יום שלישי, 31 בינואר 2012

יהודי לא יכול להיות אתאיסט

אם אתה יהודי, אתה לא יכול להיות אתאיסט. הנה, זה עובד גם בלשון נקבה: אם את יהודיה, את לא יכולה להיות אתאיסטית. בוודאי לא בישראל. אולי באמריקה; שם יש כל מיני דברים מטורפים. שם אפילו נותנים ליהודים להתחתן עם מי שהם רוצים...[1]

החיבור בין יהדות לאלוהים נראה הגיוני, אם אנחנו עושים מעין שיוויון פשוט שכזה: "דת = אמונה באלוהים" ועוד "יהדות = דת", מכאן "יהדות = אמונה באלוהים". מתוך השיוויון הזה, היה לי מאוד קשה לשמוע אנשים, אנשים הגיוניים ושקולים בדעתם, מזהים עצמם כ"יהודים". מכיוון שהיו הגיוניים, לא רק שלא האמינו ב"אל אישי מתערב", גם המחשבה שכדור הארץ נברא לפני 5,770 שנה, שהיה מבול ענקי שמחה את רוב החיים מעל פני האדמה, או שאלוהים איכשהו גרם לשמש לעמוד באמצע היום, נראתה להם מגוחכת. "אתם לא יהודים" אמרתי להם, "יהודים מאמינים באלוהים". זה לא גרם לאף אחד להפסיק לראות את עצמו כיהודי; וזה טוב, כי אחרת הייתי עלול להישאר שבוי במשוואה הטיפשית מתחילת הפסקה הזו. 

לפני להיכנס לפוליטיקה של זהות[2], בואו נניח שאנחנו מגדירים כ"יהודי" ככל אדם שמגדיר עצמו ככזה. בפשטות, אם אתה עונה לשאלה "האם אתה יהודי?" בחיוב, אתה יהודי. כמובן, ההגדרה הזו לא חוסכת מאיתנו את אלוהים, את הדת או האמונה; היא רק מפרקת את המשוואה. ברגע שניתן יותר ממבט שטחי בקבוצה הזו, נמצא את אלוהים בחזרה, אבל למשך הפסקה הקרובה, בואו נשאר ברמת המבט השטחי: אם אתה מגדיר עצמך כיהודי, אתה יהודי. כמה פשוט ונוח. מה לגבי קתולי? מוסלמי? שם המצב פחות פשוט: בצמוד להגדרת הזהות שלך, אתה מיד יורש מטען שלם של אמונות ומנהגים. אתה קתולי? אז אתה צריך להתוודות, לאכול מבשרו של ישו, להיטבל, וכן הלאה. מוסלמי? צריך להימנע מאלכוהול, להתפלל חמש פעמים ביום, לרצות לעלות לרגל. אתה לא יכול להיות קתולי, למשל, בלי שאלוהים, במובן מאוד ספציפי ומסוים עבור הכנסייה הקתולית, יהיה קיים עבורך[3]. אם אתה נפטר מכל האמונות הקתוליות, האם נשארת משהו מהזהות הקתולית מלבד ביצוע רובוטי של מנהגים? אם אתה מוסלמי ולא מאמין באלוהים ובמוחמד נביאו, התפילה הופכת להיות ג'יבריש, כמו תינוק שלא ברור מה הוא אומר או למי זה מיועד. אם "אתאיזם" אומר עבורך "הדחייה המוחלטת של האמונה שאלוהים קיים", אז אתאיזם הופך לחיסון. ברגע שמנסים להדביק לך משהו כמו קתוליות או איסלם, אתה מיד דוחה אותו; בלי האמונה באלוהים, אין בהם ערך. 

למרות זאת, מבט פחות שטחי ביהדות יגלה לנו שלא הצלחנו להיפטר מאלוהים, אפילו בלי האמונה בו. ברגע שהגדרת עצמך כיהודי בישראל, מסתבר לך שגר כאן מיעוט קולני ורב-כוח, שרואה בך כצד למערכת יחסים, לחוזה בעל תוקף, שלא חתמת עליו אך עדיין מחייב אותך, עם אלוהים. מבט עוד יותר מעמיק יגלה שני דברים מעניינים לגבי המיעוט הזה: האחד, הוא מורכב מערב-רב של מומחים משפטיים מטעם עצמם לעניין חוזה זה, החלוקים בדעתם לגבי חובתך בכמעט כל הנקודות, גדולות כקטנות; השני, בתוך המיעוט הזה יש מספר קטן של אנשים שמחזיקים באמונות מגוחכות המנוגדות לשכל הישר (לדוגמה: "כדור הארץ נברא לפני 5,770 שנה") ויש מספר גדול הרבה יותר של אנשים שחושב שאפשר להיפטר מאמונות מגוחכות, ועדיין לחשוב שהחוזה מחייב אותך. במילים אחרות, אלוהים קיים במובן שהחוזה איתו קיים, והחוזה הרבה יותר חשוב מאשר אמונותייך האישיות לגבי אלוהים.

