יום חמישי, 26 בפברואר 2015

הפוליטיקה של פאודה

קרדיט צילום: אוהד רומנו
היוצרים של פאודה אמרו שזו לא סדרה פוליטית, שלא ברור מי הרעים ומי הטובים, וזו בכלל לא סדרה על הכיבוש; "הכול אישי". אני מאמין להם; אני מאמין להם שהם ניסו ליצור סדרת אקשן נוסחאתית סטרילית וצפויה, למכור אותה לארה"ב, לעשות שבע עונות ולהרוויח מיליונים. אני מאמין להם.

אבל הם עשו סדרה על מסתערבים בישראל, והפוליטיקה, היא נוטפת מכל פריים ופריים. זו רק שאלה איך אתה מסתכל על זה.

כבר בסצינה הראשונה בסדרה, כאשר יחידת מסתערבים חוטפת מבוקש ממסגד, אחת מחברי היחידה יורה לשומר של המסגד בראש והורגת אותו. זו יריה מהירה, כמעט אגבית, והמצלמה אפילו לא מתעכבת על גופתו מספיק זמן כדי שנוכל להרהר: האם היה צריך בכלל להרוג אותו? הוא מאבטח בכניסה למסגד. הוא לא טרוריסט; הנשק שלו אפילו לא שלוף. למה היה צריך לירות בו? 

מיד אחר כך אנחנו בחדר חקירות, שם חוקר שב"כ יושב עם המבוקש, אולי חבר בארגון טרור? שיודע פרט מידע חשוב על הברחת נשק כימי מסוכן. ההגדרה הקלאסית של "פצצה מתקתקת". מה עושה החוקר? הוא מדבר אל ליבו של המבוקש; אם תגלה לנו מה שאנחנו רוצים לדעת, בתך החולה תקבל כליה. בולשיט; כאשר השב"כ רוצה לדעת משהו שאתה יודע, אתה חוטף מכות, איומים באונס, מונעים ממך שינה - מה שצריך, העיקר שתדבר. אף אחד במערכת הבטחון לא דואג לכליות לילדות קטנות. זו פנטזיה; והפנטזיה רק מדגישה את האכזריות במציאות.

החלק הכי בוטה עבורי הייתה הסצינה שבה מפקד היחידה מתאר את המחבל המסוכן אותו הם רוצים לצוד:

"אני רוצה להזכיר במי מדובר; יש לאבו-אחמד דם על הידיים של 116 ישראלים... נשים, ילדים, זקנים; וחיילים."
כן, יוצרי הסדרה מאוד ברורים לגבי מי הם ומה תפקידם של הגברים בעולם של "פאודה" - הם כולם חיילים (וגם חלק מהנשים). 

מדקה לדקה, נהיה קל יותר לשקוע בתוך הפנטזיה ולנסות לשכוח שמדובר בסדרה שנשענת על מציאות אכזרית כדי להתקיים; סצינת המחסום והקלילות שבה חיילים צעירים גונבים טנדר על כל מרכולתו, פשוט כי צה"ל צריך אותו. כמו המאבטח במסגד, כך החתן הצעיר נורה בגבו, כי המסתערבים החליטו שהם צריכים לקחת כלה צעירה כבת ערובה. חייהם של כל הערבים בסדרה הזו זולים, ופשוט להיפטר מהם. בסדרה הזו יודעים, אף אחד לא הולך לשאול שאלות; להרוג ערבים מותר. 

ההתעקשות של הסדרה הזו להתעלם מהשאלות הפוליטיות ולנסות להתקיים במציאות סטרילית היא פריבילגיה; פריבילגיה של היוצרים, שנשענת על הפריבילגיה של הצופים. הצופים היהודים של הסדרה הזו יכולים לשכוח מהכיבוש, יכולים להתעלם מכך שחייהם של הפלשתינים אכן זולים, שההורגים בהם ללא סיבה אכן תמיד יתחמקו מעונש, שחיילים במחסום יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, ובמרתפי השב"כ החוקרים יכולים להתעלל ולענות, תמיד, תמיד מוגנים. לכן יש משהו מעליב בצפייה בסדרה הזו. משהו מעליב בכך שהיוצרים שלה יכולים לסמוך על הפריבילגיה הזו. 

חבל מאוד שעשו סדרה כזו; כולי תקווה שמתישהו, גם בטלוויזיה, גם בפריים-טיים, אפילו ב-Yes, יתחילו להראות את המציאות כפי שהיא באמת; לא את הפנטזיה.

