‏הצגת רשומות עם תוויות גילוח. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גילוח. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 1 בדצמבר 2013

זיפים אחרונים

זהו; התגלחתי. ברוך שפטרנו מעונשו של זה. אני לא צריך יותר לבחור תמונות של גברים (או נשים) עם זקן או שפם, אני לא צריך לבחון באובססיביות את שיער הפנים של כל דמות, אם בספר או בסרט או בסדרת טלוויזיה, ולתהות לגביה. לא עוד שפת השפם[1], לא עוד מובמבר או רון סוואנסון[2]

כאשר התחלתי את הפרויקט הזה, ראיתי אותו בתור פרויקט משעשע, שיניע אותי לכתוב יותר[3]. הסכין מזהב (מזהב!) הצחיקה אותי. הדרישה לכתוב לאנשים איך זה להתגלח בסכין גילוח, הצחיקה אותי. לא ראיתי את זה בתור קידום מכירות; ראיתי את זה בתור שעשוע אינטלקטואלי תמים, חקר משמעותו של שיער הפנים עבורי, בתרבות הפופולרית שמסביבי, ואצל מספר קטן של מבקרות נבחרות

אחרי שקיבלתי את הסכין של Gillette וכתבתי עליה, ראיתי שאני טועה. אני לא יכול, במסגרת שבה אני כותב, לכתוב על החוויה שלי, בלי שהחוויה שלי מצורפת בעל כורחה לקידום המכירות של הסכין הזו, ושל המותג באופן כללי. אני לא חתרני כמו שחשבתי; המרד האמיתי היה לא להשתתף בכלל[4]. הסיבה לכך היא גם שהדיבור על הסכין עצמה הפך להיות חלק ממסע הפרסום, אבל גם בגלל הצורה ש-Gillette מציבה את עצמה בשוק. אם אין ברירה אחרת, אם הבחירה היא בין סכין יקרה מאוד של Gillette לבין סכין יקרה-לא-נורא של Gillette, אז כל דיבור על הסכין הזו רק מעמיק את התפיסה שגילוח = Gillette. זו, התפיסה הזו, היא מה שהם רוצים לעודד, הרבה יותר מהשאלה האם להב חמישי באמת משנה את חווית הגילוח עד כדי כך. 

כמו שכתבתי כבר, יניב רייכנברג מ-xblade פנה אליי שאתן להם, כלשונו, סיכוי שווה לזה של Gillette. כמו שאני כותב על אלו, כך גם אכתוב עליהם. אלא שגיליתי שאין דבר כזה, סיכוי שווה לזה של Gillette. כמו שרייכנברג מספר, קשה מאוד עד בלתי אפשרי להכניס סכין גילוח לתוך רשתות בתי מרקחת או סופר-מרקטים. אני יכול להתגלח בסכין של xblade, אבל זה לא ישנה את הרגלי הגילוח שלי, וכנראה לא ישנה את הרגלי הגילוח של מיליוני גברים אחרים בישראל.

קיוויתי לקבל את הסכין שלהם בשלב מוקדם יותר בחודש, אבל לצערי הוא הגיע בשבוע האחרון של נובמבר, ומכיוון שהיה זה שבוע חופש שבו אני לא מלמד, זה גם היה שבוע שבו לא התגלחתי. כך שהגענו להיום, הגילוח האחרון של פרויקט זיפים, שנעשה, לראשונה בחיי, בסכין של xblade. כך שלפנינו, בפעם האחרונה בפורום הזה, סיקור השוואתי של מוצרים לבקשת החברות המעורבות. 

את ההשוואה עשיתי בתנאים שווים ככל שאוכל: חצי פנים בסכין האחת, וחצי בסכין השנייה. בתנועה הראשונה, חשבתי שאני מרגיש הבדל גדול, אבל אז הבנתי שזה פשוט נובע מהצורה בה החזקתי את הסכין: הסכין של Gillette מתאים את עצמו לצורת הפנים טוב יותר, ואת הסכין של xblade צריך להזיז בהתאם לזווית. אבל ברגע שעושים את זה, הם מרגישים אותו הדבר - חלקים[5]. אחרי הגילוח, העברתי יד על כל לחי. ניסיתי למצוא הבדל. שלרגע, סיפרתי לעצמי שאני מרגיש משהו, אבל הבנתי שאני מתעתע בעצמי. במעבר השני חשתי שאם יש הבדל, הוא ברמת המיקרון הבודד. בלי מיקרוסקופ או צילום close-up כמו שעושים בפרסומות, אין שום הבדל. 

