אם אנחנו רוצים יותר נשים בכירות, יותר חברות כנסת, יותר מנהלות וממציאות ופורצות גבול - אנחנו חייבים לחנך את הבנות שלנו אחרת.
אחת התרומות החשובות של הפמיניזם, אולי התרומה הכי חשובה, היא הפניית המבט להתנהגות שלנו, לדברים שאנחנו אומרים, כותבים, יוצרים, למה שמרגיל אותנו, את כולנו, מתינוקות ועד מבוגרים, להתנהג אחרת כנשים וגברים, ולחשוב אחרת על נשים וגברים.
זה אחד הדברים, אני יודע, שגורם הכי הרבה למאזינים לפמיניסטים, ואפילו אנשים שבעצמם מחזיקים בעמדות פמיניסטיות, להגיד: "תנוחו"; זה שהם עומדים מול מישהו, פמיניסט, שיש לו ביקורת על כל דבר שהם עושים, כל דבר קטן שיוצא להם מהפה - ואיך הוא מתחזק את הפטריארכיה; או מקדם את תרבות האונס; או מדכא נשים. זה מייגע.
האמת היא שלפעמים, היה נחמד לנוח; אבל אי אפשר. כי מרגע שפותחים את עינייך לזה, אתה לא יכול שלא לראות את ההבדלים - ולתהות לגביהם.
כך לגבי פרסומת למכללות אורט; לכאורה, הפרסומת הועתקה כמעט מילה במילה, פעם אחת פונה לגברים, ופעם אחת פונה לנשים, וכמו שכתבתי בעבר, אני חושב שזה מצוין. כך צריך; אם יש פנייה לציבור, דרך טובה אחת היא לא לכתוב בלשון זכר ולציין איפשהו בקטן "המודעה פונה גם לנשים", אלא באמת לכתוב מודעה שפונה גם לנשים. אלא שאז, כמובן, יהיו הבדלים, וזה מעניין מה הם ההבדלים הללו שנכנסים, לא בכוונה, כאשר אתם, המפרסמים, מדמיינים נשים או גברים מנהלים את אותה השיחה.
כך הפנטזיה של האישה:
במקרה ראיתי את הפרסומת של הגבר שנייה, והמילה "מאות" קפצה לי, כי עד הנקודה הזו הפרסומות נשמעו לי זהות; אותה שאלת "ואז מה?", אותה חזרה על משל הדייג... אבל זכרתי שאצל הנשים, היא אמרה "מיליונים", לא מאות מיליונים. אז חזרתי לפרסומת ושמתי לב להבדל העיקרי: בפנטזיה של האישה, היא שכירה מאוד מבוקשת ומצליחה; בפנטזיה של הגבר, הוא עצמאי מאוד מצליח - ומצליח פי כמה מאות.
זו פנטזיה; כל אחד מהם יכול להגיד מה שהוא רוצה; בפנטזיה שלי עורב מדבר מלמד אותי לעוף, להפוך לבלתי נראה, ולרפא את כל מחלות העולם - פנטזיה לא חייבת להיות הגיונית. אז למה הפנטזיה של האישה כל כך... סבירה, בעוד שהפנטזיה של הגבר כל כך... מופרכת? או אולי, כל כך נועזת יותר?
הכול, בסופו של דבר, חוזר למה אנחנו מרגילים תינוקות, ילדים וילדות, בנים ובנות צעירים; גננות שעברו סדנאות מגדר, לדוגמה, שמו לב שצעצועים המכוונים לבנות, למשל בובות ובלוקים, שמים במתחם מוגדר; צעצועים המכוונים לבנים, למשל, כדורים, מפוזרים ברחבי החדר. בנאומה המפורסם "Lean In" סנדברג תיארה מישהי שנגשה אליה אחרי ההרצאה ואמרה לה "למדתי להשאיר את היד באוויר" - כי בסוף ההרצאה סנדברג אמרה שהיא תענה רק לעוד שתי שאלות, אבל אחרי שהיא ענתה על אותן שתי שאלות, היא כמובן ענתה על עוד שאלות; אלא שאחרי אותן שתי שאלות, כל הנשים בחדר הורידו את היד... אנחנו רואים שתלמידים מרימים את היד גם כאשר הם לא יודעים; ותלמידות לא. גברים מגישים מועמדות למשרות שהם מתאימים ל-60% מהתנאים המוקדמים שלהן; נשים מגישות מועמדות רק למשרות שהן מתאימות ל-100% מהתנאים המוקדמים שלהן.
