‏הצגת רשומות עם תוויות ספרות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ספרות. הצג את כל הרשומות

יום שני, 17 בפברואר 2014

Now Asok Is Gay, Too

אני זוכר שבפעם הראשונה ששמעתי שג'יי קיי רולינג "הוציאה את דמבלדור מהארון", די התעצבנתי. דמות כל כך דומיננטית באחת מסדרות הספרים הכי מפורסמות בעולם, אם רולינג הייתה חושפת את המיניות של דמבלדור בזמן שהספרים נכתבו ונקראו, ולא לאחר מעשה[1], הייתה יכולה להועיל להרבה מאוד אנשים, ולהוות צעד גדול לכיוון יותר שיוויון ויותר חופש מאלימות ופחד עבור צעירים להט"בים. 

הדעה שלי השתנתה מאוחר יותר כאשר קיבלתי את זה שבניגוד לאנשים אמיתיים, שקיימים כל הזמן, דמויות ספרותיות קיימות במעין מצב קוונטי, סטייל החתול של שרדינגר: עד שרולינג לא נדרשה לשאלה הזו, דמבלדור היה גם סטרייט וגם הומו. רק כאשר היא נאלצה לענות כך או אחרת, היא קיבלה החלטה ספרותית, ופוף!, רטרואקטיבית, דמבלדור תמיד היה גיי. מאוד נוח. זה בגלל שבמציאות ספרותית, אפשר לקבל החלטות כאלו, שרטרואקטיבית ישנו את כל מה שאנחנו רואים את דמבלדור עושה ושומעים את דמבלדור אומר לאורך שישה ספרים[2]


אז במציאות ספרותית, כאשר אתה נדרש לשאלה, אתה מספק תשובה. עד אותו רגע, כל האפשרויות קיימות, אבל רק כאשר אתה מספק תשובה, אתה מעלים את כל האפשרויות האחרות ומשאיר רק את התשובה שלך בתור האמת, תהיה אשר תהיה. אבל מה קורה כאשר אתה מספק תשובה, לא כי אתה נדרש, אלא מתוך מוטיבציה פוליטית? אני מאמין שכאשר רולינג חשבה על דמבלדור, חשה אותו בתור דמות, זה נראה לה הגיוני שהוא יהיה הומוסקסואל. האם דמבלדור היה "פחות" הומוסקסואל אם היינו יודעים בוודאות שרולינג ביצעה את ההחלטה הספרותית הזו לא כי היא הרגישה לה החלטה נכונה, אלא כי היא רצתה לקדם מכירות, או לעורר סערה תקשורתית, או לקדם slash fiction?

השאלה הזו עולה כאשר אנחנו מסתכלים על האיורשת "דילברט" ועל הדמות של אסוק המתלמד הנצחי, באיור הבא:


באופן בוטה וגלוי סקוט אדמס אומר לנו: הפכתי את הדמות שלי, אסוק, להומוסקסואל כאמירה פוליטית על מה שהודו חוקקה. זה לא שכאשר אדמס נדרש לשאלה, הוא פתאום הבין שאסוק הוא גיי. האמירה הזו לא עלתה מתוך התחושה של אדמס מי ומה הוא אסוק. זו החלטה פוליטית, וככזו, האם יש לה פחות תוקף?

כמו שאין מניעה שדמבלדור יהיה הומו כי לאורך הספרים לא ראינו אותו יוצא עם אף אחד ולא שמענו על אף מערכת יחסים שהוא היה בה, כך גם אסוק קיים במציאות א-מינית המתאימה לשוליות הדמות והיותו שק אגרוף נצחי עבור רוב הדמויות האחרות. ההבדל העיקרי, לתחושתי, הוא שאם עובדת היותו של אסוק גיי לא הגיעה מתוך תחושה פנימית, ספרותית, של אדמס שאסוק הוא גיי, אפשרי שהיא תבוא בניגוד לדברים שאחרים שלמדנו על אסוק בעבר. בנוסף, אם דמבלדור יצא מהארון ושום דבר כבר לא ישנה את המיניות שלו, לגבי אסוק, עמדה פוליטית אחרת יכולה לשנות את המיניות שלו בעתיד, כפי שהיא שינתה את המיניות שלו עכשיו. 