אז האם אני "ממליץ"? לא. כי אם המסע הזה שכנע אותי במשהו, הוא שלהמליץ על זה או על זה, להתעסק בהבדלים, לשאוף לסכין יוקרתי ורוטט או לסכין צעיר ומגניב, זה להסכים למשוואה שלא צריך להסכים לה. זה להתעסק בפני השטח, במקום במה שחשוב. 

אני לא יכול לומר לכם מה לעשות, אני יכול להעיד מה אני הולך לעשות: אני הולך להמשיך להשתמש בסכינים חינם שקיבלתי כתוצאה מכך שמכרתי את עצמי בחודש האחרון, ולקוות שעד שהם יגמרו, כבר לא יהיה אכפת לי. 



1 - הסקירה של הספר לטובת הבלוג הפכה להיות העתקת עמודים שלמים מפרקי הספר הקצר והמאוד מחכים ומעניין הזה, אז נקנח בהמלצה חמה: אם יש בידכם האפשרות לשאול את הספר, תשאלו אותו ותקראו אותו. הוא לא ארוך, ומאוד רלוונטי לאזורנו.
2 - Run Fucking Swanson. אל תתנו לטון להטעות אתכם; אני מעריץ את הדמות הזו.
3 - הוא אכן הניע אותי לכתוב יותר. הפעם הקודמת שהייתי כל כך נרגש לכתיבה הייתה בספטמבר 2011; מסיבות הרבה יותר טובות מאשר קידום מכירות של סכיני גילוח... אבל, לאכזבתי, רק חצי מהכמות שהתחייבתי אליה.
4 - אבל אז הייתי מפספס את ההזדמנות לכתוב. ולארח. ולקבל סכין גילוח מזהב!
5 - פעם שלישית ואחרונה אני מבטיח: אלו להבי פלדה חדים כתער מצד אחד, ושערות קטנות מצד שני. אלו לא באמת כוחות. 

יום שלישי, 26 בנובמבר 2013

זיפים, אמצע הדרך

אתמול בערב אמרתי לבת-זוג[1] "מחר אני צריך לפרסם פוסט אמצע."

"אמצע של מה?"

"של זיפים; אני צריך לדווח איך היה להתגלח ב-ProGlide של Gilette."

"כמה פעמים התגלחת בו?"

"ארבע; האישה באירוע אמרה שהוא אמור להחזיק מעמד 18 גילוחים."

"18!?!" היא מזדעקת. אני מופתע; 18 זה לא מעט, לא? "אם אתה מתגלח כל יום זה סכין בחודש!" 

אני סופר סכינים בראש. "שלושה סכינים בחודשיים."

"כמה עולה סכין?" 

משיכת כתפיים "100 שקל? אין לי מושג." 

זה לא מרגיע אותה "אני משתמשת בסכינים שלי עד שהם מחלידים; והם ממש לא יקרים."

אני מנסה להסביר שגברים מתגלחים יותר, אז הסכינים שלהם טובים יותר, אז... רגע. זה אומר שהם אמורים להחזיק יותר זמן, לא? אז אני מבין מה התשובה

"זה לא שאחרי 18 גילוחים הסכין לא תגלח יותר. זה סכין פלדה. זה שיער. השיער ירד, בלי בעיה. אבל זה מרגיש אחרת. בארבעה, חמישה גילוחים ראשונים, זה מחליק על העור, כמו חמאה. אחר כך, אתה מרגיש את הסכין, מושך, מגרד. אז אחרי כמה זמן, אתה יודע, אם תפתח סכין חדש, הגילוח יהיה חלק ונעים עוד פעם. אז אתה פותח סכין חדש וזורק את הקודם לפח."

זה לא הם. זה אנחנו.



