יום חמישי, 17 במרץ 2011

חמישה תנאים של המצב

בזמן ארוחת צהריים, על שניצל, אפונה ואורז אני קורא על יפן; עמודי החדשות מלאים בדברים על יפן - וכך גם טורי הדעה. אחד הטורים מדבר על ההתמודדות של יפן עם הטראומה של האסונות המרובים המכים בה; יפן, אומרים כותבי הטור, תהפוך לחזקה יותר, לא חלשה יותר, כתוצאה מהטראומה. הטראומה של היפנים תהיה הזדמנות עבורם להוכיח את כושר העמידה שלהם. 


כותבי הטור מצטטים פאנל מומחים בינ"ל מ-2007, שניסח חמישה תנאים שיש ליצור כדי שאומה תוכל לצאת מחוזקת ולא מוחלשת כתוצאה מטראומה. אלו, בתרגום חופשי מהקישור:

  1. תחושת בטחון
  2. תחושת רגיעה
  3. תחושת יעילות ויכולת, ברמה אישית וקולקטיבית
  4. קידום חיבוריות (connectedness), ובהקשר זה אולי נאמר "ערבות הדדית"
  5. תחושת תקווה
כאשר קראתי את חמשת התנאים הללו, הייתה לי תחושה חזקה של חוסר נוחות. הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא נתניהו אחרי הפיגוע באיתמר וההבדלים החדים בינו לבין ראש ממשלת יפן, שעמד מול בני עמו, מול האנשים שהוא מנהיג, אלו שהוא מנהל את חייהם ואחראי לשלומם ואמר להם (מהציטוט בטור): "רעידת האדמה, הטסונאמי ומצב הכורים הגרעינים שלנו מהווים, לדעתי, המשבר החמור ביותר שפקד אותנו בשישים וחמש השנים מאז המלחמה. אם האומה תעבוד יחדיו, נוכל למשבר." אין שום דבר שמעורר רגיעה, בטחון, או תקווה בקריאות לרצח כנקמה, והבטחה שממשלת נתניהו תעשה כמיטב יכולתה למנוע שלום בעתיד.

בניגוד לדיווחים בעבר, התקשורת בישראל בעשור האחרון החלה לדווח על "נפגעי חרדה", בסדרי גודל של פי 100 מנפגעים בנפש (לדוגמה, כאן 548 נפגעי חרדה מול 3 הרוגים במבצע "עופרת יצוקה, וכאן, 1,318 נפגעי חרדה מול 52 הרוגים בזמן מלחמת לבנון השנייה). ארגון נט"ל שהוקם לטפל בנפגעי חרדה ממלחמה ופיגועים "נהנה" מדיווחים כאלה - עלייה בתרומות ופרויקטים בשילוב ארגונים מחו"ל וממשלות אוהדות (כמו גרמניה למשל) לאור דיווחים על התקפות בצפון ובדרום. אנחנו מתייחסים לכל האוכלוסיה היהודית בישראל כפגיעה לחרדה - נפגעי חרדה לא חייבים להיות באזור הפיגוע; הם רק צריכים לשמוע עליו ולהיכנס ללחץ.

האם ישראל היא אומה בטראומה? פיגועים כדוגמת זה באיתמר, מטחי רקטות על ישובים, סיפורי "כמעט ונפגע" על רקטה שפוגעת בבי"ס שפונה - אלו חייבים להכניס אותנו ללחץ. העקרונות שניסח הפאנל, מעבר לבסיס המחקרי שיש להם - נראים הגיוניים. תקווה? תחושת רגיעה ובטחון? אלו דברים שהייתי ניגש אליהם אינסטיקטיבית אם הייתי צריך לדבר עם קבוצה של אנשים שנמצאים בלחץ. למה האמירות הללו נעדרות מהדיבור של המנהיגים שלנו אלינו בעקבות משברים?
הסבר אחד ניתן למצוא בטור זה מאתר ערוץ 7. במשפט, הטיעון של הטור הוא שהתמודדות עם טראומה היא הכרה בחולשה - והכרה בחולשה תפגע באינטרסים הבטחוניים של מדינת ישראל. במילים אחרות, מנהיג יהושראלי לא יכול לעורר תחושת בטחון אם הוא מכיר בקיומו של המשבר; זה מתכתב ישירות עם האתוס הגברי, עם "הוצאת גימ"לים כסימן לחולשה". במקביל, אפשר לראות בהתקפות מימין על ארגוני השמאל יצירת מצב שלא מאפשר תחושת חיבוריות וערבות הדדית. 

