אל תדברי איתי על אלוהים

קיבלתי קישור מחברה שלי, להרצאה של ריצ'רד דוקינס, והיא כתבה לי: "ייתכן שמאוד תהנה מזה". זו הייתה הקדמה מוזרה, עבורי, כי בגדול אני די נרתע מדוקינס או מהיצ'ינס, או מכל אחד אחר שתופס תנועה רעיונית שחברים בה מיליארדי אנשים ואומר שהיא רוע טהור וצריך להפטר ממנה. אני לא חושב שזה נכון. היה זה הומניסט נדיר, קורט וונגוט ג'וניור שאמר, שלו עצמו אין אמונה באלוהים, אבל הוא שמח שיש אותה לאנשים מסוימים. יש אנשים שעבורם האמונה באלוהים, ובוודאי האמונה באלוהים ספציפיים ובהלכות ספציפיות, היא מנוע לעשיית טוב ולהפצת טוב לאנשים אחרים. זה מצוין.

בכל זאת, זה לא מפתיע אותי שאותה חברה שלחה לי את הקישור הזה, זה הגיוני, אני מניח, אם מסתכלים על החיים שלי ועל ההרגלים שלי, על העמדות הפוליטיות שלי, שאהיה "אתאיסט", שאסכים עם דוקינס ודומיו, שארצה לשמוע מהם ולקדם את דבריהם לאחרים. אבל, כמו שקורה מפעם לפעם, אני מוצא שתיבה אחת לא מחזיקה בתוכה את כל מה שאני חושב ומאמין בו. למשל, אני חושב שבישראל, יהודי לא יכול להיות אתאיסט, ובכל מקרה לא הייתי מגדיר עצמי כאתאיסט.

אבל יותר מזה, אני משתדל לא להשקיע כל כך הרבה אנרגיה במאבק באמונות הדתיות של אנשים, וזה מעניין שיש אנשים שעבורם, זה מאבק רעיוני שהם חייבים להשתתף בו ולנצח בו. זה חבל כי לפעמים, תורות מדעיות תמימות שלא עשו שום דבר לאף אחד, מגויסות לצד זה או אחר של המאבק; אני חושב שלהגיד שאבולוציה "מפריכה את אלוהים" זה מגוחך באותה מידה שספר שמנסה לשכנע אותי שגולגלות עתיקות הן בעצם נוודים מונגולים שלגמרי במקרה הגיעו לגרמניה הוא מגוחך. 

תורת האבולוציה לא מפריכה את אלוהים; הגיאולוגיה והשכל הישר עשו את זה קודם. או, אם להיות יותר מדויקים, הרעיון שכדור הארץ צעיר יותר מ-6,000 שנה הוא רעיון טיפשי, ולהחזיק בו ברצינות שקול, בעיניי, לאמירה שאתה יכול לעוף אם תקפוץ מראש בניין גבוה ותנפנף בידיים נורא, נורא חזק. אני יכול להבין מאיפה הרעיון הגיע, אבל לא איך מישהו מעל גיל 4 עדיין חושב שהוא נכון.

אבל האמירה "כדור הארץ צעיר מ-6,000 שנה" אינה שקולה לאמירה "אלוהים קיים", או אפילו, "אלוהים שלי קיים ומצווה עליי לשים תפילין ולאכול כשר". יש חלקים בתורה שהפירוש המילולי שלהם בפירוש לא נכון (כל ספר בראשית), ויש חלקים בתנ"ך שהם מאוד מאוד לא סבירים (יציאת מצרים, כיבוש הארץ, ממלכת דוד) - כל זה הוא בעיניי קישוט למה שחשוב באמת, והוא מה אנשים עושים.

מכיוון שאני לא מאמין שיהוה הוא "אמיתי", ואני משוכנע שמעמד הר סיני הוא סיפור ולא היסטוריה, המשפט "עקרונות המוסר שלי הגיעו מאלוהים" לא מהווה, עבורי, משפט חזק יותר מאשר המשפט "עקרונות המוסר שלי הגיעו מאימא שלי" או "עקרונות המוסר שלי הגיעו מזן ואמנות אחזקת האופנוע". לא, מה שמעניין אותי הוא: מה הם העקרונות הללו? זה מה שאני רוצה לשמוע. בעיניי, אין לעקרונות שלך יותר תוקף בגלל שאתה מאמין שהם באים מאלוהים; זו האמונה שלך. נראה שדוקינס מנסה לקדם את המחשבה שלעקרונות שלך יש פחות תוקף בגלל שהם עקרונות דתיים, ואני לא מאמין בזה.

לכן בעיניי דוקינס בעצם פוגע בעמדה שלי. הוא גורם לעמדה שלי להשמע כמו שנאת-דת עם קצף בפה, וזה חבל. הדתות הגדולות, ובוודאי היהדות האורתודוכסית בישראל, מקדמות ערכים רעים מאוד. אם מישהו אומר "אסור לנשים להיות בעמדת שלטון" אז הוא מבטא ערך מחורבן, ואם הוא מתחבא מאחורי המשפט "זה מה שיהוה אמר למשה בהר סיני" אז הוא גם פחדן. זה המקום שבו אנחנו צריכים לפגוש אנשים דתיים ולאתגר אותם: להציף את הערכים השליליים שהם מקדמים, ולהתעמת איתם כדי שיחליפו אותם בערכים חיוביים, של אהבת אדם, של צדק חברתי, של סובלנות לאחר. על זה אנחנו צריכים לדבר.

כי אם אתם לא מאמינים באלוהים, למי אכפת שמישהו אחר חושב שהוא קיים?

יהודי לא יכול להיות אתאיסט

אם אתה יהודי, אתה לא יכול להיות אתאיסט. הנה, זה עובד גם בלשון נקבה: אם את יהודיה, את לא יכולה להיות אתאיסטית. בוודאי לא בישראל. אולי באמריקה; שם יש כל מיני דברים מטורפים. שם אפילו נותנים ליהודים להתחתן עם מי שהם רוצים...^[1]

החיבור בין יהדות לאלוהים נראה הגיוני, אם אנחנו עושים מעין שיוויון פשוט שכזה: "דת = אמונה באלוהים" ועוד "יהדות = דת", מכאן "יהדות = אמונה באלוהים". מתוך השיוויון הזה, היה לי מאוד קשה לשמוע אנשים, אנשים הגיוניים ושקולים בדעתם, מזהים עצמם כ"יהודים". מכיוון שהיו הגיוניים, לא רק שלא האמינו ב"אל אישי מתערב", גם המחשבה שכדור הארץ נברא לפני 5,770 שנה, שהיה מבול ענקי שמחה את רוב החיים מעל פני האדמה, או שאלוהים איכשהו גרם לשמש לעמוד באמצע היום, נראתה להם מגוחכת. "אתם לא יהודים" אמרתי להם, "יהודים מאמינים באלוהים". זה לא גרם לאף אחד להפסיק לראות את עצמו כיהודי; וזה טוב, כי אחרת הייתי עלול להישאר שבוי במשוואה הטיפשית מתחילת הפסקה הזו. 

