להיאבק בביבי ב-20 שקל בשבוע

זה סיפור פשוט איך השקעתי 20 שקל בתעמולה פוליטית נגד ביבי נתניהו; איך השתמשתי בכלי חינמי שיש כמעט לכל מבוגר בישראל כדי להגיע למצביעי ליכוד שלא הייתי מגיע אליהם אחרת; ואיך אתם, בקלות גדולה, יכולים לעשות את זה גם. 

ב-17 במרץ ייערכו הבחירות לכנסת ה-20, ומעמדו של מועמד הליכוד, בנימין נתניהו, רעוע. אולי קשה לראות את זה, כי כרגע הוא ראש ממשלה וזה נותן לו יתרון בעיני הציבור, אבל המפלגה שלו נרתעת ממנו, ציבור המתנחלים, שהוא הציבור היחידי שנהנה משלטון ביבי, מצביע למפלגת הימין הקיצוני "הבית היהודי", מה שמכונה "מצביעי המרכז" יכולים לבחור בין לפיד לכחלון, ו"המחנה הציוני" פונה ליותר ויותר אנשים. זה מתבטא בסקרים, וזה מתבטא גם בהתנהלות המפוחדת של ביבי.

עכשיו הזמן להתגייס בכל הכוח ולהוציא את ביבי לפנסיה; לשכנע כמה שיותר אנשים להצביע למפלגות שפויות שאינן הליכוד; אבל איך? חבריי בפייסבוק הם, מן הסתם, שמאלנים; לשכנע מצביעי עבודה להצביע מרצ או מצביעי מרצ להצביע עבודה לא יעשה כלום. לעמוד ברחוב ולחלק פליירים, אין לי זמן; יש לי עבודה ומשפחה, כמו לרבים מכם. אף אחד לא ישלם לי כדי לקחת יום חופש ולעשות תעמולה פוליטית. איכשהו, כדי להתגייס למאבק, עליי לצאת מתיבת ההד הפרטית שלי ולהגיע לאנשים שאני לא מכיר, שהצביעו ליכוד ועכשיו אפשר לשכנע אותם שעשו טעות.

אז פייסבוק נתנו לי את האפשרות הזו, ודי בקלות. 

בסוף של כל פוסט בדף הבלוג שלי פייסבוק נותנים לי את האפשרות לדחוף את הפוסט לעוד אנשים, בתשלום כמובן. אני יכול לבקש מפייסבוק להראות את הפוסט לעוד אנשים שחיבבו את הדף^[1] אבל במקום ביקשתי להראות את הפוסט לאנשים שלא מכירים את הבלוג. בחרתי פוסט חריף שמבקר את ביבי ובחרתי להראות אותו לאנשים שחיבבו דפים קשורים, כמו הליכוד או הדף הרשמי של ביבי. פייסבוק מאפשרים לקבוע תקציב; להחליט מראש כמה כסף אתה רוצה להוציא. בחרתי להוציא 5$, או פחות מ-20 שקל. 

מה היו התוצאות? אם פוסט רגיל שאני משתף פעם אחת רואים כ-200 אנשים, את הפוסט הזה ראו יותר מ-2,000. יותר מ-1,700 איש ראו את הפוסט בתשלום, ו-100 מהם באו איתו באינטראקציה: לחצו על התמונה, הגיבו, חיבבו. ונזכור, כל אחד שמגיב או מחבב, מעלה את התמונה בפיד שלו, וכך עוד חברים נחשפים למסר. מתוך חלק מהתגובות אפשר להגיד בלי ספק - מצביעי ליכוד נחשפו לפוסט הזה. יצאתי מחוץ לתיבת ההד הפרטית שלי; השתתפתי בתעמולת הבחירות. 

זה משהו שזמין בקלות גם לכם; פייסבוק לא מפלה בין עמוד צנוע עם 5 חברים ועמודים מגה-פופולריים כמו משטרת ישראל. כותבים פוסט קצר, נותים מסר פשוט מדוע צריך להצביע למפלגה כמו יש עתיד, כולנו-כחלון, המחנה הציוני, מרצ או כל מפלגה אחרת, ועושים Boost. ההודעה שלכם תגיע בקלות לאנשים שאתם רוצים להגיע אליהם ולנסות להשפיע עליהם. זה משהו שאתם יכולים לעשות ב-20 שקל; האם לא שווה את זה, כדי להשתתף במאבק, ולהוציא את ביבי לפנסיה?



1 - עצוב לספר, אבל למעשה הפוסט שלי יגיע אורגנית רק לכ-10% מהאנשים שחיבבו את הדף; כדי שהוא יגיע לעוד אנשים, מי שקורא אותו צריף להגיב, לחבב או לשתף. בגלל זה כל כך חשוב שתעשו אחת מהפעולות הללו כאשר אתם קוראים פוסטים טובים. [↪]

איך השמאל מאמץ את סיפוח השטחים

עיתונאי בולט ורעשן בשמאל קורא להפסיק להיאבק למען "תהליך השלום" ובמקום זאת להיאבק למען "זכויות אזרח" לפלשתינים בעיו"ש. אם הקריאה שלו תצליח זו תהיה התחלה של זרם פוליטי חדש: השמאל ההתיישבותי, שדה-פקטו מאמץ את ההתנחלויות ומכיר בסיפוח השטחים לישראל. 

לפני כמה שנים הלכתי במצעד הגאווה בירושלים עם חבר וסיפרתי לו על פוסט שקראתי, שמבקר שמרנים שמחוקקים נגד נישואים חד-מיניים כאשר "ברור להם שהחוקים הללו יחזיקו מעמד עשר, עשרים שנה מקסימום", וכיצד חוקים כאלו הם אקט עוין ומרושע. הכיוון ברור, אמרתי, וזה מובן מאליו שהולכים להיות נישואים חד מיניים חוקיים; אז למה הם סתם נאבקים בזה? הוא הסתכל עליי ואמר "אתה יודע, אני בטוח שלפני 15 שנה זה מה שחשבו על הסכם שלום ופינוי השטחים."

נאלמתי דום, משום שרבע שעה קודם דיברתי בייאוש על מותו של תהליך השלום וכיצד אין סיכוי שאי פעם נפנה את השטחים. עצרתי ושאלתי את עצמי: מה קרה בדרך? איך הגעתי מתחושה שחייבים לפנות התנחלויות לאמירה שצריך לקבל אותן כעובדה מוגמרת? בימי רבין ואחריו "השלום" היה על שפתי כולם, אפילו ביבי ניהל מו"מ עם הפלשתינים ונתן להם את חברון; משם הגענו למצב שבו לבני מנהלת מו"מ לשם עצמו, בלי מנדט או מטרה, ואחר כך אנחנו מפציצים את עזה במשך חודש רק כדי לקבל "שקט", שזה כידוע לא אומר כלום ותלוי אך ורק בהאם Ynet מדווח על נפילות או לא. אף אחד לא מתכוון לחזור למו"מ ואף אחד לא מדבר על שלום. הנה; אפילו נועם שיזף כבר ויתר עליו. 

