אל לנו לתת למדכאים לאמץ את שפת המדוכאים

משהו מעניין קורה בארה"ב: שמרנים, דתיים, ימניים, מאמצים בשתי ידיים את השפה, הדימויים, הקודים ההתנהגותיים של אוכלוסיות נרדפות, ומשתמשים ב"שפה של המדוכאים" כדי לנסות לשמר משהו שחשוב להם באמת: מרחב לבן, נקי ממהגרים ולהט"בים.

כך, קבוצה של צעירים קתוליים הפיקה סרטון שבו קבוצה של בחורים ובחורות צעירים, רהוטי דיבור ונאים, מיישרים מבט אל המצלמה, ומשתפים את תחושת הרדיפה שלהם על כך שהם מתביישים בדעות ההומופוביות שלהם; "אתה לא לבד" הם אומרים לצופה ההומופוב; "גם אנחנו כאלה." הסרטון מתכתב בכוונה תחילה עם סרטוני יציאה מהארון - כדי לייצר את אותה השוואה, ובתקווה את אותה הגנה. אם היום ההומופוב מתחבא בארון, אומר הסרטון, אז גם לו מגיע מרחב בטוח שבו הוא יכול לבטא את עצמו; ממש כמו לבן נוער להט"בי.

הפסיקה הגורפת בעד נישואים חד-מיניים שנתן בית המשפט העליון בארה"ב הייתה צעד חוקתי, כזה בעל ממד חברתי עוצמתי: הפסיקה הזו לא הייתה מתקיימת לולא דעת הקהל בארה"ב הייתה נעה לכיוון הזה, וללא צעדים קודמים באותו הכיוון (במיוחד ביטול DOMA ו"אל תשאל, אל תספר", המדיניות נגד שירות להט"בים בצבא ארה"ב). הפסיקה הזו הגיעה בשיאו של תהליך חברתי שקידם לא רק זכויות להט"ביות אלא גם נראות להט"בית: משנה לשנה, מספר הדמויות הלהט"ביות בתרבות הפופולריות האמריקאית הולך וגובר, ואפילו הבי"ת והטי"ת מתחילים לקבל ייצוג, אחרי שנים שבהם להט"ב היה כמעט מילה נרדפת לגבר הומוסקסואל לבן. בזה אחר זה, החלו לצאת מהארון דמויות בולטות (יותר או פחות) בזירות שהיו עד כה לסטרייטים בלבד: הראפר הראשון, ספורטאים מקצועיים, אפילו דמות סרט לילדים! עוד לא הגענו לארץ המובטחת, שבה להיות להט"ב זה נורמלי, אבל אנחנו בדרך.

לייצוג של להט"בים בתרבות הפופולרית יש השפעה ישירה על הבחירה של בני נוער לצאת מהארון ולהזדהות ככאלו; מחקרים מראים שבני נוער יוצאים מהארון יותר ויותר מוקדם, וזה מגיע בין השאר בגלל היכרות מוקדמת יותר עם המושגים הנדרשים כדי לגבש זהות. סביר מאוד להניח שגם בעבר, אותו מספר של אנשים הרגישו משיכה לבני מינם או ליותר ממגדר אחד בעת ההתבגרות המינית שלהם; אבל בהעדר דוגמאות מסביבתם, ספק מאוד גדול שיכלו להגיע להחלטה לגבי הזהות המינית שלהם לפני גיל מבוגר. כך נוצרת משוואה ברורה: ככל שהיכרות עם זהויות להט"ביות תהיה רחבה יותר, כך יותר בני נוער שהנטייה המינית שלהם איננה הטרוסקסואלית יוכלו לבחור להזדהות כלא-הטרוסקסואלים. על בסיס המשוואה הזו, קל יותר להבין את רצונם של שמרנים, דתיים, ימנים: הם רוצים למנוע מהילדים שלהם להכיר דמויות להט"ביות, כי הם רוצים לצמצם את אלו שמזדהים ככאלו. 

בכתבה רחבה על התמודדות של שמרנים דתיים עם הפסיקה בעד נישואים גאים ניכר שעבורם, המאבק הבא מתואר במונחים של "חופש הפולחן"; מבחינתם, להכריח בעל עסק דתי להשתתף בחתונה גאה זה לפגוע באמונות הדתיות הכנות שלו. כל פעם שהחזק והמדכא מבקש מהמדוכא להתחשב ברגשותיו ולהיות עדין, אנחנו צריכים לחשוד, והפעם זה לא שונה. צריך להיות ברור שהם לא מבקשים חיים חופשיים מפחד ואלימות עבור כולם; הם מבקשים זאת עבור עצמם, ומרגישים את הכוחות החברתיים נוטים נגד ההומופוביה שלהם. הם רוצים את החופש להמשיך להפיץ תעמולה שקרית נגד להט"בים, להמשיך למחוק להט"בים מהתרבות הפופולרית, ולהמשיך לעודד בושה ושנאה עצמית בקרב בניהם ובנותיהם שאינם סטרייטים.

אסור לנו לפול למלכודת הרלטיביסטית הזו, ולראות כל שפה של דיכוי כאילו היא מצביעה על דיכוי אמיתי. לגרום להומופובים להתבייש בהומופוביה שלהם זה לעודד רווחה וחופש, בעוד שלאפשר הסתה לשנאה זה לקדם חיים של פחד ואלימות עבור רבים מאיתנו. חשוב לראות את המאבק הזה בארה"ב, ולראות כיצד הוא מתפתח, כי כמו מאבקים אחרים, גם הוא יגיע אלינו, ולזכור, שכאשר שמרנים, דתיים, ימנים בישראל משתמשים בשפה של המדוכאים, הם עושים זאת תמיד רק כדי לתת לעצמם את החופש לקדם שנאה ודיכוי לאחרים.

איך השמאל מאמץ את סיפוח השטחים

עיתונאי בולט ורעשן בשמאל קורא להפסיק להיאבק למען "תהליך השלום" ובמקום זאת להיאבק למען "זכויות אזרח" לפלשתינים בעיו"ש. אם הקריאה שלו תצליח זו תהיה התחלה של זרם פוליטי חדש: השמאל ההתיישבותי, שדה-פקטו מאמץ את ההתנחלויות ומכיר בסיפוח השטחים לישראל. 

לפני כמה שנים הלכתי במצעד הגאווה בירושלים עם חבר וסיפרתי לו על פוסט שקראתי, שמבקר שמרנים שמחוקקים נגד נישואים חד-מיניים כאשר "ברור להם שהחוקים הללו יחזיקו מעמד עשר, עשרים שנה מקסימום", וכיצד חוקים כאלו הם אקט עוין ומרושע. הכיוון ברור, אמרתי, וזה מובן מאליו שהולכים להיות נישואים חד מיניים חוקיים; אז למה הם סתם נאבקים בזה? הוא הסתכל עליי ואמר "אתה יודע, אני בטוח שלפני 15 שנה זה מה שחשבו על הסכם שלום ופינוי השטחים."

נאלמתי דום, משום שרבע שעה קודם דיברתי בייאוש על מותו של תהליך השלום וכיצד אין סיכוי שאי פעם נפנה את השטחים. עצרתי ושאלתי את עצמי: מה קרה בדרך? איך הגעתי מתחושה שחייבים לפנות התנחלויות לאמירה שצריך לקבל אותן כעובדה מוגמרת? בימי רבין ואחריו "השלום" היה על שפתי כולם, אפילו ביבי ניהל מו"מ עם הפלשתינים ונתן להם את חברון; משם הגענו למצב שבו לבני מנהלת מו"מ לשם עצמו, בלי מנדט או מטרה, ואחר כך אנחנו מפציצים את עזה במשך חודש רק כדי לקבל "שקט", שזה כידוע לא אומר כלום ותלוי אך ורק בהאם Ynet מדווח על נפילות או לא. אף אחד לא מתכוון לחזור למו"מ ואף אחד לא מדבר על שלום. הנה; אפילו נועם שיזף כבר ויתר עליו. 

השינוי הזה לא קרה מעצמו, ולא בוואקום; הוא התרחש בגלל שהמתנחלים נאבקו מאבק עקבי ועיקש, ולעתים נדמה שהם היו היחידים במערכה. בזמן שאנחנו דיברנו על שלום, הם הקימו עוד ועוד התנחלויות (ועידן לנדו מזכיר לנו שהעבודה תמיד הייתה תומכת גאה במפעל ההתנחלויות), הגדילו את היישובים הקיימים, והצליחו להביא להכרה ביישובים מעבר לקו הירוק כ"חלק מישראל" על-ידי המצאת מונחים כמו "התנחלויות מבודדות" כדי לתאר התנחלויות שהן... ובכן, לא חוקיות ומשוקצות בדיוק כמו אריאל, או על ידי הטיעון המרתיח "בכל מקרה בכל הסכם עתידי זה יישאר שלנו" (אלא שלעולם לא יהיה הסכם עתידי, וזה לא מצדיק את השוד, הגזל והמרמה שאתם מבצעים כרגע). 

המתנחלים פעלו להרחיב, להעמיק ולחזק את ההתיישבות ביהודה ושומרון, כי כך הם הצליחו לתעתע בציבור ולשכנע אותו שבעצם זה שלנו, בעצם זה מגיע לנו, ובעצם לעולם לא נתפנה משם. צריכים להיות ברורים במיוחד בהקשר הזה: קיומן של ההתנחלויות מונע התקדמות במו"מ; כל מו"מ שנעשה תוך כדי הרחבת ההתנחלויות (כמו המו"מ האחרון) נעשה בחוסר יושר ואין לו מטרה; וההתנחלויות פוגעות בצורה ישירה בבטחון שלנו ובבטחון של מי שגר שם. הן מחייבות את הצבא לעסוק באבטחה של יישובים בודדים, הן מבזבזות מיליארדים על כבישים עוקפים ותשתיות מיותרות, וכל התנחלות כזו מובילה לעוד מוקד חיכוך, עוד מקום שבו יהודים יכולים לתקוף פלשתינים, לעקור עצים, לשרוף בניינים ומכוניות, ולקבל הגנה והשתתפות של חיילי צה"ל במעשי הטרור שלהם. 

נועם שיזף, באופן ברור ומכוון, משתמש בביטוי "זכויות אזרח" כדי לתאר את מטרת המאבק שלו. בעוד שזכויות אדם הן פנימיות ומגיעות מתוקף היותי אדם, ועל המדינה לכבד אותן ולהיות אחראית למימושן, זכויות אזרח הן חיצוניות ומגיעות לי מתוקף היותי אזרח של המדינה שמעניקה אותן. שיזף מציע שזרם פוליטי בשמאל יאמץ את הפלשתינים כאזרחים. הוא מציע לתת להם זכות הצבעה, להישפט לפי החוק הישראלי בבית המשפט הישראלי, ליהנות מחופש תנועה ועיסוק. במילים אחרות, הוא מציע להסכים בפה מלא לסיפוח הזוחל של המתנחלים ולהפוך אותו לאג'נדה הפוליטית של מפלגות מרצ והעבודה.