לפני להיכנס לפוליטיקה של זהות^[2], בואו נניח שאנחנו מגדירים כ"יהודי" ככל אדם שמגדיר עצמו ככזה. בפשטות, אם אתה עונה לשאלה "האם אתה יהודי?" בחיוב, אתה יהודי. כמובן, ההגדרה הזו לא חוסכת מאיתנו את אלוהים, את הדת או האמונה; היא רק מפרקת את המשוואה. ברגע שניתן יותר ממבט שטחי בקבוצה הזו, נמצא את אלוהים בחזרה, אבל למשך הפסקה הקרובה, בואו נשאר ברמת המבט השטחי: אם אתה מגדיר עצמך כיהודי, אתה יהודי. כמה פשוט ונוח. מה לגבי קתולי? מוסלמי? שם המצב פחות פשוט: בצמוד להגדרת הזהות שלך, אתה מיד יורש מטען שלם של אמונות ומנהגים. אתה קתולי? אז אתה צריך להתוודות, לאכול מבשרו של ישו, להיטבל, וכן הלאה. מוסלמי? צריך להימנע מאלכוהול, להתפלל חמש פעמים ביום, לרצות לעלות לרגל. אתה לא יכול להיות קתולי, למשל, בלי שאלוהים, במובן מאוד ספציפי ומסוים עבור הכנסייה הקתולית, יהיה קיים עבורך^[3]. אם אתה נפטר מכל האמונות הקתוליות, האם נשארת משהו מהזהות הקתולית מלבד ביצוע רובוטי של מנהגים? אם אתה מוסלמי ולא מאמין באלוהים ובמוחמד נביאו, התפילה הופכת להיות ג'יבריש, כמו תינוק שלא ברור מה הוא אומר או למי זה מיועד. אם "אתאיזם" אומר עבורך "הדחייה המוחלטת של האמונה שאלוהים קיים", אז אתאיזם הופך לחיסון. ברגע שמנסים להדביק לך משהו כמו קתוליות או איסלם, אתה מיד דוחה אותו; בלי האמונה באלוהים, אין בהם ערך. 

למרות זאת, מבט פחות שטחי ביהדות יגלה לנו שלא הצלחנו להיפטר מאלוהים, אפילו בלי האמונה בו. ברגע שהגדרת עצמך כיהודי בישראל, מסתבר לך שגר כאן מיעוט קולני ורב-כוח, שרואה בך כצד למערכת יחסים, לחוזה בעל תוקף, שלא חתמת עליו אך עדיין מחייב אותך, עם אלוהים. מבט עוד יותר מעמיק יגלה שני דברים מעניינים לגבי המיעוט הזה: האחד, הוא מורכב מערב-רב של מומחים משפטיים מטעם עצמם לעניין חוזה זה, החלוקים בדעתם לגבי חובתך בכמעט כל הנקודות, גדולות כקטנות; השני, בתוך המיעוט הזה יש מספר קטן של אנשים שמחזיקים באמונות מגוחכות המנוגדות לשכל הישר (לדוגמה: "כדור הארץ נברא לפני 5,770 שנה") ויש מספר גדול הרבה יותר של אנשים שחושב שאפשר להיפטר מאמונות מגוחכות, ועדיין לחשוב שהחוזה מחייב אותך. במילים אחרות, אלוהים קיים במובן שהחוזה איתו קיים, והחוזה הרבה יותר חשוב מאשר אמונותייך האישיות לגבי אלוהים.

מה שמביא אותנו לנקודה שאליה כיוונתי: בעוד שזה נחמד לייבא כל מיני דברים מהתרבות המערבית, דברים כמו עקרונות ליברליים, ספרות מד"ב, או קומדיות אמריקאיות, "אתאיזם", באותו מובן פשוט של "הדחייה המוחלטת של האמונה שאלוהים קיים" הוא נטע זר. הוא לא ממש קשור להוויית החיים שלנו כאן. בתוך התרבות המערבית, האתאיזם הוא המשכה של הספקנות, החיונית כל כך למתודה המדעית, ושל התפיסה המציבה את האדם במרכז העולם המוסרי. כאשר הכנסייה מדכאת מחשבה מדעית, או מלכים נתלים באלוהים כתירוץ לעריצות, האתאיזם הוא נוגדן חברתי מצויין. בישראל, התירוץ לדיכוי מחשבה או לעריצות הוא לא "כי אלוהים אמר", אלא "כי ההלכה אמרה" - והלכה היא טקסט. קיומה אינו מוטל בספק. במקרה הזה, מדובר בוירוס. חיסון פשוט לא יעזור. 

יהושראלים ליברליים, יהושראלים שמאמינים בחוזקה בצדק חברתי, שרוצים לחיות במדינה דמוקרטית ושיוויונית, יכולים למצוא עצמם נאבקים ב"יהדות", או ב"דת היהודית", או "האמונה היהודית", בגלל שהם רואים את הקשר הסיבתי החזק בין ההלכה ובין עקרונות שמרניים, לא צודקים, לא שיוויוניים, ולא דמוקרטיים. כשאתה נאבק בדת, אתאיזם נראה כמו כלי טוב; אחרי הכול, הוא נבנה להתמודד עם הדת הקתולית, וזו באמת דת מלאה אמונות מטורפות^[4]. אבל אז אתה מוצא עצמך רב עם כל מיני יהושראלים על דברים כמו "הצביון היהודי של מדינת ישראל", או אם חנויות צריכות להיות פתוחות בשבת. אם צריך לחגוג את חנוכה. אתה מוצא עצמך בנקודת ההתחלה, אומר לאנשים ש"יהדות=דת", ולכן אם הם לא מאמינים באלוהים, אז אין להם דת, אז הם לא יהודיים... והעמדה שלך הופכת להיות מאוד לא משכנעת.

