(גילוי נאות: יש לי היכרות אישית כזאת או אחרת עם עדי אלקין ויוסי גורביץ, כך שניגשתי אל הביקורת הזו מתוך רצון להיות הכי חיובי שאפשר.)
"איך נפלו גיבורים"[1] הוא קומיקס שלידתו, כך מספרת אלקין, ברצון לעשות משהו יצירתי. לאו דווקא את זה. יש להעריך את זה, כמו גם את עצם הניסיון להוציא קומיקס בעברית, מעשה לא טריוויאלי אף פעם. עם זאת, זו לא המוטיבציה הכי טובה בעולם לכתיבת סיפור; תמיד העדפתי את הסיפורים של אנשים שמרגישים שהם צריכים לספר אותו. זה לא הופך את הסיפור לטוב, אבל לפחות זה מעודד מאמצים.
לפני שנכנס לפרטים הקטנים, אקדים ואומר שאני מתכוון לרכוש ולקרוא את ששת החוברות האחרות, ובכך לעשות את המעט מהצד שלי לתמוך ב"יצירה ישראלית מקורית". בסוף אני אגיד על זה עוד משהו.
לפני שנכנס לפרטים הקטנים, אקדים ואומר שאני מתכוון לרכוש ולקרוא את ששת החוברות האחרות, ובכך לעשות את המעט מהצד שלי לתמוך ב"יצירה ישראלית מקורית". בסוף אני אגיד על זה עוד משהו.
ב-מרמלדהMarket, שם גם אפשר לרכוש את חוברת מס' 1 ב-45₪, אפשר לקרוא את תיאור העלילה (שחבל שלא מודפס על גב החוברת):
"בועז כרמל הוא בלש פרטי כושל בירושלים של 1967, שלושה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים. יום אחד מקבל בועז משימה לא שגרתית: להתחקות אחר קצין מהולל וגיבור מלחמה בשם אביתר הראל, בחשד כי הוא בוגד באשתו. משם הכל מסתבך, ובועז נקלע למערבולת שכוללת אנשי שב"כ נמרצים, מיסטיקניות פלסטינאיות, היפיות אידיאליסטיות וסודות אפלים מראשיתה של המדינה."
תיאור העלילה הזה מעניין וחשוב, כי מתוך החוברת אי אפשר ללמוד דבר על מה מחכה לנו בקומיקס. למעשה, החוברת הראשונה היא רק אקספוזיציה קצרה עם מעט מאוד טיזינג, שלא נותנת לנו שום פרטים מעבר לרשום במשפט הראשון של התיאור: בועז כרמל הוא בלש פרטי, הוא מקבל משימה (שנדמית די שגרתית) מאשתו של אביתר הראל לבדוק אם הוא בוגד בה ו... זהו. יש cold-open בהתחלה שאמורה להרטיב את הגרון וליצור מתח להמשך, אבל אם אנחנו אמורים לחכות ארבע שנים לחוברת מס' 2 זה חסר משמעות, והקומיקס לא ממש מגיע לסוג של סוף כמו שהוא נותן לנו שתי סצינות שלא קשורות זו לזו, ואז נגמרים הדפים. אם יש מערבולת שכוללת אנשי שב"כ, מיסטיקניות והיפיות - היא מחכה לחוברות הבאות. אפשר לומר הרבה בעד בנייה איטית של מתח, גרף עולה של אקשן, הגדלת ההימור מפרק לפרק; אבל מכיוון שזה לא רומן בלשי, אלא חוברת ראשונה של קומיקס, אם היא נקראת כאקספוזיציה מאוד קצרה ותו לא, הקורא עלול להרגיש מרומה.
"בועז כרמל הוא בלש פרטי כושל בירושלים של 1967, שלושה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים. יום אחד מקבל בועז משימה לא שגרתית: להתחקות אחר קצין מהולל וגיבור מלחמה בשם אביתר הראל, בחשד כי הוא בוגד באשתו. משם הכל מסתבך, ובועז נקלע למערבולת שכוללת אנשי שב"כ נמרצים, מיסטיקניות פלסטינאיות, היפיות אידיאליסטיות וסודות אפלים מראשיתה של המדינה."