זה מצחיק, אבל אנחנו מתייחסים לעובדות ספרותיות כאילו הן עובדות אמיתיות, בעוד שברור לנו שהן שרירותיות ונתונות להחלטתו הבלעדית של הסופר. אם אדם שאנחנו מכירים או הומוסקסואל או לא, מדובר בתוצר של הרבה מאוד גורמים שונים, ונדמה כעובדה לא מעורערת[3]. אבל במקרה של דמות ספרותית, אפילו שאנחנו יודעים שמדובר בהחלטה שרירותית, זה אמור להרגיש לנו מציאותי ולא מעורער באותה מידה. לדעתי, זה מצביע על המקום שבו אנחנו רוצים שסיפורים יעמדו עבורנו. שירגישו יציבים ולא מעורערים כמו המציאות. 



1 - היא חשפה את העובדה הזו עשר שנים אחרי שהספר הראשון יצא לאור.
2 - ספוילר!
3 - לפחות עבור אלו מאיתנו שחושבים שזו עובדה לא מעורערת. גם על זה בעצם אפשר להתווכח...

יום שני, 8 באוקטובר 2012

לצאת מהארון בסוף הסרט

רוב הסרט ParaNorman אנחנו צופים בחמש דמויות: נורמן, ילד "חנון" חולמני וגיבור הסרט, אלווין, בריון חיוור ודביל שמטריד את נורמן בבי"ס, קורטני, אחותו הגבוהה, הבלונדינית, המעודדת, של נורמן, ניל, ילד שמן וג'ינג'י שמפגין רצון עז להיות חבר של נורמן, ומיטצ'.

מיטצ' הוא אחיו הגדול של ניל, ג'ינג'י מנומש שפרצופו מפגין דמיון מטריד לרון הווארד, וגופו בנוי כמו משולש עצום שקודקודו מונח על שני צ'ופסטיקס. הוא איטי, רגוע (מלבד כאשר המכונית שלו נהרסת), אדיש לחלוטין לפלרטוטיה של קורטני, ומתלווה עם הקבוצה פשוט כי אחיו הקטן שם, קצת כמו האח הגדול מ"מותק, הילדים התכווצו", או "גוניס". כמו האחים הגדולים ההם, עיקר תפקידו הוא להציג דוגמה לגבריות, ולייצג את עולם הנורמליות בצורה רגועה (כי האחיות הגדולות שמופיעות בתפקידים מקבילים תמיד צווחות בבהלה, שוברות עקבים וציפורניים, מלכלכות שיער, קורעות חולצות, ומתלוננות שהן רוצות הביתה). 

בסוף הסרט, קורטני אוזרת אומץ ומציעה למיטצ' ללכת איתה לסרט: "או, מגניב" הוא עונה, "החבר שלי תמיד רוצה ללכת לסרטי בנות, ואף פעם אין לו עם מי ללכת..." קורטני מאוכזבת, אלו שהבינו צוחקים, והסרט ממשיך במהירות הלאה. עבורי, זה היה רגע היסטורי. זו הפעם הראשונה שסרט שמשווק בעיקר לילדים מציג דמות הומוסקסואלית. בתוך העולם הפנימי של הסרט מתייחסים למיניות של מיטצ' באותה אדישות שהוא עצמו מפגין לזומבים ורוחות רפאים.

