בספר "לוחמי החלל" של היינליין יש מורה לאזרחות; בגיל 17 חשבתי שהוא מבטא היטב ערכים שאני מאמין בהם, כי הייתי בן 17 ולא הבנתי כל כך מה הוא אומר. בין השאר הוא אומר את זה:
"The most noble fate a man can endure is to place his own mortal body between his loved home and the war's desolation."
זה קנה אותי לגמרי. "הגורל הנאצל ביותר" אמרתי לעצמי. לזה אני מתגייס. לזה כולנו[1] מתגייסים. לשים את גופנו, שלמותנו, חיינו, בין הבית והמשפחה ובין זוועות המלחמה.
היינליין כתב את זה בארץ שבה זה קורה. במאה ה-20 ובמאה 21 אויבי אמריקה לא הגיעו לחופיה. הנערים, הגברים הצעירים הלכו למות על חופים זרים כדי שההרס לא יגיע אל ארצם, כך הם חושבים, אולי. גורל נאצל. זוועות המלחמה לא מגיעות לאמריקה. הן כן מגיעות לישראל.
בסרט "זעם" מפקד הגדוד מביט בעייפות, בייאוש, במפה של כפרי גרמניה שהוא נאלץ לכבוש, כפר אחרי כפר, לטבוח בילדים ובנערים הגרמנים שהם כל מה שנשאר היטלר לזרוק לתופת, ושואל "למה הם לא פשוט נכנעים?" והסמל (אותו מגלם בראד פיט) מביט בו ושואל "אתה היית נכנע?" אף גבר לא היה נכנע; גם אל המוות הבטוח היה צועד, מקריב חייו כדי להגן על ביתו מפני זוועות המלחמה.
הסרט נפתח במבט על חייל אמריקאי, נהג טנק, מחזיק בידו של חברו, עוזר הנהג, שמת. ידי שניהם מגואלות בדם. אנחנו לא רואים את פרצופו של החייל שמת, או לומדים עליו פרטים כלשהם, אפילו לא את שמו האמיתי. הסמל חייב להורות לגורדו, הנהג, לעזוב את היד, של מי שישב ונלחם לצידו שלוש שנים. במאמץ הוא משחרר את האחיזה, ואחר כך, כאשר יורידו אותו מהטנק, ראשו עטוף במעיל (הם כורכים את המתים במעיליהם, כמו תכריכים, כך שכל חייל צועד, נלחם, עטוף מראש בתכריכי קבורתו) החיילים מחבקים אותו, עוטפים אותו בגופם. כך לכל אורך הסרט, כאשר הם רבים וצועקים או דוחפים ומושכים, בועטים ומרביצים, אוחזים, מצמידים לחי ללחי, מצח למצח. הגברים, כל הגברים בסרט הזה, גופניים אחד עם השני כל הזמן, מעבירים חום ושואבים כוח, מתחברים לחיים ומתנתקים מהמתים, שוברים אחד את השני, מאחים את השברים.
זו אמת שאף אדם אינו רוצה להרוג אדם אחר, והצבא חייב לשבור את ההתנגדות הטבעית הזו נגד האקט המחריד הזה. "למה אתה כאן?" הסמל שואל את החייל הצעיר, שעוד לא חודשיים בצבא, ומצביע על הגרמני השבוי, "כדי להרוג אותו; ולמה הוא כאן? כדי להרוג אותך." זו אמת פשוטה, חיילים לוחמים מייצרים מוות; זה תפקידם, ואין בלתו. הם מביאים את זוועות המלחמה לאויב כדי שהאויב לא יביא את זוועות המלחמה אליהם הביתה, ובכך מגייסים את האויב בעל כורחו לגורל הנאצל שלו. הדיסוננס שובר אותם.
צפיתי ב"זעם" בתחושת נחישות שהלכה וגברה ככל שחפרו חוליות הזחל עמוק יותר בבוץ האינסופי של שדות גרמניה, הרצון לשרוד את הזוועות הלך והתחשל בי. הסרט אינו חוסך בזוועות, אך גם לא מתגאה בהן. אדם מת כאשר יורים בו, או שורפים אותו, או מפוצצים אותו לחתיכות, או שפגז חודר את גופו מקצה לקצה. הפס-קול בקינה מדודה היטב, והבוץ החום מטפס למעלה, צובע את החיילים, את הפנים, את הדם עצמו בחום זהה, עד שאתה רואה אמריקאים וגרמנים מתים, ואין ביניהם הבדל, כי אין. הם נשברים במלחמה, חלקם בוודאי לא ישרדו אותה, אבל אני כן.