עבורנו, כרגע, יהיה הרבה יותר קל ואפקטיבי לאמץ את עמדת הרוב. בואו נגיד שהחוזה קיים; ואז, אם הוא קיים, הרי שחייבים לעדכן אותו. אם כרגע החוזה דורש מאיתנו לחיות במדינה שמרנית, לא שיוויונית, לא צודקת, לא דמוקרטית, הרי שחייבים לעדכן אותו. לאורך ההיסטוריה, קבוצות של בני אדם, מאורגות בתוך דת או בתוך ממלכה או בתוך מדינה, מצאו עצמן כבולות תחת חוזים חברתיים שהפכו עם הזמן לכל כך מדכאים ולא צודקים שנהיה בלתי אפשרי לחיות תחתיהם בלי רפורמה עמוקה. בנקודה זו אנחנו מוצאים עצמנו היום. לשמחתנו, קל יחסית לעדכן את החוזה הזה לסטנדרטים מודרניים. אחרי הכול, הצד השני בחוזה כמעט אף פעם לא מביע התנגדות...

---

1 - אלא אם הם הומוסקסואלים.

2 - אני מגדיר יהודי ככל אדם השייך לקבוצה המסומנת שהתנ"ך הוא המסמן שלה. זה נותן הגדרה אתנית, שהופכת גיור לפעולה בלתי אפשרית אלא אם אנחנו מקבלים הסבר תיאולוגי המעמיד פנים שמי שמתגייר הוא למעשה צאצא של בני ישראל, שאיכשהו התבולל בקרב העמים, עד שגילה שהוא יהודי וחזר אל עמו. בנוסף להיותה הגדרה לא-דתית, הגובלת בטענה גנטית שניתן להפריך, היא גם מאוד בעייתית פוליטית. אישית, הייתי פותר את הבעיה בביטול חוק השבות, אבל זה רק אני. 

3 - לא קיים כמו שהאפיפיור קיים, אלא קיים כמו שאתה מרגיש שהווידוי חשוב לך, כמו שקיימת התחושה שלך שאתה צריך מחילה. 

4 - ישוע: אדם, חצי אדם, או רק אל? אלוהים, אחד או שלושה? תיאולוגיה קתולית יותר מגניבה מקסם ב-D&D. באמת.

נשים - מין בסכנת הכחדה

תשעה צוערים בקורס קצינים בבה"ד 1 יצאו באמצע טקס צבאי כי לא רצו לשמוע אישה שרה; הם סירבו לפקודה ישירה לחזור לאולם. למחרת, שמונה חתמו על מכתב התנצלות על כך שיצאו באמצע, ואחד סירב. הוא הודח מייד. מאוחר יותר, שלושה צוערים נוספים הודחו - משום שידעו מראש על תוכן הטקס, ותכננו לצאת באמצע. 

אם כאשר אתם שומעים על הסיפור הזה הוא מקוצר לכותרת "חיילים הודחו כי יצאו מהאולם כדי להימנע מלשמוע שירת נשים" חשוב לתקן את הרושם הזה: צה"ל בשום אופן לא הגן על זכויותיהן של הזמרות, וחמישה מהצוערים שיצאו מהאולם וחתמו על מכתב ההתנצלות המשיכו בקורס. הפרת פקודה בכוונה תחילה; זו הסיבה שהצוערים הודחו. 

פקודה בלתי חוקית בעליל

ההיררכיה הצבאית בנויה על מילוי פקודות במלואן ללא היסוס. מפקדים גילו שכאשר חייל לא רואה עצמו אחראי למעשיו אלא את מפקדיו, ניקל עליו לייצר אלימות נגד אנשים אחרים^[1]. זהו שיקול פרקטי: הצבא הוא מנגנון ליצירת אלימות מבוקרת. כדי להיות טוב בזה, חיילים נדרשים להשהות את שיקול דעתם האישי ולבצע פקודות. אפילו פקודות לא חוקיות.

גם כאשר פקודה מפרה את כללי הצבא או חוקי מדינת ישראל, חייל נדרש לבצע אותה. לאחר מכן, מוטל עליו לדווח על הפרת החוק, והצבא אמור להתמודד עם הפרות החוק הללו במסגרת הצבא. בשנים האחרונות, מבקשים רבני ישיבות ההסדר והרבנות הצבאית להוסיף את חוקי ההלכה לרשימה הקצרה הזו. כפי שמפקד לא אמור לבקש מחייליו להפר את כללי הצבא או חוקי מדינת ישראל, כך אסור יהיה לו לבקש מחייל להפר את חוקי ההלכה. 

בל ניתן לכותרות כמו "הצבא הכריז מלחמה על הדת" לבלבל אותנו; כאשר הנושאים הללו עולים מראש, צה"ל כמעט תמיד מתקפל. כאשר תלמידי הסדר שולבו ביחידות מודיעין שדה ונדרשו ללמוד מפי נשים, הם סירבו והלכו לכלא. אבל, שוב, רק בגלל סירוב הפקודה.במחזורים הבאים, מפקדים למדו לא לדרוש את זה מהם. צה"ל הדיח חיילים שקראו לסרב פקודה בהתנתקות, אבל בשטח שיבץ מראש חיילים חובשי כיפה במקומות אחרים. "הארץ" עשה כתבה די נרחבת על הנושא, והתמונה ברורה. כאשר חוקי ההלכה מוצגים בפני צה"ל מראש בצורה מסודרת, המפקדים מתיישרים בהתאם להלכה.

אם לא על פי גזרת המלך - לא הייתה ראויה להתאוות לה

כמו שגורביץ אוהב לצטט, התלמוד מתייחס לאישה כאל "חמת מלא צואה ופיה מלא דם". בוא נשים את האמירה הזו בהקשרה: נשים זה רע, גברים זה טוב. נשים מסוגלות רק לרגש, הן מייצגות את הטבע, ותפקידן העיקרי הוא טבעי: רבייה. גברים מסוגלים לחשיבה רציונאלית, הם מייצגים את הציביליזציה, המדע, ומסוגלים להתעלות מעל טבעם החייתי כדי לשרת מטרות נעלות יותר. לו לא היינו הגברים נולדים עם תאוות המין, לא הייתה בעיה. אבל עבור כותבי התלמוד, ועבור אינספור כותבים אחריהם במשך מאות שנים אח"כ, נשים ייצגו סכנה לגברים. הם יכלו להסיט אותם מדרך הישר, וכדי למנוע מהן לעשות זאת, חשוב היה להציב את האנרגיה המינית הפרועה שלהן^[2] תחת שליטה גברית: של אב, אח, או בעל^[3].

