‏הצגת רשומות עם תוויות תרבות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות תרבות. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 8 בנובמבר 2011

להיות ישראלי חותר תחת המדינה

"הרישום "ישראלי" בסעיף הלאום בתעודת הזהות "אינו משקף, אינו מתיישב ואף חותר תחת יסוד הקמתה של מדינת ישראל" כך טוענת הפרקליטות בתגובה לעתירה בבג"צ לשנות את הרישום "יהודי" ל"ישראלי" בסעיף הלאום בתעודת הזהות[1]. אין ספק שזה משפט מצחיק, אבל איכשהו אני מרגיש שהוא גם קצת נכון...

כמו הרבה משפטי נונסנס אחרים, הרעיון שיש מדינה שאינה "מדינת כל אזרחיה" מגוחך בעיניי. אין מדינה ללא אזרחיה, ואין אזרח שאינו שייך למדינה. המשפט הזה בעיקר מופיע בקרב ימנים שמתנגדים לרעיון שישראל תתייחס באותה צורה ליהודים וללא-יהודים. הם מציבים את המשפט "ישראל כמדינת כל אזרחיה" מול המשפט "ישראל כמדינת העם היהודי". אבל אפילו המשפט "ישראל כמדינת העם היהודי" הוא משפט מתעתע; במקרה הזה, לדעתי, הוא משפט כפול. 

במובן האחד, כאשר אומרים "ישראל כמדינת העם היהודי" מתכוונים להגיד "מדינת ישראל צריכה לפעול ליישב יהודים בשטחה, ולהיות בית לאומי בטוח ומשגשג לעם היהודי". אני חושב שזו הצהרה שכל אזרח בכל מדינה יסכים לה: איטליה, למשל, צריכה לפעול כך שהלאום האיטלקי יחייה בשטחה, ולהיות בית לאומי בטוח ומשגשג ללאום האיטלקי. כל עוד אתה לא כופר בכך שהעם היהודי הוא לאום[2] אין שום בעיה עם המשפט הזה. 

הבעיה מתחילה עם המובן השני של המשפט הזה; אז "ישראל כמדינת העם היהודי" הופכת להיות "ישראל כמדינה שיש לה צביון/אופי יהודי". מדינה שהדגל שלה יהודי, ההמנון שלה יהודי, החגים שלה יהודיים, השפה שלה עברית, יש בה את חוק השבות, מלמדים את התנ"ך בכל בית ספר ממלכתי-יהודי, סמליה יהודיים, סמלי הצבא שלה יהודיים... כפי שהתרבות של מייסדי המדינה ומחוקקיה משפיעה על הסמלים והמוסדות והחוקים שבעזרתם המדינה מגדירה את עצמה, כך אותם סמלים ומוסדות וחוקים משפיעים על התרבות של אלו שחיים בתוכה. אין עם זה בעיה בפני עצמה, כפי שאין בעיה עם זה שיש צלב על דגל בריטניה או פסוק מהקוראן על דגל ערב הסעודית - הבעיה מתחילה כאשר המדינה מרגישה ששורשיה התרבותיים של ישראל נמצאים תחת "התקפה", ומרגישה צורך להגיב.

האם יש קשר בין המאמצים הכבירים שנוקטת בהם מדינת ישראל כדי להעלות יהודים לישראל ולחזק סממנים יהודיים בישראל, ובין האפליה הקשה נגד האזרחים הלא-יהודיים בשטחה? אני חושב שהתשובה היא כן. נראה שקיימת אצל אנשים מסוימים התחושה שסמל בעל שורשים לא-יהודיים, שיקבל תהודה לאומית, יגרום לביטול הצביון היהודי של מדינת ישראל. ברגע שמתחילים להרגיש שאופייה היהודי של ישראל הוא שברירי, זמני, וכל הזמן תחת התקפה, מגיעים מאוד מהר לאמירות ומעשים כמו "בואו נעיף את כל הערבים מצפת" או "נמנע מנשים לשרת בצבא" או "רחם יהודי שייך לעם היהודי". 

במובן הזה, הפרקליטות צודקת. שינוי סעיף הלאום מ"יהודי" ל"ישראלי" יקדם תהליך שיהפוך את התרבות הישראלית לפחות יהודית. כפי שאם משרדי הממשלה היו מושבתים בחגים מוסלמיים ולא רק חגים יהודיים, ואם השפה הערבית הייתה נלמדת בגן בכל בתי הספר היהודיים בישראל ולא רק בערביים, התרבות הישראלית הייתה משתנה. אין ספק שהשינוי הזה יתרחש - האם זה שינוי טוב? שינוי רצוי?

