יום שלישי, 11 בפברואר 2014

להיות צ'יינה מיאויל

זה פוסט ראשון בסדרה חדשה על משחקי תפקידים בעולמות ווירטואליים. זה גם וידוי, על זה שלפני כמה שנים עשיתי משהו שלא בסדר, שעיצב את הגישה שלי לאיך כותבים וקוראים ב-Facebook: ביליתי כמה חודשים בניהול פרופיל מזויף של צ'יינה מיאויל[1].




לפני חודשיים שלחה לי מייל הרוזנת, והרוזנת הציעה לי שוחד כתיבה: אני אכתוב, היא תצייר. הרוזנת מציירת הרבה יותר טוב מאשר אני כותב, לכן זה היה שווה עבורי (ובעצם לא ממש שוחד), אבל הנושא שאני בחרתי, משחקי תפקידים בעולמות ווירטואליים, תקע אותי. 

הראש שלי היה בלימודים ועבודה, הנחישות שבה ממשלת הרשע של נתניהו מובילה אותנו אלי תהום מילאה אותי ייאוש, והכתיבה נראתה עיסוק לא חשוב שאין לו זמן. מה התועלת בכתיבה של משחקי תפקידים, עיסוק נאצל ככל שיהיה, כאשר האדמה בוערת? במקרה, דווקא היום הגיעה התשובה לשאלה הזו. בחור חביב מאוד כתב לי[2], בתגובה למשהו אחר לגמרי, הגנה מרגשת על מקומה של אמנות בעולם:
האומנות, ורק האומנות... היא שיכולה לחולל לדעתי שינוי תרבותי עמוק בחברה שלנו. רק האומנות יכולה לחולל, לתעד ולהציף מן העבר, את שיחה וההתעסקות בתכנים ערכיים בחברה ובאתוסים שלה. אומנם זה לא מיידי כמו אלה לפרצוף, אומנם האומנות בארץ ובעולם כרגע נמצאת במשבר חסר תקדים של קונספטואליות ופוסט מודרנה שלא מאפשרת כמעט שום שיחה והתפתחות כיוון שאין עוד דימויים משותפים לגעת בהם... אך בכול זאת, משם תבוא הטלטלה, ורק משם היא תתחפר מספיק עמוק בנפש בכדי ששינוי בתשתית החברה יוכל לקרות. אני פשוט לא רואה שום דרך אחרת בה זה יהיה עמוק מספיק.
אני מסכים איתו; גם כאשר המצב גרוע ומייאש, אנחנו עדיין צריכים לעסוק באמנות. לכן, אולי זה הולם שהפוסט הראשון לגבי הווירטואליה הזו, יעסוק באמן שהוא גם אקטיביסט פוליטי שמחרים את ישראל.



פעם לפני שנים רבות שיחקתי משחק מחשב דרך Facebook, משחק שבו מגדלים גידולים ווירטואליים בחווה ווירטואלית. חלק מאוד חשוב מהמשחק היה "עזרה" שקיבלת מאנשים ברשימת ה"חברים" שלך באתר. אותם "חברים" היו אמורים לשחק באותו משחק גם, ודרך המשחק, לשלוח לך מתנות ובונוסים, ואתה היית שולח להם בחזרה. כמו וירוס שמחפש להדביק עוד ועוד מארחים, המטרה היא די ברורה: אתה מגייס את החברים שלך שיעזרו לך במשחק, הם בתורם מגייסים חברים שלהם, ובמהרה, המשחק "מדביק" עשרות מיליוני משתמשים.

אישית, לא רציתי למלא את זרם העדכונים של החברים שלי בתחנונים לתרסיס הדברה או זרעי תותים, ולכן החלטתי לפתוח פרופילים מזויפים, שמאחוריהם לא יהיה אף אדם, שאותם אצרף לרשימת החברים שלי, שדרכם אשחק במשחק, וכך אעזור לעצמי. אף אחד לא צריך לבזבז זמן על המשחק שלי חוץ ממני.

כאן אנחנו מגיעים לצומת הראשון שבו משחקי תפקידים פוגשים את השימוש שלי ב-Facebook. כדי לפתוח פרופיל, כל מה שאתה צריך הוא כתובת דוא"ל ייחודית, שלא מוצמד לה כבר פרופיל אחר. הפרופיל יכול להיות חף מכל מידע מזהה או שימושי. אבל ברגע שראיתי את כל השדות הריקים הללו, השם ושם המשפחה, היכן למדת, היכן אתה עובד, הרגשתי צורך לענות על השאלות הללו. לא יכולתי לסבול את המלבן האפרפר בוהה בי, ללא פרצוף. לכן החלטתי לכתוב דמויות. חשבתי שזה יהיה פשוט, ואפילו כיף, אבל אחרי שני אנשים מזויפים, כולל מקום לידה, היכן הם סיימו תואר ראשון ואיפה הם עבדו, באר ההשראה ייבשה; ואני רציתי עוד פרופילים.

