מוטל עלינו להחזיר את הבושה לחיים הציבוריים; מוטל עלינו להבהיר לנבחרי ציבור שיש סטנדרטים ואם הם מתחתיהם, אנחנו לא מוכנים לראות אותם בכנסת.
ינון מגל מואשם בכך שהטריד מינית והתקיף מינית לפחות שתי נשים (וכמו שאבא שלי נוהג לומר, ברגע שיש יותר מאחת, סביר שיש גם יותר משתיים). הוא לא הכחיש את ההאשמות, ובמקום זאת ניסה להפחית מחשיבותן. גם חבריו למפלגה ניסו, בכל מיני דרכים, להסית את הדיון: בין אם זה לקרוא למה שקורה "לינץ' ציבורי", או להגיד שינון הוא "בעל תשובה" וצריך לכבד את זה, וכמובן, להגיד שכלום עוד לא הוכח. אבל, כמו שנעמה כרמי כותבת שוב ושוב, החוקי אינו המדד היחידי למה שמוסרי ונאות. עבור נבחר ציבור, גם כאשר לא מדובר בעבירה על החוק.
הפעם, הטשטוש הקבוע לא עבד. הסיפור סירב להיעלם, סירב להתפוגג. זו הנקודה שבה אתם, שרגילים להרגיש חסרי כוח ולחשוב שהחיים במדינה מנוהלים על ידי קאבאל סודי של בעלי כוח, בין אם אלו תשובות או מוזסים או שלדונים, מחפשים את האחראי במקום אחר: אולי זו אשתו; אולי זה בנט; אולי זו "התקשורת". אבל זה לא.
בגלל שישראל היא אחת המדינות עם אחוז החדירה הגבוה ביותר של רשתות חברתיות; אחת המדינות המערביות עם אחוזי הבעלות הגבוהים ביותר של טלפונים סלולריים וגישה לאינטרנט; אתר פייסבוק הפך בישראל למגפון עוצמתי שהפעם, כוון כלפי ינון מגל; המגפון הזה הבהיר לינון מגל שהדיבורים שלו אינם דיבורים "בין ידידים" אלא הטרדות מיניות והחיבוקים שלו אינם חיבוקים אלא התקפה מינית ואנחנו, הציבור, ראויים ליותר. אפילו שלא הצבענו לבית היהודי; כי כנסת ישראל היא הכנסת של כל אזרחי מדינת ישראל - ואזרחי מדינת ישראל ראויים ליותר.
ינון מגל פוטר כי אפשר להחזיר את הבושה; אפשר לגרום לנבחרי ציבור להתבייש בהתנהגות שלהם. למרות שמנסים, שוב ושוב, לגרום לנו להרגיש חלשים, מפוזרים, חסרי קול. למרות שאנחנו רגילים לחשוב ככה, רגילים לחשוב שכל השיתופים והחיבובים חסרי השפעה. הפעם לא; הפעם נסתכל על עזיבתו של ינון מגל את הכנסת ונרגיש טוב עם עצמנו; נגיד לעצמנו ולאחרים שזו הפעם, אנחנו פיטרנו את ינון מגל.
לכן אנחנו יכולים, אם צריך, לפטר גם את האחרים. אנחנו נחזיר את הבושה, וכך נקבל את חברי הכנסת ראויים לנו.
משהו מעניין קורה בארה"ב: שמרנים, דתיים, ימניים, מאמצים בשתי ידיים את השפה, הדימויים, הקודים ההתנהגותיים של אוכלוסיות נרדפות, ומשתמשים ב"שפה של המדוכאים" כדי לנסות לשמר משהו שחשוב להם באמת: מרחב לבן, נקי ממהגרים ולהט"בים.
כך, קבוצה של צעירים קתוליים הפיקה סרטון שבו קבוצה של בחורים ובחורות צעירים, רהוטי דיבור ונאים, מיישרים מבט אל המצלמה, ומשתפים את תחושת הרדיפה שלהם על כך שהם מתביישים בדעות ההומופוביות שלהם; "אתה לא לבד" הם אומרים לצופה ההומופוב; "גם אנחנו כאלה." הסרטון מתכתב בכוונה תחילה עם סרטוני יציאה מהארון - כדי לייצר את אותה השוואה, ובתקווה את אותה הגנה. אם היום ההומופוב מתחבא בארון, אומר הסרטון, אז גם לו מגיע מרחב בטוח שבו הוא יכול לבטא את עצמו; ממש כמו לבן נוער להט"בי.
הפסיקה הגורפת בעד נישואים חד-מיניים שנתן בית המשפט העליון בארה"ב הייתה צעד חוקתי, כזה בעל ממד חברתי עוצמתי: הפסיקה הזו לא הייתה מתקיימת לולא דעת הקהל בארה"ב הייתה נעה לכיוון הזה, וללא צעדים קודמים באותו הכיוון (במיוחד ביטול DOMA ו"אל תשאל, אל תספר", המדיניות נגד שירות להט"בים בצבא ארה"ב). הפסיקה הזו הגיעה בשיאו של תהליך חברתי שקידם לא רק זכויות להט"ביות אלא גם נראות להט"בית: משנה לשנה, מספר הדמויות הלהט"ביות בתרבות הפופולריות האמריקאית הולך וגובר, ואפילו הבי"ת והטי"ת מתחילים לקבל ייצוג, אחרי שנים שבהם להט"ב היה כמעט מילה נרדפת לגבר הומוסקסואל לבן. בזה אחר זה, החלו לצאת מהארון דמויות בולטות (יותר או פחות) בזירות שהיו עד כה לסטרייטים בלבד: הראפר הראשון, ספורטאים מקצועיים, אפילו דמות סרט לילדים! עוד לא הגענו לארץ המובטחת, שבה להיות להט"ב זה נורמלי, אבל אנחנו בדרך.
לייצוג של להט"בים בתרבות הפופולרית יש השפעה ישירה על הבחירה של בני נוער לצאת מהארון ולהזדהות ככאלו; מחקרים מראים שבני נוער יוצאים מהארון יותר ויותר מוקדם, וזה מגיע בין השאר בגלל היכרות מוקדמת יותר עם המושגים הנדרשים כדי לגבש זהות. סביר מאוד להניח שגם בעבר, אותו מספר של אנשים הרגישו משיכה לבני מינם או ליותר ממגדר אחד בעת ההתבגרות המינית שלהם; אבל בהעדר דוגמאות מסביבתם, ספק מאוד גדול שיכלו להגיע להחלטה לגבי הזהות המינית שלהם לפני גיל מבוגר. כך נוצרת משוואה ברורה: ככל שהיכרות עם זהויות להט"ביות תהיה רחבה יותר, כך יותר בני נוער שהנטייה המינית שלהם איננה הטרוסקסואלית יוכלו לבחור להזדהות כלא-הטרוסקסואלים. על בסיס המשוואה הזו, קל יותר להבין את רצונם של שמרנים, דתיים, ימנים: הם רוצים למנוע מהילדים שלהם להכיר דמויות להט"ביות, כי הם רוצים לצמצם את אלו שמזדהים ככאלו.
בכתבה רחבה על התמודדות של שמרנים דתיים עם הפסיקה בעד נישואים גאים ניכר שעבורם, המאבק הבא מתואר במונחים של "חופש הפולחן"; מבחינתם, להכריח בעל עסק דתי להשתתף בחתונה גאה זה לפגוע באמונות הדתיות הכנות שלו. כל פעם שהחזק והמדכא מבקש מהמדוכא להתחשב ברגשותיו ולהיות עדין, אנחנו צריכים לחשוד, והפעם זה לא שונה. צריך להיות ברור שהם לא מבקשים חיים חופשיים מפחד ואלימות עבור כולם; הם מבקשים זאת עבור עצמם, ומרגישים את הכוחות החברתיים נוטים נגד ההומופוביה שלהם. הם רוצים את החופש להמשיך להפיץ תעמולה שקרית נגד להט"בים, להמשיך למחוק להט"בים מהתרבות הפופולרית, ולהמשיך לעודד בושה ושנאה עצמית בקרב בניהם ובנותיהם שאינם סטרייטים.
אסור לנו לפול למלכודת הרלטיביסטית הזו, ולראות כל שפה של דיכוי כאילו היא מצביעה על דיכוי אמיתי. לגרום להומופובים להתבייש בהומופוביה שלהם זה לעודד רווחה וחופש, בעוד שלאפשר הסתה לשנאה זה לקדם חיים של פחד ואלימות עבור רבים מאיתנו. חשוב לראות את המאבק הזה בארה"ב, ולראות כיצד הוא מתפתח, כי כמו מאבקים אחרים, גם הוא יגיע אלינו, ולזכור, שכאשר שמרנים, דתיים, ימנים בישראל משתמשים בשפה של המדוכאים, הם עושים זאת תמיד רק כדי לתת לעצמם את החופש לקדם שנאה ודיכוי לאחרים.
לפני כמה שבועות ישבנו לאכול ארוחת ערב עם מישהי שהצביעה ליכוד ברוב מערכות הבחירות האחרונות, וסביבתה הקרובה נמצאת איפשהו על הגרף בין הליכוד לבית היהודי. לא בדיוק הסביבה הכי אוהדת לזוג שמאלנים מהמרכז. באופן טבעי, השיחה הגיעה גם לפוליטיקה, והמארחת אמרה שהיא מצביעה ליכוד; אז עשינו את הדבר הטבעי שהוא לשאול למה?
לא באופן מפתיע, התשובה הייתה בטחונית, אבל באופן שכן קצת הפתיע אותי, התשובה הבטחונית לא נגעה לאיראן או דאע"ש אלא הייתה ישירה וברורה: רק ביבי יבטיח שלא ירו רקטות מיהודה ושומרון.
אחרי מספר שאלות נוספות, וכאשר מחניקים את הנטייה השמאלנית להגיב לכל אזכור חיובי של ביבי בבכי או צעקות, צוירה התמונה הבאה:
למה צריך את יהודה ושומרון? לא צריך. שלהם, שיקחו, רוצים מדינה, שיקימו מדינה. למה זה מפריע לי? אבל מה? אי אפשר סתם לתת להם שטחים. צריך שיהיה בטחון; שלא יהיו רקטות, שלא יהיו פיגועים.
מכאן, היה קל להתקדם, במספר צעדים פשוטים:
ביבי לא מתכוון להקים מדינה פלשתינית אף פעם; כל מו"מ שהוא עושה הוא בדיחה; הוא העדיף לשחרר 1,200 מחבלים, כולל רוצחים עם דם על הידיים, ולא להפסיק את הבנייה בהתנחלויות.
בגלל שכל מה שאכפת לביבי, הוא לבנות בהתנחלויות.
מה שמפסיק פיגועים ביו"ש זה לא ביבי, זה שיתוף פעולה עם כוחות הבטחון הפלשתינים. זה גם צה"ל והשב"כ אומרים.
בדרום, תושבי היישובים ליד עזה נמצאים תחת ירי רקטות כבר יותר מעשור; ביבי לא דאג להם אפילו ליום אחד של שקט, הוא רק יוצא למבצעים שעושים להם רע יותר.
המסקנה היא אחת: אם רוצים מתישהו חיים נורמליים במדינת ישראל, אם רוצים דו-קיום, אסור להצביע ליכוד.
אוקי, אבל מה עם בוז'י? הוא סתם יתן להם כל מה שהם רוצים, ויהיו פיגועים.
אם יש למכונה הדמגוגית של הימין הצלחה, זה בהרעלת הרעיון של הסכמי אוסלו והמו"מ בציבור הישראלי; אבל גם כאן, אפשר להגיב. לבני, אחרי הכול, היא לא יוסי ביילין. "אף אחד לא אומר לתת להם הכול" אמרנו לה, "יש הסדרי בטחון בכל הסכם שמציעים; רצועה מפורזת, כוחות בטחון שלנו, זה לא שיהיה להם צבא; לבטחון ידאגו. ללבני ובוז'י יש תכנית, והיא כוללת הסדרי בטחון. וזה בטוח עדיף על זו של ביבי, שהיא פשוט להמשיך ככה."
וזהו; זה עבד. צריך לצאת מתיבת התהודה שנוצרת בפייסבוק, ולדבר עם מצביעי ליכוד; רבים מהם לא מקבלים מספיק מידע אמיתי על המחנה הציוני ועל מה שהם רוצים להשיג. לא אכפת להם מאיראן (במילותיהם שלהם), אכפת להם ממה שקורה כאן; והם מצביעים עם האינרציה. את האינרציה הזו צריך לשבור. הדרך לעשות זאת היא תקשורת; היא לשכוח מה ביבי ו"ישראל היום" ואםתרצו אומרים כל הזמן, ורק להקשיב. כי מה שבאמת מעניין את רוב מצביעי הליכוד, הוא לא שערבים בחיפה יעמדו בהמנון, ולא שמערת המכפלה תשאר בריבונות יהודית.
רוב האנשים, גם בקרב מצביעי ליכוד, מעדיפים להפרד מיהודה ושומרון אם יקבלו בטחון אמיתי. ביבי אף פעם לא התכוון ואף פעם לא יתכוון לתת את השטחים, ולכן הוא לעולם לא יביא בטחון אמיתי, הוא ימשיך לקדם מדיניות של בנייה והרחבת ההתנחלויות. זה משהו שחייבים להפיץ בקרב האנשים שמצביעים לו; בגלל שרוב מצביעי ליכוד מבינים, רק שדרך מו"מ אמיתי, אפשר להגיע לחיים נורמליים במדינת ישראל.
היוצרים של פאודה אמרו שזו לא סדרה פוליטית, שלא ברור מי הרעים ומי הטובים, וזו בכלל לא סדרה על הכיבוש; "הכול אישי". אני מאמין להם; אני מאמין להם שהם ניסו ליצור סדרת אקשן נוסחאתית סטרילית וצפויה, למכור אותה לארה"ב, לעשות שבע עונות ולהרוויח מיליונים. אני מאמין להם.
