יום ראשון, 22 במרץ 2015

נפלאה אהבתך לי

מדוע אני צריך פמיניזם? מדוע אני נאבק? הנה סיבה אחת. 

היום במהלך סדנה של מכנה משותף עלה הנושא של ביטוי רגשות, כיצד נשים מבטאות רגשות ואילו גברים לא[1]. אחד הנערים ציין שהוא דווקא מבטא אהבה, לחברה שלו; "ומה לגבי החברים שלך?" שאלתי, "להם אתה מבטא אהבה?" זה היווה פתח לדיון מפתיע במורכבות שלו, שבו חלק מהנערים לא הבינו כיצד יכולה להתקיים אהבה בין שני גברים שאינה אהבה רומנטית ("ומה לגבי אהבה בין אבא לבן?", "טוב, זה משהו אחר לגמרי").

חלק מהנערים חשבו שאין טעם לבטא אהבה לחבר; אחדים בכלל סירבו להכיר בקיומו של רגש כזה, בין חברים; מקסימום "מחבב". נער אחד ביטא חשש שאם היית אומר לחבר שלך שאתה אוהב אותו, הוא היה חושב שאתה דפוק ומפסיק לדבר איתך לגמרי - ואחר אמר "דווקא אין לי בעיה להגיד לחברים שלי שאני אוהב אותם; אבל איך עושים את זה? זה אני לא יודע." את המילים "אני אוהב אותך" יכול בן להגיד להורה, יכול בן זוג להגיד לבת זוגו, ולשמוע ממנה; אבל חבר לחבר? את זה אי אפשר לבטא.

ישי מרזל, ידיד הבלוג, וחבר אותו אני אוהב, ציין שזו אמירה לא נכונה, שגברים אינם מבטאים רגשות; גברים מבטאים רגשות כל הזמן, הוא אומר, רק במעשים; לא בדיבורים. זה פקח את עיניי לשים לב לתופעה מעניינת בכיתות אותן אני מלמד: ילדות שהן חברות טובות, לעתים קרובות נכנסות זו למרחב האישי של רעותה: הן יושבות על אותו הכיסא, יושבות אחת על השנייה, מלטפות את השיער של האחרת, מתרפקות זו על זו, והקרובות במיוחד ילכו במסדרון שלובות ידיים. ילדים שהם חברים קרובים לעתים קרובות נכנסים זה למרחב האישי של רעהו - אבל רק באלימות. דחיפות, צ'פחות, אגרופים לכתף, בעיטות - ואלו לעתים קרובות מסלימים, כאשר התחככות אקראית, שמקורה כנראה באופן טבעי בכך שחבר מחפש את קרבתו של חברו, מובילה לדחיפה, מובילה למכה, שמובילה למכה עוד יותר חזקה, כי כל אחד חייב להחזיר לשני. 

אז מרזל צודק, שבנים מבטאים את רגשותיהם; אבל ההבדל בולט לעין. החבר מחפש את קרבתו של החבר, אבל קרבה זו כמעט תמיד תוביל למגע שאינו נעים, למכה. המגע הנעים, בין אם זה ליטוף או חיבוק, אינו נמצא בין חברים. היעדרו של המגע הנעים מכאיב במיוחד משום שערכו כל כך גדול, העלות שלו כל כך נמוכה, והדרך להגיע אליו טבעית להפליא. אולם, כאשר הורים מסתכלים בחשש בכל ביטוי של קרבה גופנית כאות לנטייה אחרת, כאשר החברה מקנה הרגלים של ריחוק ופיזיות מאוד מסוימת, אותם ילדים יגדלו להיות נערים וגברים שכאשר יעמדו בפני השאלה, איך להגיד לחברים שלי שאני אוהב אותם, ימצאו עצמם ללא תשובות טובות. 

אני שמח לומר שהתמזל מזלי להיות חבר של לא מעט גברים שלהם דווקא הרגלים אחרים, וכמובן שאין זה במקרה. אבל, המאבק הוא אישי אך לא מוגבל רק אליך או אליי. אנחנו נאבקים כדי שכאשר בנים, ילדים, גדלים, הם ילמדו גם הרגלים של מגע נעים. לכן אנחנו צריכים פמיניזם.



1 - זה כמובן לא מדויק, ועל כך בהמשך הפוסט. או כפי שכבר ראיתם אם כמוני אתם קוראים הערות סוף-דבר רק בסוף. []

יום שני, 9 במרץ 2015

כך שכנענו ליכודניקית להצביע המחנה הציוני

לפני כמה שבועות ישבנו לאכול ארוחת ערב עם מישהי שהצביעה ליכוד ברוב מערכות הבחירות האחרונות, וסביבתה הקרובה נמצאת איפשהו על הגרף בין הליכוד לבית היהודי. לא בדיוק הסביבה הכי אוהדת לזוג שמאלנים מהמרכז. באופן טבעי, השיחה הגיעה גם לפוליטיקה, והמארחת אמרה שהיא מצביעה ליכוד; אז עשינו את הדבר הטבעי שהוא לשאול למה?