הטו'יסט בנוגע למיטצ' אינו חדש; הוא מיד הזכיר לי (וגם לאחרים) את סוף הקליפ לשיר "Call Me Maybe": אחרי שלוש דקות שלמות (!) שבהן קרלי ריי מנסה למשוך את תשומת ליבו של הבחור החתיך ביותר שגר ברחוב שלה, הוא סוף סוף מושכת אותו לשמוע אותה שרה במוסך עם חבריה ללהקה ובסוף השיר... הוא נותן את המספר שלו לבסיסט. זו בדיחה ישנה, ועיקרה במתח שנוצר בין הגבר "שנראה נורמלי" לבין היותו אמור, כך הבדיחה, להיראות "לא נורמלי". הבדיחה הזו לא מופיעה בסוף הקליפ, או בסוף הסרט, כי היא חדישה או מצחיקה במיוחד - אני חושב שהיא מופיעה מתוך ניסיון חששני לשבור בדיוק את סוג הציפיות שהופכים אותה לבדיחה מלכתחילה. 

להוציא דמות מהארון בסוף זו פעולה פחדנית[1], משום שהיא מאפשרת ליוצר להתחמק מהדאגה שלו שהצופים יצמידו לדמות דעות קדומות הקשורות למיניות שלה, או שמיניות זו תפריע להם להזדהות עם הדמות, ומאפשרת לו להתחמק מהאתגר הנדרש ממנו ליצור דמות כזו, שעדיין יוצרת הזדהות. אחרי שיצר במהלך הסרט הזדהות עם הדמות, וקיבע מושג מסוים לגביה במוחם של הצופים, יגיד אז הצופה "אה, אה! הוא בעצם היה גיי כל הזמן הזה!", וזה אמור לאתגר את אותן דעות קדומות, ולהפוך את הקהל לפתוח יותר להזדהות הזו בעתיד.

בצורה זו, היוצרים מקבלים כנתון את המגבלות של הקהל, ומטמיעים בסרט את הדעות הקדומות שלו. היוצרים של ParaNorman אומרים, בטו'יסט שלהם, שלו היו מוציאים את מיטצ' מהארון בחמשת הדקות הראשונות (אחרי הכול, קורטני מתחילה איתו כל הסרט), הקהל לא היה קונה באותו בתור דמות גברית, חזקה פיזית, או רגועה. האתגר האמיתי הוא לכתוב את הדמות הזו מחוץ לארון מלכתחילה ובצורה זו לאתגר את הקהל, ואת היוצר עצמו. לכתוב אותה כך שהיא מתמודדת עם הדעות הקדומות, דמות עגולה ומעניינת, שיוצרת הזדהות דרך הזהות הבסיסית שקיימת בבסיס כל הנטיות המיניות (הרי גם הטרוסקסואליות זו "נטייה מינית"...)

אף כי הייתי מעדיף לו הדמויות הללו היו ברורות לגבי זהותן מלכתחילה, אני כן אופטימי לגבי התהליך. בטלוויזיה התחלנו עם דמויות משניות שתפקידן אתנחתא קומית בלבד ועכשיו ישנן דמויות להט"ביות ראשיות עם זוגיות, משפחות, ועלילות משלהן (אם כי עדיין במיעוט נדיר), כך גם בקולנוע אני מאמין שנגיע לראות דמויות להט"ביות שהמיניות שלהן היא רק "עוד פרט" לגביהן, חלק מהאפיון באקספוזיציה, ולא מכשול עיקרי לעלילה, או פרט קומי שמתגלה רק בסוף הסרט.


1 - אבל עדיין פחדנית פחות מזו של רולינג, שהוציאה את דומבלדור מהארון אחרי שהסדרה הסתיימה...


יום ראשון, 25 בספטמבר 2011

Down, down, and...

