ממי היא אחת הסדרות הכי חשובות שיש לנו

(הערה מקדימה: פוסט זה הוא חלק מסדרת שלושים ימים של פמיניזם, סדרה שתלווה אותנו לכל אורך חודש נובמבר. לחיצה על הקישור או על התגית "שלושים" תוביל לאוסף כל הפוסטים השייכים לסדרה)

כאשר חושבים על סדרות טלוויזיה פמיניסטיות, הסדרה "Mom", שתורגמה לעברית כ"ממי" מסיבה לא ברורה היא לא מועמדת ברורה. רשימות של סדרות פמיניסטיות לא כוללות אותה; כריסטי פלנקט היא לא הדבר הראשון שחושבים עליו כאשר חושבים "דמות נשית חזקה" ועדיין בעיניי היא אחת הסדרות החשובות של השנים האחרונות.

הרעיון של "ממי" הוא שחוק אבל עם ספין חדשני; זה הסיפור הקבוע של שתי דמויות מתנגשות, של בני משפחה שמנסים לחדש את הקשר או ליצור קשר ממקומות שונים לחלוטין, שמולבש על הדינמיקה של אימא ובת שלא מסתדרות. הספין הוא שבוני, אותה מגלמת אליסון ג'ני האלוהית, היא אלכוהוליסטית ומכורה לסמים שמנסה להיגמל ולשקם את חייה, שגם מנסה לחזור להיות בקשר עם בתה כריסטי, שאותה ילדה כאשר הייתה צעירה מאוד והייתה לה אימא מחורבנת.

כריסטי, אותה מגלמת אנה פאריס שבאמת מנסה אבל היא פשוט לא בליגה של אליסון ג'ני, גם היא אלכוהוליסטית ומכורה לסמים שנגמלה ומשקמת את חייה ומגלה שויולט, הבת שלה שאותה ילדה כאשר הייתה צעירה מאוד והייתה לה אימא מחורבנת, נכנסה להריון והיא רק בת 16.

אז הספין הוא שיש לנו שלוש נשים, שלוש אמהות, שמשכפלות את אותה תבנית של הרס עצמי והזנחה כבר 45 שנה (וגם בוני, אנחנו מגלים בחוסר הפתעה מוחלט, הוזנחה בילדותה). גיחי גיחי.

בעונותיה הראשונות הסדרה כוללת ריבים בין כריסטי לבת הטינאייג'רית שלה, ילד קטן מעצבן, בעל לשעבר שמעשן יותר מדי גראס, חבר דביל שמעשן יותר מדי גראס, ורומן עם הבוס, אבל לאט לאט, מפרק לפרק, הסדרה יותר ויותר התרחקה מהתעסקות בבלגן ובכאוס שסובב את כריסטי והתמקדה יותר ויותר במנגנון שכריסטי בונה כדי להתמודד איתה: מערכת היחסים שלה עם אימא שלה, ומערכת היחסים שלה עם החברות שלה מקבוצת התמיכה שלה ב"אלכוהוליסטים אנונימיים".

פרקים של "ממי" החלו לעסוק בתכנים שלא היו מביישים אף דרמה נוקבת בפריים-טיים, כמו אונס, מערכות יחסים אלימות, נסיונות גמילה, התמודדות עם חברות שחוזרות להשתמש בסמים ולשתות אלכוהול, פשיעה וכניסה לכלא, מוות ואבל ודכאון, נסיונות כניסה להריון וחוסר פוריות והפלות - והכול בלי מלודרמה והגזמה סנסציונית כדי למכור את הרגש. פשוט קבוצה של נשים שמתמודדות עם הדברים המאוד לא פשוטים שהחיים זורקים עליהן, הכי טוב שהן יכולות (שזה לא תמיד כל כך טוב), בצורה מאוד כנה וגלויה, וביחד. ורק כדי שלא יווצר הרושם כאילו הסדרה עוסקת רק בקשיים וביש מזל (אם כי היא בעיקר עוסקת בקשיים וביש מזל) היא גם נותנת מבט מפוקח על מין ומיניות וגוף האישה באופן שאפילו דרמות פריים טיים לא תמיד מעיזות^[1].