יום רביעי, 25 בפברואר 2015

בלגן! ביקורת על הפרק הראשון של פאודה


יש בדיחה שמתחננת שאשתמש בה, אבל לא; לא היה שום בלגן על הסט; יש איכויות הפקה בסדרה הזו, ורואים ש-Yes שפכו כאן הרבה כסף. בגלל ש"פאודה" זו כביכול סדרה על מסתערבים, חשבתי בהתחלה שמה שהיוצרים רצו זה לעשות "הסמויה", אבל אחרי שראיתי את הפרק הבנתי שבה שהם באמת רצו זה ליצור "24" חדשה, או לפחות עוד "הומלנד"[1]. אף שזו סדרה שיושבת על קרקע עשירה מאוד מבחינה פוליטית, אתם לא כאן בשביל ביקורת פוליטית. רק לכרגע, אני מדבר כצופה טלוויזיה ביקורתי בלבד, וכצופה טלוויזיה ביקורתי יש לי משפט אחד נטול ספוילרים בשבילכם: ותרו; הסדרה לא שווה את זמנכם. היא צפויה ולא מעניינת; אם ראיתם את "24", "הומלנד", או "המגן", כבר ראיתם את הסדרה הזו, וחיקויים חיוורים זה בזבוז זמן. 

כדי שתבינו למה אני מתכוון, מכאן והילך, פירוט מה הלך בפרק הראשון. אם אתם רוצים להישאר במתח, דלגו לסוף.






אנחנו מתחילים במסגד; השוט הראשון של הפרק יפהפה; המסגד הצהוב, הקהל המפוזר ברחבי השוט. הצלם יודע מה הוא עושה, חשבתי לעצמי, בפעם האחת והיחידה בפרק. "אנשים, תעזרו לי! תביאו לו מים!" אומרת החוליה שפורצת פנימה, אוחזת בגבר שנראה ירוי ופצוע; לפתע הם שולפים אקדחים, וחוטפים מבוקש. בטריילר בקושי רואים, אבל השומר החמוש של המסגד על הרצפה, כי צ'אק נורית ירתה לו בראש מאחור[2]

את המבוקש החטוף חוקר איוב, המגולם על ידי איציק כהן, שמשחק בצורה מופלאה את האתנחתא הקומדרמטית של הסדרה (הוא גרוש! מספר פעמים! ומקלל בערבית! ומפלרטט עם כולן!) שלוחץ עליו[3] לספר לנו מי אחראי על הברחת הגז הרעיל מסוריה; "תן לי שם אחד" הוא מבטיח "והבת שלך מקבלת כליה" (מה אם היא לא הייתה צריכה כליה? השב"כ יכול בכלל לארגן איברים ככה בקלות? אין ועדות או משהו כזה?) כהן לגמרי מוכר לי את הסצינה הזו, אבל השחקן מולו מעיף אותי מהריכוז כי הוא בולע את הרוק שלו במופגן ובכל הכוח כדי לדווח רבע שעה מראש שהוא הגיע להחלטה קשה[4]
"אבו אחמד"
"הפנתר?" (תראו! זו סדרת דרמה מגניבה! לנבל הראשי יש כינוי דרמטי!)
"אבל הוא מת!" 
"הפנתר עדיין חי!"

קאט לאח ואחות משחקים במים, הבן מתיז על הבת, הם צוחקים; דורון (במלעיל) מתגנב מאחורי הבן וגונב ממנו את הצינור; הוא נוהג כמו שוטר מיומן שחוטף למישהו את האקדח מהיד. הוא מתיז על הבן, הילדים צוחקים, ואז הוא מרים את ראשו, ומבטו נישא החוצה מהפריים, עיניו מצטמצמות ואני קובר את הראש בידיים כי כל רגע אנחנו הולכים לראות מישהו, מישהו מעברו, מישהו שהוא חשב שלא יראה שוב לעולם.

כאשר רואים את הדמות המטושטשת מתקרבת בין העצים אני מקבל חיזיון מהעתיד: זה הבוס הקודם שלו; הוא הולך להגיע ולספר לו שהפנתר עדיין חי; והוא חייב לחזור ליחידה, למשימה אחת אחרונה. בהתחלה הוא לא ירצה, כי הוא גיבור מיוסרTM, אבל הוא יעשה את זה בכל מקרה. כי הוא חייב. ואז תהיה דרמה; אני משוכנע בכך, כי זה נעשה כבר.

למעשה, עשו את זה כל כך הרבה פעמים, שבבת אחת הבנתי מה קרה: היוצרים של הסדרה הזו טסו ל-LA וקנו פחית שימורים עם אבקת "סדרת דרמה משטרתית עם גיבור מיוסר שנחבט עם המצפון שלו בעולם אלים מלא דמויות אפורות וזה בכלל לא פשוט" ואז הם פשוט הוסיפו קצת מים ובישלו שעה וחצי על חום בינוני ועכשיו הם הולכים להגיש לי את העיסה שיצאה החוצה, והם מצפים שאני אהנה ממנה כי היא מלאה באקשן! וייסורים!! ואו, כל כך הרבה דרמה!!!

חזוס.