זה לא המאבק שלנו. המאבק שלנו צריך להיות לפנות את ההתנחלויות. המאבק שלנו צריך להיות לסגור את המפעל, להפסיק את הגזל, להפסיק את הטרור היהודי, להפסיק לזרוק מיליארדים של שקלים ולשפוך דם לשווא (כן, גם של המתנחלים, שמתים על מזבח התיישבויות שלהם). אין שום הצדקה להתנחלויות, ואין שום עמדה פוליטית ישרה שתומכת בהם. 

זהו אינו מאבק חסר סיכוי. אם כבר, עלינו ללמוד מהצד השני; בנקודה שבה כל המדינה שרה "שיר לשלום" הם המשיכו להשיג תקציבים ולבנות בניינים. הם הפכו את ה-common sense לצד שלהם. הם גרמו לעיתונאים משמאל למשוך בכתפיהם ולהגיד "הפסדנו". עלינו להתחיל במאבק עקבי ועיקש לכיוון השני, עד שנצליח לחזור למקום שבו פתרון שתי מדינות לשני עמים נראה לעין, ובר השגה.

אופטימיות מלאה לגבי העתיד

היום צפיתי בארבעת הסרטונים הללו, ובכנות מובכת, עלתה דמעה בעיניי. חגיגות האנושיות הללו מרגשות אותי, שוב ושוב. לחבריי אני אומר כאשר הנושא עולה שסרטונים כאלו הם חלק מטקסים מיסטיים שמטרתם לקדם את האנושות לעתיד טוב יותר, עם שלום ואחווה בין כלל בני האדם. ספק שהם לוקחים אותי ברצינות.

אולי כדאי להם. אחרי הכול, רובם שמאלנים, ואחת הדרכים שבהן אפשר לבדל עמדה שמאלנית מימנית^[1] היא ששמאלנים מאמינים בעתיד הזה; משהו שמאגד את כלל האנשים, שאפשר לבנות אליו.

בבסיס התפיסה החברתית הזו היא האמונה שכאשר אדם נולד - ליבו טוב. מטבעו, הוא לא מעוניין לעשות רע לאחר. אלא שתנאי החיים הקשים וחינוך קלוקל שהוא מקבל גורמים לו לפגוע באחר, להחזיק בדעות "רעות"^[2], לנהוג באלימות, לפשוע, וכו'. אם תתקן את כל הבעיות המובילות לכך (שזה בעיקר עוני), אם כל אדם יקבל חינוך הולם ויגדל בתנאי חיים טובים, לא תהיה פשיעה, לא תהיה אלימות, לא תהיה שנאה. נחייה בגן עדן עלי אדמות. זו האמונה.

האמונה הזו היא בבסיס הארגונים השמאלניים שמקדמים חינוך והשוואת הזדמנויות, היא בבסיס מדינת הרווחה. בעמדה המקבילה בצד השני, עומד הימני ומושך כתפיו. אולי לב האדם רע, אולי טוב. הימני לא מתחייב לאמירות מהותניות כאלו^[3], הוא בשלו מקדם מקסימום חופש למקסימום אנשים, ומכיוון שחופש הוא גם החופש לפגוע, מתעסק הרבה מאוד באיך יכול אדם אחד לפגוע באחר. הוא מסתכל על המערכת שבונה השמאלני ומצביע, בצדק, שהיא חשופה מדי לניצול: אף אחד לא אחראי למעשיו הרעים, ולכולם מגיעה אינסוף תמיכה וסיוע^[4]. בעיני הימני לא מדובר רק באידיאל בלתי אפשרי, אלא במשהו אפילו "רקוב": יש לנו הרגשה אינסטינקטיבית שללא הצורך להתפרנס, לא היינו מייצרים דבר, ובוודאי יש בנו את עקרונות המוסר שלמדנו בגן הילדים: המערכת שבונה השמאלני היא "לא פיירית!" לכל אחד מגיע לקבל רק מה שעבד עבורו, ולא לקבל מה שלא עבד עבורו. "למה שהוא יקבל כמוני, אם הוא לא השקיע כמוני?"

הביקורת של הימני מוצדקת, והגיונית למדי. אבל בעולמנו, שבו כל המערכות כבר תלויות אלו באלו, אין ברירה. המערכות כבר כאן. אף אחד, באף מפלגה מרכזית באף מדינה מערבית ובטח שלא בישראל, לא מציע ברצינות לבטל את רשתות הביטחון החברתיות שהקימו המפלגות השמאלניות.

רשימת המערכות הללו יכולה למלא כרך עבה: ביטוח בריאות חובה, ביטוח רכב חובה, ביטוח לאומי, חוקי זהירות בעבודה, חוקים להגנת הסביבה, רגולציה לקביעת מחיר הלחם והחלב, רגולציה על רופאים ועורכי דין ומורים, רגולציה על עיריות איך לבנות ורגולציה של עיריית על התושב איפה לבנות, רשות להגנת הצרכן ורשות לניירות ערך ומשרד תקשורת וקרן לקידום קולנוע ומוזיאון לאומי שלא לדבר על משטרה וצבא ובתי חולים ומכבי אש - עמדה ימנית טהורה לא רק אינה מעשית, אלא אם פוליטיקאי היה מציג אותה בפנינו זה היה נשמע לנו מטורף. הזוי לגמרי. אם הבית שלי עולה באש, לא יכבו את השריפה? אם אדמם וייקחו אותי לחדר מיון, לא יטפלו בי? נראה אבסורדי שדברים כאלו יהיו תלויים באם קניתי מנוי למשהו^[5], ועדיין זו העמדה הימנית. ביטוח בריאות חובה, שכר מינימום, רגולציה, פטנטים, סטנדרטים לתקשורת שנקבעים ע"י המדינה - זה הכול פגיעה ב"שוק החופשי", הכול מגביל את החופש הרבה מעבר לנדרש. אפשר למנות את מאות ואלפי הדרכים שבהן המדינה והרשויות המקומיות וגופים ציבוריים אחרים קובעים מלמעלה עובדות עבורנו, אבל עדיף להשאיר את זה כתרגיל לקוראים להמחשת הרעיון. אם מנסים להכפיף את האמירה שחיים צריכים להיות חופשיים אלא אם החופש פוגע באחרים, מהר מאוד רואים שיש מעט רגולציה שנועדה להגביל פגיעה והמון רגולציה שנועדה לקדם רווחה, ובוודאי בישראל.

כמו שאמרנו קודם, הימני צודק. המערכת השמאלנית פרוצה לניצול. אם יש רגולציה על השוק, אפשר לתמרן את השוק כדי להחניק תחרות ולצבור עושר אצל קומץ ידיים. אם יש ביורוקרטיה, היא נוטה לשחיתות וחוסר יעילות^[6], ואפשר לנצל את זה. בישראל תחת נתניהו, הימין בישראל הפך לשם קוד עבור אלו שמצדיקים את ניצול הפרצות, את דיכוי האחר והחלש, כדי לחזק את העשירים ולהעביר עוד משאבים והון למעטים^[7]: כבילת עובדים זרים למעסיק אחד, הסחר במבקשי העבודה, העברת משאבי טבע למיליארדרים, הפרטת הפנסיות, השליטה הריכוזית בתקשורת, בחנויות הכלבו, מדינת הרווחה בהתנחלויות, וכמובן, שוק הנדל"ן, אחד הפשעים הכלכליים הגדולים בישראל^[8]. ההפרטה בישראל לא עבדה לשפר את מצב האזרחים, והרעבת "האיש השמן" שדוגל בה נתניהו לא פתחה את השוק לתחרות, היא נועדה להצדיק העברת שירותים חיוניים לידיים פרטיות, של המקורבים כמובן. כך עוזרים לעשירים להתעשר, ובאותו הזמן שוחקים את היכולת הכלכלית של המעמד הבינוני ומטה.

לבעלי הכסף גישה לבעלי הכוח, והם עוזרים להם להרוויח עוד כסף. זה תמיד יהיה נכון, אבל הקבוצה הפוליטית שאמורה לפקח ולבקר את המערכת הציבורית, הימין, עסוקה בנישול הפלסטינים ואבדן צלם אנוש. אין להם זמן להתעסק בעניי עירנו.

אל תטעו מהטון, אני כותב מעמדה אופטימית. אני מאמין שהשאיפה לרווחה ולצדק קיימות בכולנו, הן רק מחפשות את הדרך להתבטא. אני מאמין שרוב מצביעי הליכוד, ישראל ביתנו, הבית היהודי וש"ס אינם מירי רגב או דני דנון, אלא שהמערכת נחטפה בידי מרכז מפלגה תאב כוח, והמערכת כבר איננה דמוקרטית. אני מאמין שמסר פשוט וברור יכול להתפשט באוכלוסיה וליצור שינוי במודעות ולשכנע אנשים לקבל החלטות אחרות. אני מאמין שהרבה אנשים יכולים לשים בצד את ההצבעה השבטית ולעבור להצביע למפלגות שיקדמו את רווחתם וישמרו על החופש שלהם^[9]. אני מאמין שאז יהיה כאן טוב יותר.

---

ומלבד זה יש להחרים את מוצרי ההתנחלויות, להפיל את ממשלת הרשע של נתניהו, ולהכיר בכך שגדעון סער או אלי ישי אולי אינם נאצים במובן המילולי כמו שרונן שובל הוא פשיסט במובן המילולי, אבל זו בהחלט השוואה היסטורית הולמת לסוג הרשע הפועם בליבם.