אבל הם עשו סדרה על מסתערבים בישראל, והפוליטיקה, היא נוטפת מכל פריים ופריים. זו רק שאלה איך אתה מסתכל על זה.
כבר בסצינה הראשונה בסדרה, כאשר יחידת מסתערבים חוטפת מבוקש ממסגד, אחת מחברי היחידה יורה לשומר של המסגד בראש והורגת אותו. זו יריה מהירה, כמעט אגבית, והמצלמה אפילו לא מתעכבת על גופתו מספיק זמן כדי שנוכל להרהר: האם היה צריך בכלל להרוג אותו? הוא מאבטח בכניסה למסגד. הוא לא טרוריסט; הנשק שלו אפילו לא שלוף. למה היה צריך לירות בו?
מיד אחר כך אנחנו בחדר חקירות, שם חוקר שב"כ יושב עם המבוקש, אולי חבר בארגון טרור? שיודע פרט מידע חשוב על הברחת נשק כימי מסוכן. ההגדרה הקלאסית של "פצצה מתקתקת". מה עושה החוקר? הוא מדבר אל ליבו של המבוקש; אם תגלה לנו מה שאנחנו רוצים לדעת, בתך החולה תקבל כליה. בולשיט; כאשר השב"כ רוצה לדעת משהו שאתה יודע, אתה חוטף מכות, איומים באונס, מונעים ממך שינה - מה שצריך, העיקר שתדבר. אף אחד במערכת הבטחון לא דואג לכליות לילדות קטנות. זו פנטזיה; והפנטזיה רק מדגישה את האכזריות במציאות.
החלק הכי בוטה עבורי הייתה הסצינה שבה מפקד היחידה מתאר את המחבל המסוכן אותו הם רוצים לצוד:
"אני רוצה להזכיר במי מדובר; יש לאבו-אחמד דם על הידיים של 116 ישראלים... נשים, ילדים, זקנים; וחיילים."
כן, יוצרי הסדרה מאוד ברורים לגבי מי הם ומה תפקידם של הגברים בעולם של "פאודה" - הם כולם חיילים (וגם חלק מהנשים).
מדקה לדקה, נהיה קל יותר לשקוע בתוך הפנטזיה ולנסות לשכוח שמדובר בסדרה שנשענת על מציאות אכזרית כדי להתקיים; סצינת המחסום והקלילות שבה חיילים צעירים גונבים טנדר על כל מרכולתו, פשוט כי צה"ל צריך אותו. כמו המאבטח במסגד, כך החתן הצעיר נורה בגבו, כי המסתערבים החליטו שהם צריכים לקחת כלה צעירה כבת ערובה. חייהם של כל הערבים בסדרה הזו זולים, ופשוט להיפטר מהם. בסדרה הזו יודעים, אף אחד לא הולך לשאול שאלות; להרוג ערבים מותר.
ההתעקשות של הסדרה הזו להתעלם מהשאלות הפוליטיות ולנסות להתקיים במציאות סטרילית היא פריבילגיה; פריבילגיה של היוצרים, שנשענת על הפריבילגיה של הצופים. הצופים היהודים של הסדרה הזו יכולים לשכוח מהכיבוש, יכולים להתעלם מכך שחייהם של הפלשתינים אכן זולים, שההורגים בהם ללא סיבה אכן תמיד יתחמקו מעונש, שחיילים במחסום יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, ובמרתפי השב"כ החוקרים יכולים להתעלל ולענות, תמיד, תמיד מוגנים. לכן יש משהו מעליב בצפייה בסדרה הזו. משהו מעליב בכך שהיוצרים שלה יכולים לסמוך על הפריבילגיה הזו.
חבל מאוד שעשו סדרה כזו; כולי תקווה שמתישהו, גם בטלוויזיה, גם בפריים-טיים, אפילו ב-Yes, יתחילו להראות את המציאות כפי שהיא באמת; לא את הפנטזיה.
יש בדיחה שמתחננת שאשתמש בה, אבל לא; לא היה שום בלגן על הסט; יש איכויות הפקה בסדרה הזו, ורואים ש-Yes שפכו כאן הרבה כסף. בגלל ש"פאודה" זו כביכול סדרה על מסתערבים, חשבתי בהתחלה שמה שהיוצרים רצו זה לעשות "הסמויה", אבל אחרי שראיתי את הפרק הבנתי שבה שהם באמת רצו זה ליצור "24" חדשה, או לפחות עוד "הומלנד"[1]. אף שזו סדרה שיושבת על קרקע עשירה מאוד מבחינה פוליטית, אתם לא כאן בשביל ביקורת פוליטית. רק לכרגע, אני מדבר כצופה טלוויזיה ביקורתי בלבד, וכצופה טלוויזיה ביקורתי יש לי משפט אחד נטול ספוילרים בשבילכם: ותרו; הסדרה לא שווה את זמנכם. היא צפויה ולא מעניינת; אם ראיתם את "24", "הומלנד", או "המגן", כבר ראיתם את הסדרה הזו, וחיקויים חיוורים זה בזבוז זמן.
כדי שתבינו למה אני מתכוון, מכאן והילך, פירוט מה הלך בפרק הראשון. אם אתם רוצים להישאר במתח, דלגו לסוף.
אנחנו מתחילים במסגד; השוט הראשון של הפרק יפהפה; המסגד הצהוב, הקהל המפוזר ברחבי השוט. הצלם יודע מה הוא עושה, חשבתי לעצמי, בפעם האחת והיחידה בפרק. "אנשים, תעזרו לי! תביאו לו מים!" אומרת החוליה שפורצת פנימה, אוחזת בגבר שנראה ירוי ופצוע; לפתע הם שולפים אקדחים, וחוטפים מבוקש. בטריילר בקושי רואים, אבל השומר החמוש של המסגד על הרצפה, כי צ'אק נורית ירתה לו בראש מאחור[2].
את המבוקש החטוף חוקר איוב, המגולם על ידי איציק כהן, שמשחק בצורה מופלאה את האתנחתא הקומדרמטית של הסדרה (הוא גרוש! מספר פעמים! ומקלל בערבית! ומפלרטט עם כולן!) שלוחץ עליו[3] לספר לנו מי אחראי על הברחת הגז הרעיל מסוריה; "תן לי שם אחד" הוא מבטיח "והבת שלך מקבלת כליה" (מה אם היא לא הייתה צריכה כליה? השב"כ יכול בכלל לארגן איברים ככה בקלות? אין ועדות או משהו כזה?) כהן לגמרי מוכר לי את הסצינה הזו, אבל השחקן מולו מעיף אותי מהריכוז כי הוא בולע את הרוק שלו במופגן ובכל הכוח כדי לדווח רבע שעה מראש שהוא הגיע להחלטה קשה[4]
"אבו אחמד"
"הפנתר?" (תראו! זו סדרת דרמה מגניבה! לנבל הראשי יש כינוי דרמטי!)
קאט לאח ואחות משחקים במים, הבן מתיז על הבת, הם צוחקים; דורון (במלעיל) מתגנב מאחורי הבן וגונב ממנו את הצינור; הוא נוהג כמו שוטר מיומן שחוטף למישהו את האקדח מהיד. הוא מתיז על הבן, הילדים צוחקים, ואז הוא מרים את ראשו, ומבטו נישא החוצה מהפריים, עיניו מצטמצמות ואני קובר את הראש בידיים כי כל רגע אנחנו הולכים לראות מישהו, מישהו מעברו, מישהו שהוא חשב שלא יראה שוב לעולם.
כאשר רואים את הדמות המטושטשת מתקרבת בין העצים אני מקבל חיזיון מהעתיד: זה הבוס הקודם שלו; הוא הולך להגיע ולספר לו שהפנתר עדיין חי; והוא חייב לחזור ליחידה, למשימה אחת אחרונה. בהתחלה הוא לא ירצה, כי הוא גיבור מיוסרTM, אבל הוא יעשה את זה בכל מקרה. כי הוא חייב. ואז תהיה דרמה; אני משוכנע בכך, כי זה נעשה כבר.
למעשה, עשו את זה כל כך הרבה פעמים, שבבת אחת הבנתי מה קרה: היוצרים של הסדרה הזו טסו ל-LA וקנו פחית שימורים עם אבקת "סדרת דרמה משטרתית עם גיבור מיוסר שנחבט עם המצפון שלו בעולם אלים מלא דמויות אפורות וזה בכלל לא פשוט" ואז הם פשוט הוסיפו קצת מים ובישלו שעה וחצי על חום בינוני ועכשיו הם הולכים להגיש לי את העיסה שיצאה החוצה, והם מצפים שאני אהנה ממנה כי היא מלאה באקשן! וייסורים!! ואו, כל כך הרבה דרמה!!!
חזוס.
חזוני מתגשם; זה מיקי (יובל סגל), מפקד יחידת המסתערבים. "הפנתר עדיין חי" הוא אומר, ואני יחד איתו. סגל הוא שחקן מוכשר ומקסים, שמפגין טונות של קסם אישי בתור הבעל של קרן מור בפרסומת לבנק לאומי, וגם, אם לשפוט לפי התמונה, עשה כמה תפקידים נועזים למדי. כאן הוא מגלם דמות כל כך שבלונית ושטוחה שנדמה שצילם בין הטייקים בזמן שקרן מור הייתה עסוקה במשהו אחר.
"הפנתר עדיין חי" מספר בנק לאומי לחייל הכי טוב ביחידהTM, "לא יכול להיות; אני הרגתי אותו" - והייתי חייב להסכים איתו; אולי המבוקש משקר? אם החייל הכי טוב ביחידהTM הורג מישהו, הוא נשאר מת. או שלא.
בנק לאומי שותה יין שעוד לא מוכן (דורון מוזג למיקי יין לא מוכן מחבית? שעומדת בחצר של הבית? ליד פרדס ענבים? Dafuq?) ואומר "הוא יהיה בחתונה של אח שלו, ואני צריך את עזרתך בזיהוי." כי רק החייל הכי טוב ביחידהTM יכול לזהות את הפנתר; כי אין לנו תמונות שלו או מודיעין או משהו כזה. "אתה רק תשב בחפ"ק, תאכל את הבורקסים של הצוות בשטח, ותעזור להם בזיהוי" ודורון אומר לא כי הוא כבר הצליח לצאת ויש לו חיים טובים עם אישה וילדים והוא בכלל מכין יין עכשיו; הוא הצליח לצאת, אתה לא מבין?! הפנתר בטוח מת, הוא אומר, ובנק לאומי אומר "אני נותן לך הזדמנות לסגור חשבון", "עם הפנתר?" "לא, עם עצמך..." ואני מת קצת מבפנים. זו עדות עד כמה בנק לאומי הוא שחקן טוב כי הוא אומר את השורה הכי מגוחכת בפרק בלי להקרע מצחוק.
אז יש קאט ואנחנו רואים את באשיר, אח של הפנתר שמתחתן, נחטף ונלקח לחדר חשוך ויש דמות עם כפייה מסביב לפנים, שיוצאת מהצללים ומגלה את פנייה, כי בפתק שהגיע עם קופסת השימורים היה כתוב שצריך להראות שהפנתר עדיין חי בשוט דרמטי שבו הוא חושף את פניו מהצללים, למרות שכבר אמרו לנו שהוא חי ואין כאן שום מתח, ואם הוא מתחבא בצללים למה הוא צריך עדיין להסתיר את הפנים? הפנתר מחבק ומנשק את אח שלו ונותן לו חבילה גדולה של דולרים[5] ואומר לו שהוא לא יגיע לחתונה כדי שהיהודים לא יחפשו אותו ואז דורון מתעורר מסיוט; האם הוא חלם על הפנתר שעדיין חי נותן לאח שלו בוחטה של דולרים ואז מחייך בין הצללים? כנראה.
הרשימה אמרה שצריך להראות סצינה של הגיבור המיוסרTM מתייסר מבפנים עם ההחלטה הקשה והשדים מהעבר, וליאורז נורא נורא רוצה להיות ג'ק באואר או קארי מת'יסון אבל הוא שחקן מחורבן שלא יודע לבטא התפוררות מבפנים או צורך בחמלה ואהדה, שזה בבירור מה שהבמאי מחפש ממנו.
דורון מוציא תיק מהבוידם שגלוי לחלוטין לכל מי שמרים את הראש ומוציא ממנו כפייה ומסניף אותה עמוקות (איכס, dude, למה אתה מריח זיעה בת שנה וחצי עכשיו, מה לא בסדר איתך?) ומוציא אקדח טעון לגמרי (מי מחזיק אקדח טעון לגמרי בתיק בעליית הגג שלו?!) ואז הוא שם את הכפייה בקטע שאמור להגיד לי שהוא מתגעגע לשירות ביחידה אבל בעיקר נראה כמו סצינת דראג ואז הבן שלו אומר "אבא" והוא פונה בחטף אחורה ורואה את הבן שלו רואה אותו, והבן שלו בוהה באטימות באבא שלו דקה ארוכה ו... ילד, לא קראת לאבא שלך? לא רצית להגיד לו משהו? רק רצית להגיד "אבא" ולעמוד במטבח באמצע הלילה ולבהות בו? מה קרה, אתה צריך מים? שמעת רעש? היה לך חלום רע?
למה אתה לא מדבר?