מה שמביא אותנו לנקודה שאליה כיוונתי: בעוד שזה נחמד לייבא כל מיני דברים מהתרבות המערבית, דברים כמו עקרונות ליברליים, ספרות מד"ב, או קומדיות אמריקאיות, "אתאיזם", באותו מובן פשוט של "הדחייה המוחלטת של האמונה שאלוהים קיים" הוא נטע זר. הוא לא ממש קשור להוויית החיים שלנו כאן. בתוך התרבות המערבית, האתאיזם הוא המשכה של הספקנות, החיונית כל כך למתודה המדעית, ושל התפיסה המציבה את האדם במרכז העולם המוסרי. כאשר הכנסייה מדכאת מחשבה מדעית, או מלכים נתלים באלוהים כתירוץ לעריצות, האתאיזם הוא נוגדן חברתי מצויין. בישראל, התירוץ לדיכוי מחשבה או לעריצות הוא לא "כי אלוהים אמר", אלא "כי ההלכה אמרה" - והלכה היא טקסט. קיומה אינו מוטל בספק. במקרה הזה, מדובר בוירוס. חיסון פשוט לא יעזור. 

יהושראלים ליברליים, יהושראלים שמאמינים בחוזקה בצדק חברתי, שרוצים לחיות במדינה דמוקרטית ושיוויונית, יכולים למצוא עצמם נאבקים ב"יהדות", או ב"דת היהודית", או "האמונה היהודית", בגלל שהם רואים את הקשר הסיבתי החזק בין ההלכה ובין עקרונות שמרניים, לא צודקים, לא שיוויוניים, ולא דמוקרטיים. כשאתה נאבק בדת, אתאיזם נראה כמו כלי טוב; אחרי הכול, הוא נבנה להתמודד עם הדת הקתולית, וזו באמת דת מלאה אמונות מטורפות[4]. אבל אז אתה מוצא עצמך רב עם כל מיני יהושראלים על דברים כמו "הצביון היהודי של מדינת ישראל", או אם חנויות צריכות להיות פתוחות בשבת. אם צריך לחגוג את חנוכה. אתה מוצא עצמך בנקודת ההתחלה, אומר לאנשים ש"יהדות=דת", ולכן אם הם לא מאמינים באלוהים, אז אין להם דת, אז הם לא יהודיים... והעמדה שלך הופכת להיות מאוד לא משכנעת.

עבורנו, כרגע, יהיה הרבה יותר קל ואפקטיבי לאמץ את עמדת הרוב. בואו נגיד שהחוזה קיים; ואז, אם הוא קיים, הרי שחייבים לעדכן אותו. אם כרגע החוזה דורש מאיתנו לחיות במדינה שמרנית, לא שיוויונית, לא צודקת, לא דמוקרטית, הרי שחייבים לעדכן אותו. לאורך ההיסטוריה, קבוצות של בני אדם, מאורגות בתוך דת או בתוך ממלכה או בתוך מדינה, מצאו עצמן כבולות תחת חוזים חברתיים שהפכו עם הזמן לכל כך מדכאים ולא צודקים שנהיה בלתי אפשרי לחיות תחתיהם בלי רפורמה עמוקה. בנקודה זו אנחנו מוצאים עצמנו היום. לשמחתנו, קל יחסית לעדכן את החוזה הזה לסטנדרטים מודרניים. אחרי הכול, הצד השני בחוזה כמעט אף פעם לא מביע התנגדות...




1 - אלא אם הם הומוסקסואלים.
2 - אני מגדיר יהודי ככל אדם השייך לקבוצה המסומנת שהתנ"ך הוא המסמן שלה. זה נותן הגדרה אתנית, שהופכת גיור לפעולה בלתי אפשרית אלא אם אנחנו מקבלים הסבר תיאולוגי המעמיד פנים שמי שמתגייר הוא למעשה צאצא של בני ישראל, שאיכשהו התבולל בקרב העמים, עד שגילה שהוא יהודי וחזר אל עמו. בנוסף להיותה הגדרה לא-דתית, הגובלת בטענה גנטית שניתן להפריך, היא גם מאוד בעייתית פוליטית. אישית, הייתי פותר את הבעיה בביטול חוק השבות, אבל זה רק אני. 
3 - לא קיים כמו שהאפיפיור קיים, אלא קיים כמו שאתה מרגיש שהווידוי חשוב לך, כמו שקיימת התחושה שלך שאתה צריך מחילה. 
4 - ישוע: אדם, חצי אדם, או רק אל? אלוהים, אחד או שלושה? תיאולוגיה קתולית יותר מגניבה מקסם ב-D&D. באמת.