דידי כותב ביקורות על פרויקט ה-reboot החדש של DC. פרויקט ה-reboot החדש של DC מתחיל מהנקודה הזו: "אם מספר החוברת של אחד מחמשת הטייטלים שנכתבים על באטמן הוא #342, אז חובבים חדשים לא יתחילו לקרוא חוברות על באטמן". בעוד שכל מי שראה פרק של אופרת סבון או התחיל לראות את "המפענחת" מהעונה החמישית יודע שזה בולשיט טהור, העורכים שמנהלים את שתי חברות הקומיקס היחידות בצפון אמריקה מדברים בעיקר עם עצמם, אז ברור שקיתונות הביקורת על איך תחום הקומיקס הצטמק מתעשיה אמריקאית אדירה לסדרת מוצרים עלובים שפונים לכמה עשרות אלפי פנאטיים בכל חודש בלבד יישארו ללא מענה. 

אני לא בא בטענות לדידי; כמה מחבריי הטובים ביותר הם אוהדים פנאטיים של באטמן (זה ההוא עם ה-S הכחולה על הבטן שיודע לעוף ולירות עכבישים מהעיניים) ודידי מרתק ביותר כשהוא מתאר איך [הכנס שם של כותב שאינו אליס/גיימן/מור/מוריסון או אניס] הורס את הדמויות הנפלאות שהמציא [אליס/גיימן/מור/מוריסון או אניס] אבל הביקורות הללו מפספסות לגמרי את הנקודה. הן משרתות את העורכים העלובים שמנהלים את DC ומאמינים שהסיבה שעשרות אלפי אנשים קונים חוברות קומיקס ולא מיליונים כמו לפני שבעים שנה היא בגלל שהן לא "אפלות" מספיק. כאילו עשרות מיליוני אנשים רואים "שני אומואים ושליש" כל שבוע בגלל שזו סדרה ריאליסטית ואלימה. להזכירכם, גם את "הסמויה" מעט מדי אנשים ראו.

DC ומארוול נכשלים במה שהם עושים בגלל שהם כותבים רק סוג אחד של ספרות, ומסרבים לכתוב סוג אחר של ספרות. הם יכולים לעשות זאת. זה לא קשה. שום דבר לא עומד בין DC או מארוול והפיכתן להרלקו'ין או תור או פינגוין[1]. אבל זה ידרוש מהעורכים של DC ומארוול להפוך מחובבי קומיקס שרוצים לקרוא סיפורים על באטמן ורובין (הצעיר הממושקף שננשך על-ידי כלב רדיואקטיבי וקיבל את היכולת לעוף ולירות עכבישים מהעיניים) למוציאים לאור של חוברות קומיקס. אני לא חושב שזה שינוי שהם רוצים לעבור. 




1 - רק אחרי שהשלמתי את הרשימה הבנתי שזה נשמע כמו רשימה של סופר-גיבורים, והבנתי שנדרשת כאן איזו הערה.

יום שישי, 9 בספטמבר 2011

עולם אחר מזה שהגענו ממנו

בעת קריאת מאמר ביקורת שטחי על "שיר של אש וקרח" תהיתי לגבי משמעותה של מילה כלשהי[1], כך שגוגל הוביל אותי למאמר מחריד שמבקר את המאמר הראשון, שם מצאתי את הפנינה הבאה: 
"Full disclaimer – I haven’t read any of the Song of Ice and Fire novels and I don’t plan to. I heard about them from a friend, Googled Martin’s name, and the picture on his Wikipedia page – a fat, elderly nerd – told me everything I needed to know. Fantasy is a completely garbage literary genre because it’s dominated by nerds, ignorant shut-ins who have no interest in having real lives (and by extension having something worthwhile to write about) or reading history and literature (and thus having something to base their stories on)."

