כאשר שמעתי על הכנס שמחתי לראות שיהיו בו שני בלוגרים שאני מכיר, אבל הסיבה העיקרית לכך שרציתי לראות הייתה שחשדתי שהכנס ינסה לבסס את מעמדו של הדיון ההלכתי כדיון תיאולוגי או דיון חברתי, שנהנית מהגנתו של חופש הביטוי. החשש הזה התחזק מאוד כשראיתי שאחד משני מחברי הספר, יצחק שפירא, אמור היה לדבר בכנס. נוכחותו בכנס על הלכה וחופש הביטוי התבררה כאירונית: המחאה הציבורית סביב הזמנתו תרמה לביטול הכנס. התכוונתי במקור לשמור את הערותיי לאחרי הכנס - מכיוון שבוטל אנסח את דעתי כאן: רבנים לא נהנים מחופש הביטוי, משום שדבריהם אינם הבעת דעה גרידא. הם קריאה לפעולה, שיש ודאות סבירה שיבואו לידי מימוש.
אין דבר כזה, רב מתון
הסערה הציבורית סביב "תורת המלך", שהתחילה עם פרסומו, התחזקה לפני חודשיים, כאשר המשטרה עצרה את דב ליאור, אחד הרבנים שכתבו הסכמה לספר. המעצר לא היה בגין כתיבת ההסכמה: המשטרה ביקשה לחקור את ליאור בחשד להסתה, זה סירב להגיע לחקירה, והמשטרה עצרה אותו בגין הסירוב[1]. ניתן לפרש את הסירוב של ליאור להופיע לחקירה בשתי צורות: מחאה על עצם החקירה עצמה[2], או סירוב להכפיף עצמו למרותה של המשטרה. דברי מאות התומכים שלו שתקפו מבנים ציבוריים, והרבנים שהתבטאו על המעצר היו יותר ברורים: למדינה אין הזכות לחקור רב על פסקי ההלכה שלו.
בהקשר הזה, מעניין להביא את דבריו של יובל שרלו, שנחשב "רב מתון". בהתייחסותו לפרשה הוא אומר, חד וחלק, שההלכה מעל החוק. יש ערך לציות לחוק, ערך הלכתי וערך פרקטי[3], אבל במקרים בהם "קיום החוק עומד בעימות חזיתי ובלתי מתפשר עם העמדה ההלכתית", יש להתנגד לקיום החוק, בשם ההלכה. המתינות של שרלו, כביכול, מגיעה בסייג שלו "גם אז ניזהר מאוד שלא להרחיב את העימות הזה מעבר לתחומו." במילים אחרות, אם החוק אוסר על הסתה לרצח ערבים (הוא אוסר) אבל ההלכה מתירה קריאה לרצח ערבים (היא מתירה), מותר בשם ההלכה להתנגד לחוק הזה; אבל אם החוק מחייב אדם להגיע לחקירה משטרתית (הוא מחייב), ואין איסור הלכתי לחקירה זו (אין), אין סיבה, לפי שרלו, להרחיב את העימות לתחום הזה. ליאור, לדעתו של שרלו, טעה ברמה הפרקטית; הוא ערער את מעמדה של התורה וההלכה בישראל, ועודד עימותים שלא לצורך. אבל שניהם מגיעים מאותה ההנחה: שההלכה עליונה לחוק. לפני שממשיכים חשוב לפטור אותנו ממשהו: רוב הרבנים שהתנגדו לחקירה המשטרתית של ליאור התנגדו גם ל"תורת המלך", וביניהם גם שרלו. השאלה שהם עסקו בה לא הייתה האם "תורת המלך" הינה הלכה נכונה או לא, אלא אם כותביו נתונים למרותו של החוק נגד הסתה. לדעתם, לא.
דיבורים בצל החופש הגדול
חופש הביטוי אינה זכות עליונה בישראל, ואין חוק יסוד המגן עליו, שלא כמו במקום בו למדתי משפטים. כאשר עומדת לנו הזכות להתבטא, זה בזכות סייגים לחוק[4] או פסיקות בג"ץ. בכל מקרה של פסיקה לכאן או לכאן, בית המשפט מבקש לראות "ודאות קרובה": שהביטוי יוביל לפגיעה ממשית ורצינית בוודאות קרובה, והגבלתו תמנע את הפגיעה הזו. לכן החוק נגד הסתה לא מתייחס רק לתוכן הדברים אלא גם מבקש לבדוק האם, לפי נסיבות הפרסום, "יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור"[5].
כאן, במקום שבו החוק שואל אם הבעת הדעה הקוראת לביצוע אלימות נגד בני גזע או לאום עלולה להוביל למימוש האלימות הזו, אנחנו צריכים לשים רבנים. פסק הלכה אינו הבעת דעה מוסרית לכך שפעולה מסוימת הינה ראויה או לא ראויה. הוא אינו הבעת עמדה פוליטית המקדמת התנהגות כזו או אחרת. הפוסק אינו נדרש להביא טענות עובדתיות המקדמות את הערך של המעשה, או לקשור את ההלכה לעמדה מוסרית; נהפוך הוא. עשיית מצווה "לשם דבר" הינה פסולה, ודווקא המצוות שקשה לנו להבינן או שנראות כסותרות את השכל הישר נתפסות כמצוות נעלות יותר. כאשר נראה שמצווה הינה בעלת ערך פרקטי, נניח מצוות נטילת ידיים הינה בעלת ערך היגייני, ערך זה ישמש לצידוק גם המצוות האחרות, שגם להן ערך שאנו פשוט לא תופסים.
