אני הולך להיות אבא. לילדה קטנה. אחרי 15 שנה ויותר שבהן אני מדבר על זה וחושב על זה וכמה לזה (כן, לא רק לנשים יש שעון ביולוגי), זה הולך לקרות, ועד לפסח העוגית הקטנה שלנו תוולד.
במקרה (או שלא במקרה?) אני עומד בפני צומת בתחום המקצועי, ומתלבט, ביני לבין עצמי ועם בת הזוג שלי, איך כדאי להתקדם - האם לחפש, כמו פעם, עבודה מכניסה, שגם דורשת שעות ארוכות במשרד? האם לשנות כיוון, לפחות שעות, אבל פחות כסף? האם עכשיו הוא הזמן להשקיע ביציאה לדרך חדשה, כמו פתיחת עסק חדש, או התחלת תואר? שאלות שעבורנו אין להן תשובה ברורה וחד משמעית.
העיסוק בחופשת לידה או ההשפעה של לידת ילדים על הקריירה והשכר של נשים היא לא דבר חדש ודנים בו הרבה, ועד כה, העמדה שלי הייתה די ברורה - האבא והאימא צריכים להתחלק בחופשת הלידה. זה היה נראה לי ברור, ממש כפי שאני מצפה שבני זוג "יתחלקו" בכל דבר אחר במשק הבית - הכנסות והוצאות, עבודות הבית, קבלת החלטות, וכן הלאה. אלא ש"חלוקה" בחופשת לידה היא לא בדיוק חלוקה; כדי שהאבא יצא לחופשת לידה, האם צריכה לחזור לעבוד (לפחות מבחינת ביטוח לאומי). בעוד שזה מתאים לחלק מהזוגות, זה לא מתאים לנו, וזה לא מתאים לכל אישה אחרת שמעוניין להאריך את חופשת הלידה מעבר לשלושת החודשים הראשונים (כפי שנשים רבות אכן רוצות). אין כאן שאלה של ברירה, של נשים מסורתיות מול נשים פרוגרסיביות: אם האם חוזרת לעבוד והאב יוצא לחופשת לידה במקומה, היא לא יכולה לצאת שוב לחופשה ללא תשלום לשלושה חודשים נוספים. במקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים, למחוקק יש דעה מאוד מוצקה לגבי מי אמור להישאר בבית.
נראה לי ברור שכל יולדת צריכה להתאושש מתהליך הלידה עצמו[1], אולם גם לאחר תקופת ההתאוששות, חופשת הלידה היא משהו שאנחנו רואים בו ערך וצורך. לא מדובר במשהו ביולוגי או הכרחי; לא כל הנשים מניקות וישנם תחליפי חלב ופתרונות אחרים; ויש מטפלות ופתרונות דומים כמעט מכל גיל. אלא נראה לנו הגיוני שאחרי הלידה, תמשיך האם לטפל בתינוק. נראה לנו שיש צורך רגשי ונפשי, עבור האם והתינוק, שהאם תשאר עם התינוק בבית. אבל נראה שאנחנו מרגישים את הצורך הזה רק לגבי הורה אחד: אם חופשת לידה בתשלום לאימא קיימת ברוב מדינות העולם, וברובן המוחץ היא לפחות 3 חודשים אם לא יותר, חופשת לידה לאבא אינה קיימת במדינות רבות, וגם במדינות שבהן היא קיימת, מדובר בשבועות בודדים.
לפני כמה ימים מצאתי עצמי חושב מחשבה שהפתיעה אותי; בעודי מתלבט לגבי עתידי המקצועי, חשבתי על היתרונות הרבים שאני קיבלתי כאשר גדלתי, שההורים שלי עבדו קשה כדי לספק: היה לנו בית גדול עם גינה, הלכנו לחוגים והיינו מנויים לעיתוני ילדים ונוער, קיבלנו שיעורים פרטיים במקצועות שבהם התקשינו, אפילו טיילנו לחו"ל! תהיתי לעצמי איך אני יכול למנוע את הדברים הללו מהבת שלי - ואז התנערתי ושאלתי את עצמי, איך זה שצמצמתי את עצמי לתלוש משכורת בלבד? איך אני יכול למנוע מהבת שלי אותי, בשבועות ובחודשים הראשונים לחייה, כאשר היא רק לומדת מי היא ומי אנחנו ומה זה העולם החדש הזה שסביבה - איך אני יכול להשאיר אותה לחוות רק את אימא שלה? אבל, כמובן, זו רק המחשבה שבאה אחר כך. המחשבה הראשונה הייתה על הפרנסה. זה מה שמרגיש לי טבעי.
העניין הוא שמה שנראה לנו טבעי והכרחי, הוא לא טבעי ולא הכרחי, הוא רק תוצר של איך ששוק העבודה נראה. אם שמים את נושא ההנקה בצד[2], תינוק צריך טיפול, טיפול מספק, טיפול בריא, טיפול עם תשומת לב - בין אם הוא מקבל את הטיפול הזה מאימא שלו, אבא שלו, אחד הסבים, המטפלת בחדר הילדים בקיבוץ או השכן מלמעלה - המחשבה, שהטיפול שהאימא נותנת נפרד מכל הטיפולים האחרים הללו, אפילו הטיפול של האבא, נובעת מכך שזה מה שאנחנו מורגלים לראות: אנחנו רגילים לראות את האימא נשארת בבית לטפל בתינוק, אז נראה לנו שזה גם הדבר הנכון והראוי לעשות[3].