השינוי הזה לא קרה מעצמו, ולא בוואקום; הוא התרחש בגלל שהמתנחלים נאבקו מאבק עקבי ועיקש, ולעתים נדמה שהם היו היחידים במערכה. בזמן שאנחנו דיברנו על שלום, הם הקימו עוד ועוד התנחלויות (ועידן לנדו מזכיר לנו שהעבודה תמיד הייתה תומכת גאה במפעל ההתנחלויות), הגדילו את היישובים הקיימים, והצליחו להביא להכרה ביישובים מעבר לקו הירוק כ"חלק מישראל" על-ידי המצאת מונחים כמו "התנחלויות מבודדות" כדי לתאר התנחלויות שהן... ובכן, לא חוקיות ומשוקצות בדיוק כמו אריאל, או על ידי הטיעון המרתיח "בכל מקרה בכל הסכם עתידי זה יישאר שלנו" (אלא שלעולם לא יהיה הסכם עתידי, וזה לא מצדיק את השוד, הגזל והמרמה שאתם מבצעים כרגע). 

המתנחלים פעלו להרחיב, להעמיק ולחזק את ההתיישבות ביהודה ושומרון, כי כך הם הצליחו לתעתע בציבור ולשכנע אותו שבעצם זה שלנו, בעצם זה מגיע לנו, ובעצם לעולם לא נתפנה משם. צריכים להיות ברורים במיוחד בהקשר הזה: קיומן של ההתנחלויות מונע התקדמות במו"מ; כל מו"מ שנעשה תוך כדי הרחבת ההתנחלויות (כמו המו"מ האחרון) נעשה בחוסר יושר ואין לו מטרה; וההתנחלויות פוגעות בצורה ישירה בבטחון שלנו ובבטחון של מי שגר שם. הן מחייבות את הצבא לעסוק באבטחה של יישובים בודדים, הן מבזבזות מיליארדים על כבישים עוקפים ותשתיות מיותרות, וכל התנחלות כזו מובילה לעוד מוקד חיכוך, עוד מקום שבו יהודים יכולים לתקוף פלשתינים, לעקור עצים, לשרוף בניינים ומכוניות, ולקבל הגנה והשתתפות של חיילי צה"ל במעשי הטרור שלהם. 

נועם שיזף, באופן ברור ומכוון, משתמש בביטוי "זכויות אזרח" כדי לתאר את מטרת המאבק שלו. בעוד שזכויות אדם הן פנימיות ומגיעות מתוקף היותי אדם, ועל המדינה לכבד אותן ולהיות אחראית למימושן, זכויות אזרח הן חיצוניות ומגיעות לי מתוקף היותי אזרח של המדינה שמעניקה אותן. שיזף מציע שזרם פוליטי בשמאל יאמץ את הפלשתינים כאזרחים. הוא מציע לתת להם זכות הצבעה, להישפט לפי החוק הישראלי בבית המשפט הישראלי, ליהנות מחופש תנועה ועיסוק. במילים אחרות, הוא מציע להסכים בפה מלא לסיפוח הזוחל של המתנחלים ולהפוך אותו לאג'נדה הפוליטית של מפלגות מרצ והעבודה.

זה לא המאבק שלנו. המאבק שלנו צריך להיות לפנות את ההתנחלויות. המאבק שלנו צריך להיות לסגור את המפעל, להפסיק את הגזל, להפסיק את הטרור היהודי, להפסיק לזרוק מיליארדים של שקלים ולשפוך דם לשווא (כן, גם של המתנחלים, שמתים על מזבח התיישבויות שלהם). אין שום הצדקה להתנחלויות, ואין שום עמדה פוליטית ישרה שתומכת בהם. 

זהו אינו מאבק חסר סיכוי. אם כבר, עלינו ללמוד מהצד השני; בנקודה שבה כל המדינה שרה "שיר לשלום" הם המשיכו להשיג תקציבים ולבנות בניינים. הם הפכו את ה-common sense לצד שלהם. הם גרמו לעיתונאים משמאל למשוך בכתפיהם ולהגיד "הפסדנו". עלינו להתחיל במאבק עקבי ועיקש לכיוון השני, עד שנצליח לחזור למקום שבו פתרון שתי מדינות לשני עמים נראה לעין, ובר השגה.

מי בכלל שואל אותך

אם נסתובב בפסטיבל אוטופיה הקרוב ונשאל גיקים "מה הסרט הכי רומנטי אי פעם?" סביר להניח שהתשובה לא תהיה "חלף עם הרוח" או "רומן בלתי נשכח" אלא "הנסיכה הקסומה".

הסרט עושה לנו מה שהסבא השובב עושה לנכד העקשן שלו: הוא מוכר לנו סרט רומנטי קלאסי על נער צעיר שמאבד את אהובתו וזוכה בה בחזרה בכך שעוטף אותו בצלופחים ענקיים, דו-קרב חרבות, נקמה, ופיראט נוראי שעולה באש. זה הסרט הגיקי האולטימטיבי שממנו לומדים על אהבה: הוא מלמד אותנו איך להגיד "אני אוהב אותך!", מראה לנו את הנשיקה "הכי טהורה ומלאת תשוקה מאז שהתחילו להתנשק", ומחתן את הנסיכה עם הנסיך^[1].

בעצם... הוא לא מחתן את הנסיכה עם הנסיך. סצינת החתונה עצמה מבדרת כל כך ומצוטטת שוב ושוב כמו בערך כל שאר הסרט בגלל הבישוף שלא מבטא Rים והנסיך המפרדינק שמתרתח "Man and Wife! Say: Man and Wife!" ואחריה יש את סצינת To the pain! הבלתי נשכחת, אבל ביניהן חבוי הדיאלוג הבא: אחרי שנורית אומרת לו'סלי שהיא מצטערת אבל היא כרגע נישאה לנסיך, הוא מחייך ואומר לה שהיא עדיין רווקה:

Buttercup: But it did. I was there. This old man said man and wife.
Westley: Did you say I do?
Buttercup: We sort of skipped that part.
Westley: Then you're not married.

כמה פשוט ומשכנע; הסכמת בכלל להתחתן? לא? אז את לא נשואה.

אני מניח שעד גיל ההתבגרות, אנחנו רואים יותר חתונות נוצריות אמריקאיות בטלוויזיה מאשר חתונות יהודיות במציאות, ובוודאי, שמים לב לטקס הרבה יותר. עומד שם איש הדת הנוצרי, לבוש בשחור, או בגלימות מפוארות, או משהו כזה, ופונה לחתן ושואל "האם אתה... משהו משהו... חולי ועוני... משהו משהו... עד המוות?" והחתן מהנהן בשמחה ואומר "I Do" ואז הוא פונה לכלה ושואל את אותו הדבר ויש רגע מותח, החתן מסתכל בה בעיניים נוצצות, היא מחייכת אליו באהבה, ועונה בקול רועד "I Do" ואז הוא מכריז עליהם בעל ואישה, כולם קמים על הרגליים ומתחילים להריע...

ככה חתונה נראית בראש; אולי זו דימוי כל כך חזק שהיא נראית ככה גם בראש של הקהל של חתונה בישראל: שגם החתן וגם הכלה מסכימים להתחתן; אבל זה ככה באמריקה, זה לא ככה בישראל. כאן, אף אחד לא שואל את הכלה שום דבר; למה מי היא בכלל?