פסק הלכה, כל פסק הלכה, הינו צו בעל תוקף, אמירה ברורה של "עשה" או "אל תעשה". כאשר מטרת קיומו של היהודי הינה "קיום מצוות", פסקי הלכה אינם דיונים תיאולוגיים שתוקפם רוחני בלבד. אלא הם משמשים להכוונת פעולותיהם של היהודים ש"עשו רב" מפוסק זה, הקובעים איפה לעבוד, עבור מי להצביע, לאן לשלוח את הילדים ללמוד, ואיפה לנשים מותר להתקיים. אם לכותבי הספר מאות תלמידים, קל להראות שיש אפשרות ממשית שהקריאה שלהם לאלימות נגד ערבים תתממש. אה, רגע; זה כבר קורה.
מותר לרב, מותר הרב
לא במקרה יצאו תלמידיו של ליאור לרחוב לתקוף את מוסדות החוק, כפי שלא מקרה הרשה לעצמו שרלו לקרוא לתלמידיו להפר את החוק, ביודעו שאין סיכוי שיועמד לדין בגין המרדה[6]. החוק להסתה כולל סייג שאומר ש"שמירה על פולחן של דת" אינה עבירה על החוק, ופגיעה באמונות או רגשות דתיים דינה מאסר[7]. הרבנים יודעים שבישראל, הם יכולים להתבטא בדרכים אסורות עליהם במדינות אחרות, עד וכולל לקריאה לאלימות ורצח נגד ערבים, משום שהחוק מכיל מספיק סייגים לבטא את מעמדם המיוחד.
את המעמד המיוחד הזה יש להציג דווקא כסיבה להגביל את דבריהם, לא לשחרר מאחריותם. בתגובה לביטול הכנס ועד מתיישבי בנימין והשומרון קוצף: "האוניברסיטה, שבשם החופש האקדמי מוכנה לשמוע את דעותיהם של כל מי שמנסה לקעקע את דמותה של ישראל כמדינה יהודית, מפחדת מנגד לשמוע דברים אחרים ולהתמודד עימם." כביכול מעמדו של ליאור או שפירא שקול לזה של פרופסור או פוליטיקאי. חשוב אם כן להדגיש: אין זה חלק מאורך חייהם וחינוכם של אנשים כך סתם לצאת ולפעול, ללא סיבה או שכנוע, משום שכך נאמר להם באוניברסיטה או בטלוויזיה. אין זה כך לגבי פסקי הלכה.
ב' זה לא אוהל תורה
המהומה סביב מעצרו של ליאור נבלעה בסערת המחאה שהתחילה שבועיים אח"כ, אבל יסודותיה דומים. המדינה נאבקה מול ליאור על זכותה לנהל את אזרחיה שעשו לעצמם רב. מיעוט הולך ומתעצם משפיע על הסדר הציבורי ועל המרחב האזרחי בלי שום תחושת אחדות עם הציבור הזה או אחריות אזרחית. המחאה החברתית, שהיא גם המאבק על דמותה של המדינה כמדינה דמוקרטית או מדינה יהודית[8], תשפיע בהכרח גם על מקומה הכפוי של ההלכה בניהול חיינו. הדרך שלנו לקדם את הצד הדמוקרטי במאבק הזה צריכה לכלול גם דרישה לרבנים להכיר באחריותם על פסקי ההלכה שלהם.
1 - מה שלא העזה לעשות לרב עובדיה יוסף בפרשת "בר-און-חברון"; אלפי פעילי ש"ס מילאו את הרחובות כשהמשטרה הביעה רצונה לחקור את עובדיה, ואל מול הבריונות, התקפלו.
2 - עד כה לא הגישה הפרקליטות כתב אישום נגד מחברי הספר על הסתה, וסביר שזה לא יקרה. מכאן ברור שגם ליאור לא יואשם בהסתה.
3 - "גם אם לא היינו מוצאים מקור אחד האומר זאת היינו מחויבים לשלטון ולחוק בשל הטיעון הפשוט כי במקום שאין חוק ושלטון - ההכרעות מועברות ממוסדות השלטון והחוק לרחוב, והדרך היחידה שנותרה כדי להכריע בשאלות הקיומיות היא מלחמת אחים. אם חפצי חיים אנחנו אין לנו ברירה אלא לנהוג בדרכו של החוק."
4 - למשל, החוק נגד המרדה אומר שהמרדה פירושה גם "לעורר אי רצון או מורת רוח בקרב יושבי הארץ", שזו בערך ההגדרה של כל הפגנה אי פעם. למזלנו, החוק מוסיף שיש ביקורת ותעמולה חוקיות שאינן המרדה: למשל להוקיע טעויות ופגמים כדי לתקן את אותן טעויות ופגמים, או שינוי סדרי המדינה באמצעים חוקיים. במילים אחרות, החופש להפגין נגד מוסדות המדינה אינו חופש עליון מעל החוק נגד המרדה, אלא נשמר בזכות סייג בתוך החוק עצמו.
5 - סעיף 144 של חוק העונשין. יש המון עותקים נגישים של חוק העונשין מסתובבים ברשת; קריאה מעניינת לשעה בטלה.
6 - בסעיף לפני שם נאסר לעורר אי-נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט.
8 - יש היטענו שישראל תמיד הייתה קודם יהודית, אלא שעד לאחרונה לא נאלצה להתגונן כ"כ. בוגוסלבסקי, שהיה אמור לדבר בכנס, טען שזו מהפיכה ציונית שנייה.