יש מחשבה שבשביל שסדרת טלוויזיה תהיה פמיניסטית, היא חייבת גיבורה ראשית וזו חייבת להיות "דמות נשית חזקה" - חזקה פיזית אם אפשר, ובכלל מישהי שמסתדרת לבד ויכולה הכול ולא צריכה אף אחד. אז סדרות כמו "סקנדל" או Broad City או "כתום זה השחור החדש" הן פמיניסטיות כי יש בהן "דמויות נשיות חזקות" - אף אחת מהנשים ב"ממי" היא לא "חזקה" ככה. הן נשברות. הן מראש מגיעות לסדרה שבורות, כי הן בקבוצת תמיכה לאלכוהוליסטיות^[2]. הן לא עצמאיות; הן כל הזמן צריכות אחת את השנייה. אבל אף אחת מהן היא לא סטריאוטיפ ולא פלקט.

ממי זו סדרה פמיניסטית לא רק בגלל שהיא חושפת הרבה נושאים נשיים לקהל שבדרך כלל לא היה צופה בהם (יוצר הסדרה, בקטע אירוני ממש לא ברור, הוא צ'ק לורי שגם אחראי על "תיאוריית המפץ הגדול" ו "שניים וחצי הגברים", שזו הסדרה הכי הפוכה לממי שאפשר לדמיין) ולא רק בגלל שנשים מובילות אותה והיא חוגגת את נשיותן, אלא בעיקר בגלל סוג הנשים שהן. "ממי" זו אחת הסדרות הפמיניסטיות החשובות בגלל שהיא מראה נשים מורכבות ומעניינות ומבלה הרבה זמן בחשיפתן לצופים.

רק חבל שזו סיטקום של 22 דקות שחייבת לתקוע את "הצחוק של הקהל באולפן" אחרי כל בדיחה. היא הייתה נראית הרבה יותר טוב בלי זה.

---

1 - למשל, בפרק הראשון של העונה החמישית בוני מסתכלת על כריסטי הלחוצה מהמבחן החשוב שיש לה בהמשך השבוע ומציעה לה, בזמן שהיא יוצאת עם החבר שלה לארוחת ערב, פשוט ללכת לחדר ולאונן. [↪]

2 - בנקודה מסוימת, וזה די מעניין, הן עוזבות את הקבוצה המעורבת ופותחות קבוצה לנשים אלכוהוליסטיות בלבד, ומדברות בה בצורה הרבה יותר פתוחה על החיים שלהן. [↪]

חופשת לידה - המצב האידיאלי

אני הולך להיות אבא. לילדה קטנה. אחרי 15 שנה ויותר שבהן אני מדבר על זה וחושב על זה וכמה לזה (כן, לא רק לנשים יש שעון ביולוגי), זה הולך לקרות, ועד לפסח העוגית הקטנה שלנו תוולד. 

במקרה (או שלא במקרה?) אני עומד בפני צומת בתחום המקצועי, ומתלבט, ביני לבין עצמי ועם בת הזוג שלי, איך כדאי להתקדם - האם לחפש, כמו פעם, עבודה מכניסה, שגם דורשת שעות ארוכות במשרד? האם לשנות כיוון, לפחות שעות, אבל פחות כסף? האם עכשיו הוא הזמן להשקיע ביציאה לדרך חדשה, כמו פתיחת עסק חדש, או התחלת תואר? שאלות שעבורנו אין להן תשובה ברורה וחד משמעית.

העיסוק בחופשת לידה או ההשפעה של לידת ילדים על הקריירה והשכר של נשים היא לא דבר חדש ודנים בו הרבה, ועד כה, העמדה שלי הייתה די ברורה - האבא והאימא צריכים להתחלק בחופשת הלידה. זה היה נראה לי ברור, ממש כפי שאני מצפה שבני זוג "יתחלקו" בכל דבר אחר במשק הבית - הכנסות והוצאות, עבודות הבית, קבלת החלטות, וכן הלאה. אלא ש"חלוקה" בחופשת לידה היא לא בדיוק חלוקה; כדי שהאבא יצא לחופשת לידה, האם צריכה לחזור לעבוד (לפחות מבחינת ביטוח לאומי). בעוד שזה מתאים לחלק מהזוגות, זה לא מתאים לנו, וזה לא מתאים לכל אישה אחרת שמעוניין להאריך את חופשת הלידה מעבר לשלושת החודשים הראשונים (כפי שנשים רבות אכן רוצות). אין כאן שאלה של ברירה, של נשים מסורתיות מול נשים פרוגרסיביות: אם האם חוזרת לעבוד והאב יוצא לחופשת לידה במקומה, היא לא יכולה לצאת שוב לחופשה ללא תשלום לשלושה חודשים נוספים. במקרה הזה, כמו במקרים רבים אחרים, למחוקק יש דעה מאוד מוצקה לגבי מי אמור להישאר בבית. 

