חדשות רעות לחובבי הסדרה שיר של אש וקרח

אם, כמוני, אתם מחבבים מאוד את סדרת הספרים של ג'ורג' מרטין, "שיר של אש וקרח" (או לפחות, מחבבים את רוב הספרים) אז יש לי חדשות רעות עבור כולנו: ייתכן שהספר השישי והשביעי ייכתבו על ידי מפיקי סדרת הטלוויזיה, יותר מאשר על ידי ג'ורג'.

כפי שציינו באתר התרבות Cracked, העונה החמישית מתחילה עוד חודשיים, ופירושו של דבר שבימים אלו ממש, מפיקי סדרת הטלוויזיה עובדת על העונה השישית: מתכננים קווי עלילה, מגייסים את השחקנים שיצטרכו, בונים תקציב, וכן הלאה. זאת אומרת, בימים אלו ממש - הם כותבים את העונה השישית.

לראשונה מאז שהתחילה סדרת הטלוויזיה, הם עוברים את הספרים, ובונים קווי עלילה באופן עצמאי לגמרי. נכון, המפיקים יודעים איך ג'ורג' מתכנן לסיים את הסדרה, אבל יש הבדל גדול בין המשפט "ג'ון, טיריון ודאנריז מכוונים את שלושת הדרקונים שלהם לנשוף אש ולהמיס את החומה לנצח" ובין מהלכי העלילה עצמם, מעשי הדמויות, והדיאלוגים.

גם כותבי Cracked, וגם כל מי שקרא את הספרים ולא רק ראה את הסדרה, יודעים שהסדרה סובלת מרדידות עקשנית ביחס לספרים, נפטרת מדמויות רבות ומקווי עלילה לשם הפשטות, ומעוותת חלק מהכוונות המקוריות של סדרת הספרים. עד כה, למי שסלד מהסדרה ונהנה מהספרים, לא הייתה בעיה. 

הבעיה מתחילה עכשיו. 

מכיוון שלג'ורג' מרטין אין שום כוונה להוציא את הספר השישי ב-2015, הלכה למעשה, הוא הולך לכתוב את הספר השישי כאשר העונה השישית כבר כתובה. כתיבת הספר השישי בצל עונה כתובה כבר פירושה שכל פעם שג'ורג' יהיה תקוע, יהיו חסרים לו רעיונות, הוא יתהה כיצד להתקדם, הוא לא יפנה רק לדמיונו הקודח, אלא תהיה לו מן המוכן קדרה מלאה רעיונות רדודים ומזוויעים לשאול מהם; רעיונות שהוא ממילא יכול לקחת, כי הם מבוססים על אותה ההתחלה. 

פירושו של דבר שהספר השישי עלול להיות רדוד ומזוויע וחסר הגיון בדיוק כמו סדרת הטלוויזיה. 

אם אתם חובבי סדרת הספרים, אלו חדשות רעות בהחלט. 

עולם אחר מזה שהגענו ממנו

בעת קריאת מאמר ביקורת שטחי על "שיר של אש וקרח" תהיתי לגבי משמעותה של מילה כלשהי^[1], כך שגוגל הוביל אותי למאמר מחריד שמבקר את המאמר הראשון, שם מצאתי את הפנינה הבאה: 

"Full disclaimer – I haven’t read any of the Song of Ice and Fire novels and I don’t plan to. I heard about them from a friend, Googled Martin’s name, and the picture on his Wikipedia page – a fat, elderly nerd – told me everything I needed to know. Fantasy is a completely garbage literary genre because it’s dominated by nerds, ignorant shut-ins who have no interest in having real lives (and by extension having something worthwhile to write about) or reading history and literature (and thus having something to base their stories on)."