חזוני מתגשם; זה מיקי (יובל סגל), מפקד יחידת המסתערבים. "הפנתר עדיין חי" הוא אומר, ואני יחד איתו. סגל הוא שחקן מוכשר ומקסים, שמפגין טונות של קסם אישי בתור הבעל של קרן מור בפרסומת לבנק לאומי, וגם, אם לשפוט לפי התמונה, עשה כמה תפקידים נועזים למדי. כאן הוא מגלם דמות כל כך שבלונית ושטוחה שנדמה שצילם בין הטייקים בזמן שקרן מור הייתה עסוקה במשהו אחר.

"הפנתר עדיין חי" מספר בנק לאומי לחייל הכי טוב ביחידהTM, "לא יכול להיות; אני הרגתי אותו" - והייתי חייב להסכים איתו; אולי המבוקש משקר? אם החייל הכי טוב ביחידהTM הורג מישהו, הוא נשאר מת. או שלא.
בנק לאומי שותה יין שעוד לא מוכן (דורון מוזג למיקי יין לא מוכן מחבית? שעומדת בחצר של הבית? ליד פרדס ענבים? Dafuq?) ואומר "הוא יהיה בחתונה של אח שלו, ואני צריך את עזרתך בזיהוי." כי רק החייל הכי טוב ביחידהTM יכול לזהות את הפנתר; כי אין לנו תמונות שלו או מודיעין או משהו כזה. "אתה רק תשב בחפ"ק, תאכל את הבורקסים של הצוות בשטח, ותעזור להם בזיהוי" ודורון אומר לא כי הוא כבר הצליח לצאת ויש לו חיים טובים עם אישה וילדים והוא בכלל מכין יין עכשיו; הוא הצליח לצאת, אתה לא מבין?! הפנתר בטוח מת, הוא אומר, ובנק לאומי אומר "אני נותן לך הזדמנות לסגור חשבון", "עם הפנתר?" "לא, עם עצמך..." ואני מת קצת מבפנים. זו עדות עד כמה בנק לאומי הוא שחקן טוב כי הוא אומר את השורה הכי מגוחכת בפרק בלי להקרע מצחוק.

אז יש קאט ואנחנו רואים את באשיר, אח של הפנתר שמתחתן, נחטף ונלקח לחדר חשוך ויש דמות עם כפייה מסביב לפנים, שיוצאת מהצללים ומגלה את פנייה, כי בפתק שהגיע עם קופסת השימורים היה כתוב שצריך להראות שהפנתר עדיין חי בשוט דרמטי שבו הוא חושף את פניו מהצללים, למרות שכבר אמרו לנו שהוא חי ואין כאן שום מתח, ואם הוא מתחבא בצללים למה הוא צריך עדיין להסתיר את הפנים? הפנתר מחבק ומנשק את אח שלו ונותן לו חבילה גדולה של דולרים[5] ואומר לו שהוא לא יגיע לחתונה כדי שהיהודים לא יחפשו אותו ואז דורון מתעורר מסיוט; האם הוא חלם על הפנתר שעדיין חי נותן לאח שלו בוחטה של דולרים ואז מחייך בין הצללים? כנראה. 

הרשימה אמרה שצריך להראות סצינה של הגיבור המיוסרTM מתייסר מבפנים עם ההחלטה הקשה והשדים מהעבר, וליאורז נורא נורא רוצה להיות ג'ק באואר או קארי מת'יסון אבל הוא שחקן מחורבן שלא יודע לבטא התפוררות מבפנים או צורך בחמלה ואהדה, שזה בבירור מה שהבמאי מחפש ממנו.

דורון מוציא תיק מהבוידם שגלוי לחלוטין לכל מי שמרים את הראש ומוציא ממנו כפייה ומסניף אותה עמוקות (איכס, dude, למה אתה מריח זיעה בת שנה וחצי עכשיו, מה לא בסדר איתך?) ומוציא אקדח טעון לגמרי (מי מחזיק אקדח טעון לגמרי בתיק בעליית הגג שלו?!) ואז הוא שם את הכפייה בקטע שאמור להגיד לי שהוא מתגעגע לשירות ביחידה אבל בעיקר נראה כמו סצינת דראג ואז הבן שלו אומר "אבא" והוא פונה בחטף אחורה ורואה את הבן שלו רואה אותו, והבן שלו בוהה באטימות באבא שלו דקה ארוכה ו... ילד, לא קראת לאבא שלך? לא רצית להגיד לו משהו? רק רצית להגיד "אבא" ולעמוד במטבח באמצע הלילה ולבהות בו? מה קרה, אתה צריך מים? שמעת רעש? היה לך חלום רע?