לכאורה זה "היום של הכלה", והיא זו שמלבישים ומאפרים ומספרים בהמון, המון, המון כסף, והיא "מסמר הערב" וכו' וכו', אבל היא לא חותמת על הכתובה ובשום מקום, בין הקדמות הרב הנורא ארוכות והיין וההתרגשות וה"אם אשכחך" הוא מקדש אותה, אבל היא לא מקדשת אותו. היא לא עושה גם שום דבר אחר; היא לא מבטאת כלום^[2].

חשוב להבין, שאנחנו לא מדברים על משהו שהוא מסורתי, אולי כמו הצורה שבה אנחנו חוגגים חגים או הצורה שבה כתוב סידור התפילה; אנחנו מדברים על חוק. אסור, לפי החוק, על הכלה לפתוח את הפה ולקדש את החתן שלה. אסור לה לתת לו טבעת. אם תעשה זאת, לפי ההלכה האורתודוכסית היא תבטל את מעשה הנישואים, וממילא אף רב אורתודוכסי לא יסכים לחתן אותה כך. 

חלקכם אולי התחתנתם בחו"ל, ולחברים שלכם אתם מספרים "אנחנו לא התחתנו ברבנות; אנחנו התחתנו במשרד הפנים" - אז זהו, שלא. מדינת ישראל אנוסה להכיר בנישואים שלכם, אבל אתם נשואים ברבנות. אין שום חתונה אזרחית בישראל, לא משנה כמה "משפחה חדשה" מנסים לדחוף את ההונאה הזו; אין גם מעמד אזרחי מקביל לזה^[3]. אם תתגרשו, חס וחלילה, זה יהיה ברבנות. בין אם התחתנתם ב"צהר" או אצל רב מאוד ידידותי שפגשתם באיזיווד או פשוט חשקתם שיניים וגמרתם את זה מהר - אתם מצטרפים לסטטיסטיקה; אתם נשואים ברבנות. זה לא משנה אם זה קרה בחו"ל או בארץ, כמו שזה לא משנה לעניינו אם התחתנתם בקיץ או בסתיו, אם הגשתם דג או חזה עוף.

אתכן, את הנשים הצעירות שנוהגות ועובדות והן קול רם וחשוב בניהול הבית שלהן, החיים שלהן, הקריירה שלהן, הילדים שלהן, מערכות היחסים שלהן - אני לא מבין. אני לא מצליח לדמיין את עצמי בא בברית הנישואים בלי לבטא, בצורה הפשוטה ביותר, "אני רוצה בזה; אני עושה את זה; זו כוונתי, זו פעולתי". איך ארגיש שקידשתי את בת זוגתי, אם לא באמת ובתמים אקדש אותה? מדוע שלא ארצה, באמת ובתמים, שהיא תקדש אותי, שהרי בכוונתי לחיות מקודש לה?

מסיבה זו החלטנו להתחתן, אך לא ברבנות, בטקס יהודי אך לא אורתודוכסי, שבו בת זוגתי תקדש גם אותי. מרגע שקיבלנו את ההחלטה הזו, שמתי לב לשלוש תגובות די נרחבות בקרב מכרים ובני משפחה אורתודוכסיים:

1. מה הבעיה שלכם עם הרבנות? זה סתם אנטי-דת
2. איך זו חתונה בכלל? זה סתם "טקס"
3. שנייה, אני צריך לברר עם הרב אם בכלל מותר לי לבוא

התגובה הראשונה בעיניי נובעת ממקרה די חמור של "עגלה מלאה, עגלה ריקה". התרבות היהודית שאיננה שומרת מצוות בישראל התרגלה לפנות מקום לתרבות היהודית השומרת מצוות, להעריץ את "ארון הספרים היהודי" ולהתעלם מן הספריות העמוסות בצד השני; לדבר על "מוסר הנביאים" או "הסוציאליזם של התנ"ך" ולהתעלם מדורות של פרוטסטנטיים נאורים שלעסו עבורנו את הנביאים והשופטים טוב-טוב והגישו אותם לנו דרך מערכת החינוך, החוק והמשפט; עד המשפט השנוא עליי "בוא תעשה שבת", שהרי כידוע חיי רוח והגות יש רק בצד אחד של הגדר. בצד שלנו? כולם אוכלים סמים ושותים סושי. 

התגובה השנייה היא פשוט גרסה של התגובה הראשונה (הנה תגובה שמשלבת את שתיהן ביחד!) אך אני נאלץ להסכים למרכיב אחד בתגובה הזו: לטקס יש כוח חזק ומשמעותי אם הוא העתק של טקסים קודמים. זו הסיבה העיקרית שהיה חשוב לי להתחתן דרך מרכז הויה. זו הסיבה שאנחנו מתחתנים בטקס הדומה מאוד לטקס האורתודוכסי. אם עוד זוגות שדוחים את שנאת-הנשים האורתודוכסית ועוד נשים שמרגישות שזה טריוויאלי שגם קולן צריך להישמע בחופה יאמצו את אותו נוסח טקס, הרי שתוך מספר שנים, לטקס הזה יהיה מקום ברור יותר בתרבות שלנו.

למרות זאת, התגובה השלישית היא זו המרגיזה אותי יותר מכל. כאשר שואלים רבנים אם ללכת לחתונה כזו, הם אומרים לא (תוך כמובן זלזול מתחייב, ע"ע "עגלה ריקה, עגלה מלאה). הם לא אומרים "לא" כי זה טקס טיפשי; הם אומרים "לא" כי זה טקס מאוד רציני וחשוב. חתונה בונה בית; מקימה משפחה; אחרי חתונה באים ילדים^[4]. הם אומרים "לא" כי חתונה זה טקס משפחתי, שבטי, ציבורי, שהשתתפות פעילה של המשפחה והשבט והציבור היא חלק חשוב ממנו. הם יודעים שאם הם ימנעו מהיהודים שמקשיבים להם ללכת לטקס הזה, אז ייקשה עליו להתקבל בציבור. הם יודעים שאם הם יאפשרו ליהודים שמקשיבים להם ללכת לטקס הזה, אז הטקס הזה יקבל מקום וכבוד בתרבות היהודית-ישראלית שהוא שקול למקום שיש היום לטקס האורתודוכסי. 

הבחירה לקיים טקס חתונה אורתודוכסי היא מעליבה לנשים יהודיות באשר הן, והיא מעליבה אותי, ולא מתחשבת ברגשותיי; אבל, אני מקבל את זכותו של מישהו אחר להתייחס לאישה כקניין שאין לו דיבור^[5]. עם זאת אני פועל כדי להפיץ רעיונות אחרים: שראוי שאישה תדבר, ותבטא הסכמה לנישואים שלה. אם אדם כלשהו בוחר שלא להגיע לטקס חתונה מסיבה זו, הרי שהוא נאבק בהפצה של הרעיונות הללו ומנסה להחליש אותם; ואם הוא בוחר להגיע לחתונה הזו, הרי שהוא בוחר לסייע להפצה של הרעיונות הללו ולחזק אותם.