זה שכנע אותי שגם אחרים רואים מה שרובין הוב גרמה לי להבין: שבעולם הספרות יש שתי גישות לכתיבה פנטזיה: ש פנטזיה גברית, ויש פנטזיה נשית, כאשר פנטזיה גברית עוסקת בפעולה הירואית בתוך עולם אחר, ופנטזיה נשית עוסקת בעולמן הרגשי של דמויות שמתמודדות עם סיטואציות פנטסטיות[2]. "דמדומים", למשל, זו פנטזיה נשית, בגלל שאת הכותבת לא מעניינות המיתולוגיה או המטאפיזיקה שמאפשרות קיומם של ערפדים ואנשי-זאב; מעניין אותה היחס של בחורה ספציפית וערפד ספציפי למשיכה הפיזית ביניהם וליחסי מין לפני הנישואים. "דם אמיתי" היא פנטזיה גברית, כי היא מלאה במאבקי כוח ופוליטיקה של ערפדים והשפעה של קסם על איך מתנהלת עיר - עולמן הרגשי של דמויות נועד להרחיב את הסיפור, הוא לא המרכז שלו. 

במידה ותהיתם, אני לא חושב שסופרות כותבות רק פנטזיה נשית, או שקוראות אוהבות רק פנטזיה נשית; אני טוען שיש כאן שתי נקודות מבט לגבי ז'אנר הפנטזיה, ולכן יהיו קוראים שיהנו מנקודת מבט אחת ולא מהשניה[3]. למשל, פגשנו פעם מישהי שטענה בתוקף שהיא לא קוראת פנטזיה אבל התשובה לשאלה מה הספר האהוב עליה הייתה "הארי פוטר". למראה הבעת הגיחוך שלי הסביר אורי "הארי פוטר זה לא פנטזיה, כי אין דרקונים על הכריכה".

זה מצביע על כך שעבור הרבה קוראות, ספרי פנטזיה נשית הם "לא באמת פנטזיה", גם אם יש בהם אלמנטים פנטסטיים במובהק. אכן, שני הספרים הראשונים של הארי פוטר (וכנראה שגם השלישי) הם פנטזיה נשית בצורה מובהקת, כי את רולינג לא מעניין לתאר עולם אחר, כמו שמעניין אותה לתאר את פליאתו של הארי אל מול החוויה המופלאה שהיא הוגוורטס. חוסר העניין הבולט שלה במטאפיזיקה וחוסר ההבנה שלה בעולמות אחרים, מוביל לכך שעד הספר החמישי מטות קסומים הופכים להיות אקדחי לייזר, ואף כי קוסמים רבים נולדים בעולם המודרני להורים רגילים, הם מתעקשים לגור בצריפי עץ, לא להכיר מחשבים או טלפונים, ולהשתמש במטבעות זהב לא נוחות כדי לשלם על דברים. הספר השביעי של הארי פוטר, שבו מבססים מיתולוגיה ברורה של עולם אחר ומככב בו גיבור פעיל שמנסה להשפיע על העולם הזה, הוא הספר הראשון מז'אנר הפנטזיה הגברית שרולינג מצליחה לכתוב[4]. זה רק מגביר את הטרגדיה של שלושת הספרים שלפניו, שכנראה היו עובדים טוב יותר כתרגילים בסדנת כתיבה, או טיוטות שלא היו צריכות להתפרסם.

פנטזיה נשית שלא מרחיבה את עולמה הקסום מעבר לסיטואציה הפנטסטית הספציפית שבה נתקלות הדמויות, ומתעסקת רק בגילוי העצמי וההתבגרות של הגיבור, תמצא עצמה מקוטלגת לא כפנטזיה אלא כ"ספר למבוגרים צעירים", או "ספרות סוריאליסטית", או ההמצאה החדשה של "ריאליזם מאגי". מנגד, פנטזיה גברית גרועה, שמאוכלסת בדמויות ללא אופי, רגש או שאיפות, ונראית כמו סרט אקשן הוליוודי מלא פיצוצים מגניבים ושמות קשים לביטוי עדיין תקוטלג כ"פנטזיה". כאשר ברדמו כותבת שפנטזיה היא ז'אנר של חנונים חסרי חיים שלא מעניין אותם העולם, היא כנראה מביעה את דעתה הנחרצת שספר אקשן בלי דמויות הוא ספר משעמם, בלי להבחין שיש ספרי פנטזיה רבים שמתרחקים בזהירות מהמדף הזה כדי לא למצוא עצמם מחככים כריכות עם ספרים בצבעים בוהקים עם דרקון על הכריכה, ושמו של הסופר מודפס באותיות בולטות בצבע זהב, גדולות יותר משם הספר.