בדיוק באותו הזמן קראתי את הספר Un Lun Dun. העלילה של הספר לא רלוונטית לסיפור, אבל חשבתי על זה שהשאלת הזהות של הסופר יכולה לחסוך לי הרבה עבודה. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאני כותב דמות על בסיס אנשים אמיתיים או אישויות היסטוריות, ולא ראיתי בזה שום בעיה. המטרה שלי לא הייתה להתחזות לצ'יינה. המטרה שלי הייתה רק לגדל תותים, ולטובת זה, רציתי לגלם דמות שתעזור לי לגדל תותים. אז פתחתי פרופיל, מילאתי אותו בפרטים של צ'יינה שהוצאתי מדף הו'יקיפדיה שלו, וחזרתי לשחק.

עבר יום, ואחרי יום, צ'יינה קיבל הצעת חברות.

זו הייתה חוויה מעניינת. האיש שהציע חברות לצ'יינה לא היה מישהו שצ'יינה מכיר. הוא היה מישהו שכמוני, קרא את הספרים של צ'יינה ומאוד נהנה מהם. הצעת החברות לא הייתה יותר מאשר הבעת חיבה ווירטואלית, או לפחות כך אני מניח. לא היה שום דבר בפרופיל של צ'יינה מלבד מידע שאפשר למצוא בו'יקיפדיה; לא כתבתי בשמו עדכונים, לא שיתפתי קישורים או עשיתי Like לתמונות. תהיתי אם אני צריך לאשר את החברות או לא, ובכנות, לא הצלחתי לחשוב על אף סיבה אחת טובה למה לא לאשר את החברות. מה יכול להיות הנזק?

כנראה שיש אנשים שכאשר סופר שהם אוהבים ומעריכים מאשר את החברות שלהם, הם מתרגשים לגבי העובדה הזו, ומספרים עליה לחברים שלהם. כמו כן, העובדה שנהיית חבר של מישהו מופיעה בזרם העדכונים שלך, ואולי יש לך חברים שגם קראו את הספרים של אותו מישהו וגם רוצים להציע לו חברות. במהרה, הפרופיל של צ'יינה מיאויל היה מקבל כ-2-3 הצעות חברות ביום, ובגלל שלא רציתי להפלות את כל האנשים החדשים הללו ביחס לאותו חבר ראשון, גם אותם אישרתי.

זה לא הסתיים בהצעות חברות: אנשים כתבו על הקיר של צ'יינה תודות נרגשות על כך שאישרתי את הצעת החברות שלהם. הם שלחו הודעות אישיות, כותבים כמה הם אוהבים את הספרים ומעריכים את העבודה שלו. אז עניתי, כמעט תמיד באותו הנוסח: Thank you very much. That's very nice of you. You're very kind. גילמתי את הדמות. לא חשבתי לעצמי שאני מדבר "בשם" צ'יינה, כי לא חשבתי שאני אומר משהו שצ'יינה היה אומר. חשבתי שאני אומר משהו שכל אחד היה אומר, אם היו נותנים לו מחמאה.

אף שהתחלתי מרצון כנה להיות חוואי וירטואלי מצליח, בנקודה הזו בזמן, החזקתי זהות מזויפת של אדם אמיתי ב-Facebook מול כ-300 אנשים זרים שאף אחד מהם לא הכרתי. לא הרגשתי שקיבלתי החלטה להופיע מול כל כך הרבה אנשים, אבל במובן מסוים, הרגשתי שאני נותן להם משהו. כל מי שרצה להיות חבר של צ'יינה ב-Facebook, עכשיו יכול היה לעשות זאת, ועד כמה שהאקט הטכני הזה ריק או מלא בתוכן, הוא היה זמין עבורו.

כמובן, עבור אנשים מסוימים, האקט הזה יכול להיות מלא בהרבה מאוד תוכן, והאנשים הללו הם האנשים שמכירים את צ'יינה באמת[3]. האדם הראשון שהציע לצ'יינה חברות ב-Facebook היה קורא אקראי, ולאורך התקופה הזו, הפיזור היה אקראי למדי. אבל, כמו במשחק שש דרגות של הפרדה מקווין בייקון, בסופו של דבר, מישהו שהציע חברות לצ'יינה היה חבר של מישהו שהציע חברות לצ'יינה שהיה חבר של מישהי שבאמת מכירה את צ'יינה. והיא שלחה לי הודעה ואמרה, אני לא מבינה מה הולך פה, כי צ'יינה אמר שהוא שונא את Facebook ואין לו פרופיל. זו כנראה האמת לאמיתה, אמרתי לעצמי, זה באמת לא הפרופיל של צ'יינה, ובמקום לענות עם האמת או לשקר ולתחזק איזו אשליה, בחרתי שלא להגיב.