הסרט הפך אותי לליכודניק. אם היה דוכן גיוס בחוץ הייתי מתגייס למילואים. צריך להקרין את הסרט הזה בשבוע הראשון לכל טירונות, אמרתי לעצמי. זו מטרתו של הצבא; לאסוף את הגברים הצעירים, מתים מהלכים שמשלימים עם מותם, להכין אותם להרוג, להציב אותם בין הבית ובין זוועות המלחמה. אבל הגורל הנאצל הזה לא מתממש, לא יכול להתממש, כי מלחמתנו איננה על חוף זר. ראיתי לעומקה של השאיפה הזו, להרחיק את הרוצח, האויב, מאיתנו, מהילדים שלנו, המשפחות שלנו, החפים מפשע ההולכים ברחוב או מחכים לאוטובוס או עומדים בתחנת הרכבת - גופנו יחצוץ ביניהם ובין זוועות המלחמה - חיבקתי אותה ואימצתי אותה לחיקי. רק להגן עליהם, שלא ידעו את זוועות המלחמה.
אבל זו איננה מלחמה; הצד השני אינו "האויב" כי הם מעבר לרחוב, הם בתוך הבית, בתוך הגבולות הלא ברורים ולא קיימים שלעולם לא נצייר של מדינה שהחליטה לא להחליט. להרוג בהם לא ימנע את זוועות המלחמה, כפי שלהרוג בנו לא יפסיק אותה. אין כאן שום גורל נאצל. זו אינה מלחמה כי אין בה נצחון; הסכסוך מתנהל, ממשיך, נצחי, והתקווה שהפלשתינים יעלמו או ששאיפות העצמאות ההכרחיות[2] שלהם יעלמו היא תקוות שטות; גם אנחנו לא היינו נכנעים.
המלחמה ב"זעם" היא טירוף שיכול להסתיים, לא מציאות יומיומית שאנחנו מנציחים, מרחיבים, מחזקים מיום ליום. בונים עוד ועוד בתים ושכונות והתנחלויות שיעטפו את הזוועות ויהפכו אותן לבית החדש שלנו. איך נחצוץ ביניהן לבין הבית שלנו, כאשר הן הבית שלנו? הדיסוננס ישבור אותנו.
די לסטטוס קוו; להתעלמות מהחמאס עד שצריך להרוג בו כדי לשמר אותו בחיים; להרחבת ההתנחלויות עד שצריך להרוג בהם כדי להצדיק את קיומן. את ההתנחלויות יש לפנות, כדי שלמו"מ יהיה סיכוי. את הגבולות יש לשרטט. שנוכל באמת ובתמים להגן על החפים מפשע, להרחיק מאיתנו את הזוועות.
1 - לא כולנו, כמובן; רק חלק מן הגברים היהודים הלא חרדים. זה לא באמת "צבא העם". [↪]
2 - עם שחי תחת כיבוש עם זר, עוין לו, שמנסה בכל הכוח להרחיק אותו מביתו ומולדתו, איזו ברירה יש לו, מלבד להיאבק על עצמאותו? אפשר לגנות טרור ואלימות שוב ושוב, אבל המחשבה שהעם הפלשתיני יסתפק בקיום דחוק תחת שנאתה של ישראל, זו גזענות לשמה. [↪]
אבל זו איננה מלחמה; הצד השני אינו "האויב" כי הם מעבר לרחוב, הם בתוך הבית, בתוך הגבולות הלא ברורים ולא קיימים שלעולם לא נצייר של מדינה שהחליטה לא להחליט. להרוג בהם לא ימנע את זוועות המלחמה, כפי שלהרוג בנו לא יפסיק אותה. אין כאן שום גורל נאצל. זו אינה מלחמה כי אין בה נצחון; הסכסוך מתנהל, ממשיך, נצחי, והתקווה שהפלשתינים יעלמו או ששאיפות העצמאות ההכרחיות[2] שלהם יעלמו היא תקוות שטות; גם אנחנו לא היינו נכנעים.
די לסטטוס קוו; להתעלמות מהחמאס עד שצריך להרוג בו כדי לשמר אותו בחיים; להרחבת ההתנחלויות עד שצריך להרוג בהם כדי להצדיק את קיומן. את ההתנחלויות יש לפנות, כדי שלמו"מ יהיה סיכוי. את הגבולות יש לשרטט. שנוכל באמת ובתמים להגן על החפים מפשע, להרחיק מאיתנו את הזוועות.
1 - לא כולנו, כמובן; רק חלק מן הגברים היהודים הלא חרדים. זה לא באמת "צבא העם". [↪]
2 - עם שחי תחת כיבוש עם זר, עוין לו, שמנסה בכל הכוח להרחיק אותו מביתו ומולדתו, איזו ברירה יש לו, מלבד להיאבק על עצמאותו? אפשר לגנות טרור ואלימות שוב ושוב, אבל המחשבה שהעם הפלשתיני יסתפק בקיום דחוק תחת שנאתה של ישראל, זו גזענות לשמה. [↪]