נראה לי ברור שכל יולדת צריכה להתאושש מתהליך הלידה עצמו^[1], אולם גם לאחר תקופת ההתאוששות, חופשת הלידה היא משהו שאנחנו רואים בו ערך וצורך. לא מדובר במשהו ביולוגי או הכרחי; לא כל הנשים מניקות וישנם תחליפי חלב ופתרונות אחרים; ויש מטפלות ופתרונות דומים כמעט מכל גיל. אלא נראה לנו הגיוני שאחרי הלידה, תמשיך האם לטפל בתינוק. נראה לנו שיש צורך רגשי ונפשי, עבור האם והתינוק, שהאם תשאר עם התינוק בבית. אבל נראה שאנחנו מרגישים את הצורך הזה רק לגבי הורה אחד: אם חופשת לידה בתשלום לאימא קיימת ברוב מדינות העולם, וברובן המוחץ היא לפחות 3 חודשים אם לא יותר, חופשת לידה לאבא אינה קיימת במדינות רבות, וגם במדינות שבהן היא קיימת, מדובר בשבועות בודדים.

לפני כמה ימים מצאתי עצמי חושב מחשבה שהפתיעה אותי; בעודי מתלבט לגבי עתידי המקצועי, חשבתי על היתרונות הרבים שאני קיבלתי כאשר גדלתי, שההורים שלי עבדו קשה כדי לספק: היה לנו בית גדול עם גינה, הלכנו לחוגים והיינו מנויים לעיתוני ילדים ונוער, קיבלנו שיעורים פרטיים במקצועות שבהם התקשינו, אפילו טיילנו לחו"ל! תהיתי לעצמי איך אני יכול למנוע את הדברים הללו מהבת שלי - ואז התנערתי ושאלתי את עצמי, איך זה שצמצמתי את עצמי לתלוש משכורת בלבד? איך אני יכול למנוע מהבת שלי אותי, בשבועות ובחודשים הראשונים לחייה, כאשר היא רק לומדת מי היא ומי אנחנו ומה זה העולם החדש הזה שסביבה - איך אני יכול להשאיר אותה לחוות רק את אימא שלה? אבל, כמובן, זו רק המחשבה שבאה אחר כך. המחשבה הראשונה הייתה על הפרנסה. זה מה שמרגיש לי טבעי.

העניין הוא שמה שנראה לנו טבעי והכרחי, הוא לא טבעי ולא הכרחי, הוא רק תוצר של איך ששוק העבודה נראה. אם שמים את נושא ההנקה בצד^[2], תינוק צריך טיפול, טיפול מספק, טיפול בריא, טיפול עם תשומת לב - בין אם הוא מקבל את הטיפול הזה מאימא שלו, אבא שלו, אחד הסבים, המטפלת בחדר הילדים בקיבוץ או השכן מלמעלה - המחשבה, שהטיפול שהאימא נותנת נפרד מכל הטיפולים האחרים הללו, אפילו הטיפול של האבא, נובעת מכך שזה מה שאנחנו מורגלים לראות: אנחנו רגילים לראות את האימא נשארת בבית לטפל בתינוק, אז נראה לנו שזה גם הדבר הנכון והראוי לעשות^[3].

אבל גם אם המשפחה הייתה יכולה להרשות לעצמה, או שהמדינה הייתה איכשהו מממנת לכל זוג הורים חופשת לידה מלאה לשנה, שנתיים - זה עדיין לא היה הדבר האידיאלי. זה מצמצם כל זוג הורים להיותם הורים ותו לא, והרי אנחנו עובדים לא רק בגלל הכסף, אלא גם מסיבות אחרות - להגשים חלום, לקדם את עצמנו, לקדם מטרות שחשובות לנו. הולדת התינוק משפיעה על החיים שלנו, מרחיבה ומעצבת את המשפחה שלנו, בוודאי, אבל היא לא אמורה למחוק את מי שאנחנו בתור אנשים בוגרים: לא את האבא ובטח שלא את האמא. 

