יום שני, 18 בפברואר 2013

הסיפור האמיתי של הבחירות הללו

אם קוראים את הכתבות, הפרשנויות, הספינים בתקשורת, נראה שהסיפור הגדול של הבחירות הוא "יש עתיד", ואולי שבריריותו המתגלה של ביבי. אבל בעיניי הסיפור הגדול יותר הוא סופה של החלוקה הפוליטית בין ימין לשמאל.

בשבועות לפני הבחירות, נראה היה שכולנו, מתומכי "מרצ" כבדים דרך מצביעי "ארץ חדשה" מבולבלים ועד ליכודניקים שרופים, האמנו באותו נרטיב: נתניהו יוביל את "ליכוד-ביתנו" לנצחון ברור בבחירות (יתרון של 75% מנדטים על המפלגה הבאה אחריו, ויישב בראשות מפלגה שגודלה כמעט שליש מבית הנבחרים), ויקים את הממשלה הבאה בראשות מה שכונה "גוש הימין".

פרשנים פוליטיים, על בסיס תוצאות הסקרים, חילקו את הכנסת לשני גושים ונתחו מראש את תוצאות הבחירות על בסיס השאלה איזה גוש מקבל מעל 60 מנדטים. על בסיס נרטיב זה, הדיון על תוצאות הבחירות לא היה "מי יהיה ראש הממשלה הבא ואיך תראה ממשלתו[1]" אלא דיון בשורה של שאלות "מינוריות" כמו:
  • כמה מנדטים יהיו ל"מרצ"? 
  • האם יחימוביץ תכנס לממשלה, או תשב באופוזיציה? ומה לגבי לבני? 
  • האם המפלגות שגירדו את אחוז החסימה (ארץ חדשה, קדימה, עם שלם, עוצמה לישראל) ייכנסו? אם כן, מה הן יעשו בכנסת? 
קל לשכוח, בתור צרכני עיתונות רופסת שהפכה כמעט כולה למכשיר פרסום הדלפות אסטרטגיות בשירות השלטון או יחסי הציבור של ערוץ 2 שאחד מתפקידיו החשובים של עיתונאי הוא ליידע את הציבור לגבי תהליכים שהציבור לא שם לב אליהם, ולתת להם הקשר שבמסגרתו הציבור יוכל להבין ולעכל אותם. כך הופכים ציבור לציבור מיודע, וציבור מיודע הוא ציבור מעורב ואפקטיבי בתהליך הפוליטי. 

כעת, חודש לאחר הבחירות, אנחנו רואים שהנרטיב שקיבלנו לפני הבחירות היה פשוט לא נכון. ראשית, ביבי רחוק מאוד מלהיות ברירה המחדל של הציבור: 730 אלף איש הצביעו ליכוד בבחירות לכנסת ה-18, אבל רק 885 אלף הצביעו "ליכוד-ביתנו" בבחירות האחרונות: יותר מ-20% מהמצביעים של שתי הרשימות יחדיו העדיפו לא לחזור ולהצביע להן, אמירה עוצמתית של אי אמון בנתניהו וליברמן. חשוב מזה, מסתבר שכמות המשיבים "לא יודע" או "לא החלטתי" בסקרים היה גדול, וכמות עצומה של "מנדטים צפים" שהעדיפו לא להצביע למפלגות קודמות[2] וחיפשו "בית". דווקא מפלגת "יש עתיד" הייתה מודעת לציבור הרחב הזה, ולפי שניידר "לפחות 5 מנדטים החליטו על הצבעה ליש עתיד ממש מחוץ לקלפי": זה מסביר בפרט את ההבדל בין 14 מנדטים בסקרים ל-19 מנדטים במציאות, ובכלל את הפער בין מה שהעיתונות שיקפה, ומה שקרה ביום הבוחר. שני הסיפורים הללו, על כך ש"יש עתיד" מפלגה מאורגנת ורצינית[3], ומפלגת "ליכוד ביתנו" כמפלגה נחלשת עם מנהיג חלש, היו יכולים להשפיע הן על כמות המצביעים והן על הפתקים שהיו שמים בקלפי.