אני לא חושב שיש קשר נסיבתי בין היותה של ישראל מדינה עם צביון יהודי בלבד, והיותה בית בטוח ומשגשג לעם היהודי. הלאום היהושראלי יכול לעמוד בכך שמדינתנו תהיה יהודית מעט פחות, וישראלית מעט יותר. מול זה שאזרחיה הלא-יהודיים, ובמיוחד אזרחיה הערביים של מדינת ישראל, ירגישו שמדינת ישראל מכירה בהם כאזרחים שווי זכויות, ורוצה בהצלחתם, בטחונם ורווחתם לפחות כמו אזרחיה היהודיים, לא נורא אכפת לי שזהותם היהודית של חלק מאזרחיה היהודיים של מדינת ישראל תתערער. זה לא באמת נורא כל כך.


1 - המתעניינים יכולים לפתוח את תעודת הזהות שלהם ולמצוא שורת כוכביות מול סעיף הלאום ולחשוב שהסעיף בוטל. אין זה כך. הוא עדיין קיים במרשם האוכלוסין, אלי ישי מחק אותו מתעודת הזהות כדי לטשטש את העובדה שיש לא מעט יהושראלים שרוצים שהלאום שלהם יהיה "ישראלי" ולא "יהודי".
2 - אני חושב שיש לאום יהושראלי; אני לא חושב שכל יהודי שייך ללאום הזה בגלל שהוא נולד יהודי. אבל משום מה טענות שמפרידות בין "להיות יהודי" לבין "להשתייך ללאום כלשהו" נתפסות כטענות אנטישמיות הסותרות את זכותו של העם היהודי לחיות בישראל, אז נשאיר אותן בצד.

יום שבת, 17 בספטמבר 2011

ליצן הייתי

Slava's Snowshow
סופו של הקטע שרשמית מסיים את המופע מכה בפרצוף, פיזית, רגשית, כל כך חזק שצריך להתאושש ממנו לפני שאפשר למחוא כפיים. אנחנו נעמדים למחוא כפיים, ואחרי הקידות והשריקות והקריאות, כדורים צבעוניים ענקיים, כל אחד בגודל של מכונית, עפים אל הקהל. אנשים מבוגרים, לבושים בבגדיהם היפים ביותר, מעיפים את הכדורים אל האוויר שפיסות נייר מרחפות ממלאות אותו; הכדורים מתנגשים אלו באלו - חופשיים. כמו שאנחנו היינו, לפני שהמופע הסתיים. 

הליצן הטוב בעולם

סלאבה פולונין מכונה "הליצן הטוב בעולם". בצדק, לפי המופע שראיתי הערב. הוא לא הצליח להתקבל לתיאטרון בגלל קשיי שפה; אז הלך ללמוד הנדסה. מזל שלנו; הפסדנו שחקן, קיבלנו ליצן. ליצן יקר ערך, שעושה מה שאחרים לא חושבים עליו.

אני מסרב לתאר את הדברים שראיתי על הבמה. אני מפציר במי שמתכוון ללכת למופע, לא לראות סרטוני YouTube שעלולים לקלקל לו. חוסר הידע אינו פשוט; אם אנחנו הולכים לסרט ברור לנו מהקדימון מה הולך לקרות בו מתחילתו עד סופו. את העלילה של הספר אפשר לדעת מקריאה מאחוריו (או כבר משם הסופר), ואם כבר הגענו לתיאטרון זה רק אחרי שהבטיחו לנו שההצגה היא "נורמלית". כאשר סלאבה עלה על הבמה, בשיער פרוע, נעליים פרוותיות אדומות ענקיות, כולו איפור ולבוש ואופי של ליצן, בצורה הכי ליצנית שאפשר, זה לא היה מצחיק. לקח לי זמן להשתחרר, להבין שמטרתו אינה לספר סיפור, או בדיחה, או להעביר איזו נקודה. הוא רוצה להציג מציאות, בצורה הכי לא אמיתית שאפשר. לקחת את עולמך, להזיז אותו 60 מעלות הצידה כך שיהיה עקום, ובעודך מחליק כלפיי מטה, לתקוע ליצן באמצע. ליצן עצוב. 

במערכה הראשונה, הליצן חוקר את עולמו ואנחנו איתו. מסביבו דמויות לייצניות אחרות, מגוחכות, גבוהות, מגלמות דמויות מזוהות היטב או חייזריות לחלוטין. כל קטע ליצני בפני עצמו לוקח משהו (סולם, מיטה, ספינה, מטאטא, ירח, חבל) והופך אותו למשהו אחר, זר, מוזר, ליצני. הצחוק משחרר וכשהפנס נופל מהתקרה והמילה "הפסקה" כתובה עליו, לוקחים נשימה עמוקה ומתרחבים. יוצאים להפסקה בחיוך[1]. אבל סלאבה הוא ליצן ערמומי; בצחוק הוא מפיל את ההגנות שלי, ובמערכה השנייה הוא מכה בי היטב.