המצב האידיאלי הוא המצב שבו שוק העבודה משתנה; מצב שבו אף אחד מן ההורים לא נדרש לעבוד 50 שעות בשבוע. אני לא מדבר על מצב שבו המדינה מסבסדת את ההפרש, אלא מצב שבו אנחנו מאמצים הרגלים חדשים ומרגילים את המעסיקים שלנו להרגלים חדשים. בהתחלה, צריך יותר זמן בבית כדי להרגיל אותנו להיות הורים ואת המשפחה לתינוק החדש. בהמשך, הילדים צריכים הרבה מהזמן שלנו: בין אם לפזר בבוקר למסגרות או להוציא בצהריים או כי הילד חולה או כדי להסיע לחוג. הזמן הנדרש הולך ופוחת לאורך השנים, אבל כל עוד יש ילדים - הם דורשים זמן. היום, אנחנו מורגלים שהזמן והמאמץ הזה נדחפים איכשהו לסדקים בתוך יום העבודה שלנו, או גרוע מזה, אחד מההורים פשוט מוותר על חצי או שני שליש "משרה", כי אנחנו רגילים לחשוב על "משרה מלאה" בתור משהו שאמור לקחת 45-50 שעות בשבוע. אבל זה הרגל. זה לא חוק טבע.

פעם ילדים יצאו לעבודה בגיל 10; פעם היו עבדים, שעבדו בחינם מהזריחה עד השקיעה. גם עבודת ילדים וגם עבדות לא היו חוקי טבע, אלא דברים שהחברה האנושית התרגלה לקבל עד הנקודה שבה התחלנו למצוא ערך איפה שלא ראינו ערך קודם לכן, והתרגלנו למשהו אחר. הרגלנו את עצמנו למשהו אחר. הרגלנו את המעסיקים, את בעלי ההון ואמצעי הייצור, למשהו אחר. היה זול יותר להחזיק עבדים או לשלם לילדים פרוטות;ועדיין. התרגלנו.

לכן, זה אפשרי. אפשר להרגיל את שוק העבודה לכך שלכל אדם שיש לו ילדים, יש למעשה עוד משרה. אפשר להתרגל להסתכל על ה"משרה" הזו כמשהו שצריך להכניס באופן נוח וברור לסדר היום, כמשהו שצריך לקבל את הכבוד והשעות שמגיעות לו. אפשר למצוא עוד גוונים ביום העבודה, ולא להתחיל כל יום עבודה בשמונה ולסיים כל יום עבודה בשש. אתם תגידו שמי שאין לו ילדים, יכול לעבוד יותר, וזה נכון. זה אומר שמי שאין לו ילדים זמין יותר במקום העבודה שלו מאשר מי שיש לו ילדים; זה נכון גם היום, אלא שהיום אנחנו רגילים לראות רק את האמהות בתור המישהו הזה, ואף פעם לא את האבות. אמהות אמורות לצאת מוקדם כי הילד חולה; האבא לא. רואים איך זה עובד? ההרגלים הללו מחזקים אחד את השני.

כאשר אני אהיה אבא, עוד מעט, שוק העבודה עדיין לא יהיה רגיל לזה. אבל אני מקווה שאני אמצא את הדרך לקדם את השינוי הזה מהצד שלי, ואני מאחל לעצמי שעם הזמן, זה אכן יקרה.