הלקח הוא שהעיתונות הפוליטית בישראל מגויסת, ולכן כיום היא מפספסת את הסיפור הכי גדול בבחירות הללו: אין בישראל "גוש ימין" ו"גוש שמאל". אנחנו חייבים שפה חדשה לדבר בה על החלוקה הפוליטית בישראל ושאלות חדשות לאפיין לפיהן מצביעים ומפלגות. ההצבעה בישראל איננה עוד הצבעה מדינית או כלכלית, המתחלקת בצורה נוחה בין "ליכוד" ו"עבודה", מחל או אמת, כי אם הצבעה מבוססת זהות: רובם המוחלט של המצביעים היום מצביעים למפלגה שהם מרגישים בנוח להשתייך לקהילתה, שהם מרגישים שהיא מייצגת את הסקטור שאליו הם שייכים. לא עוד הצבעה של רעיונות ואידיאולוגיות כי הם הצבעה של שבטים וקהילות.

לפני 25 שנה, אחרי הבחירות לכנסת ה-12, שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והמערך, קיבלו ביחד 79 מתוך 120 מנדטים; המפלגה השלישית בגודלה הייתה ש"ס, עם 6 מנדטים. פער מספרי עצום, בלתי נתפס עבורנו היום. שליש מהציבור היה "שמאל" והצביע מערך, שליש מהציבור היה "ימין" והצביע ליכוד. באקלים כזה אפשר לדבר על "מפלגת שלטון", והברירה הייתה ברורה: איזו מפלגה תקבע את האג'נדה המדינית, הלאומית, הכלכלית? איזה מנגנון ישלוט ויקבע, מרכז המפלגה הזה, או מרכז המפלגה ההוא? לאורך 25 השנים הבאות, החלוקה הזו תאבד ממשמעותה. 

בכנסת ה-13, לליכוד ולעבודה יחד היו 76 מנדטים; ביהירות, רבין מעביר את "החוק לבחירה ישירה" שהיה אמור להפוך אותו לנשיא ובמקום זאת, כך נהוג לומר, שבר את המפלגות הגדולות. אבל השינוי בדפוסי הצבעה הוא יותר מרק החוק לבחירה ישירה: העלייה הרוסית, והמיאוס משיח "השלום" הביאו לזליגה הצידה. חוק הבחירה הישירה הרחיק את המושג "שלטון" מהזהות של הפתק ששמת בקלפי. במקום להצביע למפלגת שלטון, הצבעת למפלגה שייצגה אותך, והמפלגות הסקטוריאליות החלו להתחזק. לאורך 3 מערכות הבחירות הבאות, אנחנו נראה שבירה מוחלטת של ההגמוניה של הליכוד והעבודה על המושג "שלטון". 
בכנסת ה-14, לליכוד ולעבודה יחדיו היו 66 מנדטים: הפעם האחרונה שלשתי המפלגות הגדולות הללו יש רוב בכנסת[4]. לא פחות חשוב, ש"ס הגיעה ל-10 מנדטים, גודלה "הטבעי" וממנו היא לא תרד עד היום. המגמה הולכת ומתחזקת, כאשר העבודה והליכוד יחדיו משיגים פחות ופחות מנדטים, מספר המפלגות שמגיעות לרף 10 מנדטים וחוצות אותו עולה: בכנסת ה-15 לשתי מפלגות "השלטון" 45 מנדטים, ואילו בכנסת ה-16, 57 מנדטים[5]. אם בכנסת ה-12 אף מפלגה מלבד שתי המפלגות הללו לא קיבלה 10 מנדטים או יותר, בכנסת ה-13 וה-14 הייתה מפלגה אחת כזו, ב-15 וב-16 היו כבר שתיים. המגמה ברורה, בלתי הפיכה, ונעה לכיוון שיווי משקל ברור: אוסף מפלגות "בינוניות", בגדלים שבין 10 ל-20 מנדטים, המייצגות קהילות, סקטורים, בישראל, במקום שיוך מדיני-כלכלי.