בתחילת המסע של פרויקט זיפים, התרגשתי, גם מהחזרה לכתוב בבלוג, אבל בעיקר מהנושא. חשבתי שאני אהנה לבחון את השעירות של העולם סביבי. הבל החן. שקר היופי. לא משנה כמה העמקתי בנושא, הוא לא חדר את פני השטח. שיער פנים זה לא דבר אמיתי; זו מסיכה

ניק אופרמן, שעשה קריירה מלהיות גבר מרשים עם שפם, כתב בספר שלו, "Paddle Your Own Canoe" כיצד שחקן, שצריך לשנות את שיער הפנים שלו מקבל יחס שונה בהתאם:
"As a character actor blessed with a thick head of hair and a thicker thicket of bracken upon my face, neck, and lip, I have enjoyed excessively utilizing these accessories in every possible permutation I could muster. I have done a Mr. T's majestic hairdo in both brown and platinum white. I often shave my head bald. I have exploited my whiskers for beards, goatees, Vandykes, muttonchops, and of course, all manner of moustaches. 
It's been fascinating over the years to study how I am perceived differently by strangers depending upon my current hair/whisker style...people tend to look at you and judge your differently based upon the cover of the book."
הקריאה לשיפוט היא דו-כיוונית: אנשים שופטים אותנו לפי שיער הפנים, בוודאי, אבל אנחנו גם מסמלים בעזרתו מה שאנחנו רוצים להגיד, וקצר יותר להגיד בעזרת הזיפים. בסוף הסרט "סוף העולם", הדמות הלא אחראית, שאי אפשר לסמוך עליה, היחידה שמסתובבת כל הסרט לא מגולחת, מדגימה את השינוי שהיא עוברת בסוף הסרט; איך? בכך שהיא מגולחת למשעי, כמובן. שיער הפנים נמצא בלימבו הזה, שבין הגבר המסודר, האחראי, ובין הגבר שאינו גבר, שסירס את עצמו לדרישת החברה.



אני לא מצליח להשתחרר מהמשא המלווה אותי מן ההתחלה של המסע הזה: שההתעסקות בשיער הפנים, כמשהו חשוב, משהו משמעותי, למרות שהיא נכונה ומוכיחה את עצמה, מעוותת משהו מסביבי. אני לא רוצה לתת חשיבות לשטח הפנים. אני מעדיף שאחרים לא יתנו לו חשיבות, גם הם. 

אני מביט במראה לפני הגילוח. יש לי זיפים על הפנים. אבל זה לא מרגיש שהם אומרים משהו עליי. זה רק מרגיש שהם מסתירים לי את הפנים. 



פוסט זה הוא חלק מן הסדרה "זיפים". אפשר ללחוץ על הקישור, ואפשר גם לקפוץ לפוסט הראשון שמסביר את כל העניין. בנוסף, אשמח מאוד אם תוכלו לבקר בעמוד של הנה בלוג בפייסבוק, ללחוץ Like וגם לקרוא הגיגים שלא הופכים לפוסט שלם, וכמובן, לשתף ולהרחיב את מעגל הקוראים. תודה!

1 - זו המלצה גלויה על צלם: הדר רייזמן!

יום שבת, 2 בנובמבר 2013

גילוח

אני זוכר בבהירות את הפעם הראשונה שבה התגלחתי.

ניסיתי לדחות אותה כמה שיותר, אבל בסופו של דבר נכנעתי ללחץ המשפחתי להתגלח. ניסיתי לדחות את הרגע כי חשבתי שזה משהו שאני לא ארצה לעשות.

ראיתי את הומר סימפסון מלמד את בארט להתגלח; אבל לא חשבתי שגילוח הוא חוויה נוראית, שגורמת לך לדמם ולצרוח מכאבים. זה היה בגלל שידעתי מראש מה אבא שלי הולך להגיד לי:

"ברגע שאתה עושה את זה בפעם הראשונה, אתה אף פעם לא יכול להפסיק."

אני אעצור רגע ואתן לאנשים הלא סבירים שמסתובבים עם זקן להצביע על חיית המחמד שלהם ולציין שהם לא מתגלחים. זה לכאורה נכון. אתם עדיין עסוקים לא מעט ב-grooming, כמו שימפנזה דאגנית שצריכה לפלות כינים מבן להקה פחות מסודר ממנה. רק שאחרי כל המאמץ והעבודה שאתם משקיעים, אתם עדיין לא מגולחים. אז מה הטעם?



