יום חמישי, 9 בנובמבר 2017

אני לא שונא את קווין ספייסי עכשיו

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

בהתחלה לא האמנתי לחדשות. חשבתי שמדובר בקמפיין פרסום ויראלי ל"בית הקלפים", או טעות; הונאה; בדיחה. אבל לא; קווין ספייסי הואשם בתקיפה מינית של נער בן 14, ובחר להתנצל, ובדרך גם לצאת מהארון. מאז האשמות אחרות צצו, ונראה שאם נשארה לו קריירה, היא בטוח לא תשאר אותו הדבר.

קווין ספייסי הוא אחד משחקני הקולנוע האהובים עליי; אני מעריץ אותו. אהבתי אותו מאז שראיתי אותו לראשונה ב"חשוד המיידי", שהוא בעיניי סרט מושלם; אני צופה בו מפעם לפעם עוד פעם, וממש לא אכפת לי שאני כבר מכיר את הסוף בע"פ. אין כמעט אף סרט אחר שנותן לי את תחושת השלמות כמו שהסרט הזה נותן, מן המשחק דרך העריכה, הסיפור, האקשן - וקווין ספייסי הוא חלק גדול מזה. אני מחזיק את ההנאה השלמה מהסרט הזה בתוכי מאז שראיתי אותו לראשונה לפני בערך 20 שנה.

אני מודה שכאשר קראתי את החדשות, בד בבד עם המחשבה "רגע, קווין ספייסי יצא מהארון? מה?!" עלתה בי גם המחשבה "אז אני אמור לשנוא את "החשוד המיידי" עכשיו? מה הנוהל לגבי זה?" עברו שבועיים, ואף שמאז עלו האשמות נוספות וכנראה שספייסי אכן היה סוג של טורף שרדף אחר בחורים צעירים[1], הרגש הראשוני לא השתנה. אני לא שונא את קווין ספייסי עכשיו. הוא עדיין אחד משחקני הקולנוע האהובים עליי.

אני אבהיר: אני לא חושב שיש בעיה עם כך שספייסי הופך להיות, בלי שום סוג של משפט או הליך משפטי, ל pariah שלא יכול למצוא עבודה. אין לי בעיה שביטלו את סדרת הטלוויזיה שלו, אני לא טוען שום סוג של טענת "חף מפשע עד שהוכחה אשמתו"; אני לא ממש טוען שום דבר. אני חושב שהתגובה לסיפורים מהסוג הזה, כמו ההוצאה של הארווי ויינשטיין מן האקדמיה, היא סוג של תיקון; היא תגובה שתהפוך גברים לזהירים יותר, ואני מקווה, מקומות עבודה למקומות בטוחים יותר עבור נשים. העמיתים לעבודה של ספייסי ושל ויינשטיין ידעו על המנהגים שלהם, ושתקו; גם הגברים, וגם הנשים. שווא לקרוא את הכתבה בקישור; השחקנית והבמאית שרה פולי מתארת את הפגישה שלה עם הארווי ויינשטיין, גם את הטבע הטורפני שלו, אבל גם את התגובה של הנשים מסביב: לשתוק, ולנסות להגן אחת על השנייה. זו אותה שתיקה כמו של הגברים שמביטים הצידה במבוכה כאשר טרי קרוז מספר על ההטרדה שעבר. אני חושב שהתגובה החריפה היא חיובית, כי היא לאורך זמן תחליף את השתיקה הזו. אני לא חושב שאנשים נולדים טורפים כמו ויינשטיין או ספייסי, אלא לומדים להיות כאלו. הם משיגים כוח, הכוח מגן עליהם, הסביבה שותקת, וההתנהגות שלהם מחריפה. אם בפעם הראשונה ששחקן כלשהו היה מתנהג בצורה לא הולמת היו מזכירים לו שהתלונות הרגו את הקריירה של ספייסי, אז זה לא היה מתפתח לעשרות שנים של התנהגות טורפנית. לכן, אין לי בעיה עם מה שקורה לספייסי וויינשטיין.

במקום, אני מדבר על הפוסט של יאיר רווה, שמתאר כיצד המפיקים והבמאי של "כל הכסף שבעולם", סרט שכבר סיימו, מוחקים את קווין ספייסי מהסרט ומחליפים אותו בשחקן אחר. האם זה מה שאנחנו אמורים לעשות? לעבור אחורה על כל הסרטים של ספייסי ובכולם להחליף אותו בשחקן אחר? התגובה הזו לא מוגבלת לקווין ספייסי, כמובן; מה לגבי פרקים של "משפחת קוסבי"? מה לגבי "המטריקס" או "להרוג את ביל"? איך אנחנו יכולים להמשיך ליהנות מפירות העץ המורעל? והאם זה מוגבל רק להאשמות בהתקפה מינית, או שהאם אסור לנו ליהנות מהסרט "פריס ביולר" כי מת'יו ברודריק פעם הרג אימא ובת?