למה אתה לא מדבר

 קרדיט צילום: אוהד רומנו
למחרת דורון מחליט לחזור ליחידה כי ברור שהוא החליט לחזור ליחידה ואשתו רבה איתו` אתם רואים? היא לא מבינה שהוא מיוסר ומתחבט עם עצמו! אשתו לוקחת לו את המפתחות אז הוא הולך ברגל בין פרדסי הענבים ומגיע לבסיס הסודי של היחידה שנמצא כנראה מעבר לפינה כי לא ברור איך הוא הגיע לשם ברגל בחמש דקות, ובנק לאומי אומר למפקד החדש שהחייל שחזר רק למשימה אחת אחרונהTM מצטרף אליהם ואז יש מתח! ודרמה! המפקד החדש מסויג כי הוא מרגיש מאוים!

המחליף של דורון הוא אלי (יעקב דניאל) ובדקה וחצי דניאל מפגין יותר רגשות מבעד לחורשת הזקן השחור שהכריחו אותו לגדל מאשר ליאורז מצליח להפגין כל הפרק, ואני לרגע מדמיין איך זה היה נראה אם שחקן טוב היה מגלם את התפקיד הראשי. אבל אז הם יוצאים למרפסת ואנחנו פוגשים את היחידה. חבורה של בחורים שריריים ושזופים יושבים במרפסת וקשה קצת להבדיל ביניהם אבל אחד מהם מזוקן ואמרו לו לספר בדיחה בקול שטוח ולא מצחיק ("אנחנו הולכים להרוג אדם מת?") אז הוא עושה את זה כי הם שחקנים ממושמעים שעושים כל מה שהבמאי אומר להם. תומר קאפון הוא בועז; בועז הוא אח של גלי, אשתו של דורון; הוא לא מרוצה שמכריחים אותו להישאר בחוץ. אחד מהם (נאור, נדמה לי) פשוט לא מרוצה, אולי כי ליאורז הוא שחצן שלא משחק לפי הכלליםTM?! לא, זה בגלל שהוא שוכב עם גלי; אבל את זה נגלה רק בספוילרים בסוף - סליחה, הטריילר לשאר העונה.

לפני החתונה אמאל, ארוסתו של באשיר, אחיו של הפנתר, מדברת איתו על החתונה, והכסף, ואוי הם נורא חמודים, ואני נזכר בלחץ שלפני החתונה שלי; זוהי הדמות הראשונה על המסך מאז איציק כהן שמרגישה כמו איש אמיתי ולא כמו משהו שנשפך מקופסת השימורים. אני מזדהה איתם לגמרי, וזה קצת חבל שהם הרעים. באשיר רוצה להשתמש בדולרים המרושעים שאח שלו נתן לו לבנות להם בית גדול ולעשות בו הרבה ילדים; as if! 

אנחנו עוברים לחתונה, ובנק לאומי עומד עם צ'אק נורית ואיציק כהן בחדר בקרה ולכולם יש אוזניות Bluetooth והם מסתכלים על מסכים שמראים להם... לא ברור לי כל כך. אחד המסכים מראה להם מה שאמור להיות צילומי אוויר מהמזל"ט הכי יציב והכי מדויק בהיסטוריה; ל-Google Earth אין צילומי לוויינים כאלו מדויקים, וכמו ב-Enemy of the State הם יכולים לעשות zoom and enhance על מה שבא להם כי על התווית של קופסת השימורים היה כתוב שליחידות מיוחדות יש חדר בקרה מהעתיד, אז Yes בנו להם חדר בקרה מהעתיד. לאף אחד בצה"ל אין חדר בקרה כזה; הרמטכ"ל לא יושב בבור עם כאלו מסכים. 

אז יש סצינה שבה המסתערבים צובעים את השיער שלהם בשחור (אני לא יודע למה; האם לערבים אין שיער אפור?) והפנתר צובע את השיער שלו באפור כי הוא מתחפש לגבר זקן (האם הוא לא שמע שלאף ערבי אין שיער אפור?!) וזו סצינה נורא חשובה כי היא מראה איך המסתערבים והפנתר הם בעצם בדיוק אותו הדבר; אתם רואים? זו עולם אפור! אי אפשר להבחין מי הטובים ומי הרעים!

התוכנית של מיקי היא שדורון ואלי יכנסו בתור מלצרי הקינוחים; אז בדרך לחתונה חיילים עוצרים את "כנאפה דאוד" במחסום ומחרימים מהם את המשאית שלהם, ואיש מבוגר שהעבודה שלו היא כנראה לעמוד ולהסתכל על המחסום ולראות את מי עוצרים מרים טלפון לבוס של "כנאפה דאוד" להגיד לו שעצרו את העובדים שלו; איך למנהל קייטרינג יש כסף לשלם למישהו שיעמוד ויסתכל על מחסום ויראה אם עוצרים לו את העובדים? האם יש לו צי של משאיות שכולן עוברות כל יום במחסום הזה, או שהבחור עובר בין המחסומים לפי מה שצריך? הוא הבוס הכי מחויב לחתונות בעולם. ליאורז ואלי מגיעים לחתונה אבל הם לא מודאגים כי בועז עומד ברחוב ויש להם גיבוי של הצלף[6]

בחתונה של אח של הפנתר יש מבקר מעמאן שמברך את באשיר, החתן, ואת אבא שלו, שמת, ואת אח שלו, שמת, ואומר שהנקמה הכי מתוקה ביהודים היא להתחתן ולהביא הרבה ילדים לעולם[7] ואז רואים את אשתו של הפנתר, ואימא של באשיר שואלת אותה אם הפנתר הולך להגיע לחתונה, והיא אומרת מה פתאום שיגיע? מסוכן, אבל אימא של באשיר חושבת שהוא כן יגיע, כדי לראות אותה.