זה שכנע אותי שגם אחרים רואים מה שרובין הוב גרמה לי להבין: שבעולם הספרות יש שתי גישות לכתיבה פנטזיה: ש פנטזיה גברית, ויש פנטזיה נשית, כאשר פנטזיה גברית עוסקת בפעולה הירואית בתוך עולם אחר, ופנטזיה נשית עוסקת בעולמן הרגשי של דמויות שמתמודדות עם סיטואציות פנטסטיות^[2]. "דמדומים", למשל, זו פנטזיה נשית, בגלל שאת הכותבת לא מעניינות המיתולוגיה או המטאפיזיקה שמאפשרות קיומם של ערפדים ואנשי-זאב; מעניין אותה היחס של בחורה ספציפית וערפד ספציפי למשיכה הפיזית ביניהם וליחסי מין לפני הנישואים. "דם אמיתי" היא פנטזיה גברית, כי היא מלאה במאבקי כוח ופוליטיקה של ערפדים והשפעה של קסם על איך מתנהלת עיר - עולמן הרגשי של דמויות נועד להרחיב את הסיפור, הוא לא המרכז שלו. 

במידה ותהיתם, אני לא חושב שסופרות כותבות רק פנטזיה נשית, או שקוראות אוהבות רק פנטזיה נשית; אני טוען שיש כאן שתי נקודות מבט לגבי ז'אנר הפנטזיה, ולכן יהיו קוראים שיהנו מנקודת מבט אחת ולא מהשניה^[3]. למשל, פגשנו פעם מישהי שטענה בתוקף שהיא לא קוראת פנטזיה אבל התשובה לשאלה מה הספר האהוב עליה הייתה "הארי פוטר". למראה הבעת הגיחוך שלי הסביר אורי "הארי פוטר זה לא פנטזיה, כי אין דרקונים על הכריכה".

זה מצביע על כך שעבור הרבה קוראות, ספרי פנטזיה נשית הם "לא באמת פנטזיה", גם אם יש בהם אלמנטים פנטסטיים במובהק. אכן, שני הספרים הראשונים של הארי פוטר (וכנראה שגם השלישי) הם פנטזיה נשית בצורה מובהקת, כי את רולינג לא מעניין לתאר עולם אחר, כמו שמעניין אותה לתאר את פליאתו של הארי אל מול החוויה המופלאה שהיא הוגוורטס. חוסר העניין הבולט שלה במטאפיזיקה וחוסר ההבנה שלה בעולמות אחרים, מוביל לכך שעד הספר החמישי מטות קסומים הופכים להיות אקדחי לייזר, ואף כי קוסמים רבים נולדים בעולם המודרני להורים רגילים, הם מתעקשים לגור בצריפי עץ, לא להכיר מחשבים או טלפונים, ולהשתמש במטבעות זהב לא נוחות כדי לשלם על דברים. הספר השביעי של הארי פוטר, שבו מבססים מיתולוגיה ברורה של עולם אחר ומככב בו גיבור פעיל שמנסה להשפיע על העולם הזה, הוא הספר הראשון מז'אנר הפנטזיה הגברית שרולינג מצליחה לכתוב^[4]. זה רק מגביר את הטרגדיה של שלושת הספרים שלפניו, שכנראה היו עובדים טוב יותר כתרגילים בסדנת כתיבה, או טיוטות שלא היו צריכות להתפרסם.

פנטזיה נשית שלא מרחיבה את עולמה הקסום מעבר לסיטואציה הפנטסטית הספציפית שבה נתקלות הדמויות, ומתעסקת רק בגילוי העצמי וההתבגרות של הגיבור, תמצא עצמה מקוטלגת לא כפנטזיה אלא כ"ספר למבוגרים צעירים", או "ספרות סוריאליסטית", או ההמצאה החדשה של "ריאליזם מאגי". מנגד, פנטזיה גברית גרועה, שמאוכלסת בדמויות ללא אופי, רגש או שאיפות, ונראית כמו סרט אקשן הוליוודי מלא פיצוצים מגניבים ושמות קשים לביטוי עדיין תקוטלג כ"פנטזיה". כאשר ברדמו כותבת שפנטזיה היא ז'אנר של חנונים חסרי חיים שלא מעניין אותם העולם, היא כנראה מביעה את דעתה הנחרצת שספר אקשן בלי דמויות הוא ספר משעמם, בלי להבחין שיש ספרי פנטזיה רבים שמתרחקים בזהירות מהמדף הזה כדי לא למצוא עצמם מחככים כריכות עם ספרים בצבעים בוהקים עם דרקון על הכריכה, ושמו של הסופר מודפס באותיות בולטות בצבע זהב, גדולות יותר משם הספר.