קרדיט צילום: אוהד רומנו
למחרת דורון מחליט לחזור ליחידה כי ברור שהוא החליט לחזור ליחידה ואשתו רבה איתו` אתם רואים? היא לא מבינה שהוא מיוסר ומתחבט עם עצמו! אשתו לוקחת לו את המפתחות אז הוא הולך ברגל בין פרדסי הענבים ומגיע לבסיס הסודי של היחידה שנמצא כנראה מעבר לפינה כי לא ברור איך הוא הגיע לשם ברגל בחמש דקות, ובנק לאומי אומר למפקד החדש שהחייל שחזר רק למשימה אחת אחרונהTM מצטרף אליהם ואז יש מתח! ודרמה! המפקד החדש מסויג כי הוא מרגיש מאוים!
המחליף של דורון הוא אלי (יעקב דניאל) ובדקה וחצי דניאל מפגין יותר רגשות מבעד לחורשת הזקן השחור שהכריחו אותו לגדל מאשר ליאורז מצליח להפגין כל הפרק, ואני לרגע מדמיין איך זה היה נראה אם שחקן טוב היה מגלם את התפקיד הראשי. אבל אז הם יוצאים למרפסת ואנחנו פוגשים את היחידה. חבורה של בחורים שריריים ושזופים יושבים במרפסת וקשה קצת להבדיל ביניהם אבל אחד מהם מזוקן ואמרו לו לספר בדיחה בקול שטוח ולא מצחיק ("אנחנו הולכים להרוג אדם מת?") אז הוא עושה את זה כי הם שחקנים ממושמעים שעושים כל מה שהבמאי אומר להם. תומר קאפון הוא בועז; בועז הוא אח של גלי, אשתו של דורון; הוא לא מרוצה שמכריחים אותו להישאר בחוץ. אחד מהם (נאור, נדמה לי) פשוט לא מרוצה, אולי כי ליאורז הוא שחצן שלא משחק לפי הכלליםTM?! לא, זה בגלל שהוא שוכב עם גלי; אבל את זה נגלה רק בספוילרים בסוף - סליחה, הטריילר לשאר העונה.
לפני החתונה אמאל, ארוסתו של באשיר, אחיו של הפנתר, מדברת איתו על החתונה, והכסף, ואוי הם נורא חמודים, ואני נזכר בלחץ שלפני החתונה שלי; זוהי הדמות הראשונה על המסך מאז איציק כהן שמרגישה כמו איש אמיתי ולא כמו משהו שנשפך מקופסת השימורים. אני מזדהה איתם לגמרי, וזה קצת חבל שהם הרעים. באשיר רוצה להשתמש בדולרים המרושעים שאח שלו נתן לו לבנות להם בית גדול ולעשות בו הרבה ילדים; as if!
אנחנו עוברים לחתונה, ובנק לאומי עומד עם צ'אק נורית ואיציק כהן בחדר בקרה ולכולם יש אוזניות Bluetooth והם מסתכלים על מסכים שמראים להם... לא ברור לי כל כך. אחד המסכים מראה להם מה שאמור להיות צילומי אוויר מהמזל"ט הכי יציב והכי מדויק בהיסטוריה; ל-Google Earth אין צילומי לוויינים כאלו מדויקים, וכמו ב-Enemy of the State הם יכולים לעשות zoom and enhance על מה שבא להם כי על התווית של קופסת השימורים היה כתוב שליחידות מיוחדות יש חדר בקרה מהעתיד, אז Yes בנו להם חדר בקרה מהעתיד. לאף אחד בצה"ל אין חדר בקרה כזה; הרמטכ"ל לא יושב בבור עם כאלו מסכים.
אז יש סצינה שבה המסתערבים צובעים את השיער שלהם בשחור (אני לא יודע למה; האם לערבים אין שיער אפור?) והפנתר צובע את השיער שלו באפור כי הוא מתחפש לגבר זקן (האם הוא לא שמע שלאף ערבי אין שיער אפור?!) וזו סצינה נורא חשובה כי היא מראה איך המסתערבים והפנתר הם בעצם בדיוק אותו הדבר; אתם רואים? זו עולם אפור! אי אפשר להבחין מי הטובים ומי הרעים!
התוכנית של מיקי היא שדורון ואלי יכנסו בתור מלצרי הקינוחים; אז בדרך לחתונה חיילים עוצרים את "כנאפה דאוד" במחסום ומחרימים מהם את המשאית שלהם, ואיש מבוגר שהעבודה שלו היא כנראה לעמוד ולהסתכל על המחסום ולראות את מי עוצרים מרים טלפון לבוס של "כנאפה דאוד" להגיד לו שעצרו את העובדים שלו; איך למנהל קייטרינג יש כסף לשלם למישהו שיעמוד ויסתכל על מחסום ויראה אם עוצרים לו את העובדים? האם יש לו צי של משאיות שכולן עוברות כל יום במחסום הזה, או שהבחור עובר בין המחסומים לפי מה שצריך? הוא הבוס הכי מחויב לחתונות בעולם. ליאורז ואלי מגיעים לחתונה אבל הם לא מודאגים כי בועז עומד ברחוב ויש להם גיבוי של הצלף[6].
בחתונה של אח של הפנתר יש מבקר מעמאן שמברך את באשיר, החתן, ואת אבא שלו, שמת, ואת אח שלו, שמת, ואומר שהנקמה הכי מתוקה ביהודים היא להתחתן ולהביא הרבה ילדים לעולם[7] ואז רואים את אשתו של הפנתר, ואימא של באשיר שואלת אותה אם הפנתר הולך להגיע לחתונה, והיא אומרת מה פתאום שיגיע? מסוכן, אבל אימא של באשיר חושבת שהוא כן יגיע, כדי לראות אותה.
בסצינה של החתונה נורא חשוב לבמאי שנהיה במתח! אולי יעלו עליהם! ליאורז אמור להעביר לנו לחץ ומתח אבל הוא לא מסוגל כי אין לו הבעות פנים אז הבמאי עוזר לו בהמון קאטים ומוזיקה ושחקנים אחרים שאומרים לו כמה הם לחוצים באוזן אבל במקום להיות מותח זה בעיקר נראה כמו קליפ גרוע של חתונה; יש אפילו את הקטע הזה שהאורחים נבוכים ומסתכלים למצלמה כל הזמן! אז איציק כהן רואה את אחד האורחים "היי, זה אבו חאלף! אנחנו מחפשים אותו כבר שנתיים!" ולרגע, רק לרגע, הייתה לי תקווה פצפונת שהכול בעצם טו'יסט אפי, והם כאן כדי לתפוס את אבו חאלף, אבל לא, ליאורז לא מוכן להתקפל, הוא רואה את אשתו של הפנתר רוקדת והוא יודע שהיא מחכה לפנתר אז הפנתר בטוח בדרך (היא לא חשבה שמסוכן לו להגיע?) והפנתר בינתיים מדדה ברחוב בתור איש זקן.
אז המבקר מעמאן ואבו חאלף עולים עליהם ולוקחים אותם לחדר האחורי; "תתקשר לבוס שלנו, הוא יגיד לך שהכול בסדר" מתחנן אלי, ודניאל מצליח לשחק עם העפעפיים מבוכה, וחשש, וחנפנות, ממש קשת של רגשות, וליאורז רק עומד ובוהה בו, בטח תוהה לעצמו איפה לומדים לשחק ככה, "תורידי להם את הסלולרי" פוקד בנק לאומי וצ'אק נורית פשוט מתקתקת על שלושה כפתורים וזה קורה, אין להם קליטה בחתונה (אני לא חושב שזה עובד ככה, אבל ניחא) ואז הם משתכנעים לשחרר אותם, דורון ואלי מתחילים לצאת, אבל אז דורון חוטף לאבו חאלף את האקדח (למה? אלוהים אדירים, כבר הייתם בדרך החוצה! בשביל מה זה טוב?) אבל הוא לא יורה בו (הוא לא מחבל נורא מבוקש?) והם יוצאים החוצה. בעצם, מנסים לצאת החוצה. קודם הם צריכים לעבור דרך הסלון, בו יש חתונה.
באחד הסרטונים של Yes מסבירים שפאודה זה בלגן, זה מה שקורה כאשר עולים על המסתערבים, ונורא מסוכן, כי כל הכפר עלול לעלות עליהם ולהרוג אותם. כאן הסצינה; כאן אנחנו אמורים לחשוש לשלומם. בעודם חוצים את הסלון.
הם חוצים את הסלון הקטן הזה המון, המון, המוווווון זמן... המצלמה מסתובבת סביבם, והם לחוצים, ואנשים צועקים בקשר, ואנשים אחרים נוסעים בטנדר בשיא המהירות, הם צמודים זה לזה וזה נמשך שעות ארוכות כי זה מותח! ומלחיץ! שלושה חיילים מיומנים היטב חמושים באקדחים שמוקפים בכעשרים אורחי חתונה בחליפות ושמלות שכולם מרימים ידיים! אתם לא מבינים כמה זה מסוכן?!
שנייה לפני שהם יוצאים דורון חוטף את הכלה כבת ערובה למרות שאין בזה צורך ואף אחד לא מאיים עליהם או הולך אחריהם כי ככה, והחתן, שקודם היה באמצע הסלון אבל עכשיו הוא מחכה בחוץ עד שהבמאי יאמר לו להיכנס, נכנס ורואה אותה אז הוא מיד מרים סכין, כי זה לגמרי הגיוני, ואז בועז יורה בו מאחורה. אף אחד משלושת החיילים החמושים האחרים לא יורה באף אחד כאשר האורחים מתנפלים עליהם כי הם ירו בחתן בגב, הם מגיבים במכות, ובורחים החוצה. בדרך החוצה אבו חאלף יורה למפקד החדש בישבן והצלף הורג אותו בירייה אחת ואז פשוט אורז בשקט את הרובה והולך, כאילו זו הייתה המטרה היחידה שלו. חבריו ליחידה עדיין בתוך הטנדר צועקים עם מפקד מדמם מהישבן, אבל הוא מבחינתו סיים ויכול ללכת.
אולי בגרסה כלשהי של התסריט אבו חאלף כן היה המטרה? לא יודע.
איכשהו בזמן הנסיעה בטנדר דורון רואה את הזקן שהוא הפנתר ומיד מזהה אותו וקופץ החוצה כי הוא חמום מוחTM והוא לא משחק לפי הכלליםTM ואז יש ריצה מאוד מאוד ארוכה ברחובות נטושים לחלוטין, ובנק לאומי צועק המון לתוך ה-Bluetooth ואומר לצ'אק נורית להרים מסוק לאוויר ואולי היא עושה את זה למרות שאנחנו לא רואים או שומעים שום מסוק והוא אומר שעוד רגע כל הכפר יהיה עליהם למרות שאין אף אחד ברחוב ואז דורון פוצע את הפנתר אבל הוא מצליח לברוח, ואוספים את דורון ויוצאים משם. אז הפרק נגמר; לגמרי בחטף.
פרק? בקושי מערכה ראשונה של סרט אקשן. אבל אולי חלק מהתווית נקרעה מקופסת השימורים. לפעמים זה קורה.
על הבמה לפני הפרק, מנהלת הפקות מקור של Yes הבטיחה שזו תהיה הסדרה שלא נראתה מעולם; אני יכול להבין את המוטיבציה שלה. כמו "מי מפחד מהזאב הרע?" הסדרה הזו נעשתה קודם כל בשביל רמת ההפקה - להראות שאפשר לעשות בישראל סדרת אקשן אמריקאית. ברמה הטכנית, מבחינת סאונד או צילום, זו סדרה מודרנית לגמרי; מבחינת ניצבים, לוקיישן, או אפקטים - זו עדיין דרמה ישראלית. מצלמים ברחוב, הרחובות נטושים כי אין ניצבים, ואת היריות מוסיפים בפוסט עם Adobe After Effect, אבל זה לא מה שהכי כואב; הכי כואבת הכתיבה. הכתיבה; אוי הכתיבה. זה כבר מעבר לנדוש; זה כואב באוזן. אנשים אמיתיים לא מדברים ככה. אף אחד לא מדבר ככה. אבל זה לא חשוב; כי כאשר ימכרו אותה לאמריקה, בכל מקרה ישכתבו את התסריט תסריטאים מוכשרים יותר.
בניגוד למובטח, הסדרה הזו לא מסתכלת לכלום בעיניים, היא רק משדרת רצון עז לעוף מכאן; היא גרועה, נוסחתית וצפויה, ורוב הזמן משוחקת רע. אם עד כדי כך משעמם לכם, עדיף כבר לחפש שידורים חוזרים של "תיק סגור".
1 - נכון שזה מצחיק שלא תרגמו את שם הסדרה הזו לעברית? [↪]
4 - עיוני, תסריטאי ראשי, החלטות מקבלים, או מגיעים אליהן; אף אחד לא לוקח החלטה, בעברית. אין דבר כזה. [↪]
5 - זה דולרים כי הקהל האמריקאי שבשבילו הסדרה הזו צריך להבין שזו בוחטה של כסף. [↪]
6 - שבילה המון זמן בצביעת השיער והזקן האפורים שלו בשחור בשביל להתחבא בקומה העליונה של בית שבה אף אחד בעולם לא רואה אותו; כי הבמאי אמר "תצבע את השיער בשחור! אתה השיקוף ההופכי של הפנתר!" אז הוא צבע. [↪]
7 - הבטחתי שאני לא נכנס לפוליטיקה, פעם שלישית ואחרונה! [↪]
זה סיפור פשוט איך השקעתי 20 שקל בתעמולה פוליטית נגד ביבי נתניהו; איך השתמשתי בכלי חינמי שיש כמעט לכל מבוגר בישראל כדי להגיע למצביעי ליכוד שלא הייתי מגיע אליהם אחרת; ואיך אתם, בקלות גדולה, יכולים לעשות את זה גם.