זהו מעגל קסומים שסופו מאכיל את ראשיתו: האישה רעה, לכן נלקח ממנה הכוח וניתן לגבר; הגבר טוב וצריך לשלוט באישה; לכן במערכת היחסים ביניהם, הכוח נשמר עבור הגברים. הבעיה היא שעכשיו המעגל שבור; יש ממנו נקודת יציאה: אם נשים אינן רעות, הן לא חייבות להיות בשליטה. אפשר לתת להן קול, לאפשר להן לקבוע את גורלן שלהן, וכנגזרת מזה, את גורלם של אחרים. אפילו אם הם גברים.

אי אפשר לשמר את הרעיון שנשים בעמדות כוח יהוו גורם שלילי ומזיק לאורך זמן אם נותנים לגבר לפגוש שוב ושוב דוגמאות סותרות. קיצוניות יכולה לחיות רק בתוך מרחב סטרילי; לכן אנחנו עדים להקצנה האנטי-נשית הזו. היסוד הבסיסי של החברה החרדית, הנותן רק לגברים את היכולת לקבוע את הכללים שלפיהם היא מתנהלת, לא יכול לשרוד לאורך זמן במפגש עם חברה שמאפשרת לנשים לפעול, ואף למשול, במרחב הציבורי. לכן הפלישה של עזרת הנשים מבית הכנסת למרחב הציבורי: לקווי אוטובוס, פרסומים ברחוב, קופות חולים ציבוריות, וכמובן, צה"ל. כדי לשמר את השליטה הזו.

התנגשות בין ערכים

בפוסט קודם, המשלתי להלן: משאבי המדינה שקולים לאוכל במזווה, ובעוד לכל אחד מאיתנו העדפה לאוכל שונה, הדרך הצודקת להחליט מה נבשל מהאוכל הזה תהיה לתת לכולם קול שווה בהחלטה הזו. אם פוליטיקה היא הדרך שבה קהילה מחליטה מה הם משאבי הקהילה ואיך לנצל אותם, אז פוליטיקה צודקת היא זו שבה כולם, גם מיעוטים, עניים, ואפילו נשים(!) משתתפים בתהליך קבלת ההחלטות. עמדה שמאלנית פלורליסטית, תאפשר לכל אחד להביע את דעתו ולקדם את הטוב בעיניו; אבל אסור, בשם הפלורליזם, להגביל מישהו מלהשתתף בקבלת ההחלטות. בטור דיעה מבחיל במיוחד, טלי פרקש מנסה להציג מיצג שווא, שבו הצבא מקדם שיוויון בין גברים לנשים על חשבון שיקולים בטחוניים. אבל, לא רק שהצבא מתקפל בפני הדרישות להפריד בין נשים לגברים כל הזמן, אלא שאין זה תפקידו של צה"ל להחליט מה יהיו הערכים של החברה שלנו. זה תפקידנו.

לכן חשוב לשים את המקרה הזה, ולמעשה את כל המקרים שבהם חיילים מתנים את ההסכמה שלהם לשרת בכך שסביבתם תהיה נקייה מנשים, בהקשר הרחב שלו: האם אנחנו מוכנים שהערך שלנו, שחברה צודקת רק כאשר לכולם יש קול שווה בניהול החברה הזו, יפנה מקומו לערך אחר, האומר שיש להגביל את קולן של נשים, את נוכחותן ואת יכולתן להפעיל כוח, רק למקומות שנשאיר להן?

---

1 - הם גילו, בנוסף, שעוזר לגרום לחיילים לראות את האויב כלא-אנושי. לרוע המזל, התכונה הזו נשארת גם אחרי שעוזבים את הצבא.

2 - משעשע לגלות שהסטריאוטיפ של הגבר החרמן שרק רוצה מין והאישה הפריג'ידית שמשמשת כבלם נגדו הוא המצאה מודרנית. 

3 - עוד מימי קדם ידענו שמקור הכוח שלנו בשיער. לכן ברור שנשים מתבקשות לשמור על שיערן מסודר, בשליטה, או מכוסה לחלוטין. אסור שהאנרגיה הזו תורשה להיות חופשית...

לרבנים אין חופש ביטוי

ביום שני הבא (5.9) התכוונתי לבקר בכנס שארגנה אוניברסיטת חיפה סביב הספר "תורת המלך", ספר הלכתי שבין השאר מתיר הריגת תינוקות. כותרת הכנס הייתה "תורת המלך - הלכה, מוסר וגבולות השיח הציבורי", וכבר מהכותרת אפשר להבין שהכנס ישאל אם ספר כזה, ראוי שיפורסם וידונו בו בשיח הציבורי - במילים אחרות, אם ספר הלכתי נהנה מאותה הגנה, או אותו מעמד, של ספר מעטו של כל פובליציסט אחר. 

כאשר שמעתי על הכנס שמחתי לראות שיהיו בו שני בלוגרים שאני מכיר, אבל הסיבה העיקרית לכך שרציתי לראות הייתה שחשדתי שהכנס ינסה לבסס את מעמדו של הדיון ההלכתי כדיון תיאולוגי או דיון חברתי, שנהנית מהגנתו של חופש הביטוי. החשש הזה התחזק מאוד כשראיתי שאחד משני מחברי הספר, יצחק שפירא, אמור היה לדבר בכנס. נוכחותו בכנס על הלכה וחופש הביטוי התבררה כאירונית: המחאה הציבורית סביב הזמנתו תרמה לביטול הכנס. התכוונתי במקור לשמור את הערותיי לאחרי הכנס - מכיוון שבוטל אנסח את דעתי כאן: רבנים לא נהנים מחופש הביטוי, משום שדבריהם אינם הבעת דעה גרידא. הם קריאה לפעולה, שיש ודאות סבירה שיבואו לידי מימוש. 

אין דבר כזה, רב מתון

הסערה הציבורית סביב "תורת המלך", שהתחילה עם פרסומו, התחזקה לפני חודשיים, כאשר המשטרה עצרה את דב ליאור, אחד הרבנים שכתבו הסכמה לספר. המעצר לא היה בגין כתיבת ההסכמה: המשטרה ביקשה לחקור את ליאור בחשד להסתה, זה סירב להגיע לחקירה, והמשטרה עצרה אותו בגין הסירוב^[1]. ניתן לפרש את הסירוב של ליאור להופיע לחקירה בשתי צורות: מחאה על עצם החקירה עצמה^[2], או סירוב להכפיף עצמו למרותה של המשטרה. דברי מאות התומכים שלו שתקפו מבנים ציבוריים, והרבנים שהתבטאו על המעצר היו יותר ברורים: למדינה אין הזכות לחקור רב על פסקי ההלכה שלו. 