כמו בהרבה מקרים, החלוקה הזו פוגעת גם בגברים וגם בנשים. כדי למנוע מצב שבו ספר עם אלמנטים פנטסטיים ייתפס כשטחי, הוא לא מקוטלג כפנטזיה, וסופרות מעניינות שהיו יכולות להעשיר את מדף הפנטזיה מעדיפות להתרחק ממה שנראה להם כז'אנר ל"חנונים חסרי חיים". אלו מהן שמעיזות לכתוב פנטזיות גבריות, במיוחד אם יש בהן דמויות חזקות ומעניינות, נדרשות להסתיר את מגדרן: כך ג'וליה ג'ונס הופכת להיות J.V. Jones ורבקה ברגסטרום הופכת להיות R. Sean Bergstrom. 

לומר שפנטזיה כז'אנר חייבת להיות אלימה, סקסיסטית או גזענית, או שעוסקים בה מתוך געגוע לעולם מלא גברים לבנים כוחניים שמותר להם לאנוס ילדות זו כמובן שטות גמורה שמתעלמת לחלוטין מבערך כל סדרת פנטזיה שאיננה נכס אינטלקטואלי של TSR. אבל זו שטות שמצביעה על בעיה, שאפשר לפתור בין השאר דרך ההכרה בכך שיש הרבה גישות לתחום הפנטסטי וראוי שנכניס את כולן תחת אותה המטריה, ולו רק כדי להעשיר את הספרות שנגישה לנו.

---

1 - דויל כתבה בתחילת המאמר שלה: "In days of yore, before the Striding Elves sailed West to Sygmagfhdflkglll" אז חשבתי שאולי השם "Sygmagfhdflkglll" מתייחס לאיזו ארץ עתיקה של אלפים שאני לא מכיר. 

2 - כל חלוקה מאפשרת, בהכרח, גם לשפוט. אני מקווה שהקוראות יטו לי חסד ולא יראו את החלוקה הזו כאומרת "פנטזיה גברית עדיפה על פנטזיה נשית", כפי שאמירתו של קורא אחד שהוא מעדיף פנטזיה גברית על פנטזיה נשית לא שקולה לאמירה שפנטזיה נשית בהגדרה אינה טובה.

3 - The Magicians הוא דוגמה טובה לפנטזיה נשית שכתב גבר, כפי שלה-גו'ין היא דוגמה נפלאה לסופרת של פנטזיה גברית. יש גם סדרות מועטות, כמו סדרת "אמבר" וסדרת "בעל החידות מהד", שתוקפות את החלוקה הזו ומצליחות לשחק יפה, רוב הזמן, על שני הצדדים. אבל סדרות אלו הן המיעוט; את רוב סדרות הפנטזיה אפשר להציב בקלות בצד זה או אחר של החלוקה הזו.

4 - במידה וזה לא יהיה ברור מספיק בהמשך, זה הספר הראשון מז'אנר הפנטזיה הגברית שרולינג הצליחה לכתוב אף כי היה עדיף שלא. ההתעקשות של רולינג לכתוב פנטזיה גברית נובעת מהתפיסה הסקסיסטית שמה שפנטזיה היא פנטזיה גברית ופנטזיה נשית אינה פנטזיה "אמיתית", ולכן היה על סדרת הפנטזיה של רולינג "להתבגר" ולהתחיל להתעסק באקשן ופיצוצים. היה עדיף לכולנו אם במקום להכניס אדון חשיכה מיותר ומלחמה לא מעניינת הייתה רולינג מתעסקת במלחמה המסוכנת הרבה יותר של גיל ההתבגרות.