תיאור העלילה הזה מעניין וחשוב, כי מתוך החוברת אי אפשר ללמוד דבר על מה מחכה לנו בקומיקס. למעשה, החוברת הראשונה היא רק אקספוזיציה קצרה עם מעט מאוד טיזינג, שלא נותנת לנו שום פרטים מעבר לרשום במשפט הראשון של התיאור: בועז כרמל הוא בלש פרטי, הוא מקבל משימה (שנדמית די שגרתית) מאשתו של אביתר הראל לבדוק אם הוא בוגד בה ו... זהו. יש cold-open בהתחלה שאמורה להרטיב את הגרון וליצור מתח להמשך, אבל אם אנחנו אמורים לחכות ארבע שנים לחוברת מס' 2 זה חסר משמעות, והקומיקס לא ממש מגיע לסוג של סוף כמו שהוא נותן לנו שתי סצינות שלא קשורות זו לזו, ואז נגמרים הדפים. אם יש מערבולת שכוללת אנשי שב"כ, מיסטיקניות והיפיות - היא מחכה לחוברות הבאות. אפשר לומר הרבה בעד בנייה איטית של מתח, גרף עולה של אקשן, הגדלת ההימור מפרק לפרק; אבל מכיוון שזה לא רומן בלשי, אלא חוברת ראשונה של קומיקס, אם היא נקראת כאקספוזיציה מאוד קצרה ותו לא, הקורא עלול להרגיש מרומה.
בהקשר של קומיקס, וזה אולי ישמע מצחיק, בעיקר מעניינת אותי הכתיבה. אני לא מתעניין יותר מדי בסגנונות רישום וציור של תנועה ואקשן, ואני בטוח שאלקין היא מקצוענית טובה מאוד. הבעיה היא שחלק מהפאנלים נראים כסקיצה לפאנל במקום פאנל שלם, ורמת הגימור עולה ויורדת מפאנל לפאנל, לפעמים בתוך אותו הדף. יצא לי לקרוא קומיקס שנועד להראות כמו סקיצות (למשל "It's a Bird") אבל אז סגנון הציור היה אחיד מפאנל לפאנל, ולכן הוא נראה מכוון. כאן זה מרגיש מרושל.
בשני המקרים, הן מבחינת תכנון לקוי של קצב הפרק הראשון (אם זה אכן פרק ראשון; ברומן בלשי זה כנראה היה הקדמה+חצי פרק ראשון+כמה דפים מהפרק השלישי) והן מבחינת האמנות, אני מרגיש שחסרה עריכה. זו טענה ישנה, שעולה אצלי שוב ושוב בכל פעם שאני רואה יצירה שאפשר לכנות "חובבנית" אם כי כנראה אופנתי לכנות "עצמאית". עורך או עורכת טובים שהיו עובדים על הקומיקס הזה היו מונעים בדיוק את שתי הבעיות שציינתי: פאנלים שלא היו מתאימים לרמה הסגנונית הרצויה היו מוחזרים לאמנית, והתסריט היה מוחזר לכותב, גורביץ, כדי שישכתב אותו בהתאם לחלוקה הגיונית יותר בין שבע החוברות.
זה מחזיר אותי לנקודה שבה אמרתי שארכוש את ששת החוברות הבאות, למרות שלא נהניתי מזו במיוחד: שתי הבעיות הללו פתירות די בקלות. לא מדובר בבעיה מהותית בסיפור, בגיבור, או ברמתם של היוצרים. אני לא יודע מה הם שלבי העבודה על החוברות הבאות, ואם יש מקום לשיפור, אבל אני מקווה שכן. בכל מקרה, בהמשך כנראה יהיו יותר אנשי שב"כ נמרצים, וזה תמיד כיף.
חיפשתי עוד ביקורות ברשת לשם השלמות ולא מצאתי; גורביץ מקדם את החוברת אצלו בבלוג, ומצוין שהיא יוצאת לאור בפסטיבל הקומיקס, אבל באתרים אחרים פשוט מציינים את קיומה, בלי לכתוב עליה.
1 - הייתי בטוח שהתרגום הנכון לאנגלית של הביטוי הוא "How the Mighty Have Fallen", אבל אלקין תיקנה אותי, וזה "How Are the Mighty Fallen". תמיד טוב ללמוד משהו חדש.