בהקשר הזה, מעניין להביא את דבריו של יובל שרלו, שנחשב "רב מתון". בהתייחסותו לפרשה הוא אומר, חד וחלק, שההלכה מעל החוק. יש ערך לציות לחוק, ערך הלכתי וערך פרקטי^[3], אבל במקרים בהם "קיום החוק עומד בעימות חזיתי ובלתי מתפשר עם העמדה ההלכתית", יש להתנגד לקיום החוק, בשם ההלכה. המתינות של שרלו, כביכול, מגיעה בסייג שלו "גם אז ניזהר מאוד שלא להרחיב את העימות הזה מעבר לתחומו." במילים אחרות, אם החוק אוסר על הסתה לרצח ערבים (הוא אוסר) אבל ההלכה מתירה קריאה לרצח ערבים (היא מתירה), מותר בשם ההלכה להתנגד לחוק הזה; אבל אם החוק מחייב אדם להגיע לחקירה משטרתית (הוא מחייב), ואין איסור הלכתי לחקירה זו (אין), אין סיבה, לפי שרלו, להרחיב את העימות לתחום הזה. ליאור, לדעתו של שרלו, טעה ברמה הפרקטית; הוא ערער את מעמדה של התורה וההלכה בישראל, ועודד עימותים שלא לצורך. אבל שניהם מגיעים מאותה ההנחה: שההלכה עליונה לחוק. לפני שממשיכים חשוב לפטור אותנו ממשהו: רוב הרבנים שהתנגדו לחקירה המשטרתית של ליאור התנגדו גם ל"תורת המלך", וביניהם גם שרלו. השאלה שהם עסקו בה לא הייתה האם "תורת המלך" הינה הלכה נכונה או לא, אלא אם כותביו נתונים למרותו של החוק נגד הסתה. לדעתם, לא.

דיבורים בצל החופש הגדול

חופש הביטוי אינה זכות עליונה בישראל, ואין חוק יסוד המגן עליו, שלא כמו במקום בו למדתי משפטים. כאשר עומדת לנו הזכות להתבטא, זה בזכות סייגים לחוק^[4] או פסיקות בג"ץ. בכל מקרה של פסיקה לכאן או לכאן, בית המשפט מבקש לראות "ודאות קרובה": שהביטוי יוביל לפגיעה ממשית ורצינית בוודאות קרובה, והגבלתו תמנע את הפגיעה הזו. לכן החוק נגד הסתה לא מתייחס רק לתוכן הדברים אלא גם מבקש לבדוק האם, לפי נסיבות הפרסום, "יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור"^[5].

כאן, במקום שבו החוק שואל אם הבעת הדעה הקוראת לביצוע אלימות נגד בני גזע או לאום עלולה להוביל למימוש האלימות הזו, אנחנו צריכים לשים רבנים. פסק הלכה אינו הבעת דעה מוסרית לכך שפעולה מסוימת הינה ראויה או לא ראויה. הוא אינו הבעת עמדה פוליטית המקדמת התנהגות כזו או אחרת. הפוסק אינו נדרש להביא טענות עובדתיות המקדמות את הערך של המעשה, או לקשור את ההלכה לעמדה מוסרית; נהפוך הוא. עשיית מצווה "לשם דבר" הינה פסולה, ודווקא המצוות שקשה לנו להבינן או שנראות כסותרות את השכל הישר נתפסות כמצוות נעלות יותר. כאשר נראה שמצווה הינה בעלת ערך פרקטי, נניח מצוות נטילת ידיים הינה בעלת ערך היגייני, ערך זה ישמש לצידוק גם המצוות האחרות, שגם להן ערך שאנו פשוט לא תופסים.

פסק הלכה, כל פסק הלכה, הינו צו בעל תוקף, אמירה ברורה של "עשה" או "אל תעשה". כאשר מטרת קיומו של היהודי הינה "קיום מצוות", פסקי הלכה אינם דיונים תיאולוגיים שתוקפם רוחני בלבד. אלא הם משמשים להכוונת פעולותיהם של היהודים ש"עשו רב" מפוסק זה, הקובעים איפה לעבוד, עבור מי להצביע, לאן לשלוח את הילדים ללמוד, ואיפה לנשים מותר להתקיים. אם לכותבי הספר מאות תלמידים, קל להראות שיש אפשרות ממשית שהקריאה שלהם לאלימות נגד ערבים תתממש. אה, רגע; זה כבר קורה. 

מותר לרב, מותר הרב

לא במקרה יצאו תלמידיו של ליאור לרחוב לתקוף את מוסדות החוק, כפי שלא מקרה הרשה לעצמו שרלו לקרוא לתלמידיו להפר את החוק, ביודעו שאין סיכוי שיועמד לדין בגין המרדה^[6]. החוק להסתה כולל סייג שאומר ש"שמירה על פולחן של דת" אינה עבירה על החוק, ופגיעה באמונות או רגשות דתיים דינה מאסר^[7]. הרבנים יודעים שבישראל, הם יכולים להתבטא בדרכים אסורות עליהם במדינות אחרות, עד וכולל לקריאה לאלימות ורצח נגד ערבים, משום שהחוק מכיל מספיק סייגים לבטא את מעמדם המיוחד. 

את המעמד המיוחד הזה יש להציג דווקא כסיבה להגביל את דבריהם, לא לשחרר מאחריותם. בתגובה לביטול הכנס ועד מתיישבי בנימין והשומרון קוצף: "האוניברסיטה, שבשם החופש האקדמי מוכנה לשמוע את דעותיהם של כל מי שמנסה לקעקע את דמותה של ישראל כמדינה יהודית, מפחדת מנגד לשמוע דברים אחרים ולהתמודד עימם." כביכול מעמדו של ליאור או שפירא שקול לזה של פרופסור או פוליטיקאי. חשוב אם כן להדגיש: אין זה חלק מאורך חייהם וחינוכם של אנשים כך סתם לצאת ולפעול, ללא סיבה או שכנוע, משום שכך נאמר להם באוניברסיטה או בטלוויזיה. אין זה כך לגבי פסקי הלכה. 

ב' זה לא אוהל תורה

המהומה סביב מעצרו של ליאור נבלעה בסערת המחאה שהתחילה שבועיים אח"כ, אבל יסודותיה דומים. המדינה נאבקה מול ליאור על זכותה לנהל את אזרחיה שעשו לעצמם רב. מיעוט הולך ומתעצם משפיע על הסדר הציבורי ועל המרחב האזרחי בלי שום תחושת אחדות עם הציבור הזה או אחריות אזרחית. המחאה החברתית, שהיא גם המאבק על דמותה של המדינה כמדינה דמוקרטית או מדינה יהודית^[8], תשפיע בהכרח גם על מקומה הכפוי של ההלכה בניהול חיינו. הדרך שלנו לקדם את הצד הדמוקרטי במאבק הזה צריכה לכלול גם דרישה לרבנים להכיר באחריותם על פסקי ההלכה שלהם.

