אני רוצה, אם תרצו, להגן רגע על חלק מהימין בישראל. אולי להגן זה קצת מפוצץ: לתת פרספקטיבה למעשים שעל פניהם נראים כמו גזענות טהורה ומעוררים אצל כל אחד, אני מאמין, תמיהה לגבי שפיות מבצעיהם. זאת אומרת, איך בימינו, ולאור ההיסטוריה שלנו, אפשר לתמוך במערכת של סגרגציה, אפרטהייד, או ״מרחב חיים נקי מלאומים זרים״?
ההיסטוריה שלנו היא הפרספקטיבה.
בתחילת פעולתם יצא לי לפגוש פעילה צעירה של ״אם תרצו״. לא רק שהייתה שפויה לחלוטין, היה נראה שהיא מרגישה לא בנוח עם כמה מהאמירות היותר מיליטנטיות של ראשי התנועה. למעשה, שנאה וכעס לא היו רגשות מניעים אצלה בכלל, כי אם חשש. ספציפית, החשש משואה שניה.
זה גרם לי לשים לב שאצל פרטים מסוימים שריר וקיים מיתוס, בעל כוח רב שביכולתו להניע לפעולה, אפילו פעולה אלימה, ומצדיק עבורם התנהגות גזענית בוטה כל כך שבעולמנו המודרני והמתוקשר היטב קשה להצדיק.
המיתוס קצר ורב עוצמה: ״אם הלאום היהודי לא יהיה שליט על עצמו, אלא שוב יהיה עליו שליט לא-יהודי, תהיה בסופו של דבר שואה שניה. ההגנה היחידה שתפעל תמיד נגד שואה שניה היא שרק יהודים יורשו לשלוט על יהודים.״
המיתוס הזה לא מחייב שנאת ערבים; המחזיקים במיתוס פועלים נגד אזרחים לא-יהודיים לא בגלל שהם ערבים דווקא; כל מיעוט במדינה הזו, גם יהודים משיחיים למשל, ימצא עצמו מטרה להתנכלות של יחידים וארגונים. העובדה שהמטרה העיקרית היא ערבים, מוסלמים או נוצרים, היא פשוט תולדת המציאות הגיאוגרפית שלנו.
המיתוס הזה חזק כל כך שהוא הדביק אפילו את ה״שמאל החדש״ כביכול, השמאל הלאומי. כאשר אנשים כמו רובי ריבלין או גדי טאוב מזהירים מ״מדינה דו-לאומית״ אין לי ספק שכל אזרח ישראלי לא יהודי מגרד בפדחתו ושואל את עצמו באיזו מדינה הוא חי עד עכשיו? כבר עכשיו במדינה שלנו מתגורר יותר מלאום אחד - אז ממה ריבלין מזהיר אותנו? מדוע סיפוח הגדה ועזה כל כך מבהיל? הסיוט הוא לא מדינה דו-לאומית, אלא ריבונות דו-לאומית; החשש שמספיק אזרחים מלאום אחר יצליחו לממש את הסיוט הנורא מכל: ראש ממשלה לא יהודי.
אין לי ספק שחלק מההתנגדות לארגונים כמו ״להב״ה״ או ״יד לאחים״ היא שיש יהושראלים גאים שמתביישים בקישור בין זהות יהודית ובין גזענות. הם יוסיפו וישאלו למה הרצון לקדם שפה, תרבות וזהות צרפתית בצרפת היא ראויה, ורצון דומה בישראל הוא משוקץ. הם יצדקו, והפעולות של אותם אנשים כנראה אכן נובעת מגאווה כאשר הורה מעדיף שהבת שלו תתחתן עם יהודי, זו גאווה כאשר הוא הולך להפגין נגד ערבים, או שולח בריונים של ״יד לאחים״ להרביץ לחתן המיועד, זה לא פחד מ״התבוללות״, כי אם פחד מהעתיד.
אנחנו כשמאלנים רוצים לקדם חברה שיוויונית; אנחנו כליברלים רוצים חברה חופשיה מאלימות פוליטית. אבל מי שמלכתחילה אינו שמאלני או ליברל, אי אפשר לצפות ממנו שפשוט יוותר; במקום זאת צריך לפגוש את מי שעומדים מאחורי הארגונים הללו, מאחורי יוזמות בגליל, מאחורי מכתבי רבנים ואיומים בהתבוללות, ולדבר איתם על הפחד שלהם.
צריך לחזק את האמון במוסדות מדינה, דמוקרטית, פתוחה, שיכולים להגן על כל מיעוט בתוכה, גם מיעוט יהושראלי, מפני רדיפה ואלימות. צריך לחזק את הגאווה בזהות היהושראלית שמגיעה מהכרה בערך שיש לה בפני עצמה, ולא כברירת מחדל שתתקיים רק כל עוד אף זהות אחרת לא תורשה להתקיים. לחזק את התחושה שעתיד ליהושראלים לא נקנה במחיר העתיד של כל השאר.
ארגון להב״ה מגן על ארבעה נערים שתקפו שני ערבים ורצחו אחד מהם, כי אחת ממטרותיו היא להגן על מגיני עם ישראל שהשלטון מתנכל להם. הארגון הזה מרגיש בנוח לפעול כך בגלל המספר הרב של אנשים שהולכים ברחוב ומרגישים שאולי יש בזה משהו; שאולי יש איזו סכנה ואותם רוצחים עוזרים למנוע אותה. האמירה שאלימות ורדיפה הן שליליות, או שיש להוציא גזענות מחוץ לשיח לגיטימי אינן מספיקות כי הפחד מאותה שואה שניה מצדיק הכול. הדרך למנוע אלימות כזו בעתיד ולהפוך את ישראל לחברה צודקת יותר היא לפגוש אותם ולשכנע אותם שאין להם ממה לפחד.
---
זה פחות מדרון חלקלק ויותר ספירלה בקרקעית...