יום ראשון, 29 בינואר 2012

להוכיח שאתה מיני באמת

בפרק האחרון של House, הרופא הטוב "הוכיח" שזוג א-מיניים ספציפי מורכב מגבר חולה ואישה שקרנית; אף אחד משניהם הוא לא א-מיני "באמת" ("באמת" זו מילה חשובה כאן). לפני שהוא מצליח במשימתו "להוכיח" שהם אינם א-מיניים, ד"ר האוס מודיע לנו שא-מיניות לא יכולה להתקיים. "סקס" הוא אומר "הוא הדחף הבסיסי של חיינו". אם אתה טוען שאתה א-מיני, אתה חולה, משקר, או מת.

לפני כתיבת הפרק, הכותבים עשו מחקר מינימלי והגיעו לאתר הבית של AVEN, ארגון לחינוך ונראות של א-מיניים וא-מיניות, שבאופן טבעי הפרק פגע בהם. הגעתי לאתר, והמשפט הבא מדף הפתיחה משך את עיניי:
"Unlike celibacy, which is a choice, asexuality is a sexual orientation. Asexual people have the same emotional needs as everybody else and are just as capable of forming intimate relationships."
א-מיניות היא לא בחירה, אלא אוריאנטציה מינית; לאנשים א-מיניים אותם צרכים רגשיים כמו לאנשים אחרים. עבורי, זו הנקודה שבה א-מיניות מפסיקה להיראות כמו "נטייה מינית", ומתחילה להראות כמו תחביב. התחביב, במקרה הזה, הוא להיכנס לוויכוחים על א-מינית עם אנשים "ולהוכיח" (מילה חשובה, ממש כמו המילה אמת) שא-מיניות היא נטייה מינית "אמיתית".

יש לי חבר, והחבר כבר אינו ילד, או אפילו בחור צעיר. אותו חבר הוא במקרה הומוסקסואל. לצערו, הוא נתקל לפעמים בתגובות של חוסר אמון במיניות שלו בגלל שבנוסף להיותו הומוסקסואל הוא גם, במקרה, בתול. נסיונו המיני עם גברים מסתכם בנשיקות לוהטות וכמה חיבוקים מהוססים, לא מעבר. אני מניח שאצל חלק הקוראים עולה השאלה, "אז איך הוא יודע שהוא הומו?" לצערנו השאלה הזו לא מאבדת אוויר לפני שהיא יוצאת מהגרון, ולכן הוא נאלץ לשמוע אותה. איך בכלל עונים לדבר כזה? 

התשובה לשאלה "איך אתה יודע שאתה הומו?" היא בדיוק כמו התשובה לשאלה "איך אתה יודע שאתה סטרייט?" עבור סטרייט, אין נקודה שבה הוא צריך להחליט שהוא סטרייט. מתישהו, הקוקטייל של הורמונים ובדיחות גסות ורמיזות לא ברורות שעוברות לו מעל הראש ולחץ חברתי ואיברי גוף שפתאום נהיים מרגשים גורם לו להבין שבחורות זה משהו מעניין, לא לגמרי ברור עדיין איך, אבל בצורה שאי אפשר להכחיש וקשה להסתיר. לחבר את הידיעה הזו, המשיכה הזו, האמת הפנימית הזו, לאקט מיני כזה או אחר זה מצחיק, וחסר תועלת לגמרי. ההטרו יודע שהוא רוצה להיות עם נשים הרבה לפני הנשיקה הראשונה שלו; זו הסיבה שיש לו נשיקה ראשונה מלכתחילה: הסיבה שהוא חולם עליה, רודף אחריה, מממש אותה. 

לחבר בין "צרכים רגשיים ומערכות יחסים אינטימיות" לאקט מיני כזה או אחר זה מצחיק, וחסר תועלת לגמרי. האם א-מיניים לא מרגישים את החום והקרבה שבחיבוק, או נשיקה? האם אורגזמה זה משהו שמכאיב להם? אם אין הבדל פיזיולוגי כלשהו (שנופל למרבה הנוחות תחת ההגדרה של האוס "להיות חולים"), למה הרצון לנהל זוגיות רומנטית, עם אינטימיות וקרבה גופנית, בלי מגוון כלשהו של אקטים מיניים, דורש זהות מינית שלמה, תנועה חברתית, ואות נוספת בראשי תיבות?