דרך חבריו, צ'יינה למד על קיומו של פרופיל מוזר תחת שמו, עם פרטיו האישיים, לקח את זה קשה, ודרש מהחברה להסיר את הפרופיל. אחרי ש-Facebook לא ענו לבקשות חוזרות ונשנות שלו, פרסם את העניין באינטרנט במכתב אינטנסיבי למדי, והפרופיל נמחק. וזו סופה של האנקדוטה. עד היום, רק בן אדם אחד מלבדי ידע שניהלתי פרופיל מזויף של צ'יינה מיאויל. עכשיו גם האינטרנט יודעת.



לרוב, כתיבה על משחק תפקידים מתרכזת בשני גורמים מרכזיים: גילום דמויות, והמשחקיות של הפעילות. חלק נכבד מהזמן המוקדש לדיון על תיאוריה של משחקי תפקידים או איך עושים משחקי תפקידים בצורה טובה, נוגע לאיך מגלמים את הדמות היטב, ואיך מצליחים במשחק. אבל הנקודה שבה משחק תפקידים מתחיל לא קשורה לחוקים ולמסגרת שהופכים אותו למשחק או לדמויות שדרכן אנחנו פועלים במשחק, אלא למרחב המדומיין המשותף. כאשר קבוצה של אנשים מסכימה לדמיין את אותו הדבר, באופן משותף, משחק תפקידים יכול להתחיל, ואם מסיבה כלשהי המרחב הזה מתפרק, אם השיתוף מפסיק, המשחק נגמר.

למשך כמה חודשים, תוך מעורבות מועטה מאוד שלי ובעיקר טכנית, קבוצה של יותר מ-300 אנשים דמיינו את אותו הדבר, במשותף. כולם דמיינו שהם חברים של צ'יינה ב-Facebook, וכולם דמיינו שגם כל האנשים שהם רואים ברשימה חברים של צ'יינה ב-Facebook. העובדה הדמיונית הזו לא השפיעה על חייהם: הם לא דיברו עם צ'יינה, לא עשו איתו תוכניות, לא השיגו ממנו דברים. לולא זה היה קורה, חייהם היו נראים בדיוק אותו הדבר, ללא פריט אחד שהיה לא נכון. 

כמובן, שתי הפסקות הללו מדלגות על נושא "ההסכמה". אף אחד מהאנשים הללו לא הסכים להשתתף במשחק שבו מישהו שהם לא מכירים מעמיד פנים שהוא צ'יינה מיאויל. או שאולי כן? יחד עם דברים אחרים, החוויה הזו שכנעה אותי שמה שנכתב ב-Facebook איננו אמיתי מעבר לעובדת היותו כתוב באתר. עבור האנשים הללו הפרופיל הזה ייצג אדם אמיתי; עבור צ'יינה, הוא ייצג מניעים נסתרים, שליליים, מישהו שרוצה להרוויח מהפרסום שלו, מהעבודה הקשה שלו. עבורי, זה היה משלוח זרעי תותים שלא הייתי צריך להציק למישהו אחר בשבילו, אבל חשוב מזה, זה לא היה אמיתי. כמו שידעתי שאני לא מגדל תותים אמיתיים, כמו שאני יודע שהאנשים תחת הכותרת Friends אינם בהכרח חברים שלי וחלקם אפילו לא מכירים אותי ולא פגשו אותי מעולם, כך ידעתי שהפרופיל אותו אני מתחזק איננו אמיתי, ובמובן מסוים, גם הפרופיל שנמצא תחת השם Itai Assaf Greif איננו אמיתי. הוא אולי מכיל כמה עובדות ביוגרפיות נכונות ואמיתיות לגבי, אבל זה לא מה שהופך אותו לאמיתי. אם הבחירה שלי לחשוף מעצמי היא מה שהופכת אותו לאמיתי, ואני בוחר שלא לעשות זאת, אז כל האנשים שחברים שלי בפייסבוק משתתפים במשחק תפקידים: הם מסכימים להיחשף לדמות הזו, לבוא איתה באינטראקציה, ולקחת אותה בערבון מוגבל. Facebook מטשטשת את ההסכמה הזו, והיא לא מופיעה בשום מקום גלוי, אבל היא שם. כאשר אנחנו כותבים ב-Facebook, אנחנו מבצעים אקט יצירתי, גילום דמות, הופעה מול קהל, וכאשר אנחנו מקבלים את התוכן הזה כמייצג משהו, אנחנו מסכימים, למשך זמן מה, לדמיין שאנחנו פוגשים אנשים אמיתיים.



1 - מסיבות תמימות לחלוטין, כמו שהמשך הפוסט יצדיק.[]
2 - בחור חביב שבמקרה או לא במקרה, אני מכיר דרך משחקי תפקידים.[]
3 - וכנראה שגם עבור צ'יינה, אם כי מהכיוון ההפוך.[]

Grab This Widget

1 comments:

Standback אמר/ה...

...really? That was you? Whoa.

הוסף רשומת תגובה