---

1 - גם יולדות שלמרבה הצער איבדו את העובר.[↪]

2 - ואני מרשה לעצמי לעשות זאת, אפילו שיש יתרונות גדולים לחלב אם לעומת תחליפים, ולו בגלל שנשים מפסיקו להניק אפילו בזמן חופשת לידה. למשל, בארה"ב בין שליש לחצי מהנשים עדיין מניקות אחרי חצי שנה.[↪]

3 - כמובן שאם יש לתינוק מטפל עיקרי במשך חצי שנה, סביר שלאותו מטפל עיקרי תהיה יכולת גבוהה יותר לתת טיפול לתינוק מאשר מישהו אחר; אבל זה נובע מכך שאותו מטפל עיקרי היה המטפל בעיקרי במשך חצי שנה; לא מכך שהוא אימא.[↪]

אבא צא לעבוד אמא תחזרי לילדים

יום אחד, הדיון בעניין גבר התובע שיוויון זכויות הורות עבור עצמו יצא מנקודת מבט שיש לעזור לו להיות יותר מעורב בבית, ולא מנקודת מבט שצריך לאפשר לאישה לעבוד יותר.

ידיד הבלוג שלח אליי מאמר מצוין ואמר "קח; ישמח אותך שדברים כאלה נכתבים" וזה נכון. המאמר שימח אותי מאוד. במאמר, כיצד המשפט הישראלי מעצב את (אי) יכולתם של אבות לשלב בין משפחה לעבודה (PDF), יפעת מצנר-חרותי שואפת להראות את

האופן שבו המשפט מבנה ומעצב את האפשרויות של גברים למלא אחר מחויבויותיהם המשפחתיות בשילוב עם מחויבויותיהם התעסוקתיות.

במאמר, מצנר-חרותי מסתכלת על פסקי דין במספר מקרים שבהם גברים תבעו זכויות הורות שלדעתם מגיעות להם לפי החוק: שעת עבודה פחות ביום (מה שמכונה "משרת אם"), תוספת שכר עבור מעון-יום, וכן הלאה. במקרים שבהם בית המשפט פסק לטובת האבות התובעים, המניעים של בית המשפט לא היו סעד לגברים הרוצים לממש את הזכות ההורית הטבעית שלהם, אלא עזרה לאם להגיע לשיוויון במקום העבודה. כך למשל

השופטים קובעים שיש לבחור בפרשנות המרחיבה של הסעיף שלפיה אבות יוכלו לקצר את יום עבודתם כיוון שפרשנות כזו "תאפשר למקסימום נשים עובדות להאריך את שעות עבודתן מבלי שילדיהן ייפגעו".

מבחינת המחוקק ובית המשפט, המצב האידיאלי הוא זה שבו הנשים עובדות כמה שיותר, ומטרת הזכויות הניתנות לגבר, בין אם קיצור יום העבודה או חופשת לידה או תוספת שכר, היא להקל על האישה לצאת לעבוד. מעבר לעניין הקפיטליסטי, הרואה במשפחה נטל ומכשול בדרך לכך שגברים ונשים יהיו כמה שיותר יצרנים, נקודת המבט הזו מעמיקה את המחשבה שהורות היא תפקיד מקרי, "התנדבותי", עבור הגבר, ולא משהו מהותי; חלק ממנו ברגע שיש לו ילדים. גרוע מזה:

אותם אבות שביקשו לעבוד פחות על מנת לגדל את ילדיהם נחשבים על ידי השופטים כגברים שוויתרו על הקריירה שלהם: "בחברה שלנו, גבר השב הביתה מוקדם ומטפל בילדיו, גבר המוכן לוותר על קריירה בעוד אשתו עושה חיל בעבודתה — איננו חזון נפרץ".

לא רק שהשופטים רואים בהורות הגברית משהו מקרי, שיש גברים "המוכנים לשאת בעול המשפחה בנטל שווה או שונה מבנות זוגן", אלא שהם רואים השקעה כזו כוויתור הכרחי של אותם גברים על הקריירה שלהם; וזה כמובן פוגע בתפקידם המסורתי כמפרנסי המשפחה. אותם שופטים הם חלק מהחברה סביבם, "המענישה" גברים שמשקיעים בבית ובמשפחה:

כפי שהדגימו מחקרים אמפיריים, אבות שהינם שותפים פעילים בגידול ילדיהם סובלים מסנקציות בעבודה, כמו גם מסטריאוטיפים ומדעות קדומות כנגדם, על כך ש"העזו" לערער על נורמות חברתיות.

