יום שני, 6 במאי 2013

ביקורת חפה מספוילרים לאיירון מן 3

לכתוב ביקורת לסרט שהולך להכניס כמה מיליארדי דולרים במכירות כרטיסים, זה מאוד מצחיק. גם ביקורת רעה על הסרט (והוא אינו סרט טוב בהרבה מובנים) לא תשנה את דעתם של מאות אלפי האנשים שהולכים לראות אותו בישראל. לכן, נתקוף את הביקורת הזו ממקום אחר:

איירון מן 3 הוא דוגמה נהדרת לטענה שז'אנר הסופר-גיבורים כבול על-ידי שלשלאות שהקולנוע ניסה לזרוק, שנכפות עליו מצד החברה המוציאה לאור קומיקס של סופר גיבורים. בעוד ש-DC אפשרו לבימאים ולכותבים של באטמן וסופרמן להתייחס לדמות כמיתולוגיה במקום ספרות, ולכן הם יכולים לכתוב את הסיפורים שמתאימים להם, ועל כן, לכתוב סיפורים שמתאימים לקולנוע אקשן חכם ובוגר, Marvel לא מאפשרים לבימאים וכותבים לסטות מהקו הסיפורי שמתאים להם ולדמויות שלהם. הסרטים של נולאן יכלו לשכתב את הסיפור של באטמן כדי להפוך אותו לאדם פצוע שפוגע בסביבה שלו, במקום דמות צבעונית ומצחיקה שטים ברטון יצר, כי העולם שלנו מתייחס היום אחרת לטרוריסט, אפילו שכזה שצובע את הפנים בלבן. אם לתמצת ביקורת של מישהו אחר, נולאן כתב סרט שבו באטמן יכל לחיות בעולם שלנו, ולכן אנחנו יכולים ליהנות מן "האביר האפל" כסרט טוב, כי הוא מדבר אלינו ברמה בוגרת ואמיתית. 

אבל בקומיקס סופר-גיבורים, במיוחד בקומיקס של Marvel, בעיות עדיין מוגדרות ונפתרות באמצעות אגרוף לפנים. דלות העלילה של הקומיקס של החברה הזו מעליב במיוחד כאשר לוקחים בחשבון כמה ז'אנרים אחרים של אקשן, ואני חושב במיוחד על משחקי מחשב וקונסולה אבל זה נכון גם לגבי סרטים וסדרות טלוויזיה, התפתחו בהתמודדות שלהם עם אלימות כמרכיב עלילתי. התמונה של קפטן אמריקה שנותן אגרוף להיטלר היא אייקונית וגם היום אמריקאים (ואולי גם לא אמריקאים) שמחו על החדשות שבן-לאדן נהרג, אבל אנחנו כבר לא מאמינים שאגרוף לפנים יפתור בעיות של לאומניות, גזענות, חמדנות או מלחמה, ואנחנו כבר לא מאמינים שאפשר לרדד את המוטיבציות של "נבלים" (אם אנחנו בכלל עדיין מאמינים שהם קיימים) ל-"אני רוצה הרבה כסף" או "אני רוצה לשלוט בעולם". בסרטים כמו "ג'יימס בונד: מפל-רקיע" או אפילו "הנוקמים" הנבל משכנע במיוחד כי המוטיבציה שלו אישית, ואנחנו יכולים להתחבר אליו ולהבין אותו. אנחנו מחפשים את המוטיבציות הללו, הרבדים הללו, גם בז'אנר האקשן, והאלימות מוצגת כמשלימה לרבדים הללו במקום להחליף אותם. בסרט הזה, אי אפשר להתחבר או להבין את הנבל, וכאשר המזימה שלו נפרשת אתה תוהה איך אדם, שהסרט מנסה לשכנע אותנו שהוא מבריק במיוחד, יכול לתכנן תוכניות כל כך טיפשיות. האלימות, בסופו של דבר, היא כל מה שאיירון מן מביא לסיפור, למרות היותו מבריק, כי הבעיה שמוצגת לפניו לא מנוסחת בשום צורה אחרת. אלימות לשם אלימות.

רוברט דאוני ג'וניור הוא שחקן מדהים, ותענוג לראות אותו עובד בסרט, במיוחד מול שחקנים מדהימים אחרים כמו גיא פירס ובן קינגסלי. עם החומר הנכון, הוא היה יכול לשחק בצורה מבריקה בסרט שמפרק את דמותו של הגאון הבודד, שמתמודד עם בעיות של PTSD ומערכות יחסים לא שיוויוניות. הוא היה יכול להראות לנו אדם שהכסף שלו והשכל שלו מאפשרים לו לעשות הכול, ולא בטוח מה המשמעות של "הכול" ואיך אפשר לחיות בבטחון כאשר אתה אוהב מישהי ומפחד לאבד אותה. אבל את כל הבעיות הללו, כל התוכן הערכי הזה, נזרק מהחלון, כי מה שרוצים ב-Marvel להראות זה רובוט CGI אחד מרביץ נורא נורא חזק לרובוט CGI אחר, וזה מעניין מבחינה טכנית לדקה וחצי, ואז נהיה מאוד מייגע. זה מאכזב במיוחד אחרי אמצע הסרט, שהכתיבה עוברת שינוי חד, ופתאום כל הדמויות, ובמיוחד דמויות המשנה, הופכות להיות שנונות, סצנות האקשן הופכות להיות מהנות, ומתחיל משחק שבו בכל סצנה אני מצליח לנחש מאיזה סרט של ברוס ו'יליס היא נגנבה (סדרת "מת לחיות" מופיעה הרבה, אבל יש אפילו shout-out לאלמנט החמישי!) נראה שבנקודה הזו, שיין בלק, שביים את הסרט הזה, נזכר שהוא גם האדם שביים וכתב את Kiss Kiss Bang Bang, שהוא סרט מבריק ומשעשע שיש בו קצת אלימות, אבל בעיקר הרבה שכל. 

הסרט הזה נגמר (אחרי הסצנה ההכרחית שבסוף הכתוביות) בהבטחה Iron Man will return. אז יהיה "הנוקמים 2", ויהיה "איירון מן 4", ויש בזה משהו מעניין שחברת תוכן והפצה מתחילה להתייחס למדיום הקולנוע כמו למדיום הטלוויזיה ומייצרת סרטים שהם אפקטיבית פרקים בסדרה. אבל בנוסף לעניין, הייתי שמח גם ליהנות מהסרטים הללו, ובכל הסרטים האחרונים מהסדרה זה נהיה יותר ויותר קשה. אני לא מאמין שהבעיה הזו תפתר עד ש-Marvel ישחררו את האחיזה שלהם ויתנו לאנשי הקולנוע לעשות מה שהם יודעים לעשות הרבה יותר טוב מהם: לעשות קולנוע. 

Grab This Widget

0 comments:

הוסף רשומת תגובה