---

1 - מה שלא העזה לעשות לרב עובדיה יוסף בפרשת "בר-און-חברון"; אלפי פעילי ש"ס מילאו את הרחובות כשהמשטרה הביעה רצונה לחקור את עובדיה, ואל מול הבריונות, התקפלו. 

2 - עד כה לא הגישה הפרקליטות כתב אישום נגד מחברי הספר על הסתה, וסביר שזה לא יקרה. מכאן ברור שגם ליאור לא יואשם בהסתה.

3 - "גם אם לא היינו מוצאים מקור אחד האומר זאת היינו מחויבים לשלטון ולחוק בשל הטיעון הפשוט כי במקום שאין חוק ושלטון - ההכרעות מועברות ממוסדות השלטון והחוק לרחוב, והדרך היחידה שנותרה כדי להכריע בשאלות הקיומיות היא מלחמת אחים. אם חפצי חיים אנחנו אין לנו ברירה אלא לנהוג בדרכו של החוק." 

4 - למשל, החוק נגד המרדה אומר שהמרדה פירושה גם "לעורר אי רצון או מורת רוח בקרב יושבי הארץ", שזו בערך ההגדרה של כל הפגנה אי פעם. למזלנו, החוק מוסיף שיש ביקורת ותעמולה חוקיות שאינן המרדה: למשל להוקיע טעויות ופגמים כדי לתקן את אותן טעויות ופגמים, או שינוי סדרי המדינה באמצעים חוקיים. במילים אחרות, החופש להפגין נגד מוסדות המדינה אינו חופש עליון מעל החוק נגד המרדה, אלא נשמר בזכות סייג בתוך החוק עצמו.

5 - סעיף 144 של חוק העונשין. יש המון עותקים נגישים של חוק העונשין מסתובבים ברשת; קריאה מעניינת לשעה בטלה.

6 - בסעיף לפני שם נאסר לעורר אי-נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט.

7 - לא צחוק. אני תוהה איך גורביץ, הכותב "הדמון יהוה" כעניין שבשגרה לא נתבע על הפרת החוק הזה.

8 - יש היטענו שישראל תמיד הייתה קודם יהודית, אלא שעד לאחרונה לא נאלצה להתגונן כ"כ. בוגוסלבסקי, שהיה אמור לדבר בכנס, טען שזו מהפיכה ציונית שנייה. 

אבולוציה טיפשית

Gary Marcus - Kluge

אני קורא עכשיו את Kluge, ספר על התפתחות המוח האנושי, שמבסס את הטענה שהמוח, האיבר הנפלא האחראי לכל כך הרבה ממי שאנחנו, התפתח במקרה ממציאה ממוזלת אחת למשנה.

Kluge אינו ספר ״מקרי״, שנכתב בהשראת איזה סרטון על מכונת גולדברג לצחצוח שיניים או לבישת מכנסיים - הוא ספר מכוון, שנכתב כדי להוות תשובה חזקה, הפונה לקהל הרחב החסר השכלה מדעית, כנגד העיקרון של ״תכנון תבוני״.

בארץ לתומכי התכנון התבוני אין אחיזה של ממש במערכת החינוך; אצלנו לא יצביעו ללמד ״תיאוריות אלטרנטיביות לאבולוציה״ כפי שנעשה בקנזס ב-2005 וגם שם ימי התכנון התבוני היו קצרים. אם כך למה לטרוח להוציא לאור ספר ב-2008 שזו מטרתו? למה נוצרים עדיין מנסים לערער את ״מוצא המינים״? לאן אמור להוביל הדיון הזה?

בעוד שאבולוציה היא הישג מדעי מרשים, מדע הביולוגיה הוא בוודאי לא המדע היחידי שסותר אמירות שניתן למצוא בתנ״ך. למה לתקוף אבולוציה, ולא את ״הקבוע הקוסמי״ באסטרופיזיקה ותרומתו לקביעת גיל היקום? הרי האמירה ״היקום בן 13 מיליארד שנה״ היא אמירה שסותרת את מיתוס הבריאה בדיוק כמו אבולוציה. ארכיאולוגיה מתעדת היסטוריה לאורך זמן ארוך מזה המתואר בתנ״ך וסותרת את מיתוס המבול; גנטיקה מציבה את מקור המין האנושי באפריקה; איפה הסרטים שמשמיצים את דמותו של מנדל, או מוקיעים את ״מיתוס הדנ״א במיטוכונדריה״?

אבולוציה קשה להגנה בין השאר בגלל שהיא לא תורה מדעית הנשענת על תצפיות בניסויים; זו צורת חשיבה שנועדה להסביר ממצאים. לכן קשה יותר להגן עליה בתקשורת ובספרות הפופולרית, וקל להוציא דיבתה. עם זאת, היא נבחרת בגלל מה שהיא אומרת עלינו, כבני אדם, ואת האמירה הזו רוצים לקעקע. האמירה שבני אדם אינם נזר הבריאה אלא מקריות של רבייה, שמה אותנו באותו מקום כמו החיות, הצמחים, החיידקים - ויש לה השלכות חברתיות ואתיות. בגלל שאמירה מדעית נתפסת כמעמד מיוחד גם בדיון אתי, יש מוטיבציה לקעקע דווקא את האמירה המדעית המשפיעה על התחום האתי שבו עוסקת הדת יותר מכל - בני אדם.

דוקינס ב״יש אלוהים?״ יוצא, בין השאר, נגד דתות שאומרות אמירות לגבי המציאות - אמירות שאפשר לבדוק בצורה מדעית, ולהפריך. הוא מאוד משכנע - אם כדור הארץ בן 5,771 שנה, אז הוא לא בן 4 מיליארד שנה - וזו אמירה גיאולוגית, לא תיאולוגית. הוא יוצא נגד המעמד המיוחד שאנשי דת מבקשים לאמירות הללו: שאסור לתקוף אותן בגלל רגשות הדתיים המעורבים. כל האמירות לגבי המציאות, הוא אומר, בעלות אותו מעמד, לא משנה מקורן. כולן צריכות לעבור אותה ביקורת מדעית.