בכל תחום שנסתכל עליו, אנחנו נראה את אותו הבדל, ואת אותם הרגלים: נשים שמורגלות לשמור על הגבולות הברורים, לציית לחוקים ולכללים, להיות "בסדר"; להישאר בתוך הקווים, וגברים, שמורגלים להעז, לפרוץ, להפריע ולהתפרץ - לצאת מהקווים.
אלו לא הבדלים "טבעיים"; אין להם קשר להורמונים, אין להם קשר למיתוסים שבנים הם "פרועים" יותר ובנות הן "רגועות" יותר. זה תלוי בתגובות שהם מקבלים; בצעצועים שקונים להם; במה מלבישים אותם. יש נעליים שקל יותר לרוץ איתם, ונעליים שפחות. יש בגדים שמודאגים יותר ללכלך, ובגדים שפחות. יש שיער שצריך לסרק ולסדר ולאסוף ולטפח, ויש שיער שלא. זה קשור לכללי "צניעות" כביכול שלא קשורים בכלל למין אבל מאוד קשורים לנשים שמעיזות, שלא מקבלות את הכללים.
הנה הבעיה: כל עוד אנחנו נתמקד בסוף, נספור חברות כנסת או מנהלות בכירות או ממציאות מצליחות, נמצא תמיד תירוצים; נגיד נשים מעיזות פחות, מתמודדות פחות, מגישות פחות הצעות, פותחות פחות חברות. וזה נכון; נשים מעיזות פחות. לכן אנחנו חייבים להסתכל על ההתחלה: אנחנו מרגילים את הילדות והבנות שלנו מראש להישאר בתוך הקווים. לכן הן מעיזות פחות.
ואז, הפנטזיה הכי נועזת שלהן תהיה פשוט להיות מעצבת הפנים של האנשים הכי חשובים, שהם, מה לעשות, תמיד יהיו גברים.
אחת התרומות החשובות של הפמיניזם, אולי התרומה הכי חשובה, היא הפניית המבט להתנהגות שלנו, לדברים שאנחנו אומרים, כותבים, יוצרים, למה שמרגיל אותנו, את כולנו, מתינוקות ועד מבוגרים, להתנהג אחרת כנשים וגברים, ולחשוב אחרת על נשים וגברים.
זה אחד הדברים, אני יודע, שגורם הכי הרבה למאזינים לפמיניסטים, ואפילו אנשים שבעצמם מחזיקים בעמדות פמיניסטיות, להגיד: "תנוחו"; זה שהם עומדים מול מישהו, פמיניסט, שיש לו ביקורת על כל דבר שהם עושים, כל דבר קטן שיוצא להם מהפה - ואיך הוא מתחזק את הפטריארכיה; או מקדם את תרבות האונס; או מדכא נשים. זה מייגע.
האמת היא שלפעמים, היה נחמד לנוח; אבל אי אפשר. כי מרגע שפותחים את עינייך לזה, אתה לא יכול שלא לראות את ההבדלים - ולתהות לגביהם.
כך לגבי פרסומת למכללות אורט; לכאורה, הפרסומת הועתקה כמעט מילה במילה, פעם אחת פונה לגברים, ופעם אחת פונה לנשים, וכמו שכתבתי בעבר, אני חושב שזה מצוין. כך צריך; אם יש פנייה לציבור, דרך טובה אחת היא לא לכתוב בלשון זכר ולציין איפשהו בקטן "המודעה פונה גם לנשים", אלא באמת לכתוב מודעה שפונה גם לנשים. אלא שאז, כמובן, יהיו הבדלים, וזה מעניין מה הם ההבדלים הללו שנכנסים, לא בכוונה, כאשר אתם, המפרסמים, מדמיינים נשים או גברים מנהלים את אותה השיחה.
כך הפנטזיה של האישה:
"אני מתחילה לעצב את הבתים הכי יפים בישראל לאנשים הכי חשובים; זוכה בפרסים, מרוויחה מיליונים, מיליונים!"וכך הפנטזיה של הגבר:
"אני מקים סטארט-אפ היסטרי, גאוני! עושה אקזיט, ומרוויח מאות מיליונים!"