בסצינה של החתונה נורא חשוב לבמאי שנהיה במתח! אולי יעלו עליהם! ליאורז אמור להעביר לנו לחץ ומתח אבל הוא לא מסוגל כי אין לו הבעות פנים אז הבמאי עוזר לו בהמון קאטים ומוזיקה ושחקנים אחרים שאומרים לו כמה הם לחוצים באוזן אבל במקום להיות מותח זה בעיקר נראה כמו קליפ גרוע של חתונה; יש אפילו את הקטע הזה שהאורחים נבוכים ומסתכלים למצלמה כל הזמן! אז איציק כהן רואה את אחד האורחים "היי, זה אבו חאלף! אנחנו מחפשים אותו כבר שנתיים!" ולרגע, רק לרגע, הייתה לי תקווה פצפונת שהכול בעצם טו'יסט אפי, והם כאן כדי לתפוס את אבו חאלף, אבל לא, ליאורז לא מוכן להתקפל, הוא רואה את אשתו של הפנתר רוקדת והוא יודע שהיא מחכה לפנתר אז הפנתר בטוח בדרך (היא לא חשבה שמסוכן לו להגיע?) והפנתר בינתיים מדדה ברחוב בתור איש זקן.

אז המבקר מעמאן ואבו חאלף עולים עליהם ולוקחים אותם לחדר האחורי; "תתקשר לבוס שלנו, הוא יגיד לך שהכול בסדר" מתחנן אלי, ודניאל מצליח לשחק עם העפעפיים מבוכה, וחשש, וחנפנות, ממש קשת של רגשות, וליאורז רק עומד ובוהה בו, בטח תוהה לעצמו איפה לומדים לשחק ככה, "תורידי להם את הסלולרי" פוקד בנק לאומי וצ'אק נורית פשוט מתקתקת על שלושה כפתורים וזה קורה, אין להם קליטה בחתונה (אני לא חושב שזה עובד ככה, אבל ניחא) ואז הם משתכנעים לשחרר אותם, דורון ואלי מתחילים לצאת, אבל אז דורון חוטף לאבו חאלף את האקדח (למה? אלוהים אדירים, כבר הייתם בדרך החוצה! בשביל מה זה טוב?) אבל הוא לא יורה בו (הוא לא מחבל נורא מבוקש?) והם יוצאים החוצה. בעצם, מנסים לצאת החוצה. קודם הם צריכים לעבור דרך הסלון, בו יש חתונה.

באחד הסרטונים של Yes מסבירים שפאודה זה בלגן, זה מה שקורה כאשר עולים על המסתערבים, ונורא מסוכן, כי כל הכפר עלול לעלות עליהם ולהרוג אותם. כאן הסצינה; כאן אנחנו אמורים לחשוש לשלומם. בעודם חוצים את הסלון.

הם חוצים את הסלון הקטן הזה המון, המון, המוווווון זמן... המצלמה מסתובבת סביבם, והם לחוצים, ואנשים צועקים בקשר, ואנשים אחרים נוסעים בטנדר בשיא המהירות, הם צמודים זה לזה וזה נמשך שעות ארוכות כי זה מותח! ומלחיץ! שלושה חיילים מיומנים היטב חמושים באקדחים שמוקפים בכעשרים אורחי חתונה בחליפות ושמלות שכולם מרימים ידיים! אתם לא מבינים כמה זה מסוכן?! 

שנייה לפני שהם יוצאים דורון חוטף את הכלה כבת ערובה למרות שאין בזה צורך ואף אחד לא מאיים עליהם או הולך אחריהם כי ככה, והחתן, שקודם היה באמצע הסלון אבל עכשיו הוא מחכה בחוץ עד שהבמאי יאמר לו להיכנס, נכנס ורואה אותה אז הוא מיד מרים סכין, כי זה לגמרי הגיוני, ואז בועז יורה בו מאחורה. אף אחד משלושת החיילים החמושים האחרים לא יורה באף אחד כאשר האורחים מתנפלים עליהם כי הם ירו בחתן בגב, הם מגיבים במכות, ובורחים החוצה. בדרך החוצה אבו חאלף יורה למפקד החדש בישבן והצלף הורג אותו בירייה אחת ואז פשוט אורז בשקט את הרובה והולך, כאילו זו הייתה המטרה היחידה שלו. חבריו ליחידה עדיין בתוך הטנדר צועקים עם מפקד מדמם מהישבן, אבל הוא מבחינתו סיים ויכול ללכת.