---

1 - אני מתכוון כמובן לעמדה שמאלנית וימנית במובן הפוליטי, ולא כמו שמשתמשים בביטוי בישראל לפעמים כתחליף ל"מעוניין לפנות התנחלויות ולתת לרשות שליטה על השטחים תמורת כינון יחסים נורמליים עם יישות פוליטית פלסטינית אוטונומית" ו"מעוניין להכפיף מיליוני אנשים למשטר זוועות חסר הצדקה בשביל היכולת להחזיק בכמה קילומטרים חסרי חשיבות לעוד עשור או שניים עד שהמבול ימחה אותנו מעל האדמה."
2 - גזענות, שוביניזם, הומופוביה, קסנופוביה, סקסיזם, לאומנות קיצונית, וכו'
3 - ההיסוס של העמדה שמאלנית על אמירות מהותניות היא הסיבה שזו עמדה שמרגישה להרבה אנשים כהתנשאות. יש משהו מאוד מתנשא בכך שמישהו מודיע לך מה אתה בעצם, ושהוא יודע טוב ממך איזה סוג בן אדם אתה.
4 - המגבלה היחידה בפילוסופיה השמאלנית היא המשאבים שיש למדינה. אם למדינה היו אינסוף משאבים, לא הייתה סיבה לא לממן לכולם דירות פאר תואר בסורבון ושניצל וצ'יפס לארוחת צהריים כל יום.
5 - אם אתם חושבים על מיסים בתור "מנוי" לשירותים ציבוריים נזכיר לכם שגם אם אתם מתחמקים מתשלום מיסים כבר עשרים שנה, הכבישים עדיין שם, וגם מכבי האש ובית החולים. אולי תקבלו חשבון אחר כך על האשפוז, אבל את הטיפול כבר קיבלתם. זה לא עסק, זה שירות ציבורי, קרי "שהציבור" משלם עליו.
6 - "Bureaucracies are inefficient by design. Inefficiency is the twin sister of redundancy, of overcapacity, of the ability to plow through a swamp by brute force alone." Apocalypse Codex, Charles Stross

7 - שזה אירוני במיוחד בהתחשב בכך שהבסיס לשוק החופשי היא העמדה ששוק חופשי הוא הדרך הכי צודקת וחופשיה משחיתות לפזר את ההון והמשאבים בקרב הציבור, לא לצבור אותם אצל מיעוט קטן.

8 - ברור שאם מחירי הדירות רק עולים ועולים בעוד השכר הריאלי נשחק וצריך יותר משכורות כדי לקנות דירה ממוצעת, מדובר בשוק סגור לתחרות עם מחירים שנקבעים מלמעלה. זה פשע נגד הציבור.

9 - לא, הכוונה איננה ליש עתיד. זו הייתה עוד הצבעה שבטית סביב זה שנהיו הרבה דתיים שלא עושים צבא, לא היה לזה קשר לשיפור הרווחה שלנו.  

הסיפור האמיתי של הבחירות הללו

אם קוראים את הכתבות, הפרשנויות, הספינים בתקשורת, נראה שהסיפור הגדול של הבחירות הוא "יש עתיד", ואולי שבריריותו המתגלה של ביבי. אבל בעיניי הסיפור הגדול יותר הוא סופה של החלוקה הפוליטית בין ימין לשמאל.

בשבועות לפני הבחירות, נראה היה שכולנו, מתומכי "מרצ" כבדים דרך מצביעי "ארץ חדשה" מבולבלים ועד ליכודניקים שרופים, האמנו באותו נרטיב: נתניהו יוביל את "ליכוד-ביתנו" לנצחון ברור בבחירות (יתרון של 75% מנדטים על המפלגה הבאה אחריו, ויישב בראשות מפלגה שגודלה כמעט שליש מבית הנבחרים), ויקים את הממשלה הבאה בראשות מה שכונה "גוש הימין".

פרשנים פוליטיים, על בסיס תוצאות הסקרים, חילקו את הכנסת לשני גושים ונתחו מראש את תוצאות הבחירות על בסיס השאלה איזה גוש מקבל מעל 60 מנדטים. על בסיס נרטיב זה, הדיון על תוצאות הבחירות לא היה "מי יהיה ראש הממשלה הבא ואיך תראה ממשלתו^[1]" אלא דיון בשורה של שאלות "מינוריות" כמו:

• כמה מנדטים יהיו ל"מרצ"? 
• האם יחימוביץ תכנס לממשלה, או תשב באופוזיציה? ומה לגבי לבני? 
• האם המפלגות שגירדו את אחוז החסימה (ארץ חדשה, קדימה, עם שלם, עוצמה לישראל) ייכנסו? אם כן, מה הן יעשו בכנסת? 

קל לשכוח, בתור צרכני עיתונות רופסת שהפכה כמעט כולה למכשיר פרסום הדלפות אסטרטגיות בשירות השלטון או יחסי הציבור של ערוץ 2 שאחד מתפקידיו החשובים של עיתונאי הוא ליידע את הציבור לגבי תהליכים שהציבור לא שם לב אליהם, ולתת להם הקשר שבמסגרתו הציבור יוכל להבין ולעכל אותם. כך הופכים ציבור לציבור מיודע, וציבור מיודע הוא ציבור מעורב ואפקטיבי בתהליך הפוליטי. 

כעת, חודש לאחר הבחירות, אנחנו רואים שהנרטיב שקיבלנו לפני הבחירות היה פשוט לא נכון. ראשית, ביבי רחוק מאוד מלהיות ברירה המחדל של הציבור: 730 אלף איש הצביעו ליכוד בבחירות לכנסת ה-18, אבל רק 885 אלף הצביעו "ליכוד-ביתנו" בבחירות האחרונות: יותר מ-20% מהמצביעים של שתי הרשימות יחדיו העדיפו לא לחזור ולהצביע להן, אמירה עוצמתית של אי אמון בנתניהו וליברמן. חשוב מזה, מסתבר שכמות המשיבים "לא יודע" או "לא החלטתי" בסקרים היה גדול, וכמות עצומה של "מנדטים צפים" שהעדיפו לא להצביע למפלגות קודמות^[2] וחיפשו "בית". דווקא מפלגת "יש עתיד" הייתה מודעת לציבור הרחב הזה, ולפי שניידר "לפחות 5 מנדטים החליטו על הצבעה ליש עתיד ממש מחוץ לקלפי": זה מסביר בפרט את ההבדל בין 14 מנדטים בסקרים ל-19 מנדטים במציאות, ובכלל את הפער בין מה שהעיתונות שיקפה, ומה שקרה ביום הבוחר. שני הסיפורים הללו, על כך ש"יש עתיד" מפלגה מאורגנת ורצינית^[3], ומפלגת "ליכוד ביתנו" כמפלגה נחלשת עם מנהיג חלש, היו יכולים להשפיע הן על כמות המצביעים והן על הפתקים שהיו שמים בקלפי.

הלקח הוא שהעיתונות הפוליטית בישראל מגויסת, ולכן כיום היא מפספסת את הסיפור הכי גדול בבחירות הללו: אין בישראל "גוש ימין" ו"גוש שמאל". אנחנו חייבים שפה חדשה לדבר בה על החלוקה הפוליטית בישראל ושאלות חדשות לאפיין לפיהן מצביעים ומפלגות. ההצבעה בישראל איננה עוד הצבעה מדינית או כלכלית, המתחלקת בצורה נוחה בין "ליכוד" ו"עבודה", מחל או אמת, כי אם הצבעה מבוססת זהות: רובם המוחלט של המצביעים היום מצביעים למפלגה שהם מרגישים בנוח להשתייך לקהילתה, שהם מרגישים שהיא מייצגת את הסקטור שאליו הם שייכים. לא עוד הצבעה של רעיונות ואידיאולוגיות כי הם הצבעה של שבטים וקהילות.

לפני 25 שנה, אחרי הבחירות לכנסת ה-12, שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והמערך, קיבלו ביחד 79 מתוך 120 מנדטים; המפלגה השלישית בגודלה הייתה ש"ס, עם 6 מנדטים. פער מספרי עצום, בלתי נתפס עבורנו היום. שליש מהציבור היה "שמאל" והצביע מערך, שליש מהציבור היה "ימין" והצביע ליכוד. באקלים כזה אפשר לדבר על "מפלגת שלטון", והברירה הייתה ברורה: איזו מפלגה תקבע את האג'נדה המדינית, הלאומית, הכלכלית? איזה מנגנון ישלוט ויקבע, מרכז המפלגה הזה, או מרכז המפלגה ההוא? לאורך 25 השנים הבאות, החלוקה הזו תאבד ממשמעותה. 

בכנסת ה-13, לליכוד ולעבודה יחד היו 76 מנדטים; ביהירות, רבין מעביר את "החוק לבחירה ישירה" שהיה אמור להפוך אותו לנשיא ובמקום זאת, כך נהוג לומר, שבר את המפלגות הגדולות. אבל השינוי בדפוסי הצבעה הוא יותר מרק החוק לבחירה ישירה: העלייה הרוסית, והמיאוס משיח "השלום" הביאו לזליגה הצידה. חוק הבחירה הישירה הרחיק את המושג "שלטון" מהזהות של הפתק ששמת בקלפי. במקום להצביע למפלגת שלטון, הצבעת למפלגה שייצגה אותך, והמפלגות הסקטוריאליות החלו להתחזק. לאורך 3 מערכות הבחירות הבאות, אנחנו נראה שבירה מוחלטת של ההגמוניה של הליכוד והעבודה על המושג "שלטון". 

בכנסת ה-14, לליכוד ולעבודה יחדיו היו 66 מנדטים: הפעם האחרונה שלשתי המפלגות הגדולות הללו יש רוב בכנסת^[4]. לא פחות חשוב, ש"ס הגיעה ל-10 מנדטים, גודלה "הטבעי" וממנו היא לא תרד עד היום. המגמה הולכת ומתחזקת, כאשר העבודה והליכוד יחדיו משיגים פחות ופחות מנדטים, מספר המפלגות שמגיעות לרף 10 מנדטים וחוצות אותו עולה: בכנסת ה-15 לשתי מפלגות "השלטון" 45 מנדטים, ואילו בכנסת ה-16, 57 מנדטים^[5]. אם בכנסת ה-12 אף מפלגה מלבד שתי המפלגות הללו לא קיבלה 10 מנדטים או יותר, בכנסת ה-13 וה-14 הייתה מפלגה אחת כזו, ב-15 וב-16 היו כבר שתיים. המגמה ברורה, בלתי הפיכה, ונעה לכיוון שיווי משקל ברור: אוסף מפלגות "בינוניות", בגדלים שבין 10 ל-20 מנדטים, המייצגות קהילות, סקטורים, בישראל, במקום שיוך מדיני-כלכלי.