ב-2005 נערך מחקר שבו "מדענים" הצליחו "להוכיח" שביסקסואליות אינה קיימת. באופן טבעי, פרסום המחקר משך המון אש, ושימש כדוגמה מצוינת לנסיונות להכחדת זהות, לביפוביה, וכן הלאה. מה שהמאמר הזה לא עשה היה לגרום לאנשים ביסקסואלים להפסיק להיות ביסקסואלים. בדיוק כמו שמאמר מקביל שש שנים אח"כ שטען שהיא דווקא כן קיימת לא גרם לקוראיו להגיד "יודעים מה? שיניתי את דעתי, אני דווקא כן ביסקסואל!" המחקרים הללו אינם רלוונטיים לאנשים שמזהים עצמם כביסקסואלים, היא רלוונטית לפסיכולוגים שמחפשים דרך "להוכיח" שזהות קיימת, או להפריך את קיומה, וזה מגוחך. זה כמו לנסות להוכיח קיומה של אמונה דתית. קיומה של זהות מתחיל ונגמר בכך שמישהו בוחר להשתמש בה.

כל זהות, בין אם זו הבחירה להגיד "אני גבר", "אני ביסקסואל", "אני איתי", או "אני ישראלי", אינה אמיתית יותר או פחות אם החברה מכירה בה, ואין שום מבחן אמפירי בנמצא שיוכיח או יפריך את אמיתותה. בוודאי שיש זהויות שמושכות אש, ואין לי שום כוונה לזלזל באלימות או באטימות שזהויות מסוימות סופגות הרבה יותר מאחרות, אבל המאבק בחוסר הקבלה של החברה לא יכול להתלות באיזה מעמד "אמיתי" בדיוני. הוא חייב להתרכז בזכותו של הפרט להיות מי שהוא רוצה להיות, מתי שהוא רוצה, ואיך שהוא רוצה. אחרת אנחנו מוצאים עצמנו במקום שבו אנחנו תולים את הזהות שלנו, באותנטיות (או במקרה זה, חוסר האותנטיות) של הזהות של מישהו אחר. 

יום ראשון, 8 בינואר 2012

גם דמי סמוק

הנושא של הפוסט הזה, בהיותו נושא אישי ולא קליל, הוא לא משהו שאני נהנה לכתוב עליו. אבל אני חש שזה נושא שברובו, הוא בלתי נראה עבור חלק עצום של האוכלוסיה. אפשר לומר שיש הרבה נושאים "בלתי נראים" עבור חלקים גדולים של האוכלוסיה (נניח, מאסר עולם לפליטים מדרפור) אבל מתישהו צריך להביא כל מאבק לקדמת הבמה. אפילו מאבקים קטנים.

פנקסי תורם מלאי מדבקות

פעם ראשונה שתרמתי הייתה כנראה[1] בבית ספר תיכון. תרמתי בשמחה, למרות שדקירות המחט תמיד הכאיבו לי ואני משתדל להימנע מכאב - אני לא מהבחורים המאצ'ו האלה שנהנים להוכיח את עמידותם. ראיתי את זה בתור "חובה אזרחית", ובתור בן נוער קיצוני (כמו כל בני הנוער), טענתי בתוקף שתרומת דם (כמו גם תרומת איברים) צריכה להיות חובה עבור כולם - משהו שיוצאים ממנו רק עם אישור מרופא, במקום להיות משהו שבנק הדם מתחנן שאנשים יעשו. 

כדי להעסיק את עצמי ולשכוח מהמחט והכאב הייתי מדבר עם החובשות שדקרו אותי - על כמות הדם שלוקחים ולמה, בכמה מקומות בארץ הם מסתובבים, וגם על המחסור הכרוני בתרומות דם. בנק הדם תמיד נמצא במחסור; זה גרם לי להרגיש חשוב כשתרמתי דם. הרגשתי טוב עם עצמי. אמנם לא הפכתי ל"מסיונר" שמנסה לשכנע אנשים לתרום, אבל השתדלתי לתרום בכל הזדמנות. בטירונות תרמתי למרות שהייתה לי נזלת. בתקופת הלימודים בעברית הייתי עוצר מול המשביר ברחוב קינג ג'ורג', ותורם. פעמיים בשנה, בפסח וסוכות, הייתה ניידת תרומת דם ברחבת הכנס, ובין אם הייתי מבקר או מארגן, הייתי תורם.

נורא רציתי למלא פנקס תורם במדבקות, להחזיק אותו כסוג של גביע נצחון - פרס על התמדה, על תרומה, על הקורבן. תמיד הייתי מאבד את הפנקס אחרי ארבע או שש מדבקות, ומתחיל חדש. אבל גם לזה היו יתרונות[2].

השקר הרשמי הכי ארוך

בעשור שבו תרמתי דם, התחושה הטובה שבאה ממילוי חובתי האזרחית, תמיד לוותה בטעם מר, שנבע מכך שכדי שיתנו לי לתרום דם, הייתי צריך קודם כל לשקר. כמו במדינות אחרות שמונחות על-ידי ה-FDA, גם בישראל גברים ששכבו עם גברים מאז 1977 אסורים בתרומת דם.