בכנסת ה-16, ההפתעה הגדולה הייתה מפלגת "שינוי" שקיבלה 15 מנדטים, מפלגה שכונתה "מפלגת מרכז" אבל הייתה מפלגה סקטוריאלית בדיוק כמו מפלגת "יש עתיד" היום: לא סקטור כלכלי בלבד, ולא סקטור עדתי, אלא סקטור זהותי-תרבותי: יהודים הדוחים את האוניברסליות של שיח זכויות האדם, שפוגע לטעמם באופיה היהודי של מדינת ישראל ומעמדם המיוחד בה, המעדיפים מדינה מודרנית אבל כזו שנותנת יחס מועדף ליהודים אתנים, ומתעלמים הן מהכיבוש והן מההתנחלויות כנושא מהותי: לא חשוב להם שיעלו התנחלויות חדשות כמו שלא חשוב להם לפנות התנחלויות ישנות כי הם לא "בעד הערבים" אבל גם לא "קיצוניים". הסקטור הזה נטש את "שינוי" והצביע "קדימה" כאשר זו הציעה לו סיכוי לשלוט, ואז נטש את "קדימה" עבור "יש עתיד" מאותה סיבה - הסקטור הזה לא מעוניין ב"שלטון" במובן הישן: אין לו אחידות מדינית או אחידות כלכלית, אלא מעוניין בכוח והשפעה, היכולת לקדם המטרות התרבותיות שלו עצמו, לגרום לכך שהסביבה שלו (הסביבה במובן הגיאוגרפי, אבל גם במובן התרבותי: מה שרואים בטלוויזיה, מה ששומעים בחדשות, או קוראים בעיתון) תחזור להיות דומה לו, ונוחה עבורו.

הביטוי "מפלגת מרכז" אינו נכון, והזיהוי של "שינוי", של "קדימה" גרסת שרון/אולמרט, או "יש עתיד" עם "המרכז" הוא מטעה מאוד, משום שהוא משאיר את הפרשן או העיתונאי במחשבה שיש "גוש ימין" או "גוש שמאל" ויש כאלו היושבים ביניהם. אין זה כך. מול שאלות ספציפיות, כמו זכויות אדם, שיוויון לאזרחים ערביים בישראל, או הקמת מדינה פלשתינית, אין ספק ששרון, טומי ויאיר לפיד היו מרגישים כולם בנוח באותה הסירה תחת מה שנכנה "ימין". הסיבה ששני הלפידים לא ישבו בימין לא קשורה להבדל אידיאולוגי אלא לסדר עדיפויות בשאלות: ההצבעה ל"שינוי", "קדימה" ו"יש עתיד" אומרת בקול ברור "לפני שאנחנו מתעסקים בשאלות לאומיות, בואו נתעסק בשאלות מקומיות" – מבחינתם, כאשר השאלות האידיאלוגיות הללו יגיעו לשולחן, הם יצביעו עם הימין. אבל הם לא הולכים לקדם את העיסוק הזה; הם הולכים לקדם את המצביעים שלהם.

