יום שלישי, 26 בנובמבר 2013

זיפים, אמצע הדרך

אתמול בערב אמרתי לבת-זוג[1] "מחר אני צריך לפרסם פוסט אמצע."

"אמצע של מה?"

"של זיפים; אני צריך לדווח איך היה להתגלח ב-ProGlide של Gilette."

"כמה פעמים התגלחת בו?"

"ארבע; האישה באירוע אמרה שהוא אמור להחזיק מעמד 18 גילוחים."

"18!?!" היא מזדעקת. אני מופתע; 18 זה לא מעט, לא? "אם אתה מתגלח כל יום זה סכין בחודש!" 

אני סופר סכינים בראש. "שלושה סכינים בחודשיים."

"כמה עולה סכין?" 

משיכת כתפיים "100 שקל? אין לי מושג." 

זה לא מרגיע אותה "אני משתמשת בסכינים שלי עד שהם מחלידים; והם ממש לא יקרים."

אני מנסה להסביר שגברים מתגלחים יותר, אז הסכינים שלהם טובים יותר, אז... רגע. זה אומר שהם אמורים להחזיק יותר זמן, לא? אז אני מבין מה התשובה

"זה לא שאחרי 18 גילוחים הסכין לא תגלח יותר. זה סכין פלדה. זה שיער. השיער ירד, בלי בעיה. אבל זה מרגיש אחרת. בארבעה, חמישה גילוחים ראשונים, זה מחליק על העור, כמו חמאה. אחר כך, אתה מרגיש את הסכין, מושך, מגרד. אז אחרי כמה זמן, אתה יודע, אם תפתח סכין חדש, הגילוח יהיה חלק ונעים עוד פעם. אז אתה פותח סכין חדש וזורק את הקודם לפח."

זה לא הם. זה אנחנו.



בתחילת המסע של פרויקט זיפים, התרגשתי, גם מהחזרה לכתוב בבלוג, אבל בעיקר מהנושא. חשבתי שאני אהנה לבחון את השעירות של העולם סביבי. הבל החן. שקר היופי. לא משנה כמה העמקתי בנושא, הוא לא חדר את פני השטח. שיער פנים זה לא דבר אמיתי; זו מסיכה

ניק אופרמן, שעשה קריירה מלהיות גבר מרשים עם שפם, כתב בספר שלו, "Paddle Your Own Canoe" כיצד שחקן, שצריך לשנות את שיער הפנים שלו מקבל יחס שונה בהתאם:
"As a character actor blessed with a thick head of hair and a thicker thicket of bracken upon my face, neck, and lip, I have enjoyed excessively utilizing these accessories in every possible permutation I could muster. I have done a Mr. T's majestic hairdo in both brown and platinum white. I often shave my head bald. I have exploited my whiskers for beards, goatees, Vandykes, muttonchops, and of course, all manner of moustaches. 
It's been fascinating over the years to study how I am perceived differently by strangers depending upon my current hair/whisker style...people tend to look at you and judge your differently based upon the cover of the book."
הקריאה לשיפוט היא דו-כיוונית: אנשים שופטים אותנו לפי שיער הפנים, בוודאי, אבל אנחנו גם מסמלים בעזרתו מה שאנחנו רוצים להגיד, וקצר יותר להגיד בעזרת הזיפים. בסוף הסרט "סוף העולם", הדמות הלא אחראית, שאי אפשר לסמוך עליה, היחידה שמסתובבת כל הסרט לא מגולחת, מדגימה את השינוי שהיא עוברת בסוף הסרט; איך? בכך שהיא מגולחת למשעי, כמובן. שיער הפנים נמצא בלימבו הזה, שבין הגבר המסודר, האחראי, ובין הגבר שאינו גבר, שסירס את עצמו לדרישת החברה.



אני לא מצליח להשתחרר מהמשא המלווה אותי מן ההתחלה של המסע הזה: שההתעסקות בשיער הפנים, כמשהו חשוב, משהו משמעותי, למרות שהיא נכונה ומוכיחה את עצמה, מעוותת משהו מסביבי. אני לא רוצה לתת חשיבות לשטח הפנים. אני מעדיף שאחרים לא יתנו לו חשיבות, גם הם. 

אני מביט במראה לפני הגילוח. יש לי זיפים על הפנים. אבל זה לא מרגיש שהם אומרים משהו עליי. זה רק מרגיש שהם מסתירים לי את הפנים. 



פוסט זה הוא חלק מן הסדרה "זיפים". אפשר ללחוץ על הקישור, ואפשר גם לקפוץ לפוסט הראשון שמסביר את כל העניין. בנוסף, אשמח מאוד אם תוכלו לבקר בעמוד של הנה בלוג בפייסבוק, ללחוץ Like וגם לקרוא הגיגים שלא הופכים לפוסט שלם, וכמובן, לשתף ולהרחיב את מעגל הקוראים. תודה!

1 - זו המלצה גלויה על צלם: הדר רייזמן!

Grab This Widget

0 comments:

הוסף רשומת תגובה