יום שלישי, 16 בספטמבר 2014

איך השמאל מאמץ את סיפוח השטחים

עיתונאי בולט ורעשן בשמאל קורא להפסיק להיאבק למען "תהליך השלום" ובמקום זאת להיאבק למען "זכויות אזרח" לפלשתינים בעיו"ש. אם הקריאה שלו תצליח זו תהיה התחלה של זרם פוליטי חדש: השמאל ההתיישבותי, שדה-פקטו מאמץ את ההתנחלויות ומכיר בסיפוח השטחים לישראל. 

לפני כמה שנים הלכתי במצעד הגאווה בירושלים עם חבר וסיפרתי לו על פוסט שקראתי, שמבקר שמרנים שמחוקקים נגד נישואים חד-מיניים כאשר "ברור להם שהחוקים הללו יחזיקו מעמד עשר, עשרים שנה מקסימום", וכיצד חוקים כאלו הם אקט עוין ומרושע. הכיוון ברור, אמרתי, וזה מובן מאליו שהולכים להיות נישואים חד מיניים חוקיים; אז למה הם סתם נאבקים בזה? הוא הסתכל עליי ואמר "אתה יודע, אני בטוח שלפני 15 שנה זה מה שחשבו על הסכם שלום ופינוי השטחים."

נאלמתי דום, משום שרבע שעה קודם דיברתי בייאוש על מותו של תהליך השלום וכיצד אין סיכוי שאי פעם נפנה את השטחים. עצרתי ושאלתי את עצמי: מה קרה בדרך? איך הגעתי מתחושה שחייבים לפנות התנחלויות לאמירה שצריך לקבל אותן כעובדה מוגמרת? בימי רבין ואחריו "השלום" היה על שפתי כולם, אפילו ביבי ניהל מו"מ עם הפלשתינים ונתן להם את חברון; משם הגענו למצב שבו לבני מנהלת מו"מ לשם עצמו, בלי מנדט או מטרה, ואחר כך אנחנו מפציצים את עזה במשך חודש רק כדי לקבל "שקט", שזה כידוע לא אומר כלום ותלוי אך ורק בהאם Ynet מדווח על נפילות או לא. אף אחד לא מתכוון לחזור למו"מ ואף אחד לא מדבר על שלום. הנה; אפילו נועם שיזף כבר ויתר עליו. 

השינוי הזה לא קרה מעצמו, ולא בוואקום; הוא התרחש בגלל שהמתנחלים נאבקו מאבק עקבי ועיקש, ולעתים נדמה שהם היו היחידים במערכה. בזמן שאנחנו דיברנו על שלום, הם הקימו עוד ועוד התנחלויות (ועידן לנדו מזכיר לנו שהעבודה תמיד הייתה תומכת גאה במפעל ההתנחלויות), הגדילו את היישובים הקיימים, והצליחו להביא להכרה ביישובים מעבר לקו הירוק כ"חלק מישראל" על-ידי המצאת מונחים כמו "התנחלויות מבודדות" כדי לתאר התנחלויות שהן... ובכן, לא חוקיות ומשוקצות בדיוק כמו אריאל, או על ידי הטיעון המרתיח "בכל מקרה בכל הסכם עתידי זה יישאר שלנו" (אלא שלעולם לא יהיה הסכם עתידי, וזה לא מצדיק את השוד, הגזל והמרמה שאתם מבצעים כרגע). 

המתנחלים פעלו להרחיב, להעמיק ולחזק את ההתיישבות ביהודה ושומרון, כי כך הם הצליחו לתעתע בציבור ולשכנע אותו שבעצם זה שלנו, בעצם זה מגיע לנו, ובעצם לעולם לא נתפנה משם. צריכים להיות ברורים במיוחד בהקשר הזה: קיומן של ההתנחלויות מונע התקדמות במו"מ; כל מו"מ שנעשה תוך כדי הרחבת ההתנחלויות (כמו המו"מ האחרון) נעשה בחוסר יושר ואין לו מטרה; וההתנחלויות פוגעות בצורה ישירה בבטחון שלנו ובבטחון של מי שגר שם. הן מחייבות את הצבא לעסוק באבטחה של יישובים בודדים, הן מבזבזות מיליארדים על כבישים עוקפים ותשתיות מיותרות, וכל התנחלות כזו מובילה לעוד מוקד חיכוך, עוד מקום שבו יהודים יכולים לתקוף פלשתינים, לעקור עצים, לשרוף בניינים ומכוניות, ולקבל הגנה והשתתפות של חיילי צה"ל במעשי הטרור שלהם. 

נועם שיזף, באופן ברור ומכוון, משתמש בביטוי "זכויות אזרח" כדי לתאר את מטרת המאבק שלו. בעוד שזכויות אדם הן פנימיות ומגיעות מתוקף היותי אדם, ועל המדינה לכבד אותן ולהיות אחראית למימושן, זכויות אזרח הן חיצוניות ומגיעות לי מתוקף היותי אזרח של המדינה שמעניקה אותן. שיזף מציע שזרם פוליטי בשמאל יאמץ את הפלשתינים כאזרחים. הוא מציע לתת להם זכות הצבעה, להישפט לפי החוק הישראלי בבית המשפט הישראלי, ליהנות מחופש תנועה ועיסוק. במילים אחרות, הוא מציע להסכים בפה מלא לסיפוח הזוחל של המתנחלים ולהפוך אותו לאג'נדה הפוליטית של מפלגות מרצ והעבודה.

זה לא המאבק שלנו. המאבק שלנו צריך להיות לפנות את ההתנחלויות. המאבק שלנו צריך להיות לסגור את המפעל, להפסיק את הגזל, להפסיק את הטרור היהודי, להפסיק לזרוק מיליארדים של שקלים ולשפוך דם לשווא (כן, גם של המתנחלים, שמתים על מזבח התיישבויות שלהם). אין שום הצדקה להתנחלויות, ואין שום עמדה פוליטית ישרה שתומכת בהם. 

זהו אינו מאבק חסר סיכוי. אם כבר, עלינו ללמוד מהצד השני; בנקודה שבה כל המדינה שרה "שיר לשלום" הם המשיכו להשיג תקציבים ולבנות בניינים. הם הפכו את ה-common sense לצד שלהם. הם גרמו לעיתונאים משמאל למשוך בכתפיהם ולהגיד "הפסדנו". עלינו להתחיל במאבק עקבי ועיקש לכיוון השני, עד שנצליח לחזור למקום שבו פתרון שתי מדינות לשני עמים נראה לעין, ובר השגה.



Grab This Widget

0 comments:

הוסף רשומת תגובה