ב-17 במרץ ייערכו הבחירות לכנסת ה-20, ומעמדו של מועמד הליכוד, בנימין נתניהו, רעוע. אולי קשה לראות את זה, כי כרגע הוא ראש ממשלה וזה נותן לו יתרון בעיני הציבור, אבל המפלגה שלו נרתעת ממנו, ציבור המתנחלים, שהוא הציבור היחידי שנהנה משלטון ביבי, מצביע למפלגת הימין הקיצוני "הבית היהודי", מה שמכונה "מצביעי המרכז" יכולים לבחור בין לפיד לכחלון, ו"המחנה הציוני" פונה ליותר ויותר אנשים. זה מתבטא בסקרים, וזה מתבטא גם בהתנהלות המפוחדת של ביבי.
עכשיו הזמן להתגייס בכל הכוח ולהוציא את ביבי לפנסיה; לשכנע כמה שיותר אנשים להצביע למפלגות שפויות שאינן הליכוד; אבל איך? חבריי בפייסבוק הם, מן הסתם, שמאלנים; לשכנע מצביעי עבודה להצביע מרצ או מצביעי מרצ להצביע עבודה לא יעשה כלום. לעמוד ברחוב ולחלק פליירים, אין לי זמן; יש לי עבודה ומשפחה, כמו לרבים מכם. אף אחד לא ישלם לי כדי לקחת יום חופש ולעשות תעמולה פוליטית. איכשהו, כדי להתגייס למאבק, עליי לצאת מתיבת ההד הפרטית שלי ולהגיע לאנשים שאני לא מכיר, שהצביעו ליכוד ועכשיו אפשר לשכנע אותם שעשו טעות.
אז פייסבוק נתנו לי את האפשרות הזו, ודי בקלות.
בסוף של כל פוסט בדף הבלוג שלי פייסבוק נותנים לי את האפשרות לדחוף את הפוסט לעוד אנשים, בתשלום כמובן. אני יכול לבקש מפייסבוק להראות את הפוסט לעוד אנשים שחיבבו את הדף[1] אבל במקום ביקשתי להראות את הפוסט לאנשים שלא מכירים את הבלוג. בחרתי פוסט חריף שמבקר את ביבי ובחרתי להראות אותו לאנשים שחיבבו דפים קשורים, כמו הליכוד או הדף הרשמי של ביבי. פייסבוק מאפשרים לקבוע תקציב; להחליט מראש כמה כסף אתה רוצה להוציא. בחרתי להוציא 5$, או פחות מ-20 שקל.
מה היו התוצאות? אם פוסט רגיל שאני משתף פעם אחת רואים כ-200 אנשים, את הפוסט הזה ראו יותר מ-2,000. יותר מ-1,700 איש ראו את הפוסט בתשלום, ו-100 מהם באו איתו באינטראקציה: לחצו על התמונה, הגיבו, חיבבו. ונזכור, כל אחד שמגיב או מחבב, מעלה את התמונה בפיד שלו, וכך עוד חברים נחשפים למסר. מתוך חלק מהתגובות אפשר להגיד בלי ספק - מצביעי ליכוד נחשפו לפוסט הזה. יצאתי מחוץ לתיבת ההד הפרטית שלי; השתתפתי בתעמולת הבחירות.
זה משהו שזמין בקלות גם לכם; פייסבוק לא מפלה בין עמוד צנוע עם 5 חברים ועמודים מגה-פופולריים כמו משטרת ישראל. כותבים פוסט קצר, נותים מסר פשוט מדוע צריך להצביע למפלגה כמו יש עתיד, כולנו-כחלון, המחנה הציוני, מרצ או כל מפלגה אחרת, ועושים Boost. ההודעה שלכם תגיע בקלות לאנשים שאתם רוצים להגיע אליהם ולנסות להשפיע עליהם. זה משהו שאתם יכולים לעשות ב-20 שקל; האם לא שווה את זה, כדי להשתתף במאבק, ולהוציא את ביבי לפנסיה?
1 - עצוב לספר, אבל למעשה הפוסט שלי יגיע אורגנית רק לכ-10% מהאנשים שחיבבו את הדף; כדי שהוא יגיע לעוד אנשים, מי שקורא אותו צריף להגיב, לחבב או לשתף. בגלל זה כל כך חשוב שתעשו אחת מהפעולות הללו כאשר אתם קוראים פוסטים טובים. [↪]
לא צריך ולא כדאי להתבייש, להסתתר, או לחכות לאחר כך. היו אתם תעמולה פוליטית, בהקדם האפשרי, באופן עקבי, בחודשיים הקרובים עד הבחירות.
אתם יכולים להשפיע; להבעת הדעה שלכם יש משקל עצום. כי אם תשכנעו קומץ של אנשים, אפילו חצי תריסר, ותכפילו את זה בכל מי שיקרא את הפוסט הזה, זה אלפי אנשים; אלפי אנשים הם ההבדל בין מנדט לכאן או מנדט לכאן. הם ההבדל בין מרצ של 7 מנדטים או המפלגה של אלי ישי שלא עוברת את אחוז החסימה.
אלפי אנשים יכולים להיות ההבדל בין ביבי ראש ממשלה, ובין לבני/הרצוג ראשי ממשלה. בין מפלגת הימין הקיצוני "הבית היהודי" באופוזיציה או בקואליציה.
האינטרנט נתן לכל אחד מכם ערוצי תעמולה עצומים, אפקטיביים, בחינם לגמרי. בפייסבוק, בצייצן, ב-WhatsApp ובדוא"ל, יש לכם גישה לאלפי אנשים, רבים מהם מכירים אתכם אישית. מחקרים הראו שוב ושוב - שום דבר לא משפיע על דעתם של אנשים כמו המלצה אישית מאנשים שהם מכירים. אם אתם ממליצים לחבריכם, מכריכם, בני משפחתם להצביע מרצ, המחנה הציוני, יש עתיד או כולנו-כחלון, הנטייה שלהם להצביע למפלגות הללו תגבר.
אם אתם ממליצים להם להצביע, הנטייה שלהם להצביע תגבר. אתם מתארים לעצמכם איך המפה הפוליטית בישראל הייתה נראית אם מיליון אזרחים שלא הצביעו בבחירות האחרונות היו מצביעים? אולי היינו רואים כנסת עם עלה ירוק; עם מפלגת עם שלום. בלי יהדות התורה; בלי ישראל ביתנו.
בשבוע האחרון פרסמתי כמהסטיקריםפוליטיים; אפשר להעתיק אותם ולהפיץ אותם בקרב חבריכם. אפשר לשתף את הסטטוסים האלו. אפשר, קל ורצוי להכין סטיקרים בעצמכם; לכולכם ביד יש מחשב חזק עם יישומים לעריכה גרפית וגישה לרשת.
היו אתם תעמולה פוליטית; אל תתנו לביבי להיות היחידי עם תעמולה פוליטית שמחולקת בחינם לאזרחי ישראל.
זהו הפוסט הראשון בפרויקט "עוגייה פמיניסטית"; זהו פרויקט פתוח, בלי תאריך גג כרגע, שישמח לתורמים נוספים! יש לך רעיון לעוגייה פמיניסטית? השאירו הודעה בתגובות, או בדף הבלוג בפייסבוק.
אז מצאתי את עצמי בשיחה על פמיניזם עם ידיד הבלוג ישי מרזל ואנשים נוספים, ובנקודה מסוימת אחת המשתתפות בשיחה אמרה משהו כמו "ואז יש כל מיני גברים שמגיעים לפורומים פמיניסטיים כי הם רוצים עוגייה פמיניסטית."
עוגייה פמיניסטית? יש כאלו?! אני פמיניסט; גם אני רוצה עוגייה פמיניסטית!
מיד הסתבר שזה לא מה שחשבתי; עוגייה פמיניסטית היא ביטוי סרקסטי; אין באמת עוגייה בסוף[1]. הכוונה כאן היא להעברת ביקורת על גברים שמאמצים מנהג פמיניסטי מסוים, או לפחות מכריזים שהם אימצו אותו, אבל נראה שהם עושים זאת כדי לקבל שבחים מהקהילה הפמיניסטית באופן כללי, ולא כדי לגרום לשינוי חיובי בעולם, וגם, מגזימים בהשפעה של מעשיהם ובעלות שלה. בקיצור, נתנו לאישה מעט כבוד ומצפים שמישהי תתן להם עוגייה על זה.
בהמשך השיחה מרזל דיבר על אקטיביזם סביבתי, וכיצד לארגונים סביבתיים יש אינטרס לשכנע אנשים לעשות אפילו דברים קטנים למען הסביבה; למשל, להפסיק להשתמש בכוסות חד פעמיות מקלקר. עשינו אנלוגיה בין הגברים שמחפשים עוגיות פמיניסטיות ובין מישהו שהיה מספר בפורום סביבתי שהוא הפסיק להשתמש בכוסות חד פעמיות מקלקר, ומרזל טען שאף אחד בפורום לא היה לועג לאותו מישהו, אלא להיפך; היו מעודדים אותו על הצעד שלו, מעודדים אותו לגרום גם לחברים שלו להפסיק להשתמש בכוסות קלקר, מעודדים אותו לעשות צעדים נוספים באותו הכיוון, ובינתיים, נותנים לו עוגייה סביבתית[2].
לכן, החלטתי לחלק עוגיות פמיניסטיות. לא במובן המקורי, הסרקסטי, אלא במובן אחר. אני תובע בחזרה את הביטוי, אם תרצו. כל פוסט בפרויקט יהווה עוגייה פמיניסטית אחרת: צעד ברור ופשוט שאני מעודד גברים לעשות כדי לקדם את המאבק הפמיניסטי. אם עשית את הצעד הפשוט והברור הזה - מצוין! כתוב בתגובות, מגיעה לך עוגייה. ספרו לחברכם, כך שיקבלו עוגיות גם הם. המציאו עוגיות פמיניסטיות משלכם, ושתפו אותן איתי; אני אשמח לכתוב עליהן כאן ובכל מקום אחר.
ביחד, עוגייה אחרי עוגייה, נבנה עולם טוב יותר, ומתוק יותר.
2 - יש פגמים באנלוגיה, והמאבק הסביבתי ומאבקים פוליטיים אחרים לא מקבילים למאבק הפמיניסטי. למשל, הרבה מרחבים פוליטיים פמיניסטיים משמשים גם כמרחב בטוח לאוורר חוויות ותחושות, שקשה או אפילו בלתי אפשרי לדבר עליהם במרחבים אחרים. [↪]
בתפילה פרטית שפורסמה באופן פומבי, לכבוד חג המבקש מאיתנו לזכור את הניסים שכבר נעשו עבורנו, מבקש מרשראוצר יאיר לפיד, החילוני לכאורה, שאלוהי היהודים יבצע עבורנו שורה של ניסים ופלאות. מדוע על אלוהים לעשות זאת? משום שהעבודה לא הושלמה, החירות לא משהו; בפרפרזה על השיר שאומר שקיבלנו מעל ומעבר, אומר לפיד: לא קיבלנו מספיק.
אם היה אלוהים[1], בטח היה צוחק מהאירוניה שבחג המקדיש שירים ודברי מאכל לציין כל אות וכל מופת, לפיד מתלונן שלא קיבל מספיק, ובכל זאת, בטח היה מעמיק בתפילה ומנסה להבין: מה בעצם לפיד מבקש?
השימוש הקלוקל בפרדוקסים של זנון משך הרבה תשומת לב והומור, וגם הבלוג נהנה מהנושא, אבל זה על פני השטח. יש בעיות חמורות בתפילה של לפיד גם כאשר מעמיקים בה. לאורכה, זו תפילה מאוד מבולבלת, ועולה ממנה פרופיל של אדם שמבין שסביבו יש הרבה בלגן, הרבה קושי, הרבה בעיות, אבל בכנות לא מצליח להבין מה גורם לדברים הללו ומתחנן בפני "אבינו שבשמיים", ז"א בפני דמות אב (נעדר, אולי?) כל יכולה ובעיקר חכמה ובעלת ניסיון הרבה יותר ממנו, לפתור את הבעיות.
כפי שלפיד לא מבין את הגורמים לבעיות, לקשיים ולסבל סביבו, כך הוא לא מבין היטב מה יפתור אותם. יהודים רוצחים יהודים, האם תוכל, אלוהים, לחוקק איזה חוק נגד זה[2]? המו"מ עם הפלשתינים נכשל, ולפיד לא מצליח להבין למה, האם תוכל, אלוהים, לגלגל אותם מאיתנו[3]? אין לנו אהבה זה לזה, אז אולי נפט, אולי איזו המצאת הייטק, יפתרו את זה, כי הרי שום דבר לא מלכד אותנו כעם כמו כסף. אין לנו שמחה במדינה הזו, ולכן מה שאנחנו צריכים יותר מכל דבר, זה שקט. "העולם יצא מדעתו", הוא כותב, ומול עולם שיצא מדעתו, לפיד מתחנן ל"רגע אחד, שבו איש לא יאמר דבר. רגע של תום וטוהר, ללא חדשות, ללא שינויים, ללא מחשבה... רגע אחד של שלווה מוחלטת, בתוך עולם מטורף."
המילה הזו, התפילה לשקט היא שטלטלה אותי יותר מכל. לו הייתי מנסח תפילה לאלוהים, כנראה שהייתי מבקש צדק; שלום; שגשוג; רווחה. שקט לא הייתי מבקש. השקט של לפיד לא מכיל אף אחד מאלו; זהו שקט אטום, שבו אף אחד לא מדבר, שבו לא שומעים חדשות, שבו לא חושבים. רגע של שלווה בתוך עולם מטורף, שלווה המושגת מכך שאוטמים עצמנו מהעולם הזה שיצא מדעתו.