אחרי ההפסקה הבמה מושלגת בפיסות נייר לבנות. ליצן אחד רוקד עם הליצן הצהוב-אדמדם של סלאבה, וכאשר הוא נפרד מהמקבילה לו הוא נשאר לבד, על במה צבועה בסגול, תכלת וכחול של בדידות. הליצן לוקח אותנו דרך כמה סצינות בנויות היטב, המציגות סיפור פשוט וטרגי של פרידה, עד לסיומו ההכרחי, המסמא. בין הנגיעות העצובות הוא עדיין מצחיק, אבל רק כי הוא יכול. למשך כמה דקות הוא נותן לנו לבקר במקום שהוא רק רגש, פורס אותו עבורנו, ואז מקפל ונגמרת ההצגה.

יותר עתיק מתספיס

גם אחרי שנגמרות מחיאות הכפיים, הקהל לא רוצה לעזוב. הליצנים עומדים על הבמה, מעיפים אלינו את הכדורים הענקיים, מביטים בנו, הם הקהל ואנחנו המופיעים: ילדים וזקנים, מכים בכדורים ומשלחים אותם לאוויר שוב. אני מסתכל מסביבי ומדמיין צללים על קירות מערה, הקור שואג בחוץ, ולבני השבט המצטופפים מסביב למדורה קומץ מילים קצרות. אחת לתאר את עצמם, אולי, אחרת בשביל החיות חדות השן והטפר שבחוץ. אחת בשביל מים, בשר, כלי ציד. 

אחד מהם עומד אל מול המדורה, הצל שלו נמתח ענקי על הקיר. הוא מתפתל, רגליו וזרועותיו נראות מנותקות מגופו, והוא מביט בהן בפליאה כאילו זרות ממנו. כשהוא זז, הוא נוהם, משמיע קולות שאינם מילים, לא אז ולא היום, מעורר משהו עמוק בפנים, מושך אותו החוצה בהשתטותו. כשהוא נופל אנחנו צוחקים והחושך מפחיד פחות. כאשר החכמנו לקחו המשוררים את הפחד, האש, החושך וחיית הטרף ונתנו להם שמות וצורות, חרזו במשקל והצמידו למנגינה. על הבמה הפך השיר לסיפור, וחברי המקהלה הפכו לשחקנים. מוקפים במילים, יש לנו מעט מאוד הזדמנויות לחזור אחורה, למערה, לאש הבוערת ולשלג בחוץ. כאשר סלאבה עומד על הבמה, אור צהוב בודד דולק לרגליו והוא מוקף בחושך, הרגש הוא מעבר למילים.

המבקר מפגר מאחור

יש מספר מצומצם של הזדמנויות לראות את המופע הזה: באופרה הישראלית במוצ"ש, וארבע הופעות שבוע הבא בתיאטרון הצפון בחיפה. אתוודה, לפני שראיתי את המופע לא הייתי מרחיק עד חיפה לצפות בו. עכשיו אני יודע שהייתי מפספס חוויה נדירה. 

אני חש שזמינותם של סרטים ותוכניות טלוויזיה פינקו אותי, ביחס לבידור שאני צורך. בימינו, בקושי לבית הקולנוע אני יוצא. למה לטרוח? מול המחשב או הטלוויזיה אפשר לאכול, לדבר, להפסיק ולקום לשירותים מתי שצריך. אבל החוויה התיאטרלית מספקת משהו מעבר לתוכנה הרגשי, האמנותי, הסיפורי. החוויה החברתית חזקה הרבה יותר; היעדרו של מסך בינינו לבין המופיעים מחבר איתנו היושבים מולם להם, וכך גם אחד לשני. אני חושב שזו הסיבה שגם סרטי קולנוע בשלושה מימדים עם מכונת ריחות וכיסאות-מסאז' לא יכולים לבוא במקום הופעה חיה על הבמה. אין דוגמה חזקה לחוויה הזו, כמו מופע השלג של סלאבה[2].


1 - אני מהיוצאים לשתות קפה בהפסקה; טעות חמורה. הכיף ממשיך בהפסקה, אז תשארו בפנים.
2 - אתר הבית שלו גם באנגלית, ויש בו תאריכים של ההופעות הקרובות בחו"ל: מופעים לרגל חג המולד בלונדון ופריז. אם יש לכם כסף לשרוף, זה נשמע כמו חופשה נפלאה. אם אין לכם, יש עוד סיבות לצאת מהבית.