כל מי שרוצה לתרום דם מתבקש, אחרי שהוא ממלא פרטים אישיים, לבחון 12 אמירות - כמו, האם הוא עוסק בזנות, האם ביקר בבריטניה מאז פרוץ מגפת "הפרה המשוגעת", האם הוא חולה בצהבת, וגם, האם שכב עם גברים מאז 1977[3]. אם אף אחת מהאמירות לא נכונה לגביו, הוא יכול לתרום דם. אם לפחות אחת מהן נכונה לגביו - הוא לא יכול. מאז שהייתי יכול לתרום דם, האמירה הזו הייתה נכונה לגבי - כך שאם רציתי לתרום דם, הייתי צריך לחתום את שמי מתחת לדבר שקר. אז עשיתי את זה. לתרום דם היה נראה לי יותר חשוב מהמלצות רופא כזה או אחר. אז שיקרתי. שוב ושוב, פעמיים-שלוש בשנה, במשך עשר שנים. השקר הכי ארוך שסיפרתי בחיי[4].

בהתחלה לא היה אכפת לי. כבן נוער, אתה מסתיר כל כך הרבה דברים ממבוגרים סביבך, והייתי בארון בכל מקרה. השקר הזה היה פשוט המשך של שקרים אחרים (למשל, תשובות לשאלות כמו "לאן אתה נוסע?", או "אצל מי אתה ישן?", או "מי זה טל?") עם ההתבגרות, השקרים נעלמו, אחד אחרי השני. התבגרות פירושה, גם, לחיות כמו שאתה בוחר לחיות, להפסיק לשקר. אבל השקר הזה היה כל כך קטן, והתועלת כל כך גדולה. אז למה לא? המשכתי לשקר. 

דוגמה אישית

לפני שנתיים הייתה התרמת דם במקום שבו עבדתי. כמובן שהלכתי לתרום דם. אחד מחבריי לעבודה, הומוסקסואל, לא תרם דם. שמתי לב לזה רק בגלל שפגשתי אותו בדרך לאולם שבו התרימו דם, והוא בירך אותי בשמחה על כך שאני תורם דם. לקח לי כמה דקות להבין שהוא מברך אותי על משהו שהוא לא עושה בעצמו.

נשכבתי על השולחן מהורהר. החובשת דקרה את הזרוע, ובזמן שאני לוחץ כדור גומי רך וממלא שקית פלסטיק בדם, דיברתי איתה. "מישהו בכלל עונה "כן" על השאלות בשאלון?" שאלתי אותה. היא הנהנה. "אבל למה? הם יכולים פשוט לא לבוא לתרום." היא משכה בכתפיה, אבל ענתה כאילו היא קוראת מחשבות "יש שרוצים פשוט להקיז דם, כי מדי פעם זה בריא; יש כאלה שלא רוצים שנשתמש בדם, אבל לא רוצים שאחרים ישאלו אותם שאלות או יתהו למה הם לא תורמים. אז הם באים." כמובן, יש כאלו שלא באים. כאלו שבנק הדם לא רוצה בדם שלהם, אז הם מראש לא מגיעים לתרום. שלא משקרים. 

למה שמישהו יסרב לחתום על שקר קטן כזה, עם תועלת גדולה כל כך? אולי בגלל שהרבה מאוד אנשים לא-סטרייטים מתבקשים לשקר כל כך הרבה: לא לספר לסבתא, לא לספר בעבודה, לא לספר לחברים של ההורים או בפגישת מחזור. אולי אחרי שאתה עובר ממקום למקום שבו אתה מתבקש שוב ושוב לשקר, כל שקר, לא משנה כמה קטן, נהיה יותר מדי. ואז, אם אתה יכול להימנע ממנו, אז אתה מפסיק לשקר. בכל מקום שבו אתה יכול, אתה מפסיק לשקר.

להיות נשא סוד

האמת לגבי מי אתה, מה הזהות המינית שלך, או ההיסטוריה המינית שלך, יכולה להיות בלתי נראית לחלוטין לאחרים. אם אתה לא נראה כמו הסטריאוטיפ, אז מבחינת הסביבה אתה "סטרייט". אז, אתה יכול למצוא עצמך משתף פעולה עם כל מיני שקרים קטנים - כמו, למשל, לא לתקן את הדודה ששואלת "נו, מתי תמצא חברה?", אלא אם אתה רוצה לבלות חלק נכבד מהזמן שלך ב"יציאה מהארון", ולמי יש זמן או כוח לזה?