מדוע מרגיש לפיד שיצא העולם מדעתו? "ככל שעוברים הימים, ומתרבות הדקירות, וההפגנות, והנקמות והשנאות..." [הדגשה שלי] עבור לפיד, יהודי שדוקר תינוקת בגולגולת, פוליטיקאי שמפרסם דברי שנאה ללא-יהודים, ומאות אנשים שמפגינים בעד צדק או חופש או רווחה, זה אותו הדבר. העולם יוצא מדעתו כי אנשים דוקרים, אנשים שונאים, ואנשים מפגינים.
לפיד לא באמת רואה בעיות בדברים שמפגינים עליהם. לפיד לא רואה בעיה ביוקר המחייה, הוא לא רואה בעיה במחירי הנדל"ן, בשחיקת השירות הציבורי. הוא לא רואה בעיה בכך שהציבור יממן במיסיו גם את הסבסוד לחברות ההייטק וגם את השמירה על אסדות הגז וגם לא נגבה מיסי חברות וגם לא נקבל אף חלק במכירת הגז. הוא לא רואה בעיה באחזקת השטחים, בגזילת הקרקעות, בטרור היהודי, בסבל היומיומי שהוא חיי הפלשתינים בעיו"ש; לפיד הוא אלוף הסטטוס-קוו, אלוף ה"תעזבו אותי באימש'כם". מה שלפיד רוצה יותר מכל, זה שקט. שקט מהשנאוצרים בגשם, שקט מהמגאפונים שמעבר לקיר. שקט מהציבור; שקט מהעם; הוא רוצה להמשיך להעשיר את חבריו שמימנו לו את הקמפיין והמפלגה, להמשיך לעצום עיניים כאשר הבית היהודי מנשל את הפלשתינים, כאשר פירון מייהד את מערכת החינוך, כאשר הוא מטמטם את מצביעיו, את המערכת הפוליטית, והופך את האישי לחזות הכול.
לפיד נבחר לכנסת, קיבל 19 מנדטים בצורה שלא האמנתי שאפשרית[4], על בסיס זה שהוא יודע למכור שאכפת לו, שהוא רוצה לעזור, שיש לו פתרונות, ושרק צריך לתת לו זמן והזדמנות. את ההזדמנות הוא קיבל, וכולנו רואים בצורה שאי אפשר להכחיש שלא אכפת לו, שהוא לא באמת רוצה לעזור. הוא מדבר על מו"מ מדיני אבל מחזק את ההתנחלויות ואת הבית היהודי, שנאבקת במו"מ בכל כוחה (ומנצחת). הוא מדבר על תרבות חילונית ונישואים אזרחיים אבל מחזק את הרבנות ואת השליטה השנואה שלה בתחומי החיים שלנו, נותן לשר חינוך אורתודוכסי להפיץ את משנתו בקרב ילדי מערכת החינוך. הוא מדבר על ערכים ליברלים אבל מקדם את הגזענות. הוא מדבר על שיוויון בנטל אבל מעביר חוק גיוס שלא יגייס אף חרדי ולא מקדם שיוויון. הוא מדבר על מצב כלכלי טוב יותר, על הקלה במיסים, אבל בינתיים, משרד האוצר מבטל הטבות, מבטל הקלות, והוא מעביר עוד ועוד מיליארדים למשרד הבטחון, וזה כמובן, על חשבוננו; על חשבון מערכת הבריאות, על חשבון מערכת החינוך, על חשבון מערכת הרווחה.
מה שקורה לא מפריע ללפיד; לפיד מיליונר, וחבריו מיליונרים גם. הוא לא צריך סבסוד לגנים והמע"מ לא מעניין אותו. מה שמפריע ללפיד, זה הרעש. ההפגנות. הכתבות בעיתון. ב-2011, למשך כמה חודשים קצרים, הייתה חברה אזרחית מעורבת בישראל. היו לתקופה הזו כמה השלכות מרחיקות לכת וחשובות[5], ואחת מהן היא להזכיר שאפשר. מזה מפחד לפיד. אין לו שום יכולת לעמוד מול הציבור, ועדיין להמשיך למכור את הלוקשים שלו. כל הסיפור של לפיד הוא שהוא הוא המיינסטרים; הוא "הישראלי". אם מאה או מאתיים אלף ישראלים יוצאים לכיכר ודורשים נסיגה מהשטחים, דורשים גיוס לכולם, דורשים ירידה ביוקר המחייה, לפיד לא יכול להגיד להם לא.
זה נראה כאילו לפיד מבקש עבורנו, הוא מדבר ב"אנחנו" הרבה, אבל צריך לגרד את פני השטח ולראות על מה התפילה הזו באמת: זו לא תחינה לאלוהים, זו תחינה אלינו. שרק ניתן לו רגע שקט. שרק נפסיק להתלונן, שלא נעיז לצאת מהבית ולהפגין. כפי שהשמיים יתעלמו מהתפילה הזו, כך מוטל גם עלינו להתעלם ממנה; להמשיך לעשות רעש, ומעל הכול, לחזור להפגין.
1 - אני חושב שקל לראות שאלוהים המתערב בנעשה בעולם, המקשיב לתפילות, המבצע ניסים עבור אנשים ספציפיים או עבור עמים - אינו קיים. ייתכן שאפשר למצוא מובן מסוים של המילה "אלוהים" שאת חוסר קיומו אי אפשר להוכיח, או מובן מסוים של המילה "אלוהים" שאת קיומו קל להניח (למשל, "אלוהים הוא אהבה"; ובכן, אני מרגיש אהבה - אז אלוהים קיים!) אבל אם אנחנו מתייחסים לאלוהים המתואר במקרא, ובפרט בהגדת פסח - אז לא, הוא לא קיים. [↪]
2 - אתם בטח חושבים לעצמכם, יש כבר חוק נגד זה, לא? יש גם דברה נגד זה. [↪]
3 - הוא נשאל בתגובות אם הוא בעד טרנספר; אני מניח שהוא גם לא בעד רצח-עם, אבל אם הוא לא בעד זה ולא בעד זה, לא ברור לי למה הוא מתפלל; אם לא מעבירים אותם למקום אחר ולא הורגים אותם, איך הם יעלמו? [↪]
4 - והוכיח שכאשר הבלוג אמר שלפיד ישיג "רק" כמה עשרות אלפי קולות, הבלוג טעה, וכנראה שעוד יטעה. [↪]
5 - למשל העבודה המאורגנת בישראל לא ידעה ימים יפים מאלו. מכאן: "בשנים האחרונות החלה התעוררות של עובדים רבים בישראל אשר מאסו בהעסקה הפוגענית, בניצול ובפערי השכר הענקיים בינם לבין הבעלים וההנהלה. עובדים רבים במשק הבינו כי הדרך היחידה לדאוג לזכויות שלהם ולרווחתם היא להתאגד.
להלן רשימה חלקית ומקוצרת של קבוצות עובדים שהתאגדו בשנים האחרונות: ועדי מאבטחים באזור רחובות וירושלים, ועד עיתונאי הארץ, קופי טו גו, קופי בין, הדיילים בישראייר, עובדים פלסטינים במפעל הישראלי אבן בר במישור אדומים, עובדי מפעלי ויטה, כימאגיס, ההתארגנות-מחדש בחיפה כימיקלים דרום, גננות חרדיות ברשת הגנים של “אגודת ישראל”, עובדי חברת ECI, עובדי עמותות חינוך ורווחה, עובדי סגל ההוראה באוניברסיטה הפתוחה, עובדי סינמטק ירושלים, עובדי רשת כללית רפואה משלימה, עובדי מוזיאון גן המדע במכון ויצמן, מטפלות משפחתוני התמ”ת ועוד." [↪]
אחד האתגרים הקיומיים הגדולים העומדים בפני מדינת ישראל היא כיצד ליישב בין שתי הגדרות שכרגע הן סותרות: מדינה יהודית דמוקרטית. בישראל, כיום, אנחנו מבינים "מדינה יהודית" כמדינה שבונה משטר מעדיף עבור אזרחיה היהודים. אזרחיה היהודיים נהנים מגישה לכוח ולתקציבים, נהנים מחופש ולא סובלים מאלימות ורדיפה כמו אזרחיה הלא-יהודיים של ישראל. כדי לשמור על המשטר המעדיף הזה, המדינה מצדיקה גזענות ואלימות עד לרמה המוסדית, כאשר למשל פקידי משרד הפנים משתפים פעולה עם ארגון "יד לאחים" כדי לאתר לא-יהודים שגרים בערים יהודיות, ולהבריח אותם משם.
אם יש לפני בחירה בין לחיות במדינה צודקת ובין מדינה יהודית, אני תמיד בוחר במדינה צודקת, בניגוד מצער להרבה מאוד אנשים. אבל האם זו בחירה הכרחית? האם יש דרך ליישב בין שני הרעיונות הללו?
נקודת ההתחלה שלי היא לענות על השאלה "מהי יהדות?". התשובה שלי קצרה ופשוטה[1] והולכת ככה: גם אם נניח שהתחלנו בבני ישראל, קבוצה עם מאפיינים אתניים, גיאוגרפיים, לשוניים והתנהגותיים משותפים, אחרי חורבן בית שני, אנחנו מאבדים את האחדות הזו. 2,000 שנה אחר כך אנחנו מסתכלים על קבוצות קטנות, מרוחקות זו מזו, מנותקות. הבסיס האתני מאבד ממשמעותו; יהדות איראן היא לא יהדות שו"ם או יהדות אתיופיה משום בחינה אתנית. הבסיס הלשוני מאבד ממשמעותו, אם נזכור שעד העת המודרנית, אף אחד לא דיבר עברית כשפה ראשונה. אם נסתכל על אוסף הקבוצות הללו וננסה לתת להן אחדות לאומית, זה ידרוש מאיתנו לפורר מהמונח הזה כל משמעות יעילה. לבסוף, התייחסות ליהדות כדת בלבד לא מכסה את כל המשמעויות שלה, ולא נותנת מענה למיליוני יהודים בישראל ומחוצה לה שלא מקיימים מצוות אלא במקרה, בוודאי שלא מאמינים בדברי המקרא, ועדיין, מגדירים עצמם כיהודים.
זה מחזיר אותי לתשובה: יהדות היא זהות תרבותית. אדם המצביע על עצמו ואומר שהוא יהודי, מתכוון לאבחנה תרבותית; מערכת היחסים שלו עם הדת היהודית ועם ההלכה היהודית ומיני מאפיינים אתניים ולשוניים הם מהמרכיבים של ההגדרה הזו ממש כפי שמערכת יחסים לדת הקתולית ומאפיינים אתניים ולשוניים הם מהמרכיבים של להיות חלק מהתרבות האירית. ממש כפי שלהיוולד באירלנד ולגור באירלנד מקל עליך להשתייך לתרבות האירית בהשוואה לאם נולדת בבוסטון, כך התרבות האירית באירלנד מורכבת מכל האנשים שנולדים באירלנד, מזהים עצמם כאירים, ופועלים בתוכה. התרבות היהודית שלנו בישראל מורכבת מכל האנשים שנולדים כאן, מזהים עצמם כיהודים, ופועלים בתוכה. זו היהדות שלי שאני רוצה לשמר בישראל, ואני רוצה לעשות זאת בצורה צודקת. יש דרך לעשות זאת.
כדי ליצור, לשמר ולקדם תרבות יהודית בישראל, מדינת ישראל מקדשת את החגים היהודיים ומועדים בעלי משמעות לתרבות היהודית, כמו יום השואה, או ל"ג בעומר. המדינה מחוקקת חוקים רלוונטיים לאלו ומשקיעה בהם משאבים, וזה צודק גם כאשר חוקים ומשאבים אלו אינם שיוויוניים לחגים ולמועדים של דתות, עמים ותרבויות אחרות.
כדי לקדם את התרבות היהודית, מדינת ישראל מקדשת, משמרת, מלמדת ומקדמת את ההיסטוריה היהודית. ממוסדות המוקדשים להיסטוריה הזו, דרך מחלקות מחקר, השקעה בספרות, שירה, קולנוע ואמצעי ביטוי אחרים, וכן הלאה. זה צודק שמדינת ישראל תשקיע משאבים ותייחד מרחבים להיסטוריה הזו, גם כאשר אינה משקיעה משאבים דומים בהיסטוריה של דתות, עמים ותרבויות אחרות.
יש לבטל את החוקים המעדיפים יהודים על פני לא יהודים, ובראשיתם חוק השבות. יש לבטל את ציון הדת במרשם האוכלוסין המשמש, לא לתיעוד העדפתו הדתית של האזרח אלא להבחנה בין "דם לדם" ומניעת נישואים חופשיים בין אזרחים הרוצים בכך. יש לבטל את ועדות הקבלה למושבים, וכל מנגנון אחר המקל על השלטון להעדיף יהודים על לא יהודים מבחינת הקצאת משאבים.
כיום, מדינת ישראל הינה סמכות הלכתית, דרך חקיקה המחייבת אזרחי מדינת ישראל לקיים טאבו יהודי אורתודוכסי, דרך הרבנות הראשית, דרך צה"ל, וכן הלאה. יש לבטל חוקים (כמו חוק החמץ, למשל) המחייבים אזרחים לכבד טאבו יהודי אורתודוכסי, ויש לאפשר לכל אזרח לכבד או לא את האיסורים והמצוות שהוא רוצה בהם, באופן חופשי. בנוסף, יש לבטל את הרבנות הראשית כמוסד ממלכתי, ולבטל חוקים המחייבים אזרח להשתמש ברבנות. עם זאת, יש ערך בכך שמדינת ישראל תקים, תממן, תגבה ותציין סמכות הלכתית, אפילו אם זו סמכות אורתודוכסית. למדינת ישראל יכולה להיות "דת רשמית", והדת הזו יכולה להיות היהדות האורתודוכסית[2]. מדינות בוחרות ערכים ואובייקטים תרבותיים ומקדמות אותם על גבי אחרים. כל עוד לא מחייבים איסורים דתיים בחוק וכל עוד לא מחייבים אזרחים להשתמש בשירותים דתיים מסוימים, אין הבדל בין זה שמדינת ישראל מממנת את הספרייה הלאומית או את האופרה הלאומית, לכך שתממן סנהדרין, ואני בכנות מקווה שתעשה זאת.