היעדר תחושת רגיעה ותקווה קל מאוד להסביר; ממשלת נתניהו עקבית מדברת על כך שאין שום סיכוי לשלום. הכרה בסיכוי לשלום פירושה הכרה בכך שיש צעדים שיכולים לפגוע בסיכויים הללו; עמדה שאין שום סיכוי לשלום פירושה שאפשר לעשות מה שרוצים, כולל בניה בשטחים ופגיעה באוכלוסיה אזרחית. אנשים מעדיפים דיבור אופטימי; אבל דיבור על כך שאפשר לעשות משהו, פירושו דיבור על מה עושים כדי להשיג אותו - וזה דיבור שנתניהו ודומיו רוצים להחניק לחלוטין.

אני אופטימיסט, ומאמין חזק במסרים אופטימיים. אני מאמין שכל עשיה, ומכאן כל שינוי לטובה, מתחילה קודם כל בדיבור על כך שהיא רצויה ואפשרית. אני גם חושב שאנשים מעדיפים לשמוע מסרים אופטימיים מאשר פסימיים. בתגובה לטראומה של החיים בצל התקפות חוזרות ונשנות, בצל האפשרות המחרידה של רצח משפחות שלמות, אני שואף למנהיג (או מנהיגה) שיביטו באוכלוסיה היהודית של ישראל ויגידו בצורה ברורה: "החיים בצל הטרור הלאומי, תחת עול הכיבוש המשחית, אל מול התקפות מימין על אורך החיים שלנו, מהווים, לדעתי, משבר חמור, מהחמורים שפקדו אותנו בשישים ושלוש השנים מאז הקמת מדינת ישראל. למצב הזה יש פתרון; בטחון אמיתי, לדורות, הוא בר-השגה. אם נעבוד כולנו ביחד, ניצור כאן אומה בטוחה ושלווה." מנהיג כזה יכול ליצור את התנאים לכך שנצא מחוזקים, לא מוחלשים, מהטראומה.

יום רביעי, 9 במרץ 2011

אבולוציה טיפשית

Gary Marcus - Kluge
אני קורא עכשיו את Kluge, ספר על התפתחות המוח האנושי, שמבסס את הטענה שהמוח, האיבר הנפלא האחראי לכל כך הרבה ממי שאנחנו, התפתח במקרה ממציאה ממוזלת אחת למשנה.

Kluge אינו ספר ״מקרי״, שנכתב בהשראת איזה סרטון על מכונת גולדברג לצחצוח שיניים או לבישת מכנסיים - הוא ספר מכוון, שנכתב כדי להוות תשובה חזקה, הפונה לקהל הרחב החסר השכלה מדעית, כנגד העיקרון של ״תכנון תבוני״.

בארץ לתומכי התכנון התבוני אין אחיזה של ממש במערכת החינוך; אצלנו לא יצביעו ללמד ״תיאוריות אלטרנטיביות לאבולוציה״ כפי שנעשה בקנזס ב-2005 וגם שם ימי התכנון התבוני היו קצרים. אם כך למה לטרוח להוציא לאור ספר ב-2008 שזו מטרתו? למה נוצרים עדיין מנסים לערער את ״מוצא המינים״? לאן אמור להוביל הדיון הזה?

בעוד שאבולוציה היא הישג מדעי מרשים, מדע הביולוגיה הוא בוודאי לא המדע היחידי שסותר אמירות שניתן למצוא בתנ״ך. למה לתקוף אבולוציה, ולא את ״הקבוע הקוסמי״ באסטרופיזיקה ותרומתו לקביעת גיל היקום? הרי האמירה ״היקום בן 13 מיליארד שנה״ היא אמירה שסותרת את מיתוס הבריאה בדיוק כמו אבולוציה. ארכיאולוגיה מתעדת היסטוריה לאורך זמן ארוך מזה המתואר בתנ״ך וסותרת את מיתוס המבול; גנטיקה מציבה את מקור המין האנושי באפריקה; איפה הסרטים שמשמיצים את דמותו של מנדל, או מוקיעים את ״מיתוס הדנ״א במיטוכונדריה״?

אבולוציה קשה להגנה בין השאר בגלל שהיא לא תורה מדעית הנשענת על תצפיות בניסויים; זו צורת חשיבה שנועדה להסביר ממצאים. לכן קשה יותר להגן עליה בתקשורת ובספרות הפופולרית, וקל להוציא דיבתה. עם זאת, היא נבחרת בגלל מה שהיא אומרת עלינו, כבני אדם, ואת האמירה הזו רוצים לקעקע. האמירה שבני אדם אינם נזר הבריאה אלא מקריות של רבייה, שמה אותנו באותו מקום כמו החיות, הצמחים, החיידקים - ויש לה השלכות חברתיות ואתיות. בגלל שאמירה מדעית נתפסת כמעמד מיוחד גם בדיון אתי, יש מוטיבציה לקעקע דווקא את האמירה המדעית המשפיעה על התחום האתי שבו עוסקת הדת יותר מכל - בני אדם.