בכנסת ה-16, ההפתעה הגדולה הייתה מפלגת "שינוי" שקיבלה 15 מנדטים, מפלגה שכונתה "מפלגת מרכז" אבל הייתה מפלגה סקטוריאלית בדיוק כמו מפלגת "יש עתיד" היום: לא סקטור כלכלי בלבד, ולא סקטור עדתי, אלא סקטור זהותי-תרבותי: יהודים הדוחים את האוניברסליות של שיח זכויות האדם, שפוגע לטעמם באופיה היהודי של מדינת ישראל ומעמדם המיוחד בה, המעדיפים מדינה מודרנית אבל כזו שנותנת יחס מועדף ליהודים אתנים, ומתעלמים הן מהכיבוש והן מההתנחלויות כנושא מהותי: לא חשוב להם שיעלו התנחלויות חדשות כמו שלא חשוב להם לפנות התנחלויות ישנות כי הם לא "בעד הערבים" אבל גם לא "קיצוניים". הסקטור הזה נטש את "שינוי" והצביע "קדימה" כאשר זו הציעה לו סיכוי לשלוט, ואז נטש את "קדימה" עבור "יש עתיד" מאותה סיבה - הסקטור הזה לא מעוניין ב"שלטון" במובן הישן: אין לו אחידות מדינית או אחידות כלכלית, אלא מעוניין בכוח והשפעה, היכולת לקדם המטרות התרבותיות שלו עצמו, לגרום לכך שהסביבה שלו (הסביבה במובן הגיאוגרפי, אבל גם במובן התרבותי: מה שרואים בטלוויזיה, מה ששומעים בחדשות, או קוראים בעיתון) תחזור להיות דומה לו, ונוחה עבורו.

הביטוי "מפלגת מרכז" אינו נכון, והזיהוי של "שינוי", של "קדימה" גרסת שרון/אולמרט, או "יש עתיד" עם "המרכז" הוא מטעה מאוד, משום שהוא משאיר את הפרשן או העיתונאי במחשבה שיש "גוש ימין" או "גוש שמאל" ויש כאלו היושבים ביניהם. אין זה כך. מול שאלות ספציפיות, כמו זכויות אדם, שיוויון לאזרחים ערביים בישראל, או הקמת מדינה פלשתינית, אין ספק ששרון, טומי ויאיר לפיד היו מרגישים כולם בנוח באותה הסירה תחת מה שנכנה "ימין". הסיבה ששני הלפידים לא ישבו בימין לא קשורה להבדל אידיאולוגי אלא לסדר עדיפויות בשאלות: ההצבעה ל"שינוי", "קדימה" ו"יש עתיד" אומרת בקול ברור "לפני שאנחנו מתעסקים בשאלות לאומיות, בואו נתעסק בשאלות מקומיות" – מבחינתם, כאשר השאלות האידיאלוגיות הללו יגיעו לשולחן, הם יצביעו עם הימין. אבל הם לא הולכים לקדם את העיסוק הזה; הם הולכים לקדם את המצביעים שלהם.

בכך, "שינוי" או "יש עתיד" הינה מפלגה סקטוריאלית בדיוק כמו ש"ס או ישראל בעליה או יהדות התורה, אלא שהסקטור מוגדר אחרת: הוא מוגדר תרבותית וכלכלית, לא רק אתנית או דתית, ולכן הדרישות שלו הן תרבותיות וכלכליות. "שיוויון בנטל" של "יש עתיד" איננה טענה אוניברסלית לגבי חובות האזרח במדינה מודרנית וגם לא טענה כלכלית לגבי המשקל של סקטור לא יצרני על הכלכלה: זו תגובת נגד ל"רחוב החרדי", זו ההתעקשות לקבוע את סדר היום במרחב הציבורי ולהפעיל כוח לקביעת זהותה של המדינה במובן רחב. בבחירות לכנסת ה-17 וה-18, הפירוק של הליכוד טשטש את המהלך הזה משום שהוא איחד אנשים שהצביעו לשרון כי הם ליכודניקים עם אנשים שהצביעו "קדימה" כי הם רצו ייצוג לסקטור שלהם בכנסת. מבט על המפלגות האמצעיות יתן תמונה ברורה יותר של הפירוק הזה: בכנסת ה-17, ש"ס קיבלו 12, "ישראל ביתנו" 11, "האיחוד הלאומי" 9, ומפלגת "גיל" 7. מפלגת אחדות לאומית לא הייתה יכולה להתקיים בלעדיהן; לסקטורים יש קול חזק, שחייב להישמע.

הבחירות לכנסת הנוכחית היוו את שיאו וסיומו של התהליך הזה: אם הליכוד וישראל ביתנו היו מתפרקות, מפת המפלגות "הגדולות" הייתה "ליכוד" 20, "יש עתיד" 19, "עבודה" 15, "הבית היהודי" 12, "ישראל ביתנו" 11, וש"ס 11. זו התמונה האמיתית של החלוקה הפוליטית בישראל; זה הסיפור של שלושת מערכות הבחירות האחרונות: אין יותר "גוש ימין" ו"גוש שמאל", יש מפלגות סקטוריאליות הבאות במשא ומתן ביניהן על הדרך לנהל את המדינה. למפלגה הגדולה ביותר אין את אותו הכח כאשר מיד אחריה יש 3 או 5 מפלגות נוספות בעלות גודל דומה, וכאשר המושג "מפלגת שלטון" מרוקן מתוכן, להצבעה עבור מפלגה כזו אין אותו הכוח, אותה המשיכה, כמו בעבר. אם נשים בצד את הדיון הערכי, האם הצבעה סקטוריאלית הינה דבר חיובי או שלילי, אנחנו צריכים להפנים שזו המערכת שבה אנו חיים. חשוב שנתפכח למציאות הזו ונלמד, כאזרחים מודעים ופעילים פוליטית, לפעול בתוכה.

---

1 - שהרי "ברור" שממשלתו תהיה ליכוד-ביתנו, הבית היהודי, יש עתיד, ש"ס ויהדות התורה, כאשר השאלה היחידה היא לגבי האם התנועה והעבודה בפנים או בחוץ. כמה מצחיקה התחזית הזו לאור המציאות היום...
2 - מספר הקולות שניתנו למפלגות שלא חצו את רף אחוז החסימה עמד על 268,795 - הגבוה ביותר בכל מערכות הבחירות בישראל.
3 - אפשר להצביע למשל על פרופיל העומק על "האיש מאחורי יש עתיד" שהייתה יכולה לחזק את התחושה שזו מפלגה מאורגנת ורצינית לפני הבחירות, ומשום מה מתפרסמת רק אחריהן.
4 - זה לא רק שינוי מספרי, זה גם שינוי תודעתי. עד הכנסת ה-14 וכולל, "קברניטי המדינה" יכלו, רעיונית, להתיישב יחדיו ולהקים "ממשלת אחדות לאומית" שמסוגלת למשול במידת הצורך. מן הכנסת ה-15 והילך, כבר אין זה אפשרי; לשתי המפלגות יחדיו אין רוב. 
5 - מפתה לתלות את "האשם" באישים ספציפיים: ביבי בריסוק הליכוד בכנסת ה-15 וברק בריסוק העבודה בכנסת ה-16, כי הנרטיבים העדיפים עלינו הם נרטיבים שיש בהם גיבורים ונבלים; אולי בגלל זה המגמה הייתה פחות ברורה.

בבוקר שאחרי ההפגנה

אחד הדברים הכי חשובים שקרו בשבת הוא שפירקנו את הזהות בין מדיניות כלכלית למדיניות חוץ בישראל; מאות האלפים שיצאו לרחוב עשו זאת בשם מה שהם רואים כמדיניות כלכלית שפויה יותר, אוהבת-אדם, שתוביל לפחות רווחים עבור בעלי המניות אבל אולי משכורות גבוהות יותר לעובדים. כדי שהשינוי הזה יוביל למשהו טוב, אנחנו צריכים לשנות איך שאנחנו מדברים אחד על השני, ומיד אחר-כך, איך שאנחנו מדברים אל הפוליטיקאים שלנו.

וויתורים הכרחיים, החלטות כואבות

את החלוקה הקודמת לימין ושמאל, שהציבה כביכול את הליכוד מול העבודה, נזרוק לפח. במקום זאת, נדבר על מחנה "הוויתורים ההכרחיים" מול מחנה "ההחלטות הכואבות". במחנה הוויתורים ההכרחיים נמצאים אלו שיודעים שבסופו של דבר תקום יישות פוליטית פלשתינית עצמאית, שגבולותיה יהיו בערך גבולות 67', שתהיה לה רציפות טריטוריאלית ואפילו בירה לאומית במזרח ירושלים. הם יודעים שבינינו לבין המציאות הזו עומדות כמה שנים, מספר כלשהו של הרוגים (עשרות או אלפים, תלוי במאורעות), סבל של מיליוני פלשתינים ומיליארדי שקלים, אבל שהיא תתממש. 

במחנה "ההחלטות הכואבות" נמצאים אלו שכדי לדחות את המציאות הזו כמה שיותר, מוכנים לקבל "החלטות כואבות": לפנות איזה מאחז, לעכב בנייה של איזו שכונה. במחנה הזה נמצאים כל הקונים במזנון של מועצת יש"ע, שמוכנים להעמיד פנים שלפינוי מוצב קדמי (סליחה, התנחלות) מאיזו גבעה יש "תג מחיר", בין אם באלימות נגד פלשתינים או בכאב לב ודמעות תנין. כך הזזת קראוון ועיכוב הרחבת המרפסת הופכים ל"הפסקת הבנייה", והם כולם יכולים לטפוח זה לזה על השכם: הם מוכנים לקבל החלטות כואבות. ביבי נמצא עמוק במחנה הזה, לבני הצטרפה אליו, וגברת שלי "עשיתי צבא ואני אוהבת מתנחלים" יחימוביץ היא אחרונת המתגייסים; שרק לא יקראו לה שמאלנית. 

אין הסבר מניח את הדעת מדוע המחאה החברתית עלתה יפה

עם קבורת מחנה הוותרים, קברו גם את הדרישות הכלכליות שלו: מיסים גבוהים לעשירים ומיסי חברות גבוהים, סבסוד חייהם של בני השכבות החלשות (תחבורה ציבורית, מערכת בריאות, מערכת חינוך, פיקוח מחירים וכו'), השקעה בהון האנושי. כאשר הקול החלש של כמה מאות סטונדטים התחיל למצוא הד במאבקים ציבוריים של מורים, עובדים סוציאליים ורופאים, והוציא קודם עשרות אלפים ואז מאות אלפים לרחובות, אוכלי מזנון יש"ע נבהלו, פן מחנה הוויתורים יעיז להרים את ראשו. הימין, שנורא אוהב תיאוריות קונספירציה, ניסח אחת מוצלחת: מטרת המחאה הזו היא, תחזיקו חזק, להקים מפלגת שמאל חדשה.