כשתרמתי דם בפעם האחרונה, בנק הדם התחיל לשלוח הודעות סמס כדי ליידע תורמים על התרמות באזוריהם, ועל התרמות דם דחופות. כל הודעה הזכירה לי את חוסר הנראות של האמת, והשקרים הקטנים המסתירים אותה; הזכירה לי את כל האנשים שיכולים לתרום דם, ולא טורחים, את כל הדברים שאנשים רוצים לעשות ולא יכולים, לא בגלל משהו אמיתי, אלא בגלל דעות קדומות, או פחד, ובגלל שהם בלתי נראים. דברים שאנשים אחרים לוקחים כמובן מאליו, כמו ללכת ברחוב בלי לפחד, או ללמוד, או להיות אזרח ישראלי. אני מניח שמול האוסף הענק של דברים שאנחנו צריכים להסתיר ודורשים מאיתנו לשקר לגביהם, אוסף שבימינו רק הולך וגדל, נמאס לי שהדבר הקטן הפרטי הזה עדיין בלתי נראה.


1 - הייתי צריך לבדוק, ואכן תלמידי תיכון יכולים לתרום דם במידה ויש להם אישור מהוריהם. אני לא זוכר את תרומת הדם הראשונה שלי, אבל מכיוון שבטירונות תרמתי וכבר היה לי פנקס תורמים, אפשר להניח שהתרומה הראשונה הייתה כבר בתיכון. 
2 - הידעתם, למשל, שאפשר להתקשר לטלפון 03-5300400 בין השעות 14:00 ו-15:00 בימי א' עד ה', כדי לברר את סוג הדם שלכם, בערך שבועיים אחרי התרומה? סוג הדם שלי הוא O+, כמו של רוב הישראלים, מסתבר.
3 - המועד שבו וירוס האיידס הגיע לבני אדם.
4 - ה-FDA כנראה נשאל על הסעיף הזה הרבה, אז יש להם דף תשובות מאוד מסועף לשאלות בנושא. המונח שמשתשמים בו, self-deferral, כדי לתאר אדם ש"דוחה את עצמו" מלתרום דם, מצא חן בעיניי. כשהם הופכים את ההמנעות לבחירה אישית, ה-FDA בעצם אומרים, "כן, יש אנשים שיודעים שהם בריאים, והם כנראה ישקרו בשאלון, ואנחנו בסדר עם זה". 

יום שבת, 7 בינואר 2012

Bonus Track: Google Wave Eulogy

I had a vision of a world that didn't happen to exist, though I wish it did. In this world, the virtual component of our life, online and accessible from everywhere, are more flexible and enhances how we interacted with each other before.



In this New World, I sit to work in front of my PC. My desktop my RSS reader. When an item catches my eye, I single out a friend and flick it over to him. When he gets it, you might think I sent him an e-mail: a message from me pops-up on his screen, and no one can access it but us. Since he's working, his response is immediate. When it pops-up, we chat, while I still read my morning stream. He mentions something similar to this item was posted in a forum he frequents, and sends me the link.

I shove my stream to the side and the forum takes over the screen: messages on top are the trunks of upside-down trees, public responses branch out to all sides. Some of those responses are from people I know, friends of mine, co-workers: their responses are highlighted, and some are only available to me because I'm some limited circle or other.

I read the post he linked to. Clicking below it, I post my public reply; next to it, my picture will appear. People subscribed to me, friends, family, or just people who like my writing, will see this post and my reply in their stream.

I have other thoughts about the item, so I click again - but this time, I limit my reply to a few of my close friends. A conversation branches out from the forum post - some of it regarding the post, some of it more personal in nature. Those who are next to their PCs or on their mobile, will answer in flow, their words cut off and mingle with others.

While the conversation is going on, I do have to work. I'm preparing my class for tomorrow. My supervisor, and a friend who also teaches where I work, can both see the file. Every so often my friend writes notes in the margin. Those I like I incorporate into the file - my supervisor can't see my friend's suggestions, only my own work. Near lunch my supervisor will check the file. She might send it to another teacher, for her opinion. I will now have two streams on the same file, and might even have two versions of it, easily comparable.

I need to concentrate, so I limit my stream. Now only co-workers or my partner can call me. My phone rings, and I answer it. My PC beeps, and I answer that - text, or voice, it's the same conversation, and I could switch between them anytime. If I want, I can record the voice conversation and send it to someone else - they can call back, or they can write notes in reply.

During lunch, I might expend my stream again, see what my friends have been up to since the morning, catch up on my favorite channels and blogs. I might get off the PC, though, and do something else...



In mid-2009 Google wowed everyone with the announcement of Google Wave. "We asked ourselves how e-mail would have looked if it was invented today" - that was the tagline, but Wave did much more than that.
It changed the way we look at data online. All text, be it a document, an e-mail, or a chat conversation, was to be handled by the same free system. But it was also a revolutionary way of looking at digital identity: the same digital ID would "own" all different pieces of data, and your personal, professional and public relationships would serve to guide the data (the different "waves") to the right recipients.



As awesome as it might have been, it never materialized. Few wanted to make the transition from their previous web-mail applications to Wave, and inside the system you could only communicate with other Wave users. Furthermore, Wave didn't work on IE, the most popular browser at the time. It was a "desolate network": a great system that no one was using. So, it was announced that Google Wave would be retired: first they stopped developing it, at the end of January it would be "read-only", and in April 2012, it would go off the air.