יש אנשים בישראל שמעוניינים שתרבותה של ישראל תהיה שונה, שהיא לא תהיה תרבות יהודית בעיקר או אפילו תרבות יהודית בכלל. האנשים הללו יצביעו על כך שהמדינה היא שחקן מרכזי ורב כוח בתוך המשחק התרבותי, ויש לה השפעה "לא הוגנת" על איך נראית התרבות. האנשים הללו צודקים, אבל זה לא אומר שמה שהם מצביעים עליו לא ראוי או לא צודק. המדינה היא שחקן מרכזי ורב כוח, ולאף אדם פרטי או אפילו ארגון אין כל כך הרבה כוח בהשפעה על התרבות. מדינות דמוקרטיות אמורות להיות ביטוי של הרצון הקולקטיבי, זאת אומרת המימוש של אותה תרבות וסדרי העדיפויות שלה. לאורך זמן, הרצון הקולקטיבי יכול להשתנות[3], אבל גם כאשר אני לא מסכים איתו, זה עדיין ביטוי צודק וראוי, אפילו שהוא הרבה יותר חזק משלי.
אנשים הקוראים לשנות את "אופיה היהודי" של מדינת ישראל עושים בדיוק מה שהמדינה עושה: הם משחקים במשחק התרבותי. כאשר מדינת ישראל מממנת חנוכייה ענקית באמצע העיר היא עושה מה שאנשים שרוצים להפסיק להזדהות כיהודים עושים: היא והם מכניסים עוד אובייקטים לתרבות סביבנו, מעצבים מה זה אומר להיות יהודי ואיזה חלק מהתרבות של ישראל היא "תרבות יהודית". כיום, החקיקה המעדיפה יהודים, המנגנונים המעדיפים יהודים ופוגעים בלא-יהודים, מחזקים את אלו שמשתמשים באלימות ופחד כדי להשתיק את אלו המעוניינים למשוך את התרבות שלנו לכיוונים אחרים. כיום, מדינת ישראל לא יכולה להיות יהודית וצודקת, עד שלא תאפשר לכל אזרחיה, כל תושביה, כל גריה, לבטא את הדעות שלהם ולהשפיע על התרבות שסביבם, חופשיים מכפייה.
1 - בעיניי, כל אדם שאומר על עצמו שהוא יהודי, הוא יהודי. [↪]
2 - אף שזו יהדות ששונאת אותי ואת רוב החברים שלי, ובחירתה של מדינת ישראל ביהדות הזו מקדמת עוני וסבל ומעודדת דעות קדומות ורדיפה ואלימות נגד האחר. [↪]
3 - ואני מאמין שהוא אכן ישתנה, לכיוון של אלפי "תתי-קהילות" שלכל אחת יש תרבות מובחנת משלה, מופרדת מדת, מוצא או גיאוגרפיה. [↪]
לפני שאני מתבטא בחופשיות ובתוקפנות, כדרכי בקודש, הקדמה על הכבוד שאני רוחש לשניידר: מעבר להיותה העיתונאית הפוליטית היחידה שאני קורא באופן קבוע, יש לה "זקן ארוך" בקידום האג'נדה הפמיניסטית; אם להזכיר רק כמה נקודות מהתקופה האחרונה, היא סיקרה בהרחבה מועמדות לראשות עיר בפרויקט "גברתי ראש העיר" באתר סלונה, פעילה ב"תא העיתונאיות" בין השאר בתחום ההטרדות המיניות ופרשיית עמנואל רוזן, מעלה מודעות שוב ושוב לנושא הייצוג הנשי בפאנלים בתקשורת; בקיצור, קטונתי. אין משום הביקורת שלי לפקפק ברוחה ובכוונותיה של שניידר, אלא לומר שכנראה הפעם, היא מבלבלת בין פמיניזם לקידום נשים נטו. שזה מפתיע, בהתחשב בכך שדווקא היא ראתה בהתייצבות מיכאלי לצד הרצוג נגד יחימוביץ, אקט פמיניסטי.
לטעמי, בטור הדעה עצמו, שניידר כושלת פעמיים. בפעם הראשונה, כאשר היא כותבת שבר-שלום מייצגת גישור בין עולם החילונים והדתיים. כאדם, כיהודי, במדינת ישראל, שחופש הבחירה שלו והחופש שלו מדת נפגעים שוב ושוב בידי הציבור האורתודוכסי, חורה לי ששניידר נופלת בדיוק באותה המלכודת שכל כך הרבה חילונים רוחשי טוב נופלים בה, כאשר הם רואים ב"נסיונות גישור" כמשהו אחר מלבד חנופה וחלקות לשון, שנועדו לשמר את התיאוקרטיה בישראל. דוגמה לכך אפשר לראות באמנת גביזון-מדן, תוצר של תנועת "תפנית" שבר-שלום הייתה חברה בה. האמנה הזו, לכאורה התקדמות ביחסי דתיים-חילונים, הינה פשוט ניסיון נואש לעצור את התפוררות הסטטוס-קוו, ולשמר את השליטה האורתודוכסית. איך? בעזרת יצירת "יהודים יותר ויהודים פחות" בנושאי גיור, בעזרת שמירה על מונופול אורתודוכסי בגירושים, בעזרת חוק יסוד: שבת שיסגור את העסקים הפתוחים בשבת, וכן הלאה. לא מפתיע שרות גביזון הייתה מעורבת בזה. התבטלות חילונית והשהיית ערכים אוניברסליים בפני הקנאה האורתודוכסית איננה גישור ואיננה השלמה. היא ויתור. שניידר היא אישה, נשואה, אם בישראל. חס וחלילה אם תתגרש, היא עלולה למצוא עצמה מול בית דין דרקוני, שונא-נשים, שונא-אדם, שיפגע בה שוב ושוב בשם שמירה על ערכי היהדות ועליונות הגבר. לקדם את זה, זה קירוב לבבות?
הפעם השנייה הינה כאשר היא חושבת שקידום בר-שלום, בהיותה אישה, זה אקט פמיניסטי. אין לי התנגדות לאפליה מתקנת. להיפך. אני חושב שזה כלי קריטי בארסנל של האג'נדה הפמיניסטית. אני חושב שצריך לשריין מקום לנשים במגוון רחב של פורומים למשך עשרות או מאות השנים שייקח להפוך את הנזק שהשריון לגברים גרם לחברה שלנו[1]. אבל כיסוי הראש של בר-שלום מעליב אותי, כפמיניסט. ההתבטלות שלה בפני הבעלים שלה, שהתנגדו לכך תלמד באוניברסיטה, מעליב אותי. העובדה שהקימה אקדמיה שמעמיקה את הפער, ומחזקת את כוחות שנאת הנשים, מעליבה אותי. אין שום דבר פמיניסטי בהפרדה בין גברים לנשים, לא בבית כנסת, לא במפלגות פוליטיות, ולא באקדמיה. אין שום דבר פמיניסטי בצניעות; זו המצאה מודרנית, שהגיעה, לא באופן מפתיע, עם עלייתן של החילוניות וההשכלה[2]. אין שום דבר פמיניסטי במינוי אישה לנשיאות המדינה, שעצם מינוייה מדיר את הרוב היהודי בישראל, ואת כל הערבים בישראל. וזו עוד אמירה מצד עיתונאית שמפרסמת את טוריה בערבית.
כל אדם, מוצלח ונבון ככל שיהיה, טועה לפעמים. במקרה הזה שניידר טועה. מינוי אישה חרדית, שמבטלת את עצמה בפני גברים חרדים, שמקדמת אפליה קשה נגד נשים, שרואה ב"גישור" כחיפוי על התבטלות חילונית בפני האורתודוכסיה, איננו בקונצנזוס. איננו אקט פמיניסטי. ואיננו ראוי לתמיכה של שניידר. עדיף בהרבה היה שתמצא אחת מיני נשים ראויות אחרות ותקדם אותה להיות נשיאה. אחרי הכול, אם היא מסוגלת למנות נגידת בנק בישראל, אין ספק שהיא מסוגלת למנות נשיאה.
----
1 - להזכיר לכל השיוויוניסטים, אין באמת חופש הזדמנויות לגברים ולנשים כאשר במשך אלפי שנות היסטוריה כתובה רוב מוחץ של עמדות הכוח הפוליטי, הכלכלי, החברתי והדתי היו משורינות לגברים, ורק הם יכלו להתקדם. אז עוד לא עברו 100 שנים מאז שנשים קיבלו את הזכות לבחור ולהיבחר, שלא לדבר על מוסדות שעדיין סגורים בפניהן (צה"ל, מישהו?), ע"ע "מאה אחוז גברים".
2 - למה? כי חילוניות והשכלה משחררות נשים. שניידר יודעת את זה, כי היא אישה מאוד משכילה שהצליחה בכוחות עצמה בתחומים, משפטים ועיתונות, שמנוהלים על-ידי גברים.
ג'ון סיבי ניסח עבורי לפני שלוש שנים משהו שג'ון רוג'רס ניסח עבורו שלוש שנים קודם לכן: המין האנושי צריך שדרוג. אנחנו צריכים תיקון; אנחנו צריכים דרך להתמודד עם הפרצה שהשקרנים מצאו: אין להם בושה.
בושה הייתה מכת המוות, היא הייתה הנשק הגדול של התקשורת המסורתית, הכוח העצום של הציבור. אם לצטט בתרגום חופשי מהמאמר, "התרבות שלנו לגמרי חסרת כוח מול חוסר הבושה. כאשר חשפת שאדם הוא מושחת, שקרן, או לא יוצלח, מה נותר לו לעשות? הוא התפטר." מה עושים כאשר הוא לא מתפטר? או אז אנחנו נשארים ללא מענה. לתקשורת אין יכולת להוציא צווים משפטיים או צבא שיבצע הפיכות; אם עיתונאי חושף שפוליטיקאי בכיר הוא מושחת, שקרן, או לא יוצלח, והוא לא מתפטר, שם נגמרת היכולת שלו.
סיבי ורוג'רס דיברו על הפוליטיקה האמריקאית, ובמיוחד על האגף הקיצוני והמתרחב של המפלגה הרפובליקנית שם, אבל מה שהם כתבו נכון גם עבורנו, ובמיוחד עבור פוליטיקאים שהפכו את חוסר הבושה ללחם חוקם. יאיר לפיד, על אוסף השטויות וההמצאות שלו תופס את הכותרות מאז שנכנס לפוליטיקה, אבל הוא לא יכול לקחת את הכתר מביבי, שנראה לפעמים שיש לו בעיה של שקרנות פתולוגית בנושאים חשובים ולא חשובים: כך המציא שגנדי היה שר בממשלתו, שהיה אמור לפגוש את ג'סטין ביבר, ולאחרונה, שנפוליאון רצה להקים בישראל מדינה יהודית. אבל למרות שכמעט מיד, השקרים נחשפים ומדווחים בכל מקום, הם לא מתפטרים, ומעמדם הציבורי נשאר איתן. כך ליברמן חוזר למשרד החוץ כאילו לא ידוע לכל שמעל במיליונים והעבירם לביתו, כך צחי הנגבי, שהורשע בעדות שקר, שהוטל עליו קלון, יושב בתור יושב ראש ועדת הכנסת, כאחד מבכירי מפלגת השלטון. מדוע?
בניגוד לארצות הברית, ישראל היא מדינה קטנה, והפוליטיקאים שלה קרובים אלינו. כאן, בביתנו הקט, ניתן להחזיר את הבושה. הבושה לא מתה מעצמה; הרגו אותה, במגוון אמירות ברורות או עקלקלות, שמטרתן אחת: לשכנע אותנו שאין טעם בביקורת. אין טעם בהצבעה על אדם, ודרישה שיתבייש. יש בזה טעם. הדרך להחזיר את הבושה היא לזהות את האמירות כאשר אתם שומעים אותן, ומיד לענות להן בדרך הנכונה.
האמירה הראשונה שמטרתה להרוג את הבושה היא: "כל הפוליטיקאים אותו הדבר". כולם שקרנים. כולם מושחתים. כולם לא יוצלחים. אז למה להצביע על אחד ולא על כולם? אין טעם בביקורת, כי "כולם אותו הדבר". גם הכמיהה ל"פוליטיקה חדשה" היא חלק מזה, שנועדה לשכנע אותנו שהפוליטיקה הישנה, היא היא המושחתת, ואין פוליטיקאי שלא נגוע בה. הדרך לענות למשפט הזה, מיד ובצורה לא מתפשרת: לא נכון. ברור לנו שיש הבדל בין, למשל, שלי יחימוביץ, שהיא אולי חסרת כריזמה וחסרת הישגים, ובין פוליטיקאים שהורשעו בנתינת חושד או גניבה ומעילה באמון, כמו הירשזון ודרעי. ברור לנו שיש הבדל בין פוליטיקאית אולי לא אפקטיבית, כמו גלאון, ובין פוליטיקאים שמשקרים לבוחריהם, כמו לבני ופרץ. יש הבדל, וגם אם אתם לא מסכימים עם הקווים שלי, לכולכם יש יכולת להבדיל בין גוונים שונים של אפור, ובמיוחד בין שחור לאפור בהיר. גם למי שאומר לכם את המשפט הזה יש את היכולת הזו; הוא פשוט רוצה שתצטרפו לייאוש. אל תעשו זאת. ענו בצורה פשוטה: לא נכון; לא כל הפוליטיקאים אותו הדבר. יש טובים יותר, יש טובים פחות, ויש רעים מאוד.