כמו בהרבה מקרים, החלוקה הזו פוגעת גם בגברים וגם בנשים. כדי למנוע מצב שבו ספר עם אלמנטים פנטסטיים ייתפס כשטחי, הוא לא מקוטלג כפנטזיה, וסופרות מעניינות שהיו יכולות להעשיר את מדף הפנטזיה מעדיפות להתרחק ממה שנראה להם כז'אנר ל"חנונים חסרי חיים". אלו מהן שמעיזות לכתוב פנטזיות גבריות, במיוחד אם יש בהן דמויות חזקות ומעניינות, נדרשות להסתיר את מגדרן: כך ג'וליה ג'ונס הופכת להיות J.V. Jones ורבקה ברגסטרום הופכת להיות R. Sean Bergstrom. 

לומר שפנטזיה כז'אנר חייבת להיות אלימה, סקסיסטית או גזענית, או שעוסקים בה מתוך געגוע לעולם מלא גברים לבנים כוחניים שמותר להם לאנוס ילדות זו כמובן שטות גמורה שמתעלמת לחלוטין מבערך כל סדרת פנטזיה שאיננה נכס אינטלקטואלי של TSR. אבל זו שטות שמצביעה על בעיה, שאפשר לפתור בין השאר דרך ההכרה בכך שיש הרבה גישות לתחום הפנטסטי וראוי שנכניס את כולן תחת אותה המטריה, ולו רק כדי להעשיר את הספרות שנגישה לנו.






1 - דויל כתבה בתחילת המאמר שלה: "In days of yore, before the Striding Elves sailed West to Sygmagfhdflkglll" אז חשבתי שאולי השם "Sygmagfhdflkglll" מתייחס לאיזו ארץ עתיקה של אלפים שאני לא מכיר. 
2 - כל חלוקה מאפשרת, בהכרח, גם לשפוט. אני מקווה שהקוראות יטו לי חסד ולא יראו את החלוקה הזו כאומרת "פנטזיה גברית עדיפה על פנטזיה נשית", כפי שאמירתו של קורא אחד שהוא מעדיף פנטזיה גברית על פנטזיה נשית לא שקולה לאמירה שפנטזיה נשית בהגדרה אינה טובה.
3 - The Magicians הוא דוגמה טובה לפנטזיה נשית שכתב גבר, כפי שלה-גו'ין היא דוגמה נפלאה לסופרת של פנטזיה גברית. יש גם סדרות מועטות, כמו סדרת "אמבר" וסדרת "בעל החידות מהד", שתוקפות את החלוקה הזו ומצליחות לשחק יפה, רוב הזמן, על שני הצדדים. אבל סדרות אלו הן המיעוט; את רוב סדרות הפנטזיה אפשר להציב בקלות בצד זה או אחר של החלוקה הזו.
4 - במידה וזה לא יהיה ברור מספיק בהמשך, זה הספר הראשון מז'אנר הפנטזיה הגברית שרולינג הצליחה לכתוב אף כי היה עדיף שלא. ההתעקשות של רולינג לכתוב פנטזיה גברית נובעת מהתפיסה הסקסיסטית שמה שפנטזיה היא פנטזיה גברית ופנטזיה נשית אינה פנטזיה "אמיתית", ולכן היה על סדרת הפנטזיה של רולינג "להתבגר" ולהתחיל להתעסק באקשן ופיצוצים. היה עדיף לכולנו אם במקום להכניס אדון חשיכה מיותר ומלחמה לא מעניינת הייתה רולינג מתעסקת במלחמה המסוכנת הרבה יותר של גיל ההתבגרות.