We saw the "ripples" of Google Wave in two products that followed: when Google launched Buzz, all Gmail users found they were automatically members of the service. Buzz was meant to track your digital behavior, and to avoid the "desolate network" problem, but instead Google found out people really hated when you decided things for them.

The real heir to Wave was Google+. You can see the idea of an ubiquitous digital identity behind the public posts and +1, and the flexible nature of sharing with Circles. However, Google+ is missing the true revolution of Wave, since it only manages digital behavior. Data is still run on wildly different systems, and we still write e-mails using stupid little plaintext files.



In an accidentally public post that garnered tons of attention, Google Engineer Steve Yegge wrote that Google can create great products, but doesn't know how to create platforms. I think it's failure to turn Wave into an online data management platform is an example of that. Had they done a better job, I think we would have a had a better, albeit less anonymous, web today. Since I'm a great Google fan, I mourn the world I briefly glimpsed through Wave's crisp features, and hope they learn from Wave's mistakes and do a better job in the future. 

יום רביעי, 4 בינואר 2012

הדרת נשים אמיתית

"המרכז נגד חרדופוביה" הוא ספאמר ששולח דוא"ל מעניין כאשר הוא חש שיש "שנאת חרדים"[1] משתוללת בתקשורת. הפעם הקודמת שבה קיבלתי מהם ספאם הייתה כאשר הסטודנטים יצאו לרחובות למחות על התמיכה הכלכלית באברכים. הפעם מנסה הספאמר להראות שמי שמסוכן לנשים באמת, הם החילונים. לא החרדים. לצורך כך, הוא מצרף למייל מצגת בנושא הטרדה מינית בתחבורה ציבורית

נקודה מעניינת ראשונה שעלתה מהמצגת הייתה הפער המובהק בין התגובה ההיפותטית להטרדה מינית, והתגובות שהיו הלכה למעשה. נשים העידו שהיו מגיבות בצורה פעילה, לו היו רואות הטרדה מינית או חוות הטרדה מינית, ובמיוחד פונות למשטרה ו/או לנהג האוטובוס או המונית. אבל בקרב משיבות שאכן הוטרדו מינית, הרוב הגדול הגיבו בצורה פאסיבית: התרחקו, שתקו, ירדו מהאוטובוס. אם היינו רוצים להפחית מקרים של הטרדה מינית, זה בוודאי אחד הדברים העיקריים שצריך להתמודד איתם. 

הפער הזה נובע מהיעדר בושה חברתית במקרים של הטרדה מינית שלא נראית מספיק מכוערת, כך שתהיה ברורה וקלה להסביר. אישה צריכה "להוכיח" שהיא חווה הטרדה, כדי שהסביבה תעמוד לצידה, היא צריכה להוכיח חדירה ישירה למרחב הגופני שלה. אכן, רוב הנשים בסקר שמתארות הטרדה מינית היפותטית מתארות אותה כ"שליחת ידיים", בעוד שבמציאות הטרדה מופיעה במגוון צורות, שרק חלק קטן מהן מספיק בולטות ופיזיות כדי להיות "משכנעות" בצורה מיידית. תגובה אקטיבית שמושכת תשומת לב למטריד ולמוטרדת, במקום להניב מבוכה חברתית עבורו ותמיכה בה, תביך אותה יותר. לכן אנחנו רואים שוב ושוב שנשים מוטרדות מעדיפות לשתוק. 

בעוד שלפער הזה הסקר התייחס, היה פער נוסף שנדמה לי קשור לנושא, והסקר לא התייחס אליו. הסקר הראה רמת אמון גבוהה מאוד של נשים בשוטרים ונהגי אוטובוס ומוניות כדמויות סמכות שאפשר לפנות אליהן, בעוד שהלכה למעשה לא פונים לדמויות הללו והן לא מסייעות. גם כאן, אחד הדברים העיקריים שצריך לעשות הוא להכשיר נהגי אוטובוס ומוניות בצורה טובה לפעול במקרים של הטרדה מינית, גם ובעיקר בצורה פרואקטיבית, ולא לחכות לתלונות מנוסעות. 



למה המרכז נגד "חרדופוביה" שולח מצגת ממשלתית על הטרדות מיניות? מכיוון שנעשה קשר הדוק בין הדרת נשים במרחב הציבורי ובין היות נשים יצורים מיניים, אובייקטים במרחב מיני גברי. קשר שהחברה החילונית קפצה עליו בשמחה, כי כך קל לצייר גבר חרדי שיורק על ילדה בת 8 כ"סוטה", ולהתגלגל מצחוק מרבנים שמתגרים מינית כביכול מכל אישה באשר היא אישה, צעירה או מבוגרת, יושבת או עומדת, הולכת לבית ספר או שרה "הבה נגילה". זה קשר שצריך לפרק, אפילו שזה גוזל מאיתנו שלל בדיחות על פדופיליה. זה קשר שמאפשר לחרדי להגיד "החברה החילונית מחפצנת נשים יותר ממני" ולהעמיד פנים שזו תשובה טובה להדרת נשים.