במקרה ראיתי את הפרסומת של הגבר שנייה, והמילה "מאות" קפצה לי, כי עד הנקודה הזו הפרסומות נשמעו לי זהות; אותה שאלת "ואז מה?", אותה חזרה על משל הדייג... אבל זכרתי שאצל הנשים, היא אמרה "מיליונים", לא מאות מיליונים. אז חזרתי לפרסומת ושמתי לב להבדל העיקרי: בפנטזיה של האישה, היא שכירה מאוד מבוקשת ומצליחה; בפנטזיה של הגבר, הוא עצמאי מאוד מצליח - ומצליח פי כמה מאות.
זו פנטזיה; כל אחד מהם יכול להגיד מה שהוא רוצה; בפנטזיה שלי עורב מדבר מלמד אותי לעוף, להפוך לבלתי נראה, ולרפא את כל מחלות העולם - פנטזיה לא חייבת להיות הגיונית. אז למה הפנטזיה של האישה כל כך... סבירה, בעוד שהפנטזיה של הגבר כל כך... מופרכת? או אולי, כל כך נועזת יותר?
הכול, בסופו של דבר, חוזר למה אנחנו מרגילים תינוקות, ילדים וילדות, בנים ובנות צעירים; גננות שעברו סדנאות מגדר, לדוגמה, שמו לב שצעצועים המכוונים לבנות, למשל בובות ובלוקים, שמים במתחם מוגדר; צעצועים המכוונים לבנים, למשל, כדורים, מפוזרים ברחבי החדר. בנאומה המפורסם "Lean In" סנדברג תיארה מישהי שנגשה אליה אחרי ההרצאה ואמרה לה "למדתי להשאיר את היד באוויר" - כי בסוף ההרצאה סנדברג אמרה שהיא תענה רק לעוד שתי שאלות, אבל אחרי שהיא ענתה על אותן שתי שאלות, היא כמובן ענתה על עוד שאלות; אלא שאחרי אותן שתי שאלות, כל הנשים בחדר הורידו את היד... אנחנו רואים שתלמידים מרימים את היד גם כאשר הם לא יודעים; ותלמידות לא. גברים מגישים מועמדות למשרות שהם מתאימים ל-60% מהתנאים המוקדמים שלהן; נשים מגישות מועמדות רק למשרות שהן מתאימות ל-100% מהתנאים המוקדמים שלהן.
בכל תחום שנסתכל עליו, אנחנו נראה את אותו הבדל, ואת אותם הרגלים: נשים שמורגלות לשמור על הגבולות הברורים, לציית לחוקים ולכללים, להיות "בסדר"; להישאר בתוך הקווים, וגברים, שמורגלים להעז, לפרוץ, להפריע ולהתפרץ - לצאת מהקווים.
אלו לא הבדלים "טבעיים"; אין להם קשר להורמונים, אין להם קשר למיתוסים שבנים הם "פרועים" יותר ובנות הן "רגועות" יותר. זה תלוי בתגובות שהם מקבלים; בצעצועים שקונים להם; במה מלבישים אותם. יש נעליים שקל יותר לרוץ איתם, ונעליים שפחות. יש בגדים שמודאגים יותר ללכלך, ובגדים שפחות. יש שיער שצריך לסרק ולסדר ולאסוף ולטפח, ויש שיער שלא. זה קשור לכללי "צניעות" כביכול שלא קשורים בכלל למין אבל מאוד קשורים לנשים שמעיזות, שלא מקבלות את הכללים.
הנה הבעיה: כל עוד אנחנו נתמקד בסוף, נספור חברות כנסת או מנהלות בכירות או ממציאות מצליחות, נמצא תמיד תירוצים; נגיד נשים מעיזות פחות, מתמודדות פחות, מגישות פחות הצעות, פותחות פחות חברות. וזה נכון; נשים מעיזות פחות. לכן אנחנו חייבים להסתכל על ההתחלה: אנחנו מרגילים את הילדות והבנות שלנו מראש להישאר בתוך הקווים. לכן הן מעיזות פחות.
ואז, הפנטזיה הכי נועזת שלהן תהיה פשוט להיות מעצבת הפנים של האנשים הכי חשובים, שהם, מה לעשות, תמיד יהיו גברים.