לא באופן מפתיע, התשובה הייתה בטחונית, אבל באופן שכן קצת הפתיע אותי, התשובה הבטחונית לא נגעה לאיראן או דאע"ש אלא הייתה ישירה וברורה: רק ביבי יבטיח שלא ירו רקטות מיהודה ושומרון. 

אחרי מספר שאלות נוספות, וכאשר מחניקים את הנטייה השמאלנית להגיב לכל אזכור חיובי של ביבי בבכי או צעקות, צוירה התמונה הבאה:

למה צריך את יהודה ושומרון? לא צריך. שלהם, שיקחו, רוצים מדינה, שיקימו מדינה. למה זה מפריע לי? אבל מה? אי אפשר סתם לתת להם שטחים. צריך שיהיה בטחון; שלא יהיו רקטות, שלא יהיו פיגועים. 
מכאן, היה קל להתקדם, במספר צעדים פשוטים:
  1. ביבי לא מתכוון להקים מדינה פלשתינית אף פעם; כל מו"מ שהוא עושה הוא בדיחה; הוא העדיף לשחרר 1,200 מחבלים, כולל רוצחים עם דם על הידיים, ולא להפסיק את הבנייה בהתנחלויות.
  2. בגלל שכל מה שאכפת לביבי, הוא לבנות בהתנחלויות.
  3. מה שמפסיק פיגועים ביו"ש זה לא ביבי, זה שיתוף פעולה עם כוחות הבטחון הפלשתינים. זה גם צה"ל והשב"כ אומרים.
  4. בדרום, תושבי היישובים ליד עזה נמצאים תחת ירי רקטות כבר יותר מעשור; ביבי לא דאג להם אפילו ליום אחד של שקט, הוא רק יוצא למבצעים שעושים להם רע יותר.
  5. המסקנה היא אחת: אם רוצים מתישהו חיים נורמליים במדינת ישראל, אם רוצים דו-קיום, אסור להצביע ליכוד.
אוקי, אבל מה עם בוז'י? הוא סתם יתן להם כל מה שהם רוצים, ויהיו פיגועים.
אם יש למכונה הדמגוגית של הימין הצלחה, זה בהרעלת הרעיון של הסכמי אוסלו והמו"מ בציבור הישראלי; אבל גם כאן, אפשר להגיב. לבני, אחרי הכול, היא לא יוסי ביילין. "אף אחד לא אומר לתת להם הכול" אמרנו לה, "יש הסדרי בטחון בכל הסכם שמציעים; רצועה מפורזת, כוחות בטחון שלנו, זה לא שיהיה להם צבא; לבטחון ידאגו. ללבני ובוז'י יש תכנית, והיא כוללת הסדרי בטחון. וזה בטוח עדיף על זו של ביבי, שהיא פשוט להמשיך ככה."

וזהו; זה עבד. צריך לצאת מתיבת התהודה שנוצרת בפייסבוק, ולדבר עם מצביעי ליכוד; רבים מהם לא מקבלים מספיק מידע אמיתי על המחנה הציוני ועל מה שהם רוצים להשיג. לא אכפת להם מאיראן (במילותיהם שלהם), אכפת להם ממה שקורה כאן; והם מצביעים עם האינרציה. את האינרציה הזו צריך לשבור. הדרך לעשות זאת היא תקשורת; היא לשכוח מה ביבי ו"ישראל היום" ואםתרצו אומרים כל הזמן, ורק להקשיב. כי מה שבאמת מעניין את רוב מצביעי הליכוד, הוא לא שערבים בחיפה יעמדו בהמנון, ולא שמערת המכפלה תשאר בריבונות יהודית.

רוב האנשים, גם בקרב מצביעי ליכוד, מעדיפים להפרד מיהודה ושומרון אם יקבלו בטחון אמיתי. ביבי אף פעם לא התכוון ואף פעם לא יתכוון לתת את השטחים, ולכן הוא לעולם לא יביא בטחון אמיתי, הוא ימשיך לקדם מדיניות של בנייה והרחבת ההתנחלויות. זה משהו שחייבים להפיץ בקרב האנשים שמצביעים לו; בגלל שרוב מצביעי ליכוד מבינים, רק שדרך מו"מ אמיתי, אפשר להגיע לחיים נורמליים במדינת ישראל.