אולי בגרסה כלשהי של התסריט אבו חאלף כן היה המטרה? לא יודע. 

איכשהו בזמן הנסיעה בטנדר דורון רואה את הזקן שהוא הפנתר ומיד מזהה אותו וקופץ החוצה כי הוא חמום מוחTM והוא לא משחק לפי הכלליםTM ואז יש ריצה מאוד מאוד ארוכה ברחובות נטושים לחלוטין, ובנק לאומי צועק המון לתוך ה-Bluetooth ואומר לצ'אק נורית להרים מסוק לאוויר ואולי היא עושה את זה למרות שאנחנו לא רואים או שומעים שום מסוק והוא אומר שעוד רגע כל הכפר יהיה עליהם למרות שאין אף אחד ברחוב ואז דורון פוצע את הפנתר אבל הוא מצליח לברוח, ואוספים את דורון ויוצאים משם. אז הפרק נגמר; לגמרי בחטף.

פרק? בקושי מערכה ראשונה של סרט אקשן. אבל אולי חלק מהתווית נקרעה מקופסת השימורים. לפעמים זה קורה.


על הבמה לפני הפרק, מנהלת הפקות מקור של Yes הבטיחה שזו תהיה הסדרה שלא נראתה מעולם; אני יכול להבין את המוטיבציה שלה. כמו "מי מפחד מהזאב הרע?" הסדרה הזו נעשתה קודם כל בשביל רמת ההפקה - להראות שאפשר לעשות בישראל סדרת אקשן אמריקאית. ברמה הטכנית, מבחינת סאונד או צילום, זו סדרה מודרנית לגמרי; מבחינת ניצבים, לוקיישן, או אפקטים - זו עדיין דרמה ישראלית. מצלמים ברחוב, הרחובות נטושים כי אין ניצבים, ואת היריות מוסיפים בפוסט עם Adobe After Effect, אבל זה לא מה שהכי כואב; הכי כואבת הכתיבה. הכתיבה; אוי הכתיבה. זה כבר מעבר לנדוש; זה כואב באוזן. אנשים אמיתיים לא מדברים ככה. אף אחד לא מדבר ככה. אבל זה לא חשוב; כי כאשר ימכרו אותה לאמריקה, בכל מקרה ישכתבו את התסריט תסריטאים מוכשרים יותר.

בניגוד למובטח, הסדרה הזו לא מסתכלת לכלום בעיניים, היא רק משדרת רצון עז לעוף מכאן; היא גרועה, נוסחתית וצפויה, ורוב הזמן משוחקת רע. אם עד כדי כך משעמם לכם, עדיף כבר לחפש שידורים חוזרים של "תיק סגור". 



1 - נכון שזה מצחיק שלא תרגמו את שם הסדרה הזו לעברית? []
2 - הבטחתי שאני לא נכנס לפוליטיקה, פעם ראשונה []
3 - הבטחתי שאני לא נכנס לפוליטיקה, פעם שנייה []
4 - עיוני, תסריטאי ראשי, החלטות מקבלים, או מגיעים אליהן; אף אחד לא לוקח החלטה, בעברית. אין דבר כזה.  []
5 - זה דולרים כי הקהל האמריקאי שבשבילו הסדרה הזו צריך להבין שזו בוחטה של כסף. []
6 - שבילה המון זמן בצביעת השיער והזקן האפורים שלו בשחור בשביל להתחבא בקומה העליונה של בית שבה אף אחד בעולם לא רואה אותו; כי הבמאי אמר "תצבע את השיער בשחור! אתה השיקוף ההופכי של הפנתר!" אז הוא צבע. []
7 - הבטחתי שאני לא נכנס לפוליטיקה, פעם שלישית ואחרונה! []

פאודה

 לפני שבועיים הוזמנתי להקרנה של הפרק הראשון של הסדרה "פאודה". הוזמנתי כבלוגר פוליטי[1], וחשבתי שזה יהיה מפגש פוליטי, אבל, לא כך; זה היה מפגש "תעשייה", של כוכבי טלוויזיה ואנשיהם, וכנראה כל מי שעבד על הסדרה, לחגיגה נוצצת והערכת מאמציהם. 

התלבטתי מה בעצם מקומי בתוך החגיגה הזו; כמו שכתבתי בעבר, עצם הכתיבה על הסדרה, כאשר הוזמנתי לכתוב עליה, הופכת אותי לחלק ממסע יחסי הציבור. זה לא משהו שאני מחפש להיות. מצד שני, הזמינו אותי בנחמדות, האכילו אותי שוקולד והשקו אותי קפה; המעט שאני יכול לעשות הוא לכתוב על הסדרה. 

