לפני כתיבת הפרק, הכותבים עשו מחקר מינימלי והגיעו לאתר הבית של AVEN, ארגון לחינוך ונראות של א-מיניים וא-מיניות, שבאופן טבעי הפרק פגע בהם. הגעתי לאתר, והמשפט הבא מדף הפתיחה משך את עיניי:
"Unlike celibacy, which is a choice, asexuality is a sexual orientation. Asexual people have the same emotional needs as everybody else and are just as capable of forming intimate relationships."
א-מיניות היא לא בחירה, אלא אוריאנטציה מינית; לאנשים א-מיניים אותם צרכים רגשיים כמו לאנשים אחרים. עבורי, זו הנקודה שבה א-מיניות מפסיקה להיראות כמו "נטייה מינית", ומתחילה להראות כמו תחביב. התחביב, במקרה הזה, הוא להיכנס לוויכוחים על א-מינית עם אנשים "ולהוכיח" (מילה חשובה, ממש כמו המילה אמת) שא-מיניות היא נטייה מינית "אמיתית".
יש לי חבר, והחבר כבר אינו ילד, או אפילו בחור צעיר. אותו חבר הוא במקרה הומוסקסואל. לצערו, הוא נתקל לפעמים בתגובות של חוסר אמון במיניות שלו בגלל שבנוסף להיותו הומוסקסואל הוא גם, במקרה, בתול. נסיונו המיני עם גברים מסתכם בנשיקות לוהטות וכמה חיבוקים מהוססים, לא מעבר. אני מניח שאצל חלק הקוראים עולה השאלה, "אז איך הוא יודע שהוא הומו?" לצערנו השאלה הזו לא מאבדת אוויר לפני שהיא יוצאת מהגרון, ולכן הוא נאלץ לשמוע אותה. איך בכלל עונים לדבר כזה?
התשובה לשאלה "איך אתה יודע שאתה הומו?" היא בדיוק כמו התשובה לשאלה "איך אתה יודע שאתה סטרייט?" עבור סטרייט, אין נקודה שבה הוא צריך להחליט שהוא סטרייט. מתישהו, הקוקטייל של הורמונים ובדיחות גסות ורמיזות לא ברורות שעוברות לו מעל הראש ולחץ חברתי ואיברי גוף שפתאום נהיים מרגשים גורם לו להבין שבחורות זה משהו מעניין, לא לגמרי ברור עדיין איך, אבל בצורה שאי אפשר להכחיש וקשה להסתיר. לחבר את הידיעה הזו, המשיכה הזו, האמת הפנימית הזו, לאקט מיני כזה או אחר זה מצחיק, וחסר תועלת לגמרי. ההטרו יודע שהוא רוצה להיות עם נשים הרבה לפני הנשיקה הראשונה שלו; זו הסיבה שיש לו נשיקה ראשונה מלכתחילה: הסיבה שהוא חולם עליה, רודף אחריה, מממש אותה.
לחבר בין "צרכים רגשיים ומערכות יחסים אינטימיות" לאקט מיני כזה או אחר זה מצחיק, וחסר תועלת לגמרי. האם א-מיניים לא מרגישים את החום והקרבה שבחיבוק, או נשיקה? האם אורגזמה זה משהו שמכאיב להם? אם אין הבדל פיזיולוגי כלשהו (שנופל למרבה הנוחות תחת ההגדרה של האוס "להיות חולים"), למה הרצון לנהל זוגיות רומנטית, עם אינטימיות וקרבה גופנית, בלי מגוון כלשהו של אקטים מיניים, דורש זהות מינית שלמה, תנועה חברתית, ואות נוספת בראשי תיבות?
ב-2005 נערך מחקר שבו "מדענים" הצליחו "להוכיח" שביסקסואליות אינה קיימת. באופן טבעי, פרסום המחקר משך המון אש, ושימש כדוגמה מצוינת לנסיונות להכחדת זהות, לביפוביה, וכן הלאה. מה שהמאמר הזה לא עשה היה לגרום לאנשים ביסקסואלים להפסיק להיות ביסקסואלים. בדיוק כמו שמאמר מקביל שש שנים אח"כ שטען שהיא דווקא כן קיימת לא גרם לקוראיו להגיד "יודעים מה? שיניתי את דעתי, אני דווקא כן ביסקסואל!" המחקרים הללו אינם רלוונטיים לאנשים שמזהים עצמם כביסקסואלים, היא רלוונטית לפסיכולוגים שמחפשים דרך "להוכיח" שזהות קיימת, או להפריך את קיומה, וזה מגוחך. זה כמו לנסות להוכיח קיומה של אמונה דתית. קיומה של זהות מתחיל ונגמר בכך שמישהו בוחר להשתמש בה.
כל זהות, בין אם זו הבחירה להגיד "אני גבר", "אני ביסקסואל", "אני איתי", או "אני ישראלי", אינה אמיתית יותר או פחות אם החברה מכירה בה, ואין שום מבחן אמפירי בנמצא שיוכיח או יפריך את אמיתותה. בוודאי שיש זהויות שמושכות אש, ואין לי שום כוונה לזלזל באלימות או באטימות שזהויות מסוימות סופגות הרבה יותר מאחרות, אבל המאבק בחוסר הקבלה של החברה לא יכול להתלות באיזה מעמד "אמיתי" בדיוני. הוא חייב להתרכז בזכותו של הפרט להיות מי שהוא רוצה להיות, מתי שהוא רוצה, ואיך שהוא רוצה. אחרת אנחנו מוצאים עצמנו במקום שבו אנחנו תולים את הזהות שלנו, באותנטיות (או במקרה זה, חוסר האותנטיות) של הזהות של מישהו אחר.
