יום חמישי, 26 בפברואר 2015

הפוליטיקה של פאודה

קרדיט צילום: אוהד רומנו
היוצרים של פאודה אמרו שזו לא סדרה פוליטית, שלא ברור מי הרעים ומי הטובים, וזו בכלל לא סדרה על הכיבוש; "הכול אישי". אני מאמין להם; אני מאמין להם שהם ניסו ליצור סדרת אקשן נוסחאתית סטרילית וצפויה, למכור אותה לארה"ב, לעשות שבע עונות ולהרוויח מיליונים. אני מאמין להם.

אבל הם עשו סדרה על מסתערבים בישראל, והפוליטיקה, היא נוטפת מכל פריים ופריים. זו רק שאלה איך אתה מסתכל על זה.

כבר בסצינה הראשונה בסדרה, כאשר יחידת מסתערבים חוטפת מבוקש ממסגד, אחת מחברי היחידה יורה לשומר של המסגד בראש והורגת אותו. זו יריה מהירה, כמעט אגבית, והמצלמה אפילו לא מתעכבת על גופתו מספיק זמן כדי שנוכל להרהר: האם היה צריך בכלל להרוג אותו? הוא מאבטח בכניסה למסגד. הוא לא טרוריסט; הנשק שלו אפילו לא שלוף. למה היה צריך לירות בו? 

מיד אחר כך אנחנו בחדר חקירות, שם חוקר שב"כ יושב עם המבוקש, אולי חבר בארגון טרור? שיודע פרט מידע חשוב על הברחת נשק כימי מסוכן. ההגדרה הקלאסית של "פצצה מתקתקת". מה עושה החוקר? הוא מדבר אל ליבו של המבוקש; אם תגלה לנו מה שאנחנו רוצים לדעת, בתך החולה תקבל כליה. בולשיט; כאשר השב"כ רוצה לדעת משהו שאתה יודע, אתה חוטף מכות, איומים באונס, מונעים ממך שינה - מה שצריך, העיקר שתדבר. אף אחד במערכת הבטחון לא דואג לכליות לילדות קטנות. זו פנטזיה; והפנטזיה רק מדגישה את האכזריות במציאות.

החלק הכי בוטה עבורי הייתה הסצינה שבה מפקד היחידה מתאר את המחבל המסוכן אותו הם רוצים לצוד:

"אני רוצה להזכיר במי מדובר; יש לאבו-אחמד דם על הידיים של 116 ישראלים... נשים, ילדים, זקנים; וחיילים."
כן, יוצרי הסדרה מאוד ברורים לגבי מי הם ומה תפקידם של הגברים בעולם של "פאודה" - הם כולם חיילים (וגם חלק מהנשים). 

מדקה לדקה, נהיה קל יותר לשקוע בתוך הפנטזיה ולנסות לשכוח שמדובר בסדרה שנשענת על מציאות אכזרית כדי להתקיים; סצינת המחסום והקלילות שבה חיילים צעירים גונבים טנדר על כל מרכולתו, פשוט כי צה"ל צריך אותו. כמו המאבטח במסגד, כך החתן הצעיר נורה בגבו, כי המסתערבים החליטו שהם צריכים לקחת כלה צעירה כבת ערובה. חייהם של כל הערבים בסדרה הזו זולים, ופשוט להיפטר מהם. בסדרה הזו יודעים, אף אחד לא הולך לשאול שאלות; להרוג ערבים מותר. 

ההתעקשות של הסדרה הזו להתעלם מהשאלות הפוליטיות ולנסות להתקיים במציאות סטרילית היא פריבילגיה; פריבילגיה של היוצרים, שנשענת על הפריבילגיה של הצופים. הצופים היהודים של הסדרה הזו יכולים לשכוח מהכיבוש, יכולים להתעלם מכך שחייהם של הפלשתינים אכן זולים, שההורגים בהם ללא סיבה אכן תמיד יתחמקו מעונש, שחיילים במחסום יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, ובמרתפי השב"כ החוקרים יכולים להתעלל ולענות, תמיד, תמיד מוגנים. לכן יש משהו מעליב בצפייה בסדרה הזו. משהו מעליב בכך שהיוצרים שלה יכולים לסמוך על הפריבילגיה הזו. 

חבל מאוד שעשו סדרה כזו; כולי תקווה שמתישהו, גם בטלוויזיה, גם בפריים-טיים, אפילו ב-Yes, יתחילו להראות את המציאות כפי שהיא באמת; לא את הפנטזיה.

Grab This Widget

0 comments:

הוסף רשומת תגובה