דן מרגלית לא מוצא הסבר מדוע המחאה עלתה יפה משום שהוא באמת מבולבל: מטרת המחאה הייתה, להבנתו, להוות גיס חמישי שיפורר את מדינת ישראל מבפנים וימנע ממנה להמשיך להחזיק בשטחים. איך מאות אלפי ישראלים נאמנים, שעושים מילואים ומשלמים מיסים, יכולים להסכים לדבר כזה? כאשר אף מפלגה לא קמה להתנדב לאסוף את כל הקולות ולחתום על הסכם שלום, הימין נשאר ללא תגובה. נראה שהרעיון שיכולה להיות חוסר הסכמה עם מדיניות כלכלית, או שבכלל יש מדיניות כלכלית שאפשר להסכים או לא להסכים איתה, הוא רעיון זר למערכת.

זה לא היה מספיק ברור מהשלטים, ועל כן צריך שזה יהפוך להיות ברור יותר: המדיניות הכלכלית של ביבי היא אחד הגורמים העיקריים למצבנו הנוכחי. חוק הוד"לים עבר בלי שום בעיה, בזמן שהמחאה רק צברה כוח - משום שלביבי אין שום כוונה לשנות או אפילו למתן את הפרטת נכסי המדינה והוספת הקלות לעשירים. אם המלצותיה של ועדת טכטרברג יהיו המלצות למדיניות שמאלנית יותר, לביבי לא יהיה מה לעשות איתן. לכן, קריטי להחליף את השלטון הנוכחי.

ביבי עשה את שלו, עכשיו ביבי צריך ללכת
יפתח גולדמן כתב פוסט יפה שמתאר את העשורים האחרונים כחלום מיואש, שבו אין לנו שליטה על חיינו; חלום שממנו המחאה העירה אותנו. השתכנענו שחוסר הסכמה אחד עם השני פירושו שנפסיק להיות "עם אחד", פירושו התפוררות וחולשה, ואלו יובילו לכך ש"אויבנו ינצחו". חוסר הסכמה לגבי מדיניות כלכלית אינה חולשה; היא חיונית כדי לרסן את קטר הצמיחה של הימין ואת הבזבזנות של השמאל. היא חיונית כדי לתת מקום לחלשים להתבטא, אבל לתת לרוב את הזכות לעצב את תרבותו. כדי שמחאה זו תהיה יותר מאנקדוטה יפה בנוף הפוליטי הישראלי, היא צריכה להוביל לשינויים באיך אנחנו חושבים על עצמנו, מבחינה פוליטית, ואיך אנחנו נותנים את קולנו לפוליטיקאים.

אם יהיה לנו מזל, ליבסקינד יוכל לכתוב עוד שנה שצדק. שקמה מפלגה חדשה, מפלגת שמאל המורכבת מ"לא-וותרנים", שתוריד את יוקר המחייה, תצמצם את הפערים, תשים את טובת המדינה והחברה מעל בעלי העסקים או המשקיעים. לא כל מי שהיה בכיכר בשבת יצביע בשביל המפלגה הזו - אבל זה בסדר. רבים אחרים כן. מפלגה כזו, גם אם לא תהיה מפלגת שלטון בקרוב (או אפילו אי פעם), תהיה הדבר הכי טוב שיצא מהמחאה הזו. היכולת להציב סוף סוף מדיניות כלכלית אחרת מול זו שריסקה את איכות החיים כאן בעשורים האחרונים.

אם אתה מוחה, אתה שמאלני

להפגנה במוצאי שבת בתל-אביב הגיעו, לפי הדיווחים, 75,000 בני אדם. קפיצה של 150% לעומת שבוע קודם, שבוע מלא הפגנות וביטויי תמיכה (חלקם הזויים) במאבק והתנגדות לממשלה. ב-Ynet מדברים על 150,000 מפגינים ברחבי העולם - אלפי מפגינים בירושלים, חיפה, באר-שבע. הדיווחים משתמשים במילה "חברה" על נגזרותיה בכל דרך אפשרית - צדק חברתי, סדק חברתי, תנועה חברתית - קוראים לסולידריות, להקלת העומס, מדברים על "עם" ועל "מעמד בינוני" (ועל נגזרותיו) - זו ההתעוררות הפוליטית הכי גדולה במדינת ישראל מאז 1992, או אולי אפילו 1973 - ובכל זאת, שתי מילים נעדרות ממנה לחלוטין: ימין ושמאל.


אל תגידו לי שאני שמאלני
ב"ישראל היום", ב"ישראל שלי", בלשכת נתניהו, אצל ליברמן ובן-דרור ימיני ושורה שלמה של ימנים ושופרים-בתשלום דווקא כן תמצאו את המילה "שמאל" די הרבה. היא מופיעה בזוג המילים "שמאל קיצוני" די הרבה, והוא, כמובן, אנטי-ציוני, אנטי-יהודי, אנטי-צה"ל, אנטי-ישראל, אנטי-תקווה, אנטי... לא יודע. אור השמש, או משהו. ברגע שהתברר שהמחאה לא שוככת, שהטריקים של נתניהו לא עובדים, הדוברים-מטעם שינו תקליט, התחילו לאמץ את העמכא אבל לטעון שהוא מוטעה, מולך שולל, על-ידי פעילים "אנרכיסטים... תיירים מבלעין" שמשתלטים על המחאה ומעוותים אותה. "שמאל קיצוני" אמור להיות ביטוי כל כך חריף, שהקישור שלו למחאה אמור לפגוע בה, או לפחות לפצל בין זרמיה השונים. 


בטור דיעה מהיום, המילה "שמאל" לא משויכת למאבק, אבל המילה "ימין" בהחלט משויכת למתנגדיו. למה ישנה "עוינות עמוקה של הימין הדתי למאבק" שואל דואק? משום שמבט מחודש על סדרי העדיפויות בתקציב עלול לפגוע ביסודות מסורתיים של הימין (מתנחלים, חרדים) ולהפנות יותר משאבים למעמד הביניים, במרכז ובפריפריה^[1]. הוא ממשיך והודף את התקפות שופרי-נתניהו: "הדרישה לשרטוט מחדש של סדר העדיפויות הלאומי, שעלותו נופלת ברובה על המעמד הבינוני אשר אינו נהנה מפירותיו, היא לא דרישה שמאלנית. זו תביעה מוסרית, הנוגעת לשאלות של צדק חלוקתי ושוויון." מוזר, כי בכל מקום אחר, מחוץ לישראל, שאלות של צדק חלוקתי ושיוויון הן שאלות של הצד השמאלי של המפה.


דבר אחד ברור: בעוד שמובילי המאבק ותומכיו מתעקשים לקטלגו כ"א-פוליטי" ולהרחיק אותו מהמילה שמאל, הם לא יכולים להתעלם מהנטייה הברורה של תומכיהם הפוליטיים. מתנגדי המאבק ותומכי הממשלה משייכים את המחאה לזרם קיצוני של השמאל בניסיון דמגוגי-גרידא להחליש את השפעתו הציבורית; אין לזה שום קשר לאידיאולוגיה של המאבק. זה מרתק ברגע שעושים zoomout להסתכל על איך שאר העולם מגדיר את החלוקה בין שמאל לימין; כי בלי ספק, מן המסד ועד הטפחות, המחאה הזו היא מחאה שמאלנית.


שמאל, ימין, שמאל! שמאל, ימין... שמאל!
אם מתחילים מהמהפיכה הצרפתית ורצים קדימה, משרטטים עיגול גדול מהדמוקרטיות החמות הנושקות לים התיכון, דרך מדינות הרווחה העשירות של הים הצפוני ועד לאמריקות, מוצאים שמפלגות דמוקרטיות מחולקות בין הצד השמאלי והצד הימני של המפה הפוליטית לפי יחסם למתח בין שני כוחות חזקים, טובים, ומנוגדים: שיוויון וחופש^[3]. שמאלני ממוצע רוצה להגביל את זכויות הפרט כדי לתמוך בקבוצה גדולה ככל האפשר של אזרחים, בעוד שימני ממוצע רוצה להגביל את התערבות האחר (המדינה, החוק, מי שלידו) במעשיו כדי לתמוך בחופש האישי הגדול ביותר.


לעמדות שמאל וימין יישום קליט בכלכלה (קומוניזם/סוציאליזם מול קפיטליזם) אבל המוטיבציה מאחורי שמאל/ימין נמצאת בכל דבר: שמאלני ממוצע מוכן להקריב ורוצה שגם אתה תקריב למען האחר, מתוך סולידריות איתו; ימני ממוצע לא רוצה לשלם את המחיר על רוע מזלם, חולשתם, טיפשותם, או טעויותיהם של אחרים. שתי העמדות עקביות והגיוניות^[4], וישימות לכל דבר. תמצא דאגה לסביבה או דאגה לחיות מתוך אותה סולידריות בסיסית אצל השמאל, כפי שתמצא תמיכה בחופש הביטוי והפרדת דת ומדינה בימין מתוך אותה דאגה לחופש האישי.הימין נוטה להיות לאומני כי זה המשך של ביטויי גאווה אישית, כפי שהשמאל נוטה להמעיט בערך המדינה שלו אל מול משפחת העמים מתוך המשך של ביטויי סולידריות והקרבה. 


צדק חברתי, סולידריות, חלוקה שווה של הנטל, דאגה לחלש, למיעוט, להוא שנמצא מחוץ למרכז, מחוץ לקבוצות הכוח, מחוץ למיינסטרים - כל אלו עמדות מסורתיות של השמאל, גם כאשר הן כתובות על שלטים מאולתרים מקרטון, בלי שום לוגו מפלגתי, ומחזיק השלט הצביע ליכוד. איכשהו, בישראל שמאל וימין התפצלו שוב: יש לנו "שמאל/ימין חברתי" ו"שמאל/ימין מדיני" - עמדה שמאלנית חברתית, למשל, היא דאגה לפריפריה, לאיכות הסביבה, לחינוך ובריאות בר-השגה; ימין מדיני היא העמדה שמתנגדת, למשל, לחלוקת ירושלים, חזרה לגבולות 48, ומדינה פלשתינית חמושה. מחוץ לישראל, הסולידריות הבסיסית בעמדות השמאל מורחבת גם לסכסוך הישראלי-פלשתיני: מי שדואג לזכויות מהגרי העבודה המקסיקנים באריזונה, ידאג גם לזכויות הפלשתינים המדוכאים בשטחים. מי שקורא לצמצום זיהום האוויר בסין יקרא להתערבות צבאית בסודן ולוב, יקרא גם להתערבות כאן. למה בישראל יש הפיצול הזה? כי בישראל, ניצוץ הסולידריות, המאיר בלב כל עמדה שמאלנית, אינו הומניסטי; הוא יהודי. במילים בוטות: הסולידריות המפעמת בליבו של מצביע ש"ס וליכוד שמאפשרת לו להיות "שמאל חברתי" אבל "ימין מדיני" אינה סולידריות לאדם באשר הוא אדם; היא סולידריות ליהודי באשר הוא יהודי. למזלנו, רובנו יהודים.