אבל בדיון לגבי אמירות דתיות, מדענים וסופרים פופולריים עושים לעתים את אותה הטעות בכיוון השני: משתמשים באמת מדעית לביסוס אמירה אתית או תיאולוגית לגבי בני אדם. לדוגמה, Kluge: הטענה הבסיסית של הספר היא שאם התכנון של המוח האנושי גרוע, אז לא יתכן שתוכנן על-ידי יצור תבוני (ובפרט, אלוהים) אבל זה מחליף בין Intelligent Design ו-Good Design - מיתוס הבריאה אינו שקול לאמירה שאלוהים ברא את המוח הטוב ביותר שניתן לדמיין. הטענה במיתוס הבריאה שלאדם מעמד מיוחד בעיניי האל אינה טענה לגבי המציאות (משום שהאל אינו במציאות) ולכן לא אמור להיות למדען סיבה לתקוף אותה באמצעים מדעיים.

מדע תמיד יהיה נוכח בתקשורת ותמיד ישפיע ויושפע מהתרבות הפופולרית - אבל הדרך הנכונה למדען לדבר על נושאים אתיים אינה דרך האמירה שלמדע עמדה פריבלגית בדיון אתי; ״אמיתות מדעיות״ הינן בעלות מעמד פרבילגי רק במסגרת הדיון המדעי. הדרך הנכונה היא למתוח קו חזק יותר המפריד בין הדיונים: להראות כיצד אמירות דתיות, או מיסטיות, או פוליטיות חודרות לדיון המדעי ודורשות מעמד שווה לאמת מדעית (למשל, הומאופתיה, או ״מדעים״ נואוטיים), ובמקביל להראות שגם לאמת מדעית יש ממדים אתיים, ובמסגרת הדיון האתי אין לאמת המדעית מעמד מיוחד מול אמירות אחרות (למשל בדיון על הפלות, שיבוטים, או כל דבר שמערב בני אדם בעצם).

---

בהקשר הזה, כדאי להסתכל על פרויקט מדע בתקשורת של רועי צזנה.

על טעם וריח יש מה להתווכח

לפני כמה שבועות הזמנתי את אימא שלי לארוחת ערב ב-Hudson Brasserie (זה כי פלאפון גנבים; אבל זה סיפור אחר, ולא מעניין). אני הזמנתי מה שאני תמיד מזמין בעוד אימא שלי הזמינה סוג של טקס-מקס, היה שם בשר ופירות ים ובאמצע קוביה בגוון צהבהב-ורדרד שטענה בתוקף שהיא טמלס; אימא שלי טעמה מהדבר רק ביס אחד והפטירה "הטמלס שלי יותר טובות^[1]." הייתה פאוזה, כי אימא שלי לא רגילה לכבד את עצמה במחמאות לעתים קרובות, ואז היא מוסיפה "לטעמי, לפחות".

המשפט הזה עשה לי כזה קליק רועש בשכל, שמיד פצחתי בנאום של חצי שעה על הכפייה הדתית. מטאפורות טובות, בכל זאת, לא באות כל יום. "לפחות עדיין יש לך זכות לקבוע שזו טמלה פחות טובה מהטמלה שלך; ששלך יותר טובה. בדיוק את הזכות הזו הדתיים רוצים לקחת ממך." היא מביטה בי בלי הבנה; טוב, לא אמרתי שהמטאפורה לא דורשת הסבר. 

את התקיפה מהימין על החברה הפלורליסטית^[2] תוכלו לשמוע, בהרבה צורות וגוונים, אבל כולן עושות אותו הדבר: הן מבלבלות בין חברה פלורליסטית, המוכנה לקבל מושגים מתחרים של "טוב", עם רלטיביזם מוסרי, המוכן לקבל מושגים מתחרים של "צדק". חברה פלורליסטית היא החברה שאנחנו רוצים לחיות בה; רלטיביזם מוסרי הוא מפלטו של חסר השכל, המתעלם מחובתו להפעיל את כושר השיפוט שבו חונן כבריה תבונית, ומסרב להביע דעה^[3].

בפשטות, המטאפורה אומרת ככה: בעולם יש הרבה רכיבים שונים, ואפשר לבשל מהם המון מאכלים. בעוד שכל אחד רשאי לבחור איזה רכיבים שהוא רוצה ולבשל מהם איזה מאכלים שמתאימים לו (ז"א להכין את האוכל "הטוב בעיניו"), אסור, אין זה צודק, להתעלם מכך שאנחנו כולנו נמצאים באותו חדר אוכל, ומשתמשים באותו המזווה ובאותו המטבח. יש לנו משאבים מוגבלים, ויש להחליט כיצד לחלק אותם. לכן אנחנו צריכים למצוא דרך צודקת עבור כולנו להחליט איך לחלק את המזווה, ומי יכול להשתמש במטבח, איך, ומתי. אם אתה רוצה גם להזמין מישהו לשולחן שלך לטעום מהמנה שלך - ובכן, זכותך; אבל הזכות שלך לקדם את הטוב שלך אינה שקולה לאיסור על הטוב של אחרים. אין זה צודק לאסור על אחרים לבשל מה שמתאים להם, ובפרט אסור לך להשתמש בכוח ואלימות כדי למנוע מהם את הטוב שלהם.

הימין הדתי בישראל (וגם, באירוניה טעימה לחיך שאפשרית רק בישראל, השמאל הדתי בישראל...) מאשים את הפלורליסטים מהצד השני, אלו מהימין שנגד כפייה דתית ואלו מהשמאל שבעד מושגי טוב אחרים, ברלטיביזם מוסרי. זו טקטיקה שמטרתה להחליש את עמדתו המוסרית של הצד השני, באמירה המסולפת שהערך "כל אחד זכאי לטוב של עצמו" שקול לאמירה "אין בעצם טוב", שהיא כמובן ריק מוסרי. זה מאפשר לדתיים לדרוש שהמזווה יכיל רק רכיבים כשרים, והמטבח יהיה כשר תמיד ("הרי לכם לא אכפת, ולנו כן"). זו כמובן אינה הצעה צודקת; צדק לא מתקיים במקום שבו אין לכל אחד זכות לקבוע את הטוב עבור עצמו ועבור מה ששלו.