האמירה השנייה היא: "מי אתה שתשפוט". היא הופיעה בצורה גלויה בתעמולת הבחירות של שאול מופז (זוכרים שיש אדם כזה?), היא מופיעה במגוון צורות ברפרטואר של לפיד: הכסף לא של אימא שלכם, שנאוצר בגשם, אי אפשר לשמוע אתכם מבעד לקיר. היא הופיעה אצל בוגי יעלון, באמירה המרתיחה מכולן, שכינה את העברת הביקורת "החוליה החלשה", כאילו מי שמעביר ביקורת, מיד בוגד בבטחון ומוסר אותנו לידי האויב. המטרה של האמירה הזו היא לשכנע אותנו שאנחנו קטנים וחלשים, ואין לנוזכות להעביר ביקורת. הפוליטיקאים, הרמטכ"ל, מנכ"לי המשרדים, הם בעלי הידע, הם בעלי הניסיון והמקצועיות, ורק להם מותר לקבל החלטות. אנחנו צריכים לשתוק, ויפה שעה אחת קודם. התשובה לכך היא זו: ביקורת ציבורית איננה ברמת המעשה; היא ברמת הסטנדרנט. ברמת סדר העדיפויות. הביקורת על מופז ולפיד ויעלון וכולם לגיטימית כי ברמה המוסרית זכותנו לא שווה לזכותם, זכותנו עולה על זכותם. הם משרתים ומייצגים אותנו. זכותנו לדרוש מהם שיעמדו בסטנדרטים שלנו, ויבצעו את המדיניות שאנחנו מכתיבים. איך גנץ ויעלון צריכים לקצץ בתקציב הבטחון לטובת השקעה בחינוך, בבריאות וברווחה? זו בעיה שלהם. הם המבצעים, אנחנו מכתיבי המדיניות. איך לפיד צריך לעזור לניצולי שואה ומשפחות חד-הוריות וילדים מתחת לקו העוני? זה התפקיד שלו. הוא שר האוצר. הוא מבין במספרים; אנחנו מכתיבים את המדיניות.
האמירה השלישית היא: "בשביל מה זה טוב?" זה הייאוש שהדביק אותנו, שחשבתי שנשבר ב-2011, וטעיתי. משכנעים אותנו שכל תפקידנו הוא להצביע פעם בכמה שנים, וזהו. הצבעת? בזה הסתיים תפקידך. לא. הצבעה איננה תחילתו של תהליך, היא סופו, שמתחיל במעורבות, השגת ידע, וביקורת. ביקורת, ביקורת, ביקורת. איך עונים לאמירה הזו? בכך שפוליטיקאים אינם מנותקים מאיתנו; אפשר להקים משמרות מחאה מול ביתם, אפשר להידחף לפרצופם, אפשר להגיד להם שהם לא פופולרים, ולהגיד לכל מי שמסביב שהם מושחתים ושקרנים ולא יוצלחים ולחזור על כך שוב ושוב עד שכאשר הסקרים שנעשים כאן מדי שבוע או חודש ישאלו את הציבור מה הוא חושב על פלוני או פלונית התשובה תהיה: הוא מושחת. הוא שקרן. הוא לא יוצלח. אני לא אצביע לו.
הביקורת אפקטיבית משום שמפלגות הן גם (לא תמיד; לא במקרה של ש"ס או יש עתיד) מנגנון. מנגנון שרוצה להיבחר, ברוב קולות, ומשתדל להיפטר מפוליטיקאים שפוגעים ביכולת שלו לעשות זאת. הצבעה על פוליטיקאי ודרישה שיתבייש, הדרת האמירות הללו מהשיח והחלפתן באמירות מנוגדות, שכן יש מקום לביקורת שכן יש הבדל בין פוליטיקאי מושחת ולא מושחת שכן יש טעם ותועלת בביקורת, תגרום לכך שהתפיסה של פוליטיקאי בחברתנו תשתנה. הוא יתפטר, משום שנוכחותו במפלגה תפגע בה. משום שזו, בתורה, תעדיף שיתפטר.
הביקורת אפקטיבית, גם בגלל מה שראינו ב-2011. סחיפת ההמונים איננה פשוטה, אבל מרגע שהיא קורית, היא מזכירה לנבחרי הציבור ששלטונם תלוי ברצונו של הציבור. גם נבחרי הציבור הם בני אדם; אלו אינן יישויות ערטילאיות וחסינות ללחץ, או לרגשות. לפעמים הם מתפטרים, למרות שהם לא חייבים, למרות שלציבור אין זכות חוקית ולא היו בחירות ולא הדיחות אותם; בגלל שהם נלחצים.
אפשר להחזיר את הבושה. צריך להכיר בכך שמנסים, שוב ושוב, לשכנע אותנו שהיא לא קיימת (הם חייבים לעשות זאת שוב ושוב, כי היא כל הזמן מאיימת לחזור), צריך לענות לנסיונות השכנוע בתוקף וללא היסוס, וצריך להצביע על הפוליטיקאי המושחת, השקרן, הלא יוצלח ולדרוש: תתבייש בעצמך.
אם קוראים את הכתבות, הפרשנויות, הספינים בתקשורת, נראה שהסיפור הגדול של הבחירות הוא "יש עתיד", ואולי שבריריותו המתגלה של ביבי. אבל בעיניי הסיפור הגדול יותר הוא סופה של החלוקה הפוליטית בין ימין לשמאל.
בשבועות לפני הבחירות, נראה היה שכולנו, מתומכי "מרצ" כבדים דרך מצביעי "ארץ חדשה" מבולבלים ועד ליכודניקים שרופים, האמנו באותו נרטיב: נתניהו יוביל את "ליכוד-ביתנו" לנצחון ברור בבחירות (יתרון של 75% מנדטים על המפלגה הבאה אחריו, ויישב בראשות מפלגה שגודלה כמעט שליש מבית הנבחרים), ויקים את הממשלה הבאה בראשות מה שכונה "גוש הימין".
פרשנים פוליטיים, על בסיס תוצאות הסקרים, חילקו את הכנסת לשני גושים ונתחו מראש את תוצאות הבחירות על בסיס השאלה איזה גוש מקבל מעל 60 מנדטים.
על בסיס נרטיב זה, הדיון על תוצאות הבחירות לא היה "מי יהיה ראש הממשלה הבא ואיך תראה ממשלתו[1]" אלא דיון בשורה של שאלות "מינוריות" כמו:
כמה מנדטים יהיו ל"מרצ"?
האם יחימוביץ תכנס לממשלה, או תשב באופוזיציה? ומה לגבי לבני?
האם המפלגות שגירדו את אחוז החסימה (ארץ חדשה, קדימה, עם שלם, עוצמה לישראל) ייכנסו? אם כן, מה הן יעשו בכנסת?
קל לשכוח, בתור צרכני עיתונות רופסת שהפכה כמעט כולה למכשיר פרסום הדלפות אסטרטגיות בשירות השלטון או יחסי הציבור של ערוץ 2 שאחד מתפקידיו החשובים של עיתונאי הוא ליידע את הציבור לגבי תהליכים שהציבור לא שם לב אליהם, ולתת להם הקשר שבמסגרתו הציבור יוכל להבין ולעכל אותם. כך הופכים ציבור לציבור מיודע, וציבור מיודע הוא ציבור מעורב ואפקטיבי בתהליך הפוליטי.
כעת, חודש לאחר הבחירות, אנחנו רואים שהנרטיב שקיבלנו לפני הבחירות היה פשוט לא נכון. ראשית, ביבי רחוק מאוד מלהיות ברירה המחדל של הציבור: 730 אלף איש הצביעו ליכוד בבחירות לכנסת ה-18, אבל רק 885 אלף הצביעו "ליכוד-ביתנו" בבחירות האחרונות: יותר מ-20% מהמצביעים של שתי הרשימות יחדיו העדיפו לא לחזור ולהצביע להן, אמירה עוצמתית של אי אמון בנתניהו וליברמן. חשוב מזה, מסתבר שכמות המשיבים "לא יודע" או "לא החלטתי" בסקרים היה גדול, וכמות עצומה של "מנדטים צפים" שהעדיפו לא להצביע למפלגות קודמות[2] וחיפשו "בית". דווקא מפלגת "יש עתיד" הייתה מודעת לציבור הרחב הזה, ולפי שניידר "לפחות 5 מנדטים החליטו על הצבעה ליש עתיד ממש מחוץ לקלפי": זה מסביר בפרט את ההבדל בין 14 מנדטים בסקרים ל-19 מנדטים במציאות, ובכלל את הפער בין מה שהעיתונות שיקפה, ומה שקרה ביום הבוחר. שני הסיפורים הללו, על כך ש"יש עתיד" מפלגה מאורגנת ורצינית[3], ומפלגת "ליכוד ביתנו" כמפלגה נחלשת עם מנהיג חלש, היו יכולים להשפיע הן על כמות המצביעים והן על הפתקים שהיו שמים בקלפי.
הלקח הוא שהעיתונות הפוליטית בישראל מגויסת, ולכן כיום היא מפספסת את הסיפור הכי גדול בבחירות הללו: אין בישראל "גוש ימין" ו"גוש שמאל". אנחנו חייבים שפה חדשה לדבר בה על החלוקה הפוליטית בישראל ושאלות חדשות לאפיין לפיהן מצביעים ומפלגות. ההצבעה בישראל איננה עוד הצבעה מדינית או כלכלית, המתחלקת בצורה נוחה בין "ליכוד" ו"עבודה", מחל או אמת, כי אם הצבעה מבוססת זהות: רובם המוחלט של המצביעים היום מצביעים למפלגה שהם מרגישים בנוח להשתייך לקהילתה, שהם מרגישים שהיא מייצגת את הסקטור שאליו הם שייכים. לא עוד הצבעה של רעיונות ואידיאולוגיות כי הם הצבעה של שבטים וקהילות.
לפני 25 שנה, אחרי הבחירות לכנסת ה-12, שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והמערך, קיבלו ביחד 79 מתוך 120 מנדטים; המפלגה השלישית בגודלה הייתה ש"ס, עם 6 מנדטים. פער מספרי עצום, בלתי נתפס עבורנו היום. שליש מהציבור היה "שמאל" והצביע מערך, שליש מהציבור היה "ימין" והצביע ליכוד. באקלים כזה אפשר לדבר על "מפלגת שלטון", והברירה הייתה ברורה: איזו מפלגה תקבע את האג'נדה המדינית, הלאומית, הכלכלית? איזה מנגנון ישלוט ויקבע, מרכז המפלגה הזה, או מרכז המפלגה ההוא? לאורך 25 השנים הבאות, החלוקה הזו תאבד ממשמעותה.
בכנסת ה-13, לליכוד ולעבודה יחד היו 76 מנדטים; ביהירות, רבין מעביר את "החוק לבחירה ישירה" שהיה אמור להפוך אותו לנשיא ובמקום זאת, כך נהוג לומר, שבר את המפלגות הגדולות. אבל השינוי בדפוסי הצבעה הוא יותר מרק החוק לבחירה ישירה: העלייה הרוסית, והמיאוס משיח "השלום" הביאו לזליגה הצידה. חוק הבחירה הישירה הרחיק את המושג "שלטון" מהזהות של הפתק ששמת בקלפי. במקום להצביע למפלגת שלטון, הצבעת למפלגה שייצגה אותך, והמפלגות הסקטוריאליות החלו להתחזק. לאורך 3 מערכות הבחירות הבאות, אנחנו נראה שבירה מוחלטת של ההגמוניה של הליכוד והעבודה על המושג "שלטון".
בכנסת ה-14, לליכוד ולעבודה יחדיו היו 66 מנדטים: הפעם האחרונה שלשתי המפלגות הגדולות הללו יש רוב בכנסת[4]. לא פחות חשוב, ש"ס הגיעה ל-10 מנדטים, גודלה "הטבעי" וממנו היא לא תרד עד היום. המגמה הולכת ומתחזקת, כאשר העבודה והליכוד יחדיו משיגים פחות ופחות מנדטים, מספר המפלגות שמגיעות לרף 10 מנדטים וחוצות אותו עולה: בכנסת ה-15 לשתי מפלגות "השלטון" 45 מנדטים, ואילו בכנסת ה-16, 57 מנדטים[5]. אם בכנסת ה-12 אף מפלגה מלבד שתי המפלגות הללו לא קיבלה 10 מנדטים או יותר,
בכנסת ה-13 וה-14 הייתה מפלגה אחת כזו, ב-15 וב-16 היו כבר שתיים. המגמה ברורה, בלתי הפיכה, ונעה לכיוון שיווי משקל ברור: אוסף מפלגות "בינוניות", בגדלים שבין 10 ל-20 מנדטים, המייצגות קהילות, סקטורים, בישראל, במקום שיוך מדיני-כלכלי.