כל היהודים שמאלנים; לא כל השמאלנים יהודים
עצמו עיניים^[2] ודמיינו לעצמכם: עשר שנים עברו, שום דבר מיוחד לא קרה, המדינה נראית פחות או יותר אותו הדבר, אלא שהסכסוך הישראלי-פלשתיני נפתר. לא חשוב איך. אין השלכות מיוחדות או שוני מיוחד בחיים שלכם - איך הייתם מצביעים היום? מה הייתם רוצים מהממשלה שלכם? אם מסתכלים על גודל וחשיבות המגזר השלישי בישראל, על קידוש השירות והתרומה, על היחס לצדקה, לחלש, לחולה, ברור לכל שהחברה היהושראלית נמצאת עמוק-עמוק בצד השמאלי של המפה הפוליטית בהקשרים "החברתי" או "הכלכלי". ראשית כי נתינה וערבות הדדית הם חלק עצום מהמסורת היהודית^[5], ושנית כי הוגי המדינה הסוציאליסטיים פירקו מנשקם את הוגי המדינה הרוויזיוניסטיים ושלטו בה שלטון יחיד בלתי מעורער בשלושים השנה הראשונות לקיומה. התפיסות הכלכליות והחברתיות שנתניהו, בתור ראש-ממשלה בפעם הראשונה, בתור שר אוצר ובתור ראש-ממשלה בפעם השנייה, קידם בצורה עקבית וחסרת פשרות הן תפיסות כלכליות שרוב מצביעי הליכוד לא תומכים בהן. התמיכה הרחבה (70-80%, בתלות בסקר) במחאה הציבורית היא לא מפתיעה; אם הסכסוך הישראלי-פלשתיני היה מסתיים מחר והיו בחירות מחרתיים, מפלגה חברתית בעלת אג'נדה כלכלית שמאלנית הייתה מקבלת 80 מנדטים בלי בעיה (כמובן, כל עוד הייתה נמנעת מהמילה המקוללת "שמאל").


השמאל חווה פריחה ברחבי העולם הדמוקרטי בשנות ה-90 כי פריחה כלכלית עוזרת לאנשים להרגיש נדיבים. 3 מפלגות שמאל התאחדו למפלגה אחת: מרצ, וזו קיבלה 250,000 קולות, 12 מנדטים, וראתה את כולם באותו האור: "דור השלום", השואף לנצל את ההזדמנות ההיסטורית שנפתחה בוועידת מדריד ולפתור את הסכסוך, אחת ולתמיד. אלא שמרצ פירשה את המנדטים הללו לא נכון: אלו לא היו 250,000 איש שמבינים "שמאל" באותה צורה. פחות מ-40% ממספר המצביעים מ-1992 הצביעו למרצ בבחירות האחרונות; אלו המצביעים שמבינים שמאל כסולידריות הומניסטית, שדואגים לאדם באשר הוא אדם. המצביעים שרצו לשבור את הכפייה הדתית, שרצו לדאוג לאיכות הסביבה, שמבקשים תחבורה ציבורית זולה ורוצים לדאוג לזקנה במסדרון ולמסעודה משדרות, במילים אחרות, האנשים שיצאו בשבועיים האחרונים לכיכר, הפסיקו להצביע בכלל, או הצביעו לא נכון^[6].


מצביעי ליכוד וש"ס, שיש להם רגש סולידריות יהודית ואכפתיות מנושאים "חברתיים" (ז"א שהם שמאל חברתי-כלכלי) לא רואים שום בעיה ושום סתירה בין עמדתם החברתית/כלכלית ועמדתם הבטחונית/מדינית: מאז הסכמי אוסלו ורצח רבין, הסכסוך הוגדר מחדש כמשחק סכום אפס. מה שטוב לפלשתינים נתפס, על-ידי רוב מכריע של היהושראלים, כהרסני להם. לכן, כל עמדה של סולידריות הומניסטית הינה מנוגדת לעמדה של סולידריות יהודית. כאשר מדברים על הנזק הכלכלי של ההתנחלויות זה לא נעשה, כפי שנאמר בתגובות, כדמגוגיה לתמיכה בעמדה מוסרית - אלא כדי להציג את פינוי השטחים, עמדה שנתפסת כרגע כ"שמאל", ז"א עמדה של סולידריות הומניסטית, כעמדה של "שמאל חברתי", קרי סולידריות יהודית. השמאל הלאומי ניסה לעשות אותו הדבר: להציג את פינוי השטחים כעמדה של סולידריות יהודית בפנייה לגזענות הבסיסית של היהושראלי: אם לא נפנה את השטחים, נחייה עם 3 מיליון מצביעים פלשתינים נוספים, שיבחרו בראש ממשלה לא יהודי ויובילו לשואה שנייה. או למלחמת אזרחים. עמדה ימנית בטחונית, שבעזרת כמה סיסמאות וצבע כחול רך אמורה להיראות כמו "שמאל". כפי שגילה אלדד יניב במאהל ברוטשילד, אף אחד לא קונה את זה. אני משוכנע ששם, ב"שמאל הלאומי", אוכלים את הלב: איך ההתעוררות הזו שהם קראו לה כבר לפני שנה קוראת רק עכשיו, ובלעדיהם? 

או, שמאל! הייה רק שם אחר! מה יש בְּשם?

מנהיגי מאבק המחאה לא יכולים להגיד "זהו מאבק שמאלני" - רק לזה מחכים נתניהו ומלככי הפנכה שלו. "מאבק שמאלני" פירושו שמטרתו החלשת הגו הזקוף הלאומי, גיס חמישי שרוצה דיור זול כדי למכור אותו לסודנים, לפלשתינים מירדן, לסורים - למי לא. הם חייבים להמשיך לפנות לרגש הסולידריות היהודית המפעם בלב 80% מהעם שלהם, אבל העמימות מתחילה לפגוע בהם. העמימות עד כה נועדה לטשטש את שורשיו השמאלניים של המאבק ולהצליח לגשר בין השמאלני, הרוצה בצדק חברתי לכולם, לבין זה שליבו בשמאל וקולו בימין, הרוצה בצדק חברתי ליהודים. ההפגנות במוצאי שבת אומרות בקול ברור: הצלחתם. כדי לתרגם את הכוח הפוליטי הזה להצלחות בשטח, יש ללמוד מהדמגוגים של הימין: שירו את התקווה^[7], נפנפו בדגלי ישראל ובמסורת הציונית, ובאותו הזמן, קחו את רעיונותיו הטובים ביותר של השמאל, את הניו-דיל ואת הסוציאליזם של נורבגיה, השמאל של קלינטון ובלייר, וכתבו חוזה חברתי חדש בין נבחרי העם לעם הבוחר. ברור לי שכרגע, החוזה הזה יכוון בעיקר לטובת היהודים - אבל אני מאמין שאם נתחיל להשריש צדק חברתי ליהודים מעכשיו, אולי בהמשך נוכל להרחיב ממנו קצת לאחרים. גם אם לא, זה בוודאי עדיף על 15 השנה האחרונות. 

---

1 - כשאני אומר פריפריה, אני מתכוון למקומות מחוץ לגוש דן, כולל במקרה הזה ירושלים, חיפה ובאר-שבע.
2 - לא באמת, כי זה אומר להפסיק לקרוא. בכאילו. או לפחות, רק בסוף הקטע של הדמיון המודרך.
3 - המושג "שיוויון" כאן הוא בעייתי, ואולי היה עדיף להשתמש במושג "רווחה" (במובן wellbeing או welfare); אלא שבצד הימני של המפה הפוליטית, מאמינים שחופש חשוב יותר לרווחתם של בני-אדם מאשר שיוויון, והוויכוח הפוליטי אינו בין רווחה לחופש אלא בדרך הנכונה להשיג רווחה לאזרחי המדינה. זה דיון מעניין, אבל אורתוגונלי לנושא הפוסט.
4 - חוץ מהבדל אחד חשוב: אפשר לנהל חברה בקצה השמאל הקיצוני של המפה, ואי אפשר לנהל חברה בקצה הימני הקיצוני; כך שכל עמדה פוליטית ימנית היא בהגדרה עמדה פשרנית.
5 - גמילות חסדים ועמותות צדקה היו חלק מהחיים היהודיים כי עוני היה חלק בלתי נפרד מהחיים היהודיים בגולה; הרחקה ממוקדי הכוח הפוליטיים והעסקיים עודדה סולידריות בין חלשים; זרות והתבדלות עודדו מבט ביקורתי על כל חברה שהיהודים היו בה, וחיסנו מלאומנות.
6 - הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות, אפילו יותר גרוע מאשר לא להצביע כלל (שזה די גרוע) הוא להצביע למפלגה שלא עוברת את אחוז החסימה. בבחירות האחרונות, יותר מ-100,000 קולות הלכו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, מנדטים שהלכו לישראל ביתנו, ש"ס ולעבודה. 68% מהקולות הללו הלכו ל-4 מפלגות: מפלגת הגמלאים, התנועה הירוקה-מימד, עלה ירוק ומפלגת הירוקים; ארבעתן מפלגות "שמאל חברתי".
7 - או לפחות את הבית השני...

קריאה להפסיק את תהליך השלום

אתמול בלילה (25.6.2011) הייתי בהופעה של שרה סילברמן. בנקודה כלשהי בהופעה היא פונה לקהל ושואלת "יש כאן פלשתינים?" אף אחד לא עונה. אין "לא", וכמובן שאין "כן", יש רק צחוק קלוש ושתיקה מביכה. אמרתי לעצמי שהיא התבלבלה; היא הייתה צריכה לשאול "יש כאן ערבים?" כמובן שגם אז, התשובה הייתה כנראה "לא". בין 1,200 אנשים שהיו בפארק הירקון לצפות בשרה סילברמן ביום שבת בלילה, לא אופתע אם אגלה שלא היו ערבים. 

אני חי במדינה מופרדת. אני נבוך לומר שהיא מופרדת בצורה כל כך עמוקה שלקח לי הרבה שנים להבין את זה. בשום נקודה בזמן שגדלתי לא שאלתי את עצמי למה אין ערבים בבית הספר שלי. על בחינות הבגרות היו שאלות בערבית ובעברית וידעתי שאלו שתי השפות הרשמיות של מדינת ישראל כי חיים בה יהודים וערבים, והנחתי, בתור בן נוער, שאיפשהו יושב ילד ערבי ועונה על אותן שאלות מול אותה מחברת. לא שאלתי את עצמי אף פעם למה גם אין אף נערים יהודיים בכיתה שלו. 