ביקורת מלאה וחפה מספויילרים ל-Dance With Dragons של גרר"מ

(אזהרת ספוילרים: הביקורת כן יוצאת מנקודת הנחה שקראתם את שלושת הספרים הראשונים בסדרה)

אם קראתם את הספר, הביקורת הזו היא לא עבורכם: או שסיימתם את הספר בתחושת מיאוס וייאוש עמוקות, או שאתם פשוט מאוד נהנתם לקרוא פרקים של אריה. במקרה כזה, אני מצטער עבורכם שלא היו יותר כאלו. אם לא קראתם את הספר, עצתי היא פשוטה: תחכו עד שיצא הספר השישי, ואז תעברו לקרוא ישר אותו. עד אז, סביר שתשמעו כבר על נקודות העלילה העיקריות בספר הרביעי והחמישי. היו בערך שתיים.

שתי דרכים לכתוב פרק

נהוג לומר שלכל סצינה יש אחד משני תפקידים: לקדם עלילה, או לקדם דמות. או שקורים דברים מעניינים, או שדמות מתפתחת בצורה מעניינת. כמובן, שום דבר אינו מוחלט: קידום העלילה תמיד יגרור תגובות מהדמויות, והתפתחות מעניינת של דמות כמעט תמיד גורמת לכך שהיא תעשה דברים מעניינים. החלוקה הזו נועדה עבור מי שמתכנן סצנה, בין אם בסדרת טלוויזיה, בספר או במשחק תפקידים, שישאל את עצמו: מה חשוב לי לקדם כאן? 

במקרה של מרטין לכל אורך הספר החמישי, התשובה הייתה: את הדמות. במיוחד הדמויות המרכזיות של הסדרה שעזבנו אותן בסוף הספר השלישי: בראן, ג'ון, דאנריז, ת'יאון וטיריון. אם אי פעם תהיתם איך מתמודדים בחור או בחורה צעירים עם קשיי השלטון, או מה חושב הגמד על ערי המזרח המסתוריות, הספר החמישי יענה על השאלות האלו. אבל רק עליהן. אם תכננתם לקרוא את הספר ולקרוא על מאורעות מעניינים שקורים בעולם, הוא יאכזב אתכם מאוד.

החטא הקדמון של מרטין

הספרים הרביעי והחמישי בסדרת "שיר של אש וקרח" לא היו אמורים להיכתב. הספר השלישי בסדרה, "סופת החרבות" מסתיים עם מותו של טייו'ין לניסטר, הכוח המניע מאחורי הרוב המאורעות במלחמת חמשת המלכים והמתכנן של החתונה האדומה, כשהוא השריד האחרון לדור הקודם של דמויות מרכזיות. עם סוף מלחמת האזרחים, על הלוח נשארים בעיקר הצעירים: טומן יושב על כס הברזל, ג'ון נבחר למפקד משמר הלילה, דאנריז התיישבה לנהל את מירין, ובראן חצה את החומה כדי ללמוד להיות קוסם ירוק; אריה עברה לבראבוס ללמוד להיות מתנקשת חסרת-פנים, וסאנסה נעלמה אל תוך העמק ללמוד מבייליש להיות מגניבה. הכול היה מוכן בשביל שמרטין יוכל לקפוץ קדימה שש שנים ולהמשיך עם העלילה העיקרית של הסדרה: הקסם חוזר לעולם, האחרים מאיימים על קיומו, והדרקונים מגיעים להציל את כולם. שיר של קרח ואש. 

לאחר יציאתו של "סופת החרבות", מרטין שיחרר נובלות קצרות שהיו אמורות לספק תשובות לשני סימני שאלה שריחפו מעל שתיים משבעת הממלכות: מה קרה באיי הברזל, ומה קורה בדורן. התגובה לנובלות הללו הייתה כל כך חיובית, שמרטין שינה את דעתו - במקום להמשיך בתכנון המקורי של העלילה, תכנון שנתמך על-ידי המבנה ההדוק, הדרמטי ועתיר האקשן של סופת החרבות, ולהתחיל את הספר הרביעי שש שנים בעתיד, הוא החליט לכתוב ספר שיכסה גם את תקופת הביניים. את כל תקופת הביניים. 