הדרישה שנשים יעלמו מהמרחב הציבורי לא קשורה כלל למין. היא קשורה לכך שחברה סגורה, שבה חלק מהקבוצה מופלה על בסיס קבוע, לא יכולה לחיות בחיכוך עם חברה פתוחה, שבה דה יורה האישה שוות זכויות לגבר[2], בלי זליגה של ערכי חופש לתוך החברה הסגורה. עבור החברה החרדית, נהיה יותר ויותר קשה להצדיק ולהסביר לעצמה ולחבריה, איך יכול להיות שנשים בחברה החילונית הולכות לאוניברסיטה, מנהלות חברות, עומדות בראש עיירות ומדינות, משרתות בצבא, ובאופן כללי מצליחות להחזיק את עצמן, את בני משפחתן ואת ביתן, בלי גבר מעליהן. 

הסיבה שהדרת נשים מקצינה היא שהחברה החרדית מתפשטת, ונהיית חשופה יותר לחברה החילונית. אנשים שואלים שאלות שהתשובה להן כבר אינה מקובלת[3]; והדרת נשים היא תגובת הנגד. עצימת עיניים, ותקווה נואשת שהבעיה תיעלם. אולי אם נמנע מנשים לדבר, נסגור אותן בחדרים ולא ניתן להן לצאת, לא תהיה בעיה. אחרי הכול, בעולם שבו קיימים רק גברים, אכן הדרת נשים אינה בעיה.


כאשר הביקורת נגד החברה החרדית החריפה, המילה "הסתה" התחילה להיזרק לכל מקום. היום, משתמשים במילה "הסתה" במקום להגיד "ביקורת שאני לא מסכים איתה", אבל יש מבחן די פשוט לבדוק האם דברי הביקורת שלך הם "דברי הסתה". האם בדברי הביקורת שלך, יש קריאה משתמעת לאלימות? האמירה "ערבים רוצים להרוג יהודים מלידה" היא דברי הסתה, כי משתמע ממנה קריאה לאלימות. האמירה "מפעל ההתנחלויות הורס את ישראל" היא לא הסתה, כי הפתרון המשתמע לדבר הביקורת הוא פירוק ההתנחלויות, לא אלימות נגד מתנחלים[4].

עבור חילוני שיוצא להפגין נגד הדרת נשים, מדובר בביקורת לגיטימית. הפתרון המשתמע מן האמירה "אסור להפעיל טרור ואלימות נגד נשים שיושבות באוטובוס איפה שהן רוצות" הוא להפסיק להתנהג באלימות כנגד נשים. אבל עבור חרדי, שינוי ערכי של החברה שלו מבחוץ לא יכול לקרות בלי אלימות. כל דבר ביקורת מן החברה החילונית על החברה החרדית הוא בעצם הסתה לאלימות, כי אין שום מנגנון שבו החברה החרדית מטמיעה ביקורת ומשתנה. בכך, לצערי, אני נאלץ להסכים עם המרכז נגד "חרדופוביה". ללא אלימות, כנראה שלא יבוא פתרון לבעיית הדרת הנשים.



1 - כמו הומופוביה, במקום הפירוש המילולי ל"חרדופוביה", היא נתפסת כדחייה מונעת-שנאה, ולא הימנעות מונעת-פחד, כמו קלסטרופוביה או ארכנופוביה. 
2 - בוודאי שהן אינן שוות זכויות הלכה למעשה, ואין להן גישה שקולה לאותם מוקדי הכוח כמו גברים; הם לא מתחילות מאותה נקודת מוצא, ומסלולן קשה יותר למימוש זכויותיהן הפוליטיות. אבל הן לא מודרות מלכתחילה מהשתתפות. 
3 - פעם כדי להצדיק מדוע אישה לא צריכה ללמוד הלכה ולא יכולה לפסוק הלכה היה אפשר פשוט לטעון בלי בעיה שאישה נחותה מגבר ואין לה את אותן היכולות השכליות. היום קשה לי להאמין שיהיה מישהו שיעז לומר את המשפט הזה באופן פומבי, אפילו הרב החרדי הקיצוני ביותר, גם אם בטח יש ביניהם המאמינים בכך. 
4 - את הקשר בין פירוק ההתנחלויות לאלימות עושים המתנחלים, שמאיימים על צה"ל ועל המשטרה באלימות אם יפרקו מאחזים ויפנו התנחלויות.