משהו במחיקה התרבותית-אמנותית הזו מרגיש מוגזם; לא מנקודת מבט של איזה עוול שנעשה לספייסי, כי הוא הביא את זה על עצמו, אלא מעוול שנעשה לנו. אנחנו מאבדים משהו; ספייסי (כנראה) כבר קיבל משכורת על הסרט הזה, הוא לא יאבד כלום. אף אחד לא יאבד כלום אם אסור יהיה לצפות ב"חשוד המיידי" בגלל שספייסי התקיף נער בן 14 - אבל הקהל יאבד משהו; הקהל יאבד גישה לסרט מושלם. יש, בוודאי, ערך כלשהו גם לזה. אבל האם זה מספיק חשוב?

אין לי תשובה ישירה לשאלה הזו; אני יכול להעיד מה אני מרגיש (שאני עדיין אוהב את העבודה של קווין ספייסי), אבל לא אם אני חושב שזה ראוי להרגיש ככה. כמו ג'רוד קרמייקל, שבתכנית הטלוויזיה שלו מתאר את המשפחה שלו מתמודדת עם זה שביל קוסבי, עדיין גיבור תרבותי חשוב עבור שחורים באמריקה, כבר אינו בידור לגיטימי והם מרגישים אשמים ללכת לצפות בו בהופעה. למשפחה אין תשובה חד משמעית והם מחליטים לא להחרים אותו, אבל השורה האחרונה של הפרק היא ג'רוד אומר בעצב "ממש חבל על כל הנשים שנפגעו" - ואני מניח שאני בסנטימנט די דומה. 



1 - אבא שלי תמיד אמר, ביחס להאשמות בהטרדות או התקפות מיניות, שבתלונה הראשונה הוא ממתין, אבל אם יש תלונה שנייה, הוא יודע שיהיו עוד, ושהן נכונות. []

Grab This Widget

1 comments:

maya elijah אמר/ה...

שמי, מאיה אליהו אחרי 12 שנות נישואים, בעלי ואני רבנו בצורה כזו או אחרת עד שהוא עזב אותי לבסוף ועבר לקליפורניה כדי להיות עם אישה אחרת. הרגשתי שהחיים שלי נגמרו והילדים שלי חשבו שהם לעולם לא יראו את אביהם שוב. ניסיתי להיות חזקה רק כלפי הילדים, אבל לא הצלחתי לשלוט בכאב שייסר את ליבי, הלב שלי התמלא בצער ובכאבים כי באמת הייתי מאוהבת בבעלי. אני חושב עליו כל יום ולילה ותמיד הלוואי שהוא יחזור אליי, הייתי ממש מוטרד והייתי זקוק לעזרה, אז ביקשתי עזרה באינטרנט ונתקלתי באתר שמציע שד"ר אלאבה יוכל לעזור לשעבר שלו לחזור. אז הרגשתי שאני צריך לנסות את זה. פניתי אליו והוא אמר לי מה לעשות. עשיתי את זה ואז הוא עשה לי כישוף אהבה. 48 שעות לאחר מכן בעלי באמת התקשר אלי ואמר לי שהוא מאוד מתגעגע גם לילדים, כל כך מדהים!! אז, אז הוא חזר באותו יום, עם הרבה אהבה ושמחה, והתנצל על טעותו ועל הכאב שהוא גרם לי ולילדים. הנישואים שלנו היו חזקים יותר מבעבר, הכל הודות לד"ר אלאבה. הוא כל כך חזק והחלטתי לשתף את הסיפור שלי באינטרנט שד"ר אלאבה היה אשף אמיתי וחזק. אני תמיד אתפלל שהיא תחיה הרבה זמן לעזור לילדיה בשעת צרה, אם את כאן וצריכה בחזרה אקסית או שבעלך עבר לאישה אחרת, תפסיקי לבכות, צור קשר עם גלגל האיות העוצמתי הזה מיד. הנה כתובת הדוא"ל שלו ליצירת קשר בכתובת: {dralaba3000@gmail.com} או WhatsApp / viber אותו באמצעות איש הקשר שלו למטה +1(425) 477-2744 תודה לך ד"ר אלאבה.

הוסף רשומת תגובה