דוקינס ב״יש אלוהים?״ יוצא, בין השאר, נגד דתות שאומרות אמירות לגבי המציאות - אמירות שאפשר לבדוק בצורה מדעית, ולהפריך. הוא מאוד משכנע - אם כדור הארץ בן 5,771 שנה, אז הוא לא בן 4 מיליארד שנה - וזו אמירה גיאולוגית, לא תיאולוגית. הוא יוצא נגד המעמד המיוחד שאנשי דת מבקשים לאמירות הללו: שאסור לתקוף אותן בגלל רגשות הדתיים המעורבים. כל האמירות לגבי המציאות, הוא אומר, בעלות אותו מעמד, לא משנה מקורן. כולן צריכות לעבור אותה ביקורת מדעית.

אבל בדיון לגבי אמירות דתיות, מדענים וסופרים פופולריים עושים לעתים את אותה הטעות בכיוון השני: משתמשים באמת מדעית לביסוס אמירה אתית או תיאולוגית לגבי בני אדם. לדוגמה, Kluge: הטענה הבסיסית של הספר היא שאם התכנון של המוח האנושי גרוע, אז לא יתכן שתוכנן על-ידי יצור תבוני (ובפרט, אלוהים) אבל זה מחליף בין Intelligent Design ו-Good Design - מיתוס הבריאה אינו שקול לאמירה שאלוהים ברא את המוח הטוב ביותר שניתן לדמיין. הטענה במיתוס הבריאה שלאדם מעמד מיוחד בעיניי האל אינה טענה לגבי המציאות (משום שהאל אינו במציאות) ולכן לא אמור להיות למדען סיבה לתקוף אותה באמצעים מדעיים.

מדע תמיד יהיה נוכח בתקשורת ותמיד ישפיע ויושפע מהתרבות הפופולרית - אבל הדרך הנכונה למדען לדבר על נושאים אתיים אינה דרך האמירה שלמדע עמדה פריבלגית בדיון אתי; ״אמיתות מדעיות״ הינן בעלות מעמד פרבילגי רק במסגרת הדיון המדעי. הדרך הנכונה היא למתוח קו חזק יותר המפריד בין הדיונים: להראות כיצד אמירות דתיות, או מיסטיות, או פוליטיות חודרות לדיון המדעי ודורשות מעמד שווה לאמת מדעית (למשל, הומאופתיה, או ״מדעים״ נואוטיים), ובמקביל להראות שגם לאמת מדעית יש ממדים אתיים, ובמסגרת הדיון האתי אין לאמת המדעית מעמד מיוחד מול אמירות אחרות (למשל בדיון על הפלות, שיבוטים, או כל דבר שמערב בני אדם בעצם).



---
בהקשר הזה, כדאי להסתכל על פרויקט מדע בתקשורת של רועי צזנה.

יום שני, 7 במרץ 2011

הם מ-פ-ח-ד-י-ם

אני רוצה, אם תרצו, להגן רגע על חלק מהימין בישראל. אולי להגן זה קצת מפוצץ: לתת פרספקטיבה למעשים שעל פניהם נראים כמו גזענות טהורה ומעוררים אצל כל אחד, אני מאמין, תמיהה לגבי שפיות מבצעיהם. זאת אומרת, איך בימינו, ולאור ההיסטוריה שלנו, אפשר לתמוך במערכת של סגרגציה, אפרטהייד, או ״מרחב חיים נקי מלאומים זרים״?

ההיסטוריה שלנו היא הפרספקטיבה.

בתחילת פעולתם יצא לי לפגוש פעילה צעירה של ״אם תרצו״. לא רק שהייתה שפויה לחלוטין, היה נראה שהיא מרגישה לא בנוח עם כמה מהאמירות היותר מיליטנטיות של ראשי התנועה. למעשה, שנאה וכעס לא היו רגשות מניעים אצלה בכלל, כי אם חשש. ספציפית, החשש משואה שניה.

זה גרם לי לשים לב שאצל פרטים מסוימים שריר וקיים מיתוס, בעל כוח רב שביכולתו להניע לפעולה, אפילו פעולה אלימה, ומצדיק עבורם התנהגות גזענית בוטה כל כך שבעולמנו המודרני והמתוקשר היטב קשה להצדיק.

