אחת העמדות הקלאסיות של השמאל היא ההגנה על החלש, המדוכא, הנרדף. יש הרבה עבודה לשמאל בתחום מהגרי העבודה בישראל: שר הפנים אלי ישי (עוד גזען ידוע) מנפיק מדי שנה אישורי עבודה חדשים למהגרי עבודה, ולא מחדש אישורים ישנים כדי שקבלני עבודה יוכלו להימנע מהתמודדות עם עובדים ותיקים שלומדים עברית, לומדים על זכויותיהם, ומתעקשים לקבל שכר הוגן וזכויות סוציאליות. ילדי הפליטים מסודן וילדי עובדים זרים שנולדו בישראל תפסו את לב חלק מהציבור והשמאל קפץ כמוצא שלל לב: הילדים מצטלמים היטב, והלב היהושראלי הוא לב חם. לא צריך להיכנס לסוגיות הקשות, ולהתמודד עם נושא הגירת העבודה כולו - אפשר לצמצם בעיות של יותר מ-200,000 בני אדם ל-1,200 ילדים ולרדד את העמדה השמאלנית למשפט הדמגוגי: "מי שנולד בישראל הוא ישראלי, כמוני, כמוך", כל עוד, כמובן, הוא חולם לשרת בצבא.
זו אכן סוגיה מורכבת, ורחוקה מרוב מצביעי השמאל. צריך להביא אותה לידיעתם, לנסח עמדה ברורה, סוציאלית והומאנית, ולשכנע את המצביעים שזו העמדה הנכונה. שמאל שהגביל את עצמו לעיסוק כמעט בלעדי בקונפליקט הישראלי-פלשתיני מתעסק במאבק פוטוגני, במקום להוביל אמירה רחבה יותר, ונכון לבקר אותו על זה. בן ארי ובן גביר הם גזענים; הם חשבו שהתל-אביבים יצאו בגועל מהמים כאשר נכנסו אליהם בני חם בגלל שהם וחבריהם היו עושים זאת. במקום להיות מופתעים מעוגיית הרפש האחרונה פרי תנורו של הימין הדתי, שווה לבדוק האם יש דברים בגו, ומקום להשתפר בנושא.