בכנסת ה-16, ההפתעה הגדולה הייתה מפלגת "שינוי" שקיבלה 15 מנדטים, מפלגה שכונתה "מפלגת מרכז" אבל הייתה מפלגה סקטוריאלית בדיוק כמו מפלגת "יש עתיד" היום: לא סקטור כלכלי בלבד, ולא סקטור עדתי, אלא סקטור זהותי-תרבותי: יהודים הדוחים את האוניברסליות של שיח זכויות האדם, שפוגע לטעמם באופיה היהודי של מדינת ישראל ומעמדם המיוחד בה, המעדיפים מדינה מודרנית אבל כזו שנותנת יחס מועדף ליהודים אתנים, ומתעלמים הן מהכיבוש והן מההתנחלויות כנושא מהותי: לא חשוב להם שיעלו התנחלויות חדשות כמו שלא חשוב להם לפנות התנחלויות ישנות כי הם לא "בעד הערבים" אבל גם לא "קיצוניים". הסקטור הזה נטש את "שינוי" והצביע "קדימה" כאשר זו הציעה לו סיכוי לשלוט, ואז נטש את "קדימה" עבור "יש עתיד" מאותה סיבה - הסקטור הזה לא מעוניין ב"שלטון" במובן הישן: אין לו אחידות מדינית או אחידות כלכלית, אלא מעוניין בכוח והשפעה, היכולת לקדם המטרות התרבותיות שלו עצמו, לגרום לכך שהסביבה שלו (הסביבה במובן הגיאוגרפי, אבל גם במובן התרבותי: מה שרואים בטלוויזיה, מה ששומעים בחדשות, או קוראים בעיתון) תחזור להיות דומה לו, ונוחה עבורו.
הביטוי "מפלגת מרכז" אינו נכון, והזיהוי של "שינוי", של "קדימה" גרסת שרון/אולמרט, או "יש עתיד" עם "המרכז" הוא מטעה מאוד, משום שהוא משאיר את הפרשן או העיתונאי במחשבה שיש "גוש ימין" או "גוש שמאל" ויש כאלו היושבים ביניהם. אין זה כך. מול שאלות ספציפיות, כמו זכויות אדם, שיוויון לאזרחים ערביים בישראל, או הקמת מדינה פלשתינית, אין ספק ששרון, טומי ויאיר לפיד היו מרגישים כולם בנוח באותה הסירה תחת מה שנכנה "ימין". הסיבה ששני הלפידים לא ישבו בימין לא קשורה להבדל אידיאולוגי אלא לסדר עדיפויות בשאלות: ההצבעה ל"שינוי", "קדימה" ו"יש עתיד" אומרת בקול ברור "לפני שאנחנו מתעסקים בשאלות לאומיות, בואו נתעסק בשאלות מקומיות" – מבחינתם, כאשר השאלות האידיאלוגיות הללו יגיעו לשולחן, הם יצביעו עם הימין. אבל הם לא הולכים לקדם את העיסוק הזה; הם הולכים לקדם את המצביעים שלהם.
בכך, "שינוי" או "יש עתיד" הינה מפלגה סקטוריאלית בדיוק כמו ש"ס או ישראל בעליה או יהדות התורה, אלא שהסקטור מוגדר אחרת: הוא מוגדר תרבותית וכלכלית, לא רק אתנית או דתית, ולכן הדרישות שלו הן תרבותיות וכלכליות. "שיוויון בנטל" של "יש עתיד" איננה טענה אוניברסלית לגבי חובות האזרח במדינה מודרנית וגם לא טענה כלכלית לגבי המשקל של סקטור לא יצרני על הכלכלה: זו תגובת נגד ל"רחוב החרדי", זו ההתעקשות לקבוע את סדר היום במרחב הציבורי ולהפעיל כוח לקביעת זהותה של המדינה במובן רחב.
בבחירות לכנסת ה-17 וה-18, הפירוק של הליכוד טשטש את המהלך הזה משום שהוא איחד אנשים שהצביעו לשרון כי הם ליכודניקים עם אנשים שהצביעו "קדימה" כי הם רצו ייצוג לסקטור שלהם בכנסת. מבט על המפלגות האמצעיות יתן תמונה ברורה יותר של הפירוק הזה: בכנסת ה-17, ש"ס קיבלו 12, "ישראל ביתנו" 11, "האיחוד הלאומי" 9, ומפלגת "גיל" 7. מפלגת אחדות לאומית לא הייתה יכולה להתקיים בלעדיהן; לסקטורים יש קול חזק, שחייב להישמע.
הבחירות לכנסת הנוכחית היוו את שיאו וסיומו של התהליך הזה: אם הליכוד וישראל ביתנו היו מתפרקות, מפת המפלגות "הגדולות" הייתה "ליכוד" 20, "יש עתיד" 19, "עבודה" 15, "הבית היהודי" 12, "ישראל ביתנו" 11, וש"ס 11. זו התמונה האמיתית של החלוקה הפוליטית בישראל; זה הסיפור של שלושת מערכות הבחירות האחרונות: אין יותר "גוש ימין" ו"גוש שמאל", יש מפלגות סקטוריאליות הבאות במשא ומתן ביניהן על הדרך לנהל את המדינה. למפלגה הגדולה ביותר אין את אותו הכח כאשר מיד אחריה יש 3 או 5 מפלגות נוספות בעלות גודל דומה, וכאשר המושג "מפלגת שלטון" מרוקן מתוכן, להצבעה עבור מפלגה כזו אין אותו הכוח, אותה המשיכה, כמו בעבר. אם נשים בצד את הדיון הערכי, האם הצבעה סקטוריאלית הינה דבר חיובי או שלילי, אנחנו צריכים להפנים שזו המערכת שבה אנו חיים. חשוב שנתפכח למציאות הזו ונלמד, כאזרחים מודעים ופעילים פוליטית, לפעול בתוכה.
1 - שהרי "ברור" שממשלתו תהיה ליכוד-ביתנו, הבית היהודי, יש עתיד, ש"ס ויהדות התורה, כאשר השאלה היחידה היא לגבי האם התנועה והעבודה בפנים או בחוץ. כמה מצחיקה התחזית הזו לאור המציאות היום... 2 - מספר הקולות שניתנו למפלגות שלא חצו את רף אחוז החסימה עמד על 268,795 - הגבוה ביותר בכל מערכות הבחירות בישראל. 3 - אפשר להצביע למשל על פרופיל העומק על "האיש מאחורי יש עתיד" שהייתה
יכולה לחזק את התחושה שזו מפלגה מאורגנת ורצינית לפני הבחירות, ומשום מה
מתפרסמת רק אחריהן. 4 - זה לא רק שינוי מספרי, זה גם שינוי תודעתי. עד הכנסת ה-14 וכולל, "קברניטי המדינה" יכלו, רעיונית, להתיישב יחדיו ולהקים "ממשלת אחדות לאומית" שמסוגלת למשול במידת הצורך. מן הכנסת ה-15 והילך, כבר אין זה אפשרי; לשתי המפלגות יחדיו אין רוב. 5 - מפתה לתלות את "האשם" באישים ספציפיים: ביבי בריסוק הליכוד בכנסת ה-15 וברק בריסוק העבודה בכנסת ה-16, כי הנרטיבים העדיפים עלינו הם נרטיבים שיש בהם גיבורים ונבלים; אולי בגלל זה המגמה הייתה פחות ברורה.
אני מתנגד בעוז למבצע הצבאי/מלחמה כוללת שמתרחש כרגע בעזה. אני לא יודע אם הוא התחיל בגלל הבחירות הקרבות, או כדי להרוג את ג'עברי. אבל אני משוכנע שלא היה צריך להתחיל אותו, נפשע להמשיך אותו, ואסור בתכלית האיסור להסלים אותו לכדי פלישה קרקעית.
יש אנשים המעודדים הידברות עם הצד השני; אותם אנשים נתקלים כמעט תמיד באותן שאלות סרקסטיות כמו "מה יקרה אם נדבר איתם? מה תעזור הפסקת אש? הם רק ישתמשו בה כדי להתחמש וינסו שוב!" לכן, אני לא חושב שעמדה חזקה נגד המבצע צריכה לבוא מנקודת המבט שלי. היא צריכה לבוא מנקודת המבט של אנשים שאני לא מסכים איתם בכלל. אנשים שלהבנתי מאמינים באמונות הבאות:
יש מספר מאוד גדול של אנשים "בצד השני" שרוצים להפסיק את קיומה של מדינת ישראל.
אותו מספר מאוד גדול של אנשים רוצה להרוג מספר גדול של יהודים כדי להביא להגשמתה של מטרה זו.
אין שום צעד שישראל יכולה לעשות, שום מהלך דיפלומטי, כלכלי או חברתי שאפשר לבצע, לא לאורך חודש ולא לאורך עשר שנים, שיגרום לאותו מספר מאוד גדול של אנשים לשנות את דעתם. הם תמיד ימשיכו לרצות ב-1 ו-2.
אם מישהו מציע הידברות, מו"מ מדיני, התערבות בינלאומית, אלו התשובות שהוא מקבל: שאין עם מי לדבר, אין איך לשנות את דעתם. זה לא בגלל סיכולים ממוקדים או בגלל ההתנחלויות; זה בגלל שהם שונאים אותנו, הם לא רוצים בנו כאן, ואין מה לעשות עם זה. רק לחיות עם זה.
אוקי. אז נחיה עם זה. בואו נראה מה יקרה אם נמשיך עם הנחות היסוד הללו עד הסוף:
האפשרות הראשונה והמתבקשת מאליה היא כמובן שילוב באחוזים שונים של רצח-עם וגירוש כלל הפלשתינים מעזה. אחרי הכול, אם מיליוני בני אדם נחושים בדעתם להרוג אותי, איזו סיבה יש לתת להם גישה לנשק וחומרי נפץ? משום מה, האפשרות הזו לא נמצאת על השולחן.
האפשרות השנייה היא להחזיק ברצועת עזה בצורה כל כך צמודה, שלאותם מיליוני בני אדם לא תתאפשר ההזדמנות להשיג כלי נשק וחומרי נפץ, ולהשתמש בהם כדי להרוג אותנו. זה בדיוק מה שקורה ביהודה ושומרון: גושי התיישבות מוקמים בנקודות אסטרטגיות שימנעו רצף גיאוגרפי ויאפשרו שליטה בשטח, בונים גדרות ומחסומים כדי לחצות יישובים ולהפריד ביניהם, מטילים עוצר תנועה בצורה קיצונית על יישובים שלמים ולעתים על הגדה כולה - בלתי אפשרי לשגר טילים מיהודה ושומרון ומאוד מאוד קשה להוציא פיגועים בגלל הצורה שבה הצבא והמתנחלים מכילים את האוכלוסיה הערבית.
אפשר לעשות זאת: יש בעולם סבלנות גדולה הרבה יותר להזזת אוכלוסיה שאתה שולט בה ממקום למקום בתוך אותו שטח פוליטי-גיאוגרפי, מאשר לגירוש. ארה"ב עשתה את זה עם הילידים שלה, סין עושה את זה עם הטיבטים ואנשיה שלה לתוך טיבט, רוסיה עשתה את זה בצ'צ'ניה - זה אפשרי. ישראל יכלה להזיז אוכלוסיה בתוך רצועת עזה, ולהושיב את אנשיה שלה בצורה אסטרטגית, כפי שעשתה ביהודה ושומרון.
אם אני שולל טרנספר/רצח-עם, האפשרות ההגיונית היחידה הנובעת מתוך הנחות היסוד הרשומות למעלה היא להיכנס לעזה באותה צורה רחבת היקף כפי שנכנסתי ליהודה ושומרון. כל דבר אחר הוא שגעון.
עכשיו, בוא נבחן את התוכנית של ממשלת נתניהו וצה"ל, לאור אותן הנחות היסוד:
הפצצת אלפי מטרות (מיעוטן מטרות צבאיות; רובן אזרחיות);
הרג מספר מוגבל של בני אדם (אולי אחוז מהאוכלוסיה; מדובר באלפי בני אדם, אבל זה רחוק מאוד מרצח-עם);
פלישה קרקעית שתוביל להרג והרס, ואז נסיגה החוצה.
מה יהיו תוצאות המבצע? הרג של אלפי בני אדם והרס של כמויות אמל"ח.
מה יקרה אחרי המבצע? מכיוון שלפי הנחות היסוד אין שום דבר שיכול לגרום לאותו מספר מאוד גדול של בני אדם לשנות את דעתם, שום דבר. הצד השני עדיין ירצה להפסיק את קיומה של ישראל, ולהרוג הרבה מאיתנו כדי לעשות זאת. בלי שליטה מלאה בעזה כמו ביהודה ושומרון, חמאס יחזור להתחמש (ולמה לא? לפי הנחות היסוד שלך, הם רוצים להרוג הרבה מאיתנו), ועוד שנה, שנתיים או ארבע, יחזור לירות רקטות על יישובי הדרום, בדיוק כמו שקרה אחרי עופרת יצוקה...
אם הנחות היסוד הן שמספר מאוד גדול של אנשים תמיד ירצה להפסיק את קיומה של ישראל ולהרוג הרבה מאיתנו ואין שום צעד שיכול לשנות את דעתם, ואם אנחנו לא עושים טרנספר/ג'נוסייד, אז איזו סיבה רציונאלית יכולה להיות למבצע הזה?
בנקודה הזו, כל תומך במבצע חייב להודות באחת משתי חלופות: או שהנחות היסוד מוטעות, ויש צעדים שיכולים לשנות את דעתם של מספר מאוד גדול של אנשים מהצד השני ולגרום להם להסכים לחיות לצד קיומה של ישראל, או שאין סיבה רציונאלית לקיומו של המבצע הזה.
קל מאוד לראות שיש למבצע הזה סיבה לא-רציונאלית: יוצאים למבצע הזה כדי להרוג מספר גדול של בני אדם בצד השני, כדי שאנשים בצד שלנו ירגישו ש"נכנסנו בהם". זהו. זו סיבה מחרידה להרוג בגללה אנשים (וזו אפילו לא סיבה טובה מספיק כדי להעליב אותם קצת). זו סיבה שבגללה אנשים צריכים לסרב לשרת, שבגללה אנשים צריפים להפסיק לשמוח, שבגללה קצינים בכירים ופוליטיקאים גסי לב צריכים לשבת בכלא. לכל ימי חייהם. אם אפשר במקום אחר, שבו אין לא שוקולד ולא כוסברה.
ינון מגל פוטר מהכנסת.