המיתוס קצר ורב עוצמה: ״אם הלאום היהודי לא יהיה שליט על עצמו, אלא שוב יהיה עליו שליט לא-יהודי, תהיה בסופו של דבר שואה שניה. ההגנה היחידה שתפעל תמיד נגד שואה שניה היא שרק יהודים יורשו לשלוט על יהודים.״

המיתוס הזה לא מחייב שנאת ערבים; המחזיקים במיתוס פועלים נגד אזרחים לא-יהודיים לא בגלל שהם ערבים דווקא; כל מיעוט במדינה הזו, גם יהודים משיחיים למשל, ימצא עצמו מטרה להתנכלות של יחידים וארגונים. העובדה שהמטרה העיקרית היא ערבים, מוסלמים או נוצרים, היא פשוט תולדת המציאות הגיאוגרפית שלנו.

המיתוס הזה חזק כל כך שהוא הדביק אפילו את ה״שמאל החדש״ כביכול, השמאל הלאומי. כאשר אנשים כמו רובי ריבלין או גדי טאוב מזהירים מ״מדינה דו-לאומית״ אין לי ספק שכל אזרח ישראלי לא יהודי מגרד בפדחתו ושואל את עצמו באיזו מדינה הוא חי עד עכשיו? כבר עכשיו במדינה שלנו מתגורר יותר מלאום אחד - אז ממה ריבלין מזהיר אותנו? מדוע סיפוח הגדה ועזה כל כך מבהיל? הסיוט הוא לא מדינה דו-לאומית, אלא ריבונות דו-לאומית; החשש שמספיק אזרחים מלאום אחר יצליחו לממש את הסיוט הנורא מכל: ראש ממשלה לא יהודי.

אין לי ספק שחלק מההתנגדות לארגונים כמו ״להב״ה״ או ״יד לאחים״ היא שיש יהושראלים גאים שמתביישים בקישור בין זהות יהודית ובין גזענות. הם יוסיפו וישאלו למה הרצון לקדם שפה, תרבות וזהות צרפתית בצרפת היא ראויה, ורצון דומה בישראל הוא משוקץ. הם יצדקו, והפעולות של אותם אנשים כנראה אכן נובעת מגאווה כאשר הורה מעדיף שהבת שלו תתחתן עם יהודי, זו גאווה כאשר הוא הולך להפגין נגד ערבים, או שולח בריונים של ״יד לאחים״ להרביץ לחתן המיועד, זה לא פחד מ״התבוללות״, כי אם פחד מהעתיד.

אנחנו כשמאלנים רוצים לקדם חברה שיוויונית; אנחנו כליברלים רוצים חברה חופשיה מאלימות פוליטית. אבל מי שמלכתחילה אינו שמאלני או ליברל, אי אפשר לצפות ממנו שפשוט יוותר; במקום זאת צריך לפגוש את מי שעומדים מאחורי הארגונים הללו, מאחורי יוזמות בגליל, מאחורי מכתבי רבנים ואיומים בהתבוללות, ולדבר איתם על הפחד שלהם.

צריך לחזק את האמון במוסדות מדינה, דמוקרטית, פתוחה, שיכולים להגן על כל מיעוט בתוכה, גם מיעוט יהושראלי, מפני רדיפה ואלימות. צריך לחזק את הגאווה בזהות היהושראלית שמגיעה מהכרה בערך שיש לה בפני עצמה, ולא כברירת מחדל שתתקיים רק כל עוד אף זהות אחרת לא תורשה להתקיים. לחזק את התחושה שעתיד ליהושראלים לא נקנה במחיר העתיד של כל השאר.

ארגון להב״ה מגן על ארבעה נערים שתקפו שני ערבים ורצחו אחד מהם, כי אחת ממטרותיו היא להגן על מגיני עם ישראל שהשלטון מתנכל להם. הארגון הזה מרגיש בנוח לפעול כך בגלל המספר הרב של אנשים שהולכים ברחוב ומרגישים שאולי יש בזה משהו; שאולי יש איזו סכנה ואותם רוצחים עוזרים למנוע אותה. האמירה שאלימות ורדיפה הן שליליות, או שיש להוציא גזענות מחוץ לשיח לגיטימי אינן מספיקות כי הפחד מאותה שואה שניה מצדיק הכול. הדרך למנוע אלימות כזו בעתיד ולהפוך את ישראל לחברה צודקת יותר היא לפגוש אותם ולשכנע אותם שאין להם ממה לפחד.


---

זה פחות מדרון חלקלק ויותר ספירלה בקרקעית...