שכנע אותי אלא בעיקר כי שניים מהשחקנים הראשיים משחקים בשתי סדרות קומיות שאני נהנה לראות, לא היו לי ציפיות גבוהות במיוחד.

לשמחתי, Safety Not Guaranteed, שתורגם באייקון ל"על אחריותכם בלבד", היה הפתעה, תענוג, מרגש, מסע מתוק, קצר אך קולע. 

כבר בתחילת הסרט אנחנו פוגשים את דריוס[1], צעירה ממורמרת שחיה עם אביה האלמן, ועובדת כמתלמדת ללא תשלום עבור "מגזין סיאטל" (מגלמת אותה אוברי פלאזה, ששיחקה מתלמדת צעירה ממורמרת ב-Parks & Recreation). היא מספרת למצלמה כיצד בילתה את רוב חיה כנערה דחויה חברתית ואיבדה את אימא לפני 10 שנים, ואז מגיעה לעבודה במגזין שם עיתונאי מצליח ושרמנטי בשם ג'ף (ג'ייק ג'ונסון, שמשחק ברמן כושל ולא-שרמנטי בעליל ב-New Girl) מציע לעורכת המגזין לכתוב כתבה על בחור שפרסם מודעה שבו הוא מחפש שותף למסע בזמן. השותף מתבקש להביא נשקים, וביטחונו של השותף אינו מובטח. "המסע בזמן" אם נתרגם קלוקלת "על אחריותכם בלבד".

מכאן והילך, חבל להכביר במילים. העלילה לא מורכבת או עמוסה בפרטים, ולכן התעסקות בפרטים תפריע לעניין האמיתי בסרט, שהוא, לדברי הבמאי, החיבור בין שאלה מעניינת של מדע בדיוני (במקרה הזה, שאלה של מסע בזמן, על חוסר האפשרות שלו ומטרותיו האנוכיות) מול שאלה מעניינת של רגשות אנושיים, במיוחד שאלות של נוסטלגיה, חרטה, והאפשרות לתיקון. האם יש מוטיבציה אחרת למסע בזמן, מלבד הרצון לתקן את העבר, והאם יש דרכים אחרות לתקן את העבר, מלבד מסע בזמן?

בשנים האחרונות נדמה שהקולנוע העצמאי בארה"ב הפך לסוג של ז'אנר משל עצמו שמאופיין לא בדלות התקציב, אנונימיות הכוכבים, או הנתק מהאולפנים, אלא בעיסוק האובססיבי בבחורים דחויים חברתית ומוזרים בשנות ה-20-30 לחייהם, והבחורות הפתאומיות שפוגשות בהם. במובן הזה, הסרט הזה הולך בתלם חרוש היטב, ונצמד לאמת המוחלטת של הקולנוע "העצמאי": לכל סיר יש מכסה, ויש בחורה שתתאהב בדחוי המוזר שנעדר כל כישורים חברתיים, פשוט כי הוא נורא "מיוחד".

אלא ש"על אחריותכם בלבד" נמנע מלהיות צפוי, או מתיש, משום שהוא מצדיק את החיבור בין דריוס לקנת', שפרסם את המודעה, את הנוסטלגיה של ג'ף, את המעורבות שלנו במסע שלהם לא משום שהוא בונה על הזדהות עם קנת', או רחמים עליו, אלא משום שהוא מצליח להתחבר לנוסטלגיה ולחרטה שיש בליבו של כל אדם, וגורם לצופה לשאול את עצמו את השאלות שהדמויות בסרט מתחבטות בהן.

במקום להיות דחוי או מוזר, וכך סטנדרטי, שאלת היותו של קנת' גאון או מטורף הופכת לאחת מהתעלומות בסרט; במקום להיות הציר העלילתי סיפור האהבה, אם אכן יש כזה, מתבלן את הסרט והופך אותו לאישי יותר. כך הסרט משתחרר מכבליו "העצמאיים", מפסיק להיות הצדקה זחוחה של היפסטריות והופך להיות מדע בדיוני ממש טוב: אמירה חזקה על המצב האנושי, שמנותקת מהאפשרות המדעית שלה, ואפילו מההקשר הספציפי שלה, ויכולה לגעת בכולנו.



1 - אחרי ההקרנה היה סבב שאלות ותשובות עם הבמאי, שבמהלכו גילינו שלדמות הנשית קוראים דריוס, שם של גבר שחור, בגלל "האשמה הלבנה" של אבא שלה. ממש כך.

Grab This Widget

0 comments:

הוסף רשומת תגובה