בנוסף, הייתה לי התלבטות נוספת, אבל זה כבר ייאלץ לחכות לביקורת.

בכל מקרה, "הנה בלוג" הוא בלוג פוליטי, אבל הוא גם בלוג לביקורת תרבות. על כן, החלטתי לפצל הפעם את הביקורת שלי לשני פוסטים נפרדים, משתי נקודות מבט שונות; הטלוויזיונית והפוליטית., כך, מי שרוצה לדעת רק איך היה הפרק הראשון, יכול לעשות זאת בצורה נטולת פוליטיקה; ומי שרוצה לדעת מה ראה שם בלוגר פוליטי, יכול גם.


ביקורת טלוויזיה ביקורת פוליטית


----
1 - נכון שזה נפלא?


יום שני, 9 בפברואר 2015

Moneyball

יש סצינה, האחרונה לפני המונטאז' המרגש העוקב אחר סדרת הניצחונות שוברת השיאים של ה Oakland A's, שבה בראד פיט מתבלבל בשם של שחקן בייסבול.

כמו ברוב הסרט, רק הוא וג'ונה היל בחדר, מנסים לסחור בשחקנים ולהשיג לקבוצה שחקן מוצלח שיבטיח לה את הניצחון, פיט, בתפקיד בילי בין, מנהל הקבוצה, מדבר בטלפון ואומר את השם הלא נכון של השחקן. ג'ונה, בלי לשבור דמות, בצורה חלקה ורגועה, מתקן אותו, ולרגע פיט מרים אליו את המבט ואומר בטלפון "אתה רואה, אפילו אני לא זוכר איך קוראים לו."

המבט הזה, של פיט, עושה את הסצינה.

המבט שלו, עיניו פתוחות לרווחה, כנה וברור, זו הפעם הראשונה ששמתי לב לעיניים של הדמות, משום שהן כלכך שונות מהמבט הזה. לכל אורך הסרט, הן חפויות, תחת עפעפיים כבדים. ברגע שהתחלתי לשים לב לעיניים שלו, אי אפשר היה להפסיק להסתכל עליהן. לכל אורך הסרט אתה עוקב אחרי העיניים הללו עד שבסוף הסרט, הוא סוגר בצילום מקרוב על בילי, על הפנים שלו, ואז על העיניים שלו. כך מסתיים הסרט.

אני חושב שזו אחת הסיבות שהסרט הזה כל כך אהוב עליי, והסיבה העיקרית שהדמות הזו, של בילי בין, אהובה עליי ומדברת אליי: המבט החשוף, המשקל הכבד בעפעפיים, הכנות שנמצאת שם בכל תנועה, בכל מילה והברה, ובעיקר במבט - הוא אומר כל מה שהוא חושב, ולא יותר, הוא פועל לפי מה שהוא חושב שנכון, ולא פחות. העובדה שהוא הפסיד את משחק האליפות, לא משנה; העובדה שהוא לא מבין עד עוצמת ההשפעה שלו על הספורט, שהוא מבטל אותה כלא חשובה משום שלא זכה באליפות - אומרת לנו כל מה שצריך על הדמות הזו.

מישהו כבר הכביר במילים על תפקיד המבט בסרט הזה, ואני לא רואה סיבה להתעכב על זה יותר מדי. מספיק לי לעיניים האלו תשומת לב, כפי שהן משכו את תשומת הלב שלי.

יום שבת, 7 בפברואר 2015

חדשות רעות לחובבי הסדרה שיר של אש וקרח

אם, כמוני, אתם מחבבים מאוד את סדרת הספרים של ג'ורג' מרטין, "שיר של אש וקרח" (או לפחות, מחבבים את רוב הספרים) אז יש לי חדשות רעות עבור כולנו: ייתכן שהספר השישי והשביעי ייכתבו על ידי מפיקי סדרת הטלוויזיה, יותר מאשר על ידי ג'ורג'.

כפי שציינו באתר התרבות Cracked, העונה החמישית מתחילה עוד חודשיים, ופירושו של דבר שבימים אלו ממש, מפיקי סדרת הטלוויזיה עובדת על העונה השישית: מתכננים קווי עלילה, מגייסים את השחקנים שיצטרכו, בונים תקציב, וכן הלאה. זאת אומרת, בימים אלו ממש - הם כותבים את העונה השישית.

לראשונה מאז שהתחילה סדרת הטלוויזיה, הם עוברים את הספרים, ובונים קווי עלילה באופן עצמאי לגמרי. נכון, המפיקים יודעים איך ג'ורג' מתכנן לסיים את הסדרה, אבל יש הבדל גדול בין המשפט "ג'ון, טיריון ודאנריז מכוונים את שלושת הדרקונים שלהם לנשוף אש ולהמיס את החומה לנצח" ובין מהלכי העלילה עצמם, מעשי הדמויות, והדיאלוגים.