מכיוון שקל יחסית להראות שהעמדה של הפלורליסט היא עמדה צודקת (משום שאינה מונעת מהדתיים לקנות רכיבים כשרים ולהכשיר את המטבח בשעת הצורך), מדוע כל כך קשה לפלורליסט להתווכח עם העמדה הדתית? בגלל שהשיחה כולה: על הרכיבים, המזווה, המטבח אינה הוגנת ואינה הגונה: הפלורליסט מוכן לקבל הגדרות שונות לטוב; בעולמו, הטוב של הדתי מתקבל. אבל אצל הצד הדתי, לא. בעולמו, הטוב של הפלורליסט, אינו טוב, אינו יכול להיות טוב, וחמור מזה, פוגע בטוב שלו עצמו. רק הטוב של הדתי הוא טוב; כל מה שאינו הטוב של הדתי, משמיד את הטוב של הדתי. הפלורליסט מוכן לקנות בסופר גם בשר כשר וגם לא כשר; מוכן לבשל אחרי שהכשירו את המטבח, ומוכן אפילו להכשירו אחרי שיסיים את שלו. "לא" אומר הדתי "הדרך היחידה לקיים את הטוב שלי היא אם כולם יהיו כמוני."

לפלורליסט קשה להבין את הבעיה עם זה כי בהתחלה, האמירה של הדתי נראית מאוד מאוד דומה לאמירה "אני לא מסכים עם הטוב שלך". זה נכון; בהתחלה הדתי אכן אומר רק "אני לא מסכים עם הטוב שלך"; אבל כאשר זה אינו מספיק כדי לשכנע^[4] את הפלורליסט, אין לדתי ברירה אלא להמשיך לאמירה "הטוב שלך אינו לגיטימי; אין לו זכות קיום; הוא צריך להיעלם מהעולם" - ושם מתחילה בעיית האי-צדק. בגלל שאם הדתי מגדיר את הטוב שלו כך שאינו יכול לסבול אף טוב אחר, הוא מפסיק להיות טוב לגיטימי. כי אז מתחילים להגביל את יכולתנו להביע דעה לגבי קניית הרכיבים, תחזוק המזווה, והשימוש במטבח. כי אם הדרך היחידה לכבד את הטוב של הדתי היא להפסיק לכבד את הצדק, זו הנקודה שבה מפסיקים לכבד את הטוב של הדתי, ומחליטים להגביל אותו.

צדק הוא שיוויון הזדמנויות. בחירות הוגנות, שמאפשרות לכולם הזדמנות להשפיע על חלוקת משאבי הציבור; הזדמנות שווה להיות חלק ממקבלי ההחלטות; חופש לנצל את ההזדמנויות הללו, החופש מאלימות, מרדיפה, מכפייה. אלו הם הערכים של החברה המודרנית. בתוך החברה המודרנית, מקובל לחלוטין שבדרכים כשרות מיעוט (או רוב) ינסה לקדם את מושג הטוב שלו עצמו. מיעוט (או רוב) שמעוניין שחברה ציבורית שמופעלת על-ידי המדינה לא תופעל בשבת יכול להפגין, להצביע בעד נציגי ציבור שמסכימים איתו, להפעיל לחץ כלכלי; אלו כולן שיטות לגיטימיות. כאשר שיטות אלו לא עובדות, כאשר רוח הזמנים מובילה, למשל, לכך שסטודנטים ירצו להיות מסוגלים לנסוע בערב שבת לבלות במרכז העיר, אז חרדים מאיימים באלימות. אלימות שפרצה בעבר, ואלימות שתפרוץ בעתיד.

בחברה המודרנית שלנו, כדי שתהיה צודקת, מוטל עלינו להבחין בין הצודק ללא-צודק; מוטל עלינו להבין מתי האדם שאיתו אנחנו מדברים, מתדיינים, מתווכחים, מקבל על עצמו את כללי המשחק הצודקים ומבין שעלול להיווצר מצב שבו הטוב שלו יוגבל לטובת אחרים^[5]. אם האדם העומד מולנו בכלל לא מקבל על עצמו את הבסיס הצודק שבעזרתו אנחנו מנהלים את חדר האוכל שלנו, אז כל הדיון על "טוב", מיותר. אין לנו בשביל מה לדבר על זכויות, על חופש; אין לנו בשביל מה להתפשר על מה נקנה ומתי נבשל - בגלל שהפשרה תמיד תמיד תהיה מהצד שלנו. כי הוא החליט, עוד לפני שהגיע לשיחה, שלעולם לא יוותר על עמדתו עבור הטוב שלנו.

שנה שעברה עבדתי ביום כיפור, ואבא שלי גילה לתדהמתו שאני מתכוון לנהוג, במהלך יום כיפור, לעבודה. הוא החוויר מעט, התלבט אם "לאסור עליי" או לא, וציין, בתוקף משהו, שהוא מאוד אוהב כיצד המדינה כולה (לפחות החלק היהושראלי שבה) עוטה בגדי חג ונשארת בבית. יש בזה משהו יפה. הסכמתי איתו. שאלתי אותו אם זה נגד החוק; "לא" מיהר להגיד "ואם זה היה, אז בכוונה הייתי נוסע ביום כיפור." שם בדיוק נמצא ההבדל. אני מאמין שרוב היהושראלים מסכימים עם אבא שלי; הם רוצים שלא תהיה תחבורה ציבורית בשבת, הם רוצים שלא ינהגו ביום כיפור, ושלא ימכרו חמץ בפסח. הם רוצים שהרבה מאוד דברים שקורים היום, ימשיכו לקרות גם בעתיד, ובכל זאת, הם לא מוכנים לקבל דקירות במצעד הגאווה, או בלטות בראש של שוטרים, או שריפת פחי אשפה. הם מבינים את ההבדל בין "טוב" ל"צודק", בין לצאת לכיכר, או להחזיק ידיים, או לצעוד לכנסת ולשבת באוהל, ובין אלימות ורצח. על ההבדל הזה יש לעמוד בתוקף, וכאשר אתם מנהלים את השיחה הבאה, הוויכוח הבא, ומישהו מאשים אתכם שתל-אביב ריקנית וחסרת ערכים, תשאלו את עצמכם, אצל מי נמצא הצדק הגדול יותר.

---

1 - אי אפשר להבחין מהטקסט, אבל אימא שלי אומרת את השמות במבטא ספרדי...

2 - סתם דוגמה
3 - דוגמה נהדרת יש כאן, מתחילה ב-1:20 (בעצם, זה לדעתי הפרק הכי מבריק של הסדרה אי-פעם בגלל החנות של דארמה...)
4 - תרגיל למתקדמים: מדוע המילה "לשכנע" טעונה כאשר מדובר בדיון על דת?
5 - דמיינו לעצמכם, מדינות שבהן יהודים המשרתים בצבא לא מקבלים חופש מיוחד להתפלל, יהודים שומרי כשרות מביאים אוכל מהבית וחדר האוכל אינו כשר, יש אוטובוסים לכל אורך השבוע, ואפשר לשים פוסטרים של נשים ברחוב בלי שירססו אותן בשחור...