את "חורף בקלנדיה" הייתי צריך להפסיק לקרוא באמצע. תיאורי האכזריות היו מוגזמים עבורי. עצמתי עיניים. לא רציתי לדעת. כאשר קראתי שמאז קום המדינה הוקמו 600 יישובים יהודיים חדשים מול 0 (אפס) יישובים ערביים חדשים, לא הצלחתי להבין למה חברי כנסת ערביים לא מתעסקים בזה, ורק בזה, כל שבוע בכל שנה מאז 1948. אני עדיין לא מצליח. פוסטים כאלה מעוררים בי בעתה: הם מתארים מדיניות שיטתית, בת עשרות שנים, של ייהוד אזורים. היום אני כבר לא ילד; אני יודע למה אין ערבים בנס-ציונה: איזו משפחה ערבית תרצה לעבור לגור שם, להיות המשפחה הערבית היחידה? בגן הילדים האחרים יצביעו על הילדים שלהם, ישאלו לגבי השם ושם המשפחה המוזרים, המבטא. בזמן סוכות או שבועות, הם יהיו עם הילדים האחרים? יקשטו את הסוכה, או יצבעו ציורי נוף? בזמן שיעורי תנ"ך, הם יישבו בחדר מורים? 

אני מודה שעד שלב די מאוחר, חשבתי בכנות שרוב האנשים משני הצדדים רוצים סוג כלשהו של "הסכם שלום". דובר על הנושא כל כך הרבה שגם ידעתי פחות או יותר איך הוא ייראה: מדינה פלשתינית, גבולות 67' עם חילופי שטחים, כן לבירה במזרח ירושלים, לא לזכות השיבה. התוצאה הסופית של ההסכם נראתה ידועה לכולם; השאלה היחידה הייתה אם ימותו חמשת אלפים או חמישים אלף לפני שיישמו אותו. במלחמת לבנון השנייה הייתי במילואים, שלישון קטון בגדוד טנקים שנכנס לתוך לבנון והפציץ כפרים. במפקדה היו מקושרים לאגד תותחנים שהפגיז כפרים עמוק יותר בתוך לבנון; השפה שבה אנשים השתמשו הייתה חד-משמעית: לעשות כמה שיותר נזק, לגרום כמה שיותר הרס, ולא משנה המחיר. אחד החיילים אמר שאנחנו עושים "עבודת קודש": מגינים על חיי יהודים בארץ ישראל. משימת הצבא היא "להגן על אזרחי מדינת ישראל", אבל מטרתנו במבצע הזה לא הייתה להגן על "אזרחים"; היא הייתה להגן על יהודים.

עד לעופרת יצוקה כבר היה ברור לי שהרוב המוחלט של יהושראלים לא שואל "כמה אנשים נהרגו" הוא שואל "כמה יהודים נהרגו" בכל מקרה של היתקלות אלימה בין הצדדים; מבצע צבאי שבו נהרגו 20 יהושראלים ו-100 פלשתינים שקול לחלוטין למבצע צבאי שבו נהרגו 20 יהושראלים ו-1,000 פלשתינים; זו הסיבה לשינוי בתפיסה של צה"ל: למה מפגיזים כל כך הרבה, כל כך בקלות. כי מבצע צבאי שבו נהרגו 20 יהושראלים ו-1,000 פלשתינים עדיף על מבצע צבאי שבו נהרגים 40 יהושראלים ו-100 פלשתינים, כי חיילים נזהרו בבחירת מטרות, במחיר הבטחון האישי שלהם. 

ברגע שנתניהו נבחר להיות ראש ממשלה, המדיניות שלו נראתה לי ברורה: להשהות לכמה שיותר זמן. נתניהו, כמו הרוב הגדול של הפוליטיקאים ב"ימין", שבוי בתוך תפיסה מיסטית של המציאות: כולם, לא משנה אם הם נוצרים או מוסלמים, קרובים או רחוקים, הם אנטישמיים. עמוק בפנים, גם אם הם לא מודים בזה באמת, הם שונאים יהודים. לכן, זו רק שאלה של זמן לפני שאומות העולם יתאחדו כולן נגדנו ויעיפו אותנו לים, או חזרה לפולין, או אפילו רק חזרה לתוך גבולות 48'. מכיוון שהסוף ידוע מראש, כל שנותר הוא להיצמד לרגבים כמה שיותר זמן לפני שמעיפים אותנו משם.

ברגע שמבינים שנתניהו לא רוצה לפנות שטחים, ההתנהגות שלו הופכת למאוד רציונאלית: אי אפשר לכבוש באמת את השטחים, קרי להפוך אותם לשטחי מדינת ישראל לפי החוק הבינ"ל, כי אז יהיה צריך לתת לפלשתינים השוכנים בהם אזרחות ישראלית, וזה אומר זכות הצבעה. המחיר האמיתי בהשהיית פתרון סופי לסכסוך הוא בסבל פלשתיני; יש מספיק עדויות על הסבל הזה, גם בלי ללכת ל"משבר הומינטרי" בעזה - רופאים ללא גבולות, אמנסטי, Human Rights Watch, ארגוני האו"ם... מגבלות על תנועה, על עבודה, מגבלות על גישה למים, לאוכל, לסיעוד רפואי, זכויות אנוש בסיסיות שנמנעות מהם - לדברים האלו יש משמעות עבור ארגוני שמאל בינ"ל. עבור רוב היהושראלים בארץ, סבל ערבי לא נספר במחיר המדיניות שלהם. רק סבל יהודי. סגר הרמטי על השטחים מוריד סיכוי לפיגועים קרוב מאוד לאפס, והסבל היהודי מצטמצם בהתאם. לכן אין עם המדיניות הזו שום בעיה.

הגזענות הזו כל כך עמוקה, כל כך בסיסית, ש"השמאל הלאומי" אימץ אותה כמדיניות אמיצה חדשה לכיבוש המרכז הפוליטי והפיכה למפלגת שלטון. למה שנצביע למען השמאל הלאומי? למה שנתנתק מהשטחים? כי אם נמשיך להחזיק בהם אנחנו עלולים "להפוך למדינה דו-לאומית". מדינה שבה חיים שני לאומים: היהודים, והפלשתינים. למרבה האירונית, רק ליברמן אמר את האמת וחשף את הגזענות הזו: אנחנו כבר חיים במדינה דו-לאומית. יהודים וערבים. "למה", ליברמן שואל, "רק לערבים מגיעה מדינה חד-לאומית? גם לנו מגיע!" אם נוקטים בעמדה הגזענית, אז עד הסוף. גם נחלק את הארץ, וגם נעביר את כל ערביי ישראל מעבר לגבול. העמדה של "השמאל הלאומי" עובדת כמו זאב הערבות שרץ באוויר כל עוד הוא לא מסתכל למטה; היא עובדת כל עוד היהושראלי לא אומר לעצמו "רגע, אני לא חי במדינה שחיים בה רק יהודים... למה מפריע לי אזרחים ערביים שגרים ברמאללה, אבל לא מפריע לי אזרחים ערביים שגרים בנצרת, תל-אביב או חיפה?" העיוורון פושה בכל, ובתוכו, אפשר לפעול לייהוד צפת, אפשר לפעול נגד "נישואים מעורבים", אפשר להרוס יישובים של בדואים. 

כל עוד לא יקרה קסם, המגע היחידי בין הרוב המוחלט של יהושראלים וערבים יהיה דרך חדשות, מערכונים, וחדשות בעיתון - על הזר, האיום, המחבל. במציאות הזו, נמשיך לא לספור את הסבל הפלשתיני, נמשיך להתעלם מהגזענות המוחצת של הממסד כלפי אחינו האזרחים, ואותו "שלום" בדיוני יתרחק ויתרחק. אומרים שאבו-מאזן יכול להביא את המשחק לסיום אם יפרק את הרשות הפלשתינית, יכריז שתהליך השלום הסתיים ויקרא לקבלת אזרחות ישראלית. אני חושב שזו בדיוק צריכה להיות ההצעה של השמאל הישראלי. יש לכבוש את עזה, יהודה ושומרון; להחיל ריבונות ישראלית מלאה, חוקית, על כל השטחים שבהם שולטת ישראל ביד גסה ובמגף צבאי; ולאזרח את תושביה. לא עוד מאחזים והתנחלויות ומחסומים והתעללות והתאכזרות וייהוד הגליל ושריפת עצי זית ופוגרומים. דין רמאללה ואיתמר כדין נצרת וקריית טבעון.

ובא לציון גואל. 

הגנה על הגזענות

ביום חמים אחר הצהריים, כארבעים מהגרי עבודה נכנסו לבריכת גורדון: בריכת מים מתוקים מגודרת, בלב הטיילת, בצל בתי מלון, צופה אל הים. אך, לו רק היה אפשר לציין את זה בתור אנקדוטה מחממת לב, אולי איזו עמותה רוצה להעלות מודעות לפערים בין עשירים לעניים בתל-אביב, או מעסיק טוב לב שרוצה לצ'פר באחה"צ חופש לאנשים שעובדים עבורו. אבל, לא. מדובר בתעלול פרסומת של שני גזענים בולטים: ח"כ מיכאל בן ארי, ואיתמר בן גביר. 

אחת העמדות הקלאסיות של השמאל היא ההגנה על החלש, המדוכא, הנרדף. יש הרבה עבודה לשמאל בתחום מהגרי העבודה בישראל: שר הפנים אלי ישי (עוד גזען ידוע) מנפיק מדי שנה אישורי עבודה חדשים למהגרי עבודה, ולא מחדש אישורים ישנים כדי שקבלני עבודה יוכלו להימנע מהתמודדות עם עובדים ותיקים שלומדים עברית, לומדים על זכויותיהם, ומתעקשים לקבל שכר הוגן וזכויות סוציאליות. ילדי הפליטים מסודן וילדי עובדים זרים שנולדו בישראל תפסו את לב חלק מהציבור והשמאל קפץ כמוצא שלל לב: הילדים מצטלמים היטב, והלב היהושראלי הוא לב חם. לא צריך להיכנס לסוגיות הקשות, ולהתמודד עם נושא הגירת העבודה כולו - אפשר לצמצם בעיות של יותר מ-200,000 בני אדם ל-1,200 ילדים ולרדד את העמדה השמאלנית למשפט הדמגוגי: "מי שנולד בישראל הוא ישראלי, כמוני, כמוך", כל עוד, כמובן, הוא חולם לשרת בצבא. 