---

כפי שכתבתי בעבר, חורה לי שהחברה סביבי רואה באהבה של גבר לילדיו פחותה מהאהבה של אישה לילדיה, ומתעלמים מכך שיש לחצים עצומים המפריעים לגברים רבים לממש את ההורות שלהם וההשקעה שלהם בבית ובמשפחה; אם לצטט את עצמי (מותר?):

ישנן נשים שיכולות לחשוב שהמציאות הזו היא טובה עבור גברים. שגברים איכשהו מעדיפים להיות רחוקים מהילדים שלהם, מחווית הורות. ההורות הזו, שנכפית עליהם על-ידי האם, האישה, הרעיה - המסגרת והעול שמהם מנסים להימנע. 

מה שנראה כהעדפה היא בעצם תגובה הגיונית ללחצים הללו. לחצים כלכליים הלוחצים על אישה לקחת חופשת לידה ועל הגבר להמשיך לעבוד; לחצים המקשים על הגבר לממש את אותן זכויות הורות שניתנות לאישה. לדוגמה מהמאמר, אישה יכולה לממש את זכותה ליום עבודה מקוצר כאשר בן זוגה סטודנט, מובטל או אינו עובד מסיבה אחרת, ואילו הגבר לא. לכן, אם זוג הורים דנים בשאלה, מי כדאי שישאר בבית בשנים הראשונות ומי יצא לעבוד, למדינה יש דעה מאוד ברורה בעניין: האם עדיין נדרשת לשלב בין הבית לעבודה, והגבר נדרש לוותר על הבית לגמרי ופשוט לצאת לעבוד.

קריטי להדגיש שאין כאן תלונה על פערים בזכויות בין גברים ונשים, או קריאה לשיוויון פורמלי מלא בפני החוק. חוק או תקנה המעדיפים נשים על גברים, המיועדים לאפשר לנשים לממש הזדמנויות שוות בין השאר במקום העבודה, הם מצוינים. מכיוון שאנחנו לא חיים בעולם שבו יש שיוויון מלא, קריטי שיהיו חוקים ותקנות המסייעים לנשים במקום שבו היסטורית קשה להן להשתלב ולהתקדם. המטרה היא להצביע על האבסורד שבו הרצון של גברים לממש את הזכות שלהם להורות נתפסת כהרחבה של "אפליה מתקנת לנשים", במקום להכיר ברצון הטבעי של אבא לילדים להיות נוכח ופעיל בחיים שלהם.

צריך לומר מאוד בפשטות שראיית עולם ליברלית מעין זו, האומרת שעל האם לעבוד שעות מרובות ביום כדי להתקדם בעבודה כמו הגבר, זו ראיית עולם שלא יכולה לעבוד. אי אפשר להתעלם מהצרכים של הילדים ומהעובדה הפשוטה שמשפחה דורשת השקעת זמן ומאמץ. במקום לראות בטיפול בבית ובמשפחה תפקיד גברי ונשי, זו ראיית עולם שמנסה לצמצם את התפקיד הזה לאפס; זה בלתי אפשרי. ילדים ידרשו תשומת לב, תמיד; אבל, תחת ראיית העולם הזו, שבה אבא ואימא שניהם בעבודה ועובדים שעות מרובות עד הערב כדי להצליח ולהתקדם בקריירה שלהם - איכשהו, הצרכים השקופים הללו תמיד יגיעו לאם. מישהו צריך לדאוג לילד; המישהו הזה יהיה כמעט תמיד מישהי. כל ראיית עולם, בוודאי כזו השואפת להפוך את שני ההורים למעורבים ותומכים, בוודאי כזו השואפת לקדם נשים בעולם המקצועי כך שההזדמנויות שלהן ישתוו לאלו של גברים, חייבת להתייחס למאמצים ולזמן שיש להשקיע בבית ובמשפחה.

המצב הקיים אינו מספק; החוק צריך להקל על גברים לממש את זכויות ההורות שלהם, כדי לסייע להם להיות מעורבים יותר בבית ובמשפחה, לא רק כדי שהתפקיד הזה לא יפול בלעדית על האם אלא בעיקר משום שזו זכות טבעית שלהם כאבות. מקומות עבודה, מעסיקים, והחברה בכלל צריכים להתחיל להכיר בזמן ובמאמץ שבית ומשפחה דורשים מהורים, ולהשתנות כך שהזמן והמאמץ הזה ישתלבו במקום העבודה וקידום הקריירה בצורה נוחה יותר.