אבל גם אם המשפחה הייתה יכולה להרשות לעצמה, או שהמדינה הייתה איכשהו מממנת לכל זוג הורים חופשת לידה מלאה לשנה, שנתיים - זה עדיין לא היה הדבר האידיאלי. זה מצמצם כל זוג הורים להיותם הורים ותו לא, והרי אנחנו עובדים לא רק בגלל הכסף, אלא גם מסיבות אחרות - להגשים חלום, לקדם את עצמנו, לקדם מטרות שחשובות לנו. הולדת התינוק משפיעה על החיים שלנו, מרחיבה ומעצבת את המשפחה שלנו, בוודאי, אבל היא לא אמורה למחוק את מי שאנחנו בתור אנשים בוגרים: לא את האבא ובטח שלא את האמא.
המצב האידיאלי הוא המצב שבו שוק העבודה משתנה; מצב שבו אף אחד מן ההורים לא נדרש לעבוד 50 שעות בשבוע. אני לא מדבר על מצב שבו המדינה מסבסדת את ההפרש, אלא מצב שבו אנחנו מאמצים הרגלים חדשים ומרגילים את המעסיקים שלנו להרגלים חדשים. בהתחלה, צריך יותר זמן בבית כדי להרגיל אותנו להיות הורים ואת המשפחה לתינוק החדש. בהמשך, הילדים צריכים הרבה מהזמן שלנו: בין אם לפזר בבוקר למסגרות או להוציא בצהריים או כי הילד חולה או כדי להסיע לחוג. הזמן הנדרש הולך ופוחת לאורך השנים, אבל כל עוד יש ילדים - הם דורשים זמן. היום, אנחנו מורגלים שהזמן והמאמץ הזה נדחפים איכשהו לסדקים בתוך יום העבודה שלנו, או גרוע מזה, אחד מההורים פשוט מוותר על חצי או שני שליש "משרה", כי אנחנו רגילים לחשוב על "משרה מלאה" בתור משהו שאמור לקחת 45-50 שעות בשבוע. אבל זה הרגל. זה לא חוק טבע.
פעם ילדים יצאו לעבודה בגיל 10; פעם היו עבדים, שעבדו בחינם מהזריחה עד השקיעה. גם עבודת ילדים וגם עבדות לא היו חוקי טבע, אלא דברים שהחברה האנושית התרגלה לקבל עד הנקודה שבה התחלנו למצוא ערך איפה שלא ראינו ערך קודם לכן, והתרגלנו למשהו אחר. הרגלנו את עצמנו למשהו אחר. הרגלנו את המעסיקים, את בעלי ההון ואמצעי הייצור, למשהו אחר. היה זול יותר להחזיק עבדים או לשלם לילדים פרוטות;ועדיין. התרגלנו.
לכן, זה אפשרי. אפשר להרגיל את שוק העבודה לכך שלכל אדם שיש לו ילדים, יש למעשה עוד משרה. אפשר להתרגל להסתכל על ה"משרה" הזו כמשהו שצריך להכניס באופן נוח וברור לסדר היום, כמשהו שצריך לקבל את הכבוד והשעות שמגיעות לו. אפשר למצוא עוד גוונים ביום העבודה, ולא להתחיל כל יום עבודה בשמונה ולסיים כל יום עבודה בשש. אתם תגידו שמי שאין לו ילדים, יכול לעבוד יותר, וזה נכון. זה אומר שמי שאין לו ילדים זמין יותר במקום העבודה שלו מאשר מי שיש לו ילדים; זה נכון גם היום, אלא שהיום אנחנו רגילים לראות רק את האמהות בתור המישהו הזה, ואף פעם לא את האבות. אמהות אמורות לצאת מוקדם כי הילד חולה; האבא לא. רואים איך זה עובד? ההרגלים הללו מחזקים אחד את השני.
כאשר אני אהיה אבא, עוד מעט, שוק העבודה עדיין לא יהיה רגיל לזה. אבל אני מקווה שאני אמצא את הדרך לקדם את השינוי הזה מהצד שלי, ואני מאחל לעצמי שעם הזמן, זה אכן יקרה.
2 - ואני מרשה לעצמי לעשות זאת, אפילו שיש יתרונות גדולים לחלב אם לעומת תחליפים, ולו בגלל שנשים מפסיקו להניק אפילו בזמן חופשת לידה. למשל, בארה"ב בין שליש לחצי מהנשים עדיין מניקות אחרי חצי שנה.[↪]
3 - כמובן שאם יש לתינוק מטפל עיקרי במשך חצי שנה, סביר שלאותו מטפל עיקרי תהיה יכולת גבוהה יותר לתת טיפול לתינוק מאשר מישהו אחר; אבל זה נובע מכך שאותו מטפל עיקרי היה המטפל בעיקרי במשך חצי שנה; לא מכך שהוא אימא.[↪]