זו אכן סוגיה מורכבת, ורחוקה מרוב מצביעי השמאל. צריך להביא אותה לידיעתם, לנסח עמדה ברורה, סוציאלית והומאנית, ולשכנע את המצביעים שזו העמדה הנכונה. שמאל שהגביל את עצמו לעיסוק כמעט בלעדי בקונפליקט הישראלי-פלשתיני מתעסק במאבק פוטוגני, במקום להוביל אמירה רחבה יותר, ונכון לבקר אותו על זה. בן ארי ובן גביר הם גזענים; הם חשבו שהתל-אביבים יצאו בגועל מהמים כאשר נכנסו אליהם בני חם בגלל שהם וחבריהם היו עושים זאת. במקום להיות מופתעים מעוגיית הרפש האחרונה פרי תנורו של הימין הדתי, שווה לבדוק האם יש דברים בגו, ומקום להשתפר בנושא.

השקרים שגדי טאוב מספר

ביום רביעי, גדי טאוב, אחד מתוקעי השופר של תנועת הימין המתחדשת "השמאל הלאומי" (ניתוח קוסמטי לקדימה?), כתב: "חוק ועדות הקבלה... הופך לאסורה את הפרקטיקה שהיתה נהוגה במקומות רבים. לא רק שאינו מתיר אפליה, הוא קובע במפורש כך: ”ועדת הקבלה לא תסרב לקבל מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות מפלגתית-פוליטית.“ זה לא מבטיח כמובן שסעיפים אחרים בחוק לא ינוצלו לרעה, אבל האיסור המפורש על אפליה ייתן בידי בתי המשפט כלי מובהק נגד מצב כזה." טאוב מגיב לביקורות שהושמעו על החוק הזה, וחוקים אחרים, שהם מנציחים מצב של אפרטהייד במדינת ישראל. טאוב יודע שוועדות קבלה מונעות מערבים לעבור לגור ביישובים יהודיים; הוא יודע שיש הפרדה בין יישובים יהודיים ליישובים ללא-יהודיים, הבדל בקבלת תקציבים, באישור מתארי בנייה, בהגדרות כערים (מה שמקל על שליטה עצמית מצד הרשות המקומית). אם הוא יודע את זה, למה הוא משקר?

כשהייתי בחטיבה, הכיתה שלי יצאה לטיול, ובמסגרת הטיול עברנו בבית של בן-גוריון, שהפך למוזיאון לזכרו. אני לא זוכר את המוזיאון, אבל אני זוכר שיחה שהייתה לכיתה אח"כ עם המדריכה, שבמהלכה היא שאלה "מה זו ציונות?". הרמתי את היד ואמרתי "הרצון להקים בית לאומי לעם ישראל, ספציפית בארץ ישראל." 

החלק השני של המשפט הזה הוא מה שתמיד הבדיל, עבורי, בין הציונים לתנועות אחרות. באותה תקופה, התקופה שבה הידע האזרחי והפוליטי שלי הסתכם בסיסמאות ודברים שקלטתי מהמורים שלי ומספר אזרחות, הייתה התקופה שאמרתי משהו כמו "המתנחלים הם הציונים האמיתיים" - משפט שעד היום אימא שלי מצביעה עליו כסימן לליברליות של הבית האולטרא-שמאלני שלנו. חשבתי, ואני עדיין חושב, שהקמת ישובים חדשים ויישוב הארץ על כל חלקיה, כולל רמת הגולן והנגב, הן חלק חשוב מהתנהלות חכמה של לאום בארצו. לקח שלמדתי היטב משנותיי במשחק Civilization - מי שלא הקים ערים חדשות כל הזמן, הפסיד במרוץ לקידמה, עוצמה צבאית, ועושר כלכלי. גם קברניטי המדינה מכירים את הלקח הזה: זה לא סתמי שמול 600 יישובים יהודיים חדשים, לא הקימו לערבים אף יישוב חדש.

טאוב מכיר את המציאות הזו, יודע שחוק ועדות הקבלה נועד לשמר אותה, ובכל זאת מעמיד פנים שהחוק כביכול שיוויוני, ואיכשהו יאפשר לערבים לעבור להתגורר ביישובים יהודיים - למה? בגלל ליברמן. נאום ליברמן באו"ם חשף אמת שהתנועה הימנית שטאוב מייצג מנסה לטשטש: שמדינת ישראל היא מדינה רב-לאומית., שחי בה לאום יהודי, היהושראלים, וחיים בה עוד לאומים: בעיקר, ערבים-ישראלים. טאוב מדבר מאותו מיתוס שואה שנייה^[1] כמו ישראל ביתנו או אם תרצו - החשש שלו שהמשך הכיבוש יחייב את מדינת ישראל לספח את השטחים ולתת לפלשתינים אזרחות ישראלית - מה שיקדם את היום שבו ייבחר ראש ממשלה ערבי-ישראלי. נאום ליברמן חשף את הצביעות מאחורי הביטוי "מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי": "יש שני לאומים, שניהם חיים על אותה אדמה, ושניהם מרגישים קשר לאותה אדמה" - הדרך היחידה, לפי ליברמן, להפסיק את הסכסוך ביניהם היא לתת לכל לאום בית לאומי משלו, בארץ ישראל. חלוקה מחדש של הגבולות, החלפת אדמות, והקמה מחדש של מדינת ישראל ומדינת פלשתין: זו ללאום היהושראלי, זו ללאום הערבי-ישראלי-פלשתיני.

הכרה במציאות שליברמן משרטט, שיש מתח בלתי אפשרי בין הניסיון להימנע מאישומים באפלייה ואפרטהייד, ובו בעת לעצב את ישראל כמדינת לאום אחד אף כי חיים בה שני לאומים, מחייבת את האדם הכן לקבל אחת משתי חלופות: או להכיר בישראל כמדינה רב-לאומית, ולפעול לעצב מחדש את דמותה כדי שתוכל להכיל לאומים נוספים בתוך הזהות הלאומית שלה (כפי שנעשה, ברמות שונות של הצלחה, בבלגיה, קנדה, שוויץ, קפריסין, וכו'), או להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי, וכפועל יוצא, לקבל את האפלייה בין בעלי הבית ובין הדיירים שלהם. המחזיק במיתוס השואה השנייה לא יכול לקבל את האפשרות הראשונה, ומי שמנסה להציג עצמו כשמאל ולהתנגד למושג "אפרטהייד"^[2] לא יכול לקבל את האפשרות השנייה. מה נשאר לעשות? לשקר. שזה מה שטאוב עושה.

התשובה שלי לשאלה של המורה "מהי ציונות?" הייתה פגומה כי היא נבעה מהבורות שלי לגבי המציאות לפני 1948 - המיתוס שלפיו ארץ ישראל הייתה ריקה, והציונים פשוט באו ויישבו אותה. ידעתי שיש ערבים בישראל, אבל מכיוון שגרתי בישוב יהודי, הלכתי לבית-ספר יהודי, ולא למדתי ערבית, ידעתי שיש ערבים בישראל באותה מידה שידעתי שיש טוטסי באפריקה או אינוייט בקנדה: כי הטלוויזיה אמרה לי שהם קיימים. אם היום שואלים אותי מהי ציונות, לא קשה לי לענות; התשובה כבר נמצאת שם, רק צריך להוסיף לה מילה אחת:
"הרצון לשמר בית לאומי גם לעם ישראל, ספציפית בארץ ישראל."
זה לא קשה. פשוט צריך להפסיק לשקר לגבי זה.

---

1 - אני מקשר לעצמי; נורא, אני יודע, אבל אחת השאיפות שלי כאן היא להתחיל לייצר מונחים שאני חושב בהם, ולא אצטרך להסביר יותר.

2 - טאוב השווה בין האשמת ישראל באפרטהייד ובין בגידה במדינה בעזרת אותו היגיון כמו "אם תרצו": האשמת ישראל בהיותה אפרטהייד מחליש את מעמדה בעולם, החלשת מעמדה בעולם מחליש את עמידתה של ישראל מול אויביה, ואלו יקומו עליה וישמידו אותה; מכאן שביקורת על ישראל היא סיוע לאיוב בזמן מלחמה, או, בגידה.

זה לא בלייזר

בלייזר התחילו לקנות בדיחות מאמריקאים. איכשהו, עיברות מזעזע של ביטויים אמריקאיים מוצא דרכו לעיתון: אינדיאנים מכונים ״ילידים אמריקאיים״; משחקי ספורט הם ״הלחם והחמאה״ של חברת EA; ״תעשה לי ריטה עם הכל״ (במובן make me a Rita with everything) ואני חייב לשאול: מה, לעזאזל?

בלייזר הוא המגזין האחרון שצריך לתרגם גרוע ביטויים משעממים - הוא מביא אותה בעברית נמוכה על נושאים ברומו של עולם, כותב באינטליגנציה גם על נושאים טפשיים ובדרך כלל מצחיק. אז האם אנחנו מסתכלים על עורך מאבד בטחון עצמי, או על עבודה מרושלת שצצה בכל מקום אחרי כמה שנים?

הכתבה המזעזעת של החודש מביאה את דבריו של מתנחל אלים שמצדיק את הרעיון של טרור יהודי בשטחים. בדרך כלל כתבות של בלייזר לא מכילות ראיונות; כתב אמור לכתוב מהניסיון של עצמו, והכתיבה משקפת את הטעם שלו. בלייזר מוכר לנו את הגברים שכותבים אותו (ואת קארין ארד), לא רק מעניין אותנו בנושא הכתבה עצמו.

״ערבים הם האויב. השאר רק משתפי פעולה״ לא נכתב על-ידי כתב בלייזר; הוא רק לחץ על Rec ותמלל את השיחה. יש, אולי, טרוריסטים חלקי לשון ומעניינים, שמבינים את סביבתם וקהל הקוראים מספיק כדי לנסח טור מעניין בישיבה. לא א׳. הוא נקרא כמו צעיר משועמם ומפונק, שלא מבין למה ״אזרח ישראל, בארץ ישראל״ לא מקבל אותן זכויות כמו כולם. האינתיפאדה היא מבחינתו פשע לא מוצדק, ואם הצבא ישמור על הערבים מאלימותם של המתנחלים, זו סיבה להגביר מאמצים, לא מניע לפקפוק במטרה.

זו רשלנות מהסוג הגרוע. הכתב לא מוסיף כלום, וקיבלתי את הרושם הלא נעים שהוא מצטט את א׳ כמעט בשלמותו לא כדי לזעזע, אלא כדי לתת במה למי שאין לו גישה נוחה לתקשורת.