הנה מה שמפריע לי יותר מכל בקמפיין (המובן לגמרי) של משפחת שליט לשחרור גלעד: שההחלטה האם לשחרר כמה מאות מחבלים שנמצאים בכלא מסיבות חוקיות ובטחוניות טובות ורלוונטיות (כך אני רוצה להאמין) בתמורה להחזרת שבוי אחד היא החלטה רגשית.
בסרטון אנחנו רואים ילד חמוד, פרצופו מרוח בקרטיב, מחייך בעליזות אינסופית אל המצלמה. עולל, שאימו מערסלת אותו. ילדון קטון, שאביו המאושר עומד מאחוריו. הדבר היחידי שהצלחתי לחשוב עליו בזמן שהשיר הסנטימנטלי מתנגן ברקע היה: "אם היה מדובר בחייל פחות חמוד, האם היה דחוף פחות לשחרר אותו?"
הטענה שאני שומע הכי הרבה היא זו: ממשלת ישראל אדישה; לא חשוב לה מספיק לשחרר את גלעד; מטרת העמותה/הארגונים/המשפחה/המחאה/הקמפיין הפרסומי היא להוציא את הממשלה מאדישותה ולגרום לה לשחרר את גלעד. בעוד שאני שמח להאמין בהרבה דברים רעים על אולמרט, ובכל הדברים הרעים שאפשר על נתניהו, אני לא חושב שזה המקרה כאן. אני בוחר להאמין שהמחיר שנדרש לשחרר את שליט פשוט היה גבוה מדי. כמו שכתבתי בהתחלה, אני רוצה להאמין שבבסיס, כולם היו מעדיפים שיהיה בבית מאשר שלא. אני מסרב להאמין שאדישות היא פקטור.
אני לא בא בטענות להורים של גלעד. בהשוואה לכמה מההורים שאני מכיר, הם רגועים יחסית. אין לי טענות למתנדבים באוהל, לתורמים לעמותה, או לאנשים שמקשיבים לשיר כזה ומתרגשים. מה שבעיקר מפריע לי הוא הרעיון שעומד בבסיס השיר הזה: הנה תראו; זה גלעד; הוא ממש מותק. לא הייתם רוצים שיחזור הביתה? זה כל מה שצריך. שכולנו נרצה שיחזור הביתה. הרי אין מציאות בטחונית, אין שום בעיה בעסקאות עם החמאס, שום סכנה בשחרור מאות רוצחים בעלי ניסיון ומוטיבציה עזה להמשיך לרצוח. כל מה שצריך, זה להאמין ממש חזק. אולי גם לשיר. זה הכול.