בכך, "שינוי" או "יש עתיד" הינה מפלגה סקטוריאלית בדיוק כמו ש"ס או ישראל בעליה או יהדות התורה, אלא שהסקטור מוגדר אחרת: הוא מוגדר תרבותית וכלכלית, לא רק אתנית או דתית, ולכן הדרישות שלו הן תרבותיות וכלכליות. "שיוויון בנטל" של "יש עתיד" איננה טענה אוניברסלית לגבי חובות האזרח במדינה מודרנית וגם לא טענה כלכלית לגבי המשקל של סקטור לא יצרני על הכלכלה: זו תגובת נגד ל"רחוב החרדי", זו ההתעקשות לקבוע את סדר היום במרחב הציבורי ולהפעיל כוח לקביעת זהותה של המדינה במובן רחב. בבחירות לכנסת ה-17 וה-18, הפירוק של הליכוד טשטש את המהלך הזה משום שהוא איחד אנשים שהצביעו לשרון כי הם ליכודניקים עם אנשים שהצביעו "קדימה" כי הם רצו ייצוג לסקטור שלהם בכנסת. מבט על המפלגות האמצעיות יתן תמונה ברורה יותר של הפירוק הזה: בכנסת ה-17, ש"ס קיבלו 12, "ישראל ביתנו" 11, "האיחוד הלאומי" 9, ומפלגת "גיל" 7. מפלגת אחדות לאומית לא הייתה יכולה להתקיים בלעדיהן; לסקטורים יש קול חזק, שחייב להישמע.

הבחירות לכנסת הנוכחית היוו את שיאו וסיומו של התהליך הזה: אם הליכוד וישראל ביתנו היו מתפרקות, מפת המפלגות "הגדולות" הייתה "ליכוד" 20, "יש עתיד" 19, "עבודה" 15, "הבית היהודי" 12, "ישראל ביתנו" 11, וש"ס 11. זו התמונה האמיתית של החלוקה הפוליטית בישראל; זה הסיפור של שלושת מערכות הבחירות האחרונות: אין יותר "גוש ימין" ו"גוש שמאל", יש מפלגות סקטוריאליות הבאות במשא ומתן ביניהן על הדרך לנהל את המדינה. למפלגה הגדולה ביותר אין את אותו הכח כאשר מיד אחריה יש 3 או 5 מפלגות נוספות בעלות גודל דומה, וכאשר המושג "מפלגת שלטון" מרוקן מתוכן, להצבעה עבור מפלגה כזו אין אותו הכוח, אותה המשיכה, כמו בעבר. אם נשים בצד את הדיון הערכי, האם הצבעה סקטוריאלית הינה דבר חיובי או שלילי, אנחנו צריכים להפנים שזו המערכת שבה אנו חיים. חשוב שנתפכח למציאות הזו ונלמד, כאזרחים מודעים ופעילים פוליטית, לפעול בתוכה.



1 - שהרי "ברור" שממשלתו תהיה ליכוד-ביתנו, הבית היהודי, יש עתיד, ש"ס ויהדות התורה, כאשר השאלה היחידה היא לגבי האם התנועה והעבודה בפנים או בחוץ. כמה מצחיקה התחזית הזו לאור המציאות היום...
2 - מספר הקולות שניתנו למפלגות שלא חצו את רף אחוז החסימה עמד על 268,795 - הגבוה ביותר בכל מערכות הבחירות בישראל.
3 - אפשר להצביע למשל על פרופיל העומק על "האיש מאחורי יש עתיד" שהייתה יכולה לחזק את התחושה שזו מפלגה מאורגנת ורצינית לפני הבחירות, ומשום מה מתפרסמת רק אחריהן.
4 - זה לא רק שינוי מספרי, זה גם שינוי תודעתי. עד הכנסת ה-14 וכולל, "קברניטי המדינה" יכלו, רעיונית, להתיישב יחדיו ולהקים "ממשלת אחדות לאומית" שמסוגלת למשול במידת הצורך. מן הכנסת ה-15 והילך, כבר אין זה אפשרי; לשתי המפלגות יחדיו אין רוב. 
5 - מפתה לתלות את "האשם" באישים ספציפיים: ביבי בריסוק הליכוד בכנסת ה-15 וברק בריסוק העבודה בכנסת ה-16, כי הנרטיבים העדיפים עלינו הם נרטיבים שיש בהם גיבורים ונבלים; אולי בגלל זה המגמה הייתה פחות ברורה.