זו הייתה הנקודה שבה מרטין נתקע, הסיבה שעברו 4 שנים לפני שכתב את Feast for Crows ועוד שש שנים (!) לפני שסיים את Dance with Dragons - משום שבעוד שהיה למרטין מאוד ברור מה יקרה בהמשך הסדרה, לא היה לו מושג איך לקחת את המשפט "...six years later" ולהפוך אותו למעניין. במקביל, הוא לא יכל לשנות את התכנון ולהמציא עלילה חדשה לחלוטין; זה היה מרוקן מתוכן את כל החלומות, הנבואות והרמזים המטרימים שהופיעו בסדרה עוד מהספר הראשון והפכו אותה לכל כך עשירה ומעניינת. 

Words are wind

מרטין החל לכתוב את הסדרה "שיר של אש וקרח" ב-1991, ובקריאת הספר החמישי מרגישים כל יום שעבר בעשרים השנה הללו. ישנו ביטוי, שחוזר על עצמו בכל שפה ובכל יבשת בעולם הזה: words are wind, ביטוי שפירושו שהבטחות ושבועות ריקות מתוכן ונעלמות במהרה; כל מה שחשוב הם אינטרסים צרים ופחד מעונש.

הדמויות לכל אורך הספר ציניות ועייפות, חוסר האמון והבדידות מלווים אותן לכל מקום, ונדמה שנעלמו עם הדור הקודם לא רק הניסיון והכבוד, אלא גם תכנון מראש, חברים טובים, ואמונה בסדר הקיים, בחוק ובמנהג. אם השלישייה הראשונה הציגה מלחמה כהמשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים, תוך שהיא מציגה בכנות את המחיר הנורא שמשלמים פשוטי העם על שאיפותיהם של האצילים, נראה שכמעט כל הדמויות כאן פיתחו סלידה עמוקה מכל סוג של דם ואלימות, ומעדיפים להימנע מעימותים בכל מחיר. כאילו המלחמות היחידות שניתן לדמיין הן מלחמות יש-ברירה, שמשרתות את האינטרסים של בעלי ההון. כמעט גורם לך להתגעגע לרוב סטארק או רנלי באראת'און. 

המילה האחרונה לחובבים

יש קוראים שנהנו מהספר הזה, ואני יכול להבין למה. גם אני נהניתי, למשל, מהפרקים הרבים של טיריון; אני חושב שהם היו יכולים להיות מצוינים בתור נובלה גרפית קצרה, דוגמת The Hedge Knight, על מסעותיו של טיריון במזרח. אני יכול להבין ולהזדהות עם הגעגועים לבראן או לאריה, אם כי פרקיהם הקצרים לא חידשו שום דבר שלא ידענו ולא קידמו את העלילה בשום צורה. בנוסף, יש בהחלט שתי נקודות עלילתיות חשובות שאכן היינו צריכים לדעת ואולי היו מפתיעות עבור אנשים שאין להם חיבור לאינטרנט וברחו מנבואות של מרטין כמו מפואמות של טולקין. אבל אלו אינן סיבות לכתוב ספר של 960 עמודים, הן אינן סיבות לקנות אותו, והן בטח שלא טובות מספיק כדי לקרוא אותו.

מרטין היה עושה שירות טוב יותר עבור מעריציו ונדיב יותר עבור עצמו אם היה לוקח את הנקודות העלילתיות החשובות, מתמצת אותן ל-200 עמודים ושם אותן בהתחלה של הספר השישי. אם טרם התחלתם את הסדרה, או אם רק סיימתם את השלישי, ייטב אם תחכו. הספר הזה יועיל לכם כמו פיראט מאיי הברזל לנשות המלח שלו: הוא יביא לכם רק סבל, יגיעה, ודמעות.