גם כותבי Cracked, וגם כל מי שקרא את הספרים ולא רק ראה את הסדרה, יודעים שהסדרה סובלת מרדידות עקשנית ביחס לספרים, נפטרת מדמויות רבות ומקווי עלילה לשם הפשטות, ומעוותת חלק מהכוונות המקוריות של סדרת הספרים. עד כה, למי שסלד מהסדרה ונהנה מהספרים, לא הייתה בעיה. 

הבעיה מתחילה עכשיו. 

מכיוון שלג'ורג' מרטין אין שום כוונה להוציא את הספר השישי ב-2015, הלכה למעשה, הוא הולך לכתוב את הספר השישי כאשר העונה השישית כבר כתובה. כתיבת הספר השישי בצל עונה כתובה כבר פירושה שכל פעם שג'ורג' יהיה תקוע, יהיו חסרים לו רעיונות, הוא יתהה כיצד להתקדם, הוא לא יפנה רק לדמיונו הקודח, אלא תהיה לו מן המוכן קדרה מלאה רעיונות רדודים ומזוויעים לשאול מהם; רעיונות שהוא ממילא יכול לקחת, כי הם מבוססים על אותה ההתחלה. 

פירושו של דבר שהספר השישי עלול להיות רדוד ומזוויע וחסר הגיון בדיוק כמו סדרת הטלוויזיה. 

אם אתם חובבי סדרת הספרים, אלו חדשות רעות בהחלט. 

יום שני, 2 בפברואר 2015

לעלות במקום לרדת (על עצמך)

בהמשך לפוסט הזה, נתקלתי לאחרונה ביום הכשרות של מכנה משותף בהבדלים מגדריים בגישות של תלמידים בנים ותלמידות בנות, כאשר הם נתקלים בהצלחה או כשלון במבחן. תלמידים בנים נוטים לייחס הצלחה לעצמם ("אני גאון!") וכשלון לסיבות חיצוניות ("המורה שונא אותי!", "הייתי חולה, לא השקעתי") או מזלזלים בכשלון ("כולם נכשלו!", "המורה מכשיל בכוונה את כל הכיתה!"); תלמידות בנות, לעומת זאת, נוטות לייחס הצלחה לגורמים חיצוניים ("היה לי מזל", או "זה היה מבחן קל"). ההרגלים הללו, המוקנים בגיל צעיר, ממשיכים להשפיע, ותורמים לתופעה שבנים, ואחר כך גברים, רגילים לקדם את עצמם, בעוד שבנות, ואחר כך נשים, נאלצות להיאבק בהרגל לא לקדם את עצמן; זה משפיע גם על נשים שכבר מאוד מצליחות

ההרגלים הללו תורמים לכך שאנחנו רואים אחוז מאוד גבוה של גברים בעמדות כוח והשפעה; משום שהם הרגלים, אפשר וכדאי להיאבק בהם. להלן כמה עצות מהפוסט להתמודדות עם ההרגלים הללו[1]:

  1. כאשר את מקבלת מחמאות על משהו שעשית, קבלי את המחמאות בחום; אל תדחי את השיפוט של אחרים. אם קיבלת מחמאות, סימן שמגיע לך. 
  2. הפנימי את המחמאות והסכימי איתן; לדוגמה, אם מישהו אומר "ו'או, זו הייתה מצגת ממש מוצלחת!" את יכולה לענות, "נכון, אה? היא באמת הייתה מוצלחת!"
  3. אל תייחסי את ההצלחה שלך למזל. את יודעת שעבדת קשה; אל תסתירי את זה.
  4. כאשר את מדברת על עצמך או על ההישגים שלך, אל תסייגי את עצמך במילים כמו "קצת", "כאילו", "רק", או "סתם". 
  5. תשתדלי להימנע מפרפקציוניזם[2]; פגמים מסוימים בהישג שלך הם לא סיבה טובה לבטל את ההישג כולו. 
  6. לבקש או לקבל עזרה מאחרים, לא מקטין את ההישגים שלך.
  7. תיעוד, של העבודה וההישגים שלך, יעזור לך להרגיש שהם נכונים ואמיתיים יותר.
כמובן, זה לא פתרון קסמים; להיפטר מהרגלים המוקנים לנו כשאנחנו קטנים זה קשה; אבל במקרה הזה, כדאי. להרגיל את עצמנו, ואחרות, להתייחס להישגים ולעבודה הקשה שלנו ככה, יעזור להתמודד עם הרגלים אחרים שמשתיקים ומקטינים את העבודה והמאמצים של נשים, ויעזור להביא יותר נשים לעמדות כוח והשפעה.


1 - העצות רשומות בלשון נקבה, אבל מתאימות גם לגברים, אם הם סובלים מהבעיה הזו. []
2 - אני מאמין גדול בפרפקציוניזם, כמנוע לשיפור עצמי ומניע להמשיך לעבוד. אבל יש לזה גם צדדים שליליים. []