יום שני, 13 ביולי 2015

אל לנו לתת למדכאים לאמץ את שפת המדוכאים

משהו מעניין קורה בארה"ב: שמרנים, דתיים, ימניים, מאמצים בשתי ידיים את השפה, הדימויים, הקודים ההתנהגותיים של אוכלוסיות נרדפות, ומשתמשים ב"שפה של המדוכאים" כדי לנסות לשמר משהו שחשוב להם באמת: מרחב לבן, נקי ממהגרים ולהט"בים.

כך, קבוצה של צעירים קתוליים הפיקה סרטון שבו קבוצה של בחורים ובחורות צעירים, רהוטי דיבור ונאים, מיישרים מבט אל המצלמה, ומשתפים את תחושת הרדיפה שלהם על כך שהם מתביישים בדעות ההומופוביות שלהם; "אתה לא לבד" הם אומרים לצופה ההומופוב; "גם אנחנו כאלה." הסרטון מתכתב בכוונה תחילה עם סרטוני יציאה מהארון - כדי לייצר את אותה השוואה, ובתקווה את אותה הגנה. אם היום ההומופוב מתחבא בארון, אומר הסרטון, אז גם לו מגיע מרחב בטוח שבו הוא יכול לבטא את עצמו; ממש כמו לבן נוער להט"בי.

הפסיקה הגורפת בעד נישואים חד-מיניים שנתן בית המשפט העליון בארה"ב הייתה צעד חוקתי, כזה בעל ממד חברתי עוצמתי: הפסיקה הזו לא הייתה מתקיימת לולא דעת הקהל בארה"ב הייתה נעה לכיוון הזה, וללא צעדים קודמים באותו הכיוון (במיוחד ביטול DOMA ו"אל תשאל, אל תספר", המדיניות נגד שירות להט"בים בצבא ארה"ב). הפסיקה הזו הגיעה בשיאו של תהליך חברתי שקידם לא רק זכויות להט"ביות אלא גם נראות להט"בית: משנה לשנה, מספר הדמויות הלהט"ביות בתרבות הפופולריות האמריקאית הולך וגובר, ואפילו הבי"ת והטי"ת מתחילים לקבל ייצוג, אחרי שנים שבהם להט"ב היה כמעט מילה נרדפת לגבר הומוסקסואל לבן. בזה אחר זה, החלו לצאת מהארון דמויות בולטות (יותר או פחות) בזירות שהיו עד כה לסטרייטים בלבד: הראפר הראשון, ספורטאים מקצועיים, אפילו דמות סרט לילדים! עוד לא הגענו לארץ המובטחת, שבה להיות להט"ב זה נורמלי, אבל אנחנו בדרך.

לייצוג של להט"בים בתרבות הפופולרית יש השפעה ישירה על הבחירה של בני נוער לצאת מהארון ולהזדהות ככאלו; מחקרים מראים שבני נוער יוצאים מהארון יותר ויותר מוקדם, וזה מגיע בין השאר בגלל היכרות מוקדמת יותר עם המושגים הנדרשים כדי לגבש זהות. סביר מאוד להניח שגם בעבר, אותו מספר של אנשים הרגישו משיכה לבני מינם או ליותר ממגדר אחד בעת ההתבגרות המינית שלהם; אבל בהעדר דוגמאות מסביבתם, ספק מאוד גדול שיכלו להגיע להחלטה לגבי הזהות המינית שלהם לפני גיל מבוגר. כך נוצרת משוואה ברורה: ככל שהיכרות עם זהויות להט"ביות תהיה רחבה יותר, כך יותר בני נוער שהנטייה המינית שלהם איננה הטרוסקסואלית יוכלו לבחור להזדהות כלא-הטרוסקסואלים. על בסיס המשוואה הזו, קל יותר להבין את רצונם של שמרנים, דתיים, ימנים: הם רוצים למנוע מהילדים שלהם להכיר דמויות להט"ביות, כי הם רוצים לצמצם את אלו שמזדהים ככאלו. 

בכתבה רחבה על התמודדות של שמרנים דתיים עם הפסיקה בעד נישואים גאים ניכר שעבורם, המאבק הבא מתואר במונחים של "חופש הפולחן"; מבחינתם, להכריח בעל עסק דתי להשתתף בחתונה גאה זה לפגוע באמונות הדתיות הכנות שלו. כל פעם שהחזק והמדכא מבקש מהמדוכא להתחשב ברגשותיו ולהיות עדין, אנחנו צריכים לחשוד, והפעם זה לא שונה. צריך להיות ברור שהם לא מבקשים חיים חופשיים מפחד ואלימות עבור כולם; הם מבקשים זאת עבור עצמם, ומרגישים את הכוחות החברתיים נוטים נגד ההומופוביה שלהם. הם רוצים את החופש להמשיך להפיץ תעמולה שקרית נגד להט"בים, להמשיך למחוק להט"בים מהתרבות הפופולרית, ולהמשיך לעודד בושה ושנאה עצמית בקרב בניהם ובנותיהם שאינם סטרייטים.

אסור לנו לפול למלכודת הרלטיביסטית הזו, ולראות כל שפה של דיכוי כאילו היא מצביעה על דיכוי אמיתי. לגרום להומופובים להתבייש בהומופוביה שלהם זה לעודד רווחה וחופש, בעוד שלאפשר הסתה לשנאה זה לקדם חיים של פחד ואלימות עבור רבים מאיתנו. חשוב לראות את המאבק הזה בארה"ב, ולראות כיצד הוא מתפתח, כי כמו מאבקים אחרים, גם הוא יגיע אלינו, ולזכור, שכאשר שמרנים, דתיים, ימנים בישראל משתמשים בשפה של המדוכאים, הם עושים זאת תמיד רק כדי לתת לעצמם את החופש לקדם שנאה ודיכוי לאחרים.

Grab This Widget

0 comments:

הוסף רשומת תגובה