יום שני, 9 בפברואר 2015

Moneyball

יש סצינה, האחרונה לפני המונטאז' המרגש העוקב אחר סדרת הניצחונות שוברת השיאים של ה Oakland A's, שבה בראד פיט מתבלבל בשם של שחקן בייסבול.

כמו ברוב הסרט, רק הוא וג'ונה היל בחדר, מנסים לסחור בשחקנים ולהשיג לקבוצה שחקן מוצלח שיבטיח לה את הניצחון, פיט, בתפקיד בילי בין, מנהל הקבוצה, מדבר בטלפון ואומר את השם הלא נכון של השחקן. ג'ונה, בלי לשבור דמות, בצורה חלקה ורגועה, מתקן אותו, ולרגע פיט מרים אליו את המבט ואומר בטלפון "אתה רואה, אפילו אני לא זוכר איך קוראים לו."

המבט הזה, של פיט, עושה את הסצינה.

המבט שלו, עיניו פתוחות לרווחה, כנה וברור, זו הפעם הראשונה ששמתי לב לעיניים של הדמות, משום שהן כלכך שונות מהמבט הזה. לכל אורך הסרט, הן חפויות, תחת עפעפיים כבדים. ברגע שהתחלתי לשים לב לעיניים שלו, אי אפשר היה להפסיק להסתכל עליהן. לכל אורך הסרט אתה עוקב אחרי העיניים הללו עד שבסוף הסרט, הוא סוגר בצילום מקרוב על בילי, על הפנים שלו, ואז על העיניים שלו. כך מסתיים הסרט.

אני חושב שזו אחת הסיבות שהסרט הזה כל כך אהוב עליי, והסיבה העיקרית שהדמות הזו, של בילי בין, אהובה עליי ומדברת אליי: המבט החשוף, המשקל הכבד בעפעפיים, הכנות שנמצאת שם בכל תנועה, בכל מילה והברה, ובעיקר במבט - הוא אומר כל מה שהוא חושב, ולא יותר, הוא פועל לפי מה שהוא חושב שנכון, ולא פחות. העובדה שהוא הפסיד את משחק האליפות, לא משנה; העובדה שהוא לא מבין עד עוצמת ההשפעה שלו על הספורט, שהוא מבטל אותה כלא חשובה משום שלא זכה באליפות - אומרת לנו כל מה שצריך על הדמות הזו.

מישהו כבר הכביר במילים על תפקיד המבט בסרט הזה, ואני לא רואה סיבה להתעכב על זה יותר מדי. מספיק לי לעיניים האלו תשומת לב, כפי שהן משכו את תשומת הלב שלי.

Grab This Widget

0 comments:

הוסף רשומת תגובה