אז, הפעם הראשונה: נכנעתי ללחץ, ואבא שלי לקח אותי לאמבטיה, להסביר על קצף גילוח, ותנועה נגד הזיפים[1], ואפטרשייב. בזמן שזה קורה, אימא שלי ואחותי הגדולה עומדות בדלת חדר האמבטיה ונראות משועשעות וגאות כאחד, חוזות בטקס הבגרות הבלתי נמנע הזה.

ואכן, כמובטח, זה משהו בלתי נמנע שנשאר איתך גם אחר כך. הזיפים חוזרים, ואתה צריך לגלח אותם. אם אתה לא, זה דוקר ומגרד, אם כן, מתקבל עור חלק ונעים למשך יום (אולי יומיים אם אתה כמה ממכריי, ויש לך עור בהיר וגנטיקה טובה), ואתה שוב צריך להתגלח.



אני זוכר שאבא שלי היה חוזר ממילואים של כמה שבועות או חודש, עם זקן. באותו חודש, לא הייתה מברשת קצף גילוח לחה על מדף האמבטיה כל בוקר, לא היה ריח עדין של אפטרשייב באוויר. אם הוא לא היה מתגלח בבית, הוא לא היה מתגלח. אז התקשר אצלי הצבא לפריקת עול, היעדר מסגרות ביתיות, מסודרות, נקיות, שהגילוח הוא חלק מהן. זה, כמובן, לא נכון כשאתה באמת מתגייס לצבא. להיפך. עכשיו אתה חייב להתגלח כל בוקר, לא משנה הגנטיקה שלך. אף סמל אף פעם לא עבר במסדר עם כרטיס אשראי ובדק אם אנחנו מגולחים, אבל מי שלא התגלח, חטף על הראש.

אז השחרור מהצבא היה הרגע שבו פרקתי עול, שבו הפסקתי להתגלח. לא עבדתי, לא למדתי, לא הייתי חייב שום דבר לאף אחד ויכולתי להגיד, לעזאזל עם זה! אני מפסיק להתגלח! ואם למישהו מבני משפחתי יש בעיה שאני דוקר, ובכן, לפעמים בחיים לא מקבלים מה שרוצים.

אלא שאת הזיפים זה לא מעניין. עוברים כמה ימים, ואתה יכול להתעלם מהעשבים השוטים כל עוד אתה לא מסתכל במראה, אבל אז זה מגרד. ומגרד ומגרד ומגרד, ואתה יודע, יש רק דבר אחד שיעלים את הגירוד. אצל דיויד אדינגס, כאשר גאריון מגדל זקן לראשונה, הוא שואל את הסבא הזקן שלו דמוי הגנדאלף, אם הגירוד נעלם מתישהו. הקוסם הזקן מגדר את הזקן הארוך האפור שלו ואומר "לא, אבל אתה מתרגל לזה". אולי אם אתה מרגיש שאתה חייב; אני ידעתי שיש פתרון. אז, כפוף ראש וחסר חדווה, הייתי צועד לאמבטיה ומתגלח. מעלים את הזיפים, ואת הגירוד. לפחות לימים הקרובים.



גילוח, כמובן, זו לא חוויה גברית נטו. גם נשים מתגלחות, אם כי זו המצאה מודרנית, והיה צריך לשכנע אותן להצטרף לטירוף. עכשיו גם הן יודעות: ברגע שאת מתחילה, בלתי אפשרי להפסיק. את חייבת להמשיך.

זה הנצחון של הטבע על התרבות. של הגוף על הרוח. של השטחיות על המהותיות.

עד שיום אחד, בעתיד, יהיה לנו קרם כזה, מלא בננו-רובוטים מיקרוסקופיים, שמורחים על הפנים והם הורגים את הזקיקים ולא צומחת יותר אף שערה על הפנים שלנו, אף פעם.

אפשר לקוות.




1 - היום אומרים שצריך ללכת עם הכיוון. אני מנחש שיש לזה כמה אלפי תיאוריות, וכל אחד מרגיש שהתיאוריה שלו היא הדבר הכי נכון. אישית אני מחליף מפעם לפעם, בשביל הגיוון. לא ממש רואה הבדל.