העגלה שלי איננה ריקה, ולא תפנה את הדרך. בסופו של היום, זו רק שאלה לאיזו עגלה יהיו רתומים יותר סוסים, וזו העגלה שתמשיך קדימה, ותשאיר את השנייה תקועה בצד הדרך.

---

עדכון: זוגתי כתבה פוסט יותר מוצלח משלי על אותו הנושא; לכו תקראו אותו, שווה לכם.

---

1 - המהדרין יכולים לטעון שנורית איננה בעצם נסיכה, משום שלא התחתנה עם הנסיך; אבל, עובדה; היא נסיכה. זה מופיע בשם של הסרט. [↪]
2 - בנקודה הזו, יכולות להיות נשים רבות שיכעסו מאוד שאני מחליט עבורן מה המעשים שלהן מבטאים או לא מבטאים; אולי עבורך, הקוראת את השורה הזו, לעמוד בשקט ולקבל טבעת על האצבע זה אקט חזק שמבטא הסכמה ופעולה, איכשהו. אני לא מבין איך, ואני לא חושב שהוא מבטא הסכמה או פעולה עבור מישהו אחר בקהל. אפילו תודה רבה את לא אומרת. אעז ואוסיף שאם היית איכשהו מנסה לבטא הסכמה או רחמנא ליצלן לפעול איכשהו, היו דואגים טוב טוב לגדר אותך לאחרי הטקס, כדי לא לטמא אותו בקולך. רק שתדעי. [↪]
3 - ידועים בציבור הוא מעמד רק מול ביטוח לאומי; גם אם תהיו ידועים בציבור, אין לזה שום משמעות במס הכנסה, בבנק, בבית הספר או בבית החולים, או באלף מקומות אחרים שבהם הזכויות של זוגות נשואים הם אוטומטיות ומובנות מאליהן.[↪]
4 - Your mileage may vary. [↪]
5 - אם כי אין לו זכות לפעול כלפיה ככזו או לחוקק חוקים שמתייחסים אליה ככה. זה כמו שזכותך להיות שוביניסט אבל לא זכותך לקדם רק גברים במקום העבודה. [↪]

ברית מילה

אני לא בטוח באיזה גיל נגמלה בליבי ההחלטה לא למול את הבנים שיוולדו לי^[1]. חלק מזה בוודאי קשור לחינוך שקיבלתי מבית, אבל אני מאמין שהעיקרון הבסיסי היה Primum non nocere: לפני שאסכים לפגוע באדם אחר, גם אם הוא בן 8 ימים, אני חייב להבין מה הסיבה לפגיעה. הצדקה הכרחית לפגיעה, והמנעות מפגיעה היא תמיד ברירת המחדל. אתם, אלו שמלים את בניכם, צריכים להצדיק את הפגיעה הזו; לא להיפך.

טיעונים כגון "זה לא כואב" או "התינוק בטח שלא יזכור" לא רלוונטיים בעיניי; זה עדיין הבשר שלו, לא שערה או ציפורן, אלא בשר ודם שאני מחליט לחתוך בהם. אני לא חייב להתייעץ בילד שלי לפני שאני פורץ לאוטונומיה של הגוף שלו; אני לא אשאל אותו מה לתת לו לאכול או אם למנוע ממנו ממתקים, אני אחליט אם יקבל זריקה ואם יתקלח ומתי ילך לישון. אבל לרגע אני לא מאמין שהיכולת שלי לקבל החלטות בשמו על הגוף שלו שקולה לזכות כלשהי על הגוף הזה שעדיפה על שלו; במקום, אני מתייחס לגופו, לשלומו, כפקדון שניתן לי. מוטל עליי כאחראי על הפקדון להביא אותו לגיל שבו יעמוד על דעתו ויהיה אחראי על עצמו בצורה הטובה ביותר האפשרית עבורי. לברית מילה יש תועלת רפואית זניחה, ובוודאי לא כזו שמצדיקה את הכאב או את הסיכונים^[2]. כבעל פיקדון, אני לא רואה לה שום הצדקה.

דבר אחד שכן הטריד אותי ותהיתי לגביו, היה האלמנט החברתי. אני הרי מדבר ממקום של יתרון מסוים; אני כן נימול, ולכן אם יש השפעה חברתית שלילית להיות לא נימול, אני לא מכיר אותה. חשבתי לעצמי שאם בני ירצה לקחת חלק בפולחן הדתי הזה, יוכל לעשות את זה בגיל יותר מבוגר (13, נניח), אבל זה לא יבטל השפעות חברתיות שליליות בילדותו, אם יהיו כאלה.

לכן, שמחתי על הזדמנות שנקרתה בדרכי לתשאל מישהו לא נימול^[3], דרך האפליקציה Secret (הוא במודגש, אני לא)

אני לא נימול
בן כמה אתה?
37
אתה יכול לדבר קצת איך זה השפיע על החיים שלך? אנחנו חושבים אם למול את הבן או לא, ויעזור לו לשמוע ממישהו לא נימול
בגדול, ההשפעה לא היתה גדולה. כילד בגיל גן חובה עשינו פיפי מאחורי הגן ולא היו בעיות. בגיל מבוגר יותר כשהתחלתי לעשות סקס הייתי לחוץ מזה אבל שוב לא היו בעיות. מישהי אפילו אמרה שהיא לא שמה לב כשדיברתי איתה על זה בטירונות השתדלתי להסתיר את העניין במקלחות. אז לי זה היה בסדר. אחי לא התמודד עם זה באותה מידה של קלות, אבל הוא אדם שתמיד מחפש חיזוקים וקבלה. עם זאת, יש לי היום שני בנים ולשניהם עשיתי ברית (רופא כירורג, ללא טקס דתי), כי אני לא חושב שזה ביג דיל, ויותר חשוב לי שלא תהיה להם סיבה להרגיש שונים. אלוהים יודע שכאתאיסטים שמאלנים יהיה להם מספיק גם ככה ;)
אז זה לא השפיע על החיים שלך בשום צורה שלילית, למה עשית להם ברית?
זו לא היתה החלטה קלה, כי מבחינה דתית אין לזה ערך עבורי או עבור אשתי. אבל למרות שלי לא היו ממש בעיות עם זה אני יודע שיכולות להיות, והעדפתי למנוע את זה מהילדים שלי. ההורים שלי חשבו שזה מנהג ברברי ומיותר. דעה שיתר בני המשפחה שלהם לא חלקו. אני מסכים במידה מסוימת אבל לא מרגיש לגבי זה באותה עוצמה כמוהם.
האם דיברת עם ההורים שלך על זה מתישהו במהלך ההתבגרות? חשבת לעשות את הניתוח בעצמך?
כן, דיברתי איתם. זה היה נושא שהרגשתי צורך להעלות יותר מפעם-פעמיים. ותמיד כשחשבתי אם לעשות לעצמי ברית, לא לקח לי יותר מכמה שניות להחליט שאני לא באמת רוצה. אחרי הסקס הראשון שלי, כשראיתי שהגרוע מכל לא קרה, זה הפסיק להיות עניין. זה כמובן סובייקטיבי לגמרי, והתנסות עם בת זוג פחות גמישה מחשבתית היתה יכולה להיות שונה לגמרי. אבל אני חושב שאפילו בגיל 17 הבנתי שאני לא רוצה להיות עם אנשים שלא יקבלו אותי כמו שאני. זה לא שאני מסתובב וצועק את זה ברחובות, אבל לא היתה לי בעיה עם בנות זוג.
נשמע שיש לך טיעונים די חזקים מהילדות והבגרות שלך מדוע ברית מילה מיותרת. מה גרם לך לחשוב שזה ייצור בעיות לבנים שלך?
אח שלי לא הסתדר באותה קלות כמוני, וזה גרם לי לחשוב על זה. הכאב של הברית הוא לא משהו שהבנים שלי מודעים לו, והגעתי למסקנה שלהיות שונים מיתר הילדים בצורה הזאת זה משהו שאני מעדיף למנוע מהם.

---

התשובות שלו הדהימו אותי. הוא חיזק את ההנחה שלי^[4] שאין השפעה חברתית שלילית לנוכחותה של ערלה בחיים של מישהו. כמי שאין לטקס הזה שום משמעות דתית עבורו, הוא ביטל את האפשרות שיעשה את הניתוח בעצמו, בפעמים שבהן חשב על הרעיון, ומדגיש שגם היום, גם מבחינת הבנים שלו, אין לטקס שום ערך דתי בעיניו. הערך היחידי הוא חברתי, אף שהוא עצמו לא נימול ולא סבל מכך. הדהים אותי לראות כמה חזק הלחץ החברתי להיות כמו כולם, גם על מי שמגדיר עצמו כאתאיסט או שמאלני. לחץ חברתי כל כך חזק שנהיה שקוף; שמטביע את כל הטיעונים נגדו, עד שההורים פשוט מושכים בכתפיהם, ועושים את זה. רק כדי להפסיק את הלחץ.

ההצדקה שלו לגרימת כאב לאחר, שאותה שמעתי גם מהורים אחרים, היא "הבנים שלי לא יהיו מודעים לו". זה כמובן לא נכון; בנים שעוברים ברית מילה סובלים במהלך הניתוח, במהלך תהליך ההחלמה, ורגישים לכאב גם חודשים לאחר מכן. מה שהוא מתכוון לומר הוא "הבנים שלי לא יזכרו את הניתוח ולא יבואו אליי בטענות". העובדה שאדם אחר לא יזכור את העוול שעשית לו לא מצדיקה את העוול בשום אופן. כמו שכתבתי בתחילה, צריך הצדקה בעד גרימת כאב לאחר; אי אפשר להצדיקה בכך שתתחמק מלשלם על העוול.

המשפט "להיות שונים מיתר הילדים בצורה הזאת זה משהו שאני מעדיף למנוע מהם" עורר אצלי תחושות קשות, כמי שבילה את כל ילדותו בלהיות שונה מיתר הילדים, וסבל מבריונות ולעג. אם מלאך כלשהו היה מציע לי נס, לחזור להיות בן 5 אבל להיות "כמו כולם", הייתי מסרב בתוקף. אם היה מציע לי אותו מלאך להפסיק להיות ביסקסואל ולהפוך להיות סטרייט, הייתי מסרב בתוקף. כל חלק בי שייך לי, ולא הייתי מוותר עליו כדי להיות "כמו כולם", וצר לי לשמוע שמישהו היה רוצה למחוק את הייחודיות של הילדים שלו ולהפוך אותם ל"כמו כולם" רק כדי למנוע מהם מצוקה חברתית. תפקידנו לבנות חברה שנותנת מקום גם לשונה, ומעניקה לכל אחד הגנה מפחד ואלימות, בין אם חנון או מישקפופר או גרוע בכדורגל או נשי או תולעת ספרים או עבר דירה באמצע השנה או נשאר כיתה או מגמגם או פשוט מוזר. אני מקווה שאף הורה, כשהוא מביט בילד המוזר שלו, לא אומר לעצמו "חבל; אם היה ניתוח קטן בגיל 8 ימים שהיה הופך אותו לפחות מוזר, פחות הוא, הייתי עושה אותו; הוא הרי לא מודע למה שעושים לו..."

פסקה על הזהות היהודית שלי. כמו כל הזהויות האחרות שלי, בעוד שיש להן בוודאי מרכיב היסטורי או גופני, בסופו של דבר, הן עניין של בחירה. אני מרגיש יהודי ומזדהה כיהודי מתוך בחירה. אני מאמין שאגדל את ילדיי כיהודיים^[5] ובאופן טבעי, זו הקבוצה שאני מרגיש לה שייכות ואקווה שהם ישתייכו לאותן קבוצות שאני שייך להן, כפי שאני מעדיף שיגורו בישראל, ידברו עברית, וישחקו משחקי תפקידים. אני דוחה מכל וכל את האמירה שברית מילה קשורה איכשהו לזהות יהודית. לא היה אף רגע בילדות שלי שבו מישהו הצביע על איבר המין שלי והסביר למה הוא נראה כך ולא אחרת; לעומת זאת, ילדותי מלאה בטקסים יהודיים אחרים, כגון קבלת שבת, בית שבו לא אוכלים חזיר או מערבבים בשר וחלב, סדר פסח, צום ביום כיפור, ועוד. אם נסתכל על בתיהם של מיליוני יהודים אחרים בישראל, אני מאמין שנראה דברים דומים. אלו הדברים שמעצבים את הזהות היהודית של הילדים שגדלים בהם. לא ברית מילה.

מה שעזר לי לגבש סופית את ההתנגדות המוחלטת שלי לברית מילה הייתה פסקה שכתב מישהו באחד מדיוני הפייסבוק על הנושא, בה כתב "למה רק לבנים מגיע? אז החלטתי להזמין את כל החברים והמשפחה לטקס קצר, שבו אצרוב את בתי בת 8 ימים על הטוסיק בעזרת ברזל מלובן בצורת מגן דוד." התחלחלתי מהתמונה של הברבריות והאכזריות לאותה תינוקת מסכנה, ועדיין; כוויה על הישבן, אם מורחים עליה באופן קבוע משחה אנטיספטית כדי שלא תזדהם, הרבה פחות מסוכנת לבריאות התינוקת מאשר ברית מילה...

---

1 - אני מקבל את זה שחולשתו של הפוסט הזה היא שאין לי בנים; אני גם מקבל את האמירה שייתכן וכאשר יוולדו לי בנים, אני אחשוב או ארגיש אחרת. אפשרי. הנה זה קרה לד"ר רועי צזנה, וכשהוא מדבר על הקולות המאוכזבים ששמע, אני הייתי אחד מהם. [↪]
2 - בכל מקרה, גם אם מלים את הבן, חובה לעשות זאת בהליך כירורגי, ולאחר כמה חודשים, שבהם הערלה נפרדת מהפין והניתוח קל יותר ובטוח הרבה יותר. בגיל 8 ימים הערלה עדיין צמודה לפין מה שהופך את הניתוח לכואב יותר ומסוכן יותר; אין בישראל שום רגולציה על מוהלים, מה שמעלה את הסיכוי לסכנות בריאותיות ולתקלות במהלך הברית. אין שום עדויות לכך שבגיל 8 ימים יש עדיפות במערכת החיסונית, קרישת הדם, או היחס לכאב; זה הכול אגדות ובדותות שנועדו לגרום להורים להרגיש טוב יותר עם הכאב העז שהם גורמים לבן שלהם. [↪]
3 - מכיוון שאין לי דרך לוודא שמדובר באדם אמיתי, אני מקבל את הביקורת שייתכן ומדובר בהמצאה. אישית, אני לא מאמין שמישהו היה משקר לגבי דבר כזה, ובכל מקרה, נראה שהרוב מאמין רק לסטטיסטיקות שתומכות בדעתו, אז זה כנראה לא משנה... [↪]
4 - על בסיס החוויה האישית שלי מהטירונות, המלתחות בקאנטרי-קלאב וטיולים שנתיים; אם הייתי נשאל מי מהאנשים שהיו במקלחות איתי נימול ומי ערל, לא הייתי יכול לענות כי ביליתי 0% מהזמן בלבדוק. אני מאמין שכמוני, כך גם כל האחרים שהיו שם. [↪]
5 - אני מקבל את ההגדרה של דוקינס, שאין "ילד יהודי" או "ילד קתולי" כי אין להם אוטונומיה לפתח אמונה דתית משל עצמם; אבל מנהגים דתיים יש, ואם אותם ילדים יגדלו בבית שבו המנהגים הדתיים היחידים הם יהודיים, ואין מנהגים דתיים אחרים, אז במובן הצר הזה, הם יהיו ילדים יהודיים. [↪]

מדינה יהודית צודקת

אחד האתגרים הקיומיים הגדולים העומדים בפני מדינת ישראל היא כיצד ליישב בין שתי הגדרות שכרגע הן סותרות: מדינה יהודית דמוקרטית. בישראל, כיום, אנחנו מבינים "מדינה יהודית" כמדינה שבונה משטר מעדיף עבור אזרחיה היהודים. אזרחיה היהודיים נהנים מגישה לכוח ולתקציבים, נהנים מחופש ולא סובלים מאלימות ורדיפה כמו אזרחיה הלא-יהודיים של ישראל. כדי לשמור על המשטר המעדיף הזה, המדינה מצדיקה גזענות ואלימות עד לרמה המוסדית, כאשר למשל פקידי משרד הפנים משתפים פעולה עם ארגון "יד לאחים" כדי לאתר לא-יהודים שגרים בערים יהודיות, ולהבריח אותם משם.

אם יש לפני בחירה בין לחיות במדינה צודקת ובין מדינה יהודית, אני תמיד בוחר במדינה צודקת, בניגוד מצער להרבה מאוד אנשים. אבל האם זו בחירה הכרחית? האם יש דרך ליישב בין שני הרעיונות הללו?

נקודת ההתחלה שלי היא לענות על השאלה "מהי יהדות?". התשובה שלי קצרה ופשוטה^[1] והולכת ככה: גם אם נניח שהתחלנו בבני ישראל, קבוצה עם מאפיינים אתניים, גיאוגרפיים, לשוניים והתנהגותיים משותפים, אחרי חורבן בית שני, אנחנו מאבדים את האחדות הזו. 2,000 שנה אחר כך אנחנו מסתכלים על קבוצות קטנות, מרוחקות זו מזו, מנותקות. הבסיס האתני מאבד ממשמעותו; יהדות איראן היא לא יהדות שו"ם או יהדות אתיופיה משום בחינה אתנית. הבסיס הלשוני מאבד ממשמעותו, אם נזכור שעד העת המודרנית, אף אחד לא דיבר עברית כשפה ראשונה. אם נסתכל על אוסף הקבוצות הללו וננסה לתת להן אחדות לאומית, זה ידרוש מאיתנו לפורר מהמונח הזה כל משמעות יעילה. לבסוף, התייחסות ליהדות כדת בלבד לא מכסה את כל המשמעויות שלה, ולא נותנת מענה למיליוני יהודים בישראל ומחוצה לה שלא מקיימים מצוות אלא במקרה, בוודאי שלא מאמינים בדברי המקרא, ועדיין, מגדירים עצמם כיהודים.

זה מחזיר אותי לתשובה: יהדות היא זהות תרבותית. אדם המצביע על עצמו ואומר שהוא יהודי, מתכוון לאבחנה תרבותית; מערכת היחסים שלו עם הדת היהודית ועם ההלכה היהודית ומיני מאפיינים אתניים ולשוניים הם מהמרכיבים של ההגדרה הזו ממש כפי שמערכת יחסים לדת הקתולית ומאפיינים אתניים ולשוניים הם מהמרכיבים של להיות חלק מהתרבות האירית. ממש כפי שלהיוולד באירלנד ולגור באירלנד מקל עליך להשתייך לתרבות האירית בהשוואה לאם נולדת בבוסטון, כך התרבות האירית באירלנד מורכבת מכל האנשים שנולדים באירלנד, מזהים עצמם כאירים, ופועלים בתוכה. התרבות היהודית שלנו בישראל מורכבת מכל האנשים שנולדים כאן, מזהים עצמם כיהודים, ופועלים בתוכה. זו היהדות שלי שאני רוצה לשמר בישראל, ואני רוצה לעשות זאת בצורה צודקת. יש דרך לעשות זאת.

כדי ליצור, לשמר ולקדם תרבות יהודית בישראל, מדינת ישראל מקדשת את החגים היהודיים ומועדים בעלי משמעות לתרבות היהודית, כמו יום השואה, או ל"ג בעומר. המדינה מחוקקת חוקים רלוונטיים לאלו ומשקיעה בהם משאבים, וזה צודק גם כאשר חוקים ומשאבים אלו אינם שיוויוניים לחגים ולמועדים של דתות, עמים ותרבויות אחרות. 

כדי לקדם את התרבות היהודית, מדינת ישראל מקדשת, משמרת, מלמדת ומקדמת את ההיסטוריה היהודית. ממוסדות המוקדשים להיסטוריה הזו, דרך מחלקות מחקר, השקעה בספרות, שירה, קולנוע ואמצעי ביטוי אחרים, וכן הלאה. זה צודק שמדינת ישראל תשקיע משאבים ותייחד מרחבים להיסטוריה הזו, גם כאשר אינה משקיעה משאבים דומים בהיסטוריה של דתות, עמים ותרבויות אחרות.

יש לבטל את החוקים המעדיפים יהודים על פני לא יהודים, ובראשיתם חוק השבות. יש לבטל את ציון הדת במרשם האוכלוסין המשמש, לא לתיעוד העדפתו הדתית של האזרח אלא להבחנה בין "דם לדם" ומניעת נישואים חופשיים בין אזרחים הרוצים בכך. יש לבטל את ועדות הקבלה למושבים, וכל מנגנון אחר המקל על השלטון להעדיף יהודים על לא יהודים מבחינת הקצאת משאבים. 

כיום, מדינת ישראל הינה סמכות הלכתית, דרך חקיקה המחייבת אזרחי מדינת ישראל לקיים טאבו יהודי אורתודוכסי, דרך הרבנות הראשית, דרך צה"ל, וכן הלאה. יש לבטל חוקים (כמו חוק החמץ, למשל) המחייבים אזרחים לכבד טאבו יהודי אורתודוכסי, ויש לאפשר לכל אזרח לכבד או לא את האיסורים והמצוות שהוא רוצה בהם, באופן חופשי. בנוסף, יש לבטל את הרבנות הראשית כמוסד ממלכתי, ולבטל חוקים המחייבים אזרח להשתמש ברבנות. עם זאת, יש ערך בכך שמדינת ישראל תקים, תממן, תגבה ותציין סמכות הלכתית, אפילו אם זו סמכות אורתודוכסית. למדינת ישראל יכולה להיות "דת רשמית", והדת הזו יכולה להיות היהדות האורתודוכסית^[2]. מדינות בוחרות ערכים ואובייקטים תרבותיים ומקדמות אותם על גבי אחרים. כל עוד לא מחייבים איסורים דתיים בחוק וכל עוד לא מחייבים אזרחים להשתמש בשירותים דתיים מסוימים, אין הבדל בין זה שמדינת ישראל מממנת את הספרייה הלאומית או את האופרה הלאומית, לכך שתממן סנהדרין, ואני בכנות מקווה שתעשה זאת. 

יש אנשים בישראל שמעוניינים שתרבותה של ישראל תהיה שונה, שהיא לא תהיה תרבות יהודית בעיקר או אפילו תרבות יהודית בכלל. האנשים הללו יצביעו על כך שהמדינה היא שחקן מרכזי ורב כוח בתוך המשחק התרבותי, ויש לה השפעה "לא הוגנת" על איך נראית התרבות. האנשים הללו צודקים, אבל זה לא אומר שמה שהם מצביעים עליו לא ראוי או לא צודק. המדינה היא שחקן מרכזי ורב כוח, ולאף אדם פרטי או אפילו ארגון אין כל כך הרבה כוח בהשפעה על התרבות. מדינות דמוקרטיות אמורות להיות ביטוי של הרצון הקולקטיבי, זאת אומרת המימוש של אותה תרבות וסדרי העדיפויות שלה. לאורך זמן, הרצון הקולקטיבי יכול להשתנות^[3], אבל גם כאשר אני לא מסכים איתו, זה עדיין ביטוי צודק וראוי, אפילו שהוא הרבה יותר חזק משלי. 

אנשים הקוראים לשנות את "אופיה היהודי" של מדינת ישראל עושים בדיוק מה שהמדינה עושה: הם משחקים במשחק התרבותי. כאשר מדינת ישראל מממנת חנוכייה ענקית באמצע העיר היא עושה מה שאנשים שרוצים להפסיק להזדהות כיהודים עושים: היא והם מכניסים עוד אובייקטים לתרבות סביבנו, מעצבים מה זה אומר להיות יהודי ואיזה חלק מהתרבות של ישראל היא "תרבות יהודית". כיום, החקיקה המעדיפה יהודים, המנגנונים המעדיפים יהודים ופוגעים בלא-יהודים, מחזקים את אלו שמשתמשים באלימות ופחד כדי להשתיק את אלו המעוניינים למשוך את התרבות שלנו לכיוונים אחרים. כיום, מדינת ישראל לא יכולה להיות יהודית וצודקת, עד שלא תאפשר לכל אזרחיה, כל תושביה, כל גריה, לבטא את הדעות שלהם ולהשפיע על התרבות שסביבם, חופשיים מכפייה.

---

1 - בעיניי, כל אדם שאומר על עצמו שהוא יהודי, הוא יהודי. [↪]

2 - אף שזו יהדות ששונאת אותי ואת רוב החברים שלי, ובחירתה של מדינת ישראל ביהדות הזו מקדמת עוני וסבל ומעודדת דעות קדומות ורדיפה ואלימות נגד האחר. [↪]

3 - ואני מאמין שהוא אכן ישתנה, לכיוון של אלפי "תתי-קהילות" שלכל אחת יש תרבות מובחנת משלה, מופרדת מדת, מוצא או גיאוגרפיה. [↪]

אופטימיות מלאה לגבי העתיד

היום צפיתי בארבעת הסרטונים הללו, ובכנות מובכת, עלתה דמעה בעיניי. חגיגות האנושיות הללו מרגשות אותי, שוב ושוב. לחבריי אני אומר כאשר הנושא עולה שסרטונים כאלו הם חלק מטקסים מיסטיים שמטרתם לקדם את האנושות לעתיד טוב יותר, עם שלום ואחווה בין כלל בני האדם. ספק שהם לוקחים אותי ברצינות.

אולי כדאי להם. אחרי הכול, רובם שמאלנים, ואחת הדרכים שבהן אפשר לבדל עמדה שמאלנית מימנית^[1] היא ששמאלנים מאמינים בעתיד הזה; משהו שמאגד את כלל האנשים, שאפשר לבנות אליו.

בבסיס התפיסה החברתית הזו היא האמונה שכאשר אדם נולד - ליבו טוב. מטבעו, הוא לא מעוניין לעשות רע לאחר. אלא שתנאי החיים הקשים וחינוך קלוקל שהוא מקבל גורמים לו לפגוע באחר, להחזיק בדעות "רעות"^[2], לנהוג באלימות, לפשוע, וכו'. אם תתקן את כל הבעיות המובילות לכך (שזה בעיקר עוני), אם כל אדם יקבל חינוך הולם ויגדל בתנאי חיים טובים, לא תהיה פשיעה, לא תהיה אלימות, לא תהיה שנאה. נחייה בגן עדן עלי אדמות. זו האמונה.

האמונה הזו היא בבסיס הארגונים השמאלניים שמקדמים חינוך והשוואת הזדמנויות, היא בבסיס מדינת הרווחה. בעמדה המקבילה בצד השני, עומד הימני ומושך כתפיו. אולי לב האדם רע, אולי טוב. הימני לא מתחייב לאמירות מהותניות כאלו^[3], הוא בשלו מקדם מקסימום חופש למקסימום אנשים, ומכיוון שחופש הוא גם החופש לפגוע, מתעסק הרבה מאוד באיך יכול אדם אחד לפגוע באחר. הוא מסתכל על המערכת שבונה השמאלני ומצביע, בצדק, שהיא חשופה מדי לניצול: אף אחד לא אחראי למעשיו הרעים, ולכולם מגיעה אינסוף תמיכה וסיוע^[4]. בעיני הימני לא מדובר רק באידיאל בלתי אפשרי, אלא במשהו אפילו "רקוב": יש לנו הרגשה אינסטינקטיבית שללא הצורך להתפרנס, לא היינו מייצרים דבר, ובוודאי יש בנו את עקרונות המוסר שלמדנו בגן הילדים: המערכת שבונה השמאלני היא "לא פיירית!" לכל אחד מגיע לקבל רק מה שעבד עבורו, ולא לקבל מה שלא עבד עבורו. "למה שהוא יקבל כמוני, אם הוא לא השקיע כמוני?"

הביקורת של הימני מוצדקת, והגיונית למדי. אבל בעולמנו, שבו כל המערכות כבר תלויות אלו באלו, אין ברירה. המערכות כבר כאן. אף אחד, באף מפלגה מרכזית באף מדינה מערבית ובטח שלא בישראל, לא מציע ברצינות לבטל את רשתות הביטחון החברתיות שהקימו המפלגות השמאלניות.

רשימת המערכות הללו יכולה למלא כרך עבה: ביטוח בריאות חובה, ביטוח רכב חובה, ביטוח לאומי, חוקי זהירות בעבודה, חוקים להגנת הסביבה, רגולציה לקביעת מחיר הלחם והחלב, רגולציה על רופאים ועורכי דין ומורים, רגולציה על עיריות איך לבנות ורגולציה של עיריית על התושב איפה לבנות, רשות להגנת הצרכן ורשות לניירות ערך ומשרד תקשורת וקרן לקידום קולנוע ומוזיאון לאומי שלא לדבר על משטרה וצבא ובתי חולים ומכבי אש - עמדה ימנית טהורה לא רק אינה מעשית, אלא אם פוליטיקאי היה מציג אותה בפנינו זה היה נשמע לנו מטורף. הזוי לגמרי. אם הבית שלי עולה באש, לא יכבו את השריפה? אם אדמם וייקחו אותי לחדר מיון, לא יטפלו בי? נראה אבסורדי שדברים כאלו יהיו תלויים באם קניתי מנוי למשהו^[5], ועדיין זו העמדה הימנית. ביטוח בריאות חובה, שכר מינימום, רגולציה, פטנטים, סטנדרטים לתקשורת שנקבעים ע"י המדינה - זה הכול פגיעה ב"שוק החופשי", הכול מגביל את החופש הרבה מעבר לנדרש. אפשר למנות את מאות ואלפי הדרכים שבהן המדינה והרשויות המקומיות וגופים ציבוריים אחרים קובעים מלמעלה עובדות עבורנו, אבל עדיף להשאיר את זה כתרגיל לקוראים להמחשת הרעיון. אם מנסים להכפיף את האמירה שחיים צריכים להיות חופשיים אלא אם החופש פוגע באחרים, מהר מאוד רואים שיש מעט רגולציה שנועדה להגביל פגיעה והמון רגולציה שנועדה לקדם רווחה, ובוודאי בישראל.

כמו שאמרנו קודם, הימני צודק. המערכת השמאלנית פרוצה לניצול. אם יש רגולציה על השוק, אפשר לתמרן את השוק כדי להחניק תחרות ולצבור עושר אצל קומץ ידיים. אם יש ביורוקרטיה, היא נוטה לשחיתות וחוסר יעילות^[6], ואפשר לנצל את זה. בישראל תחת נתניהו, הימין בישראל הפך לשם קוד עבור אלו שמצדיקים את ניצול הפרצות, את דיכוי האחר והחלש, כדי לחזק את העשירים ולהעביר עוד משאבים והון למעטים^[7]: כבילת עובדים זרים למעסיק אחד, הסחר במבקשי העבודה, העברת משאבי טבע למיליארדרים, הפרטת הפנסיות, השליטה הריכוזית בתקשורת, בחנויות הכלבו, מדינת הרווחה בהתנחלויות, וכמובן, שוק הנדל"ן, אחד הפשעים הכלכליים הגדולים בישראל^[8]. ההפרטה בישראל לא עבדה לשפר את מצב האזרחים, והרעבת "האיש השמן" שדוגל בה נתניהו לא פתחה את השוק לתחרות, היא נועדה להצדיק העברת שירותים חיוניים לידיים פרטיות, של המקורבים כמובן. כך עוזרים לעשירים להתעשר, ובאותו הזמן שוחקים את היכולת הכלכלית של המעמד הבינוני ומטה.

לבעלי הכסף גישה לבעלי הכוח, והם עוזרים להם להרוויח עוד כסף. זה תמיד יהיה נכון, אבל הקבוצה הפוליטית שאמורה לפקח ולבקר את המערכת הציבורית, הימין, עסוקה בנישול הפלסטינים ואבדן צלם אנוש. אין להם זמן להתעסק בעניי עירנו.

אל תטעו מהטון, אני כותב מעמדה אופטימית. אני מאמין שהשאיפה לרווחה ולצדק קיימות בכולנו, הן רק מחפשות את הדרך להתבטא. אני מאמין שרוב מצביעי הליכוד, ישראל ביתנו, הבית היהודי וש"ס אינם מירי רגב או דני דנון, אלא שהמערכת נחטפה בידי מרכז מפלגה תאב כוח, והמערכת כבר איננה דמוקרטית. אני מאמין שמסר פשוט וברור יכול להתפשט באוכלוסיה וליצור שינוי במודעות ולשכנע אנשים לקבל החלטות אחרות. אני מאמין שהרבה אנשים יכולים לשים בצד את ההצבעה השבטית ולעבור להצביע למפלגות שיקדמו את רווחתם וישמרו על החופש שלהם^[9]. אני מאמין שאז יהיה כאן טוב יותר.

---

ומלבד זה יש להחרים את מוצרי ההתנחלויות, להפיל את ממשלת הרשע של נתניהו, ולהכיר בכך שגדעון סער או אלי ישי אולי אינם נאצים במובן המילולי כמו שרונן שובל הוא פשיסט במובן המילולי, אבל זו בהחלט השוואה היסטורית הולמת לסוג הרשע הפועם בליבם.

---

1 - אני מתכוון כמובן לעמדה שמאלנית וימנית במובן הפוליטי, ולא כמו שמשתמשים בביטוי בישראל לפעמים כתחליף ל"מעוניין לפנות התנחלויות ולתת לרשות שליטה על השטחים תמורת כינון יחסים נורמליים עם יישות פוליטית פלסטינית אוטונומית" ו"מעוניין להכפיף מיליוני אנשים למשטר זוועות חסר הצדקה בשביל היכולת להחזיק בכמה קילומטרים חסרי חשיבות לעוד עשור או שניים עד שהמבול ימחה אותנו מעל האדמה."
2 - גזענות, שוביניזם, הומופוביה, קסנופוביה, סקסיזם, לאומנות קיצונית, וכו'
3 - ההיסוס של העמדה שמאלנית על אמירות מהותניות היא הסיבה שזו עמדה שמרגישה להרבה אנשים כהתנשאות. יש משהו מאוד מתנשא בכך שמישהו מודיע לך מה אתה בעצם, ושהוא יודע טוב ממך איזה סוג בן אדם אתה.
4 - המגבלה היחידה בפילוסופיה השמאלנית היא המשאבים שיש למדינה. אם למדינה היו אינסוף משאבים, לא הייתה סיבה לא לממן לכולם דירות פאר תואר בסורבון ושניצל וצ'יפס לארוחת צהריים כל יום.
5 - אם אתם חושבים על מיסים בתור "מנוי" לשירותים ציבוריים נזכיר לכם שגם אם אתם מתחמקים מתשלום מיסים כבר עשרים שנה, הכבישים עדיין שם, וגם מכבי האש ובית החולים. אולי תקבלו חשבון אחר כך על האשפוז, אבל את הטיפול כבר קיבלתם. זה לא עסק, זה שירות ציבורי, קרי "שהציבור" משלם עליו.
6 - "Bureaucracies are inefficient by design. Inefficiency is the twin sister of redundancy, of overcapacity, of the ability to plow through a swamp by brute force alone." Apocalypse Codex, Charles Stross

7 - שזה אירוני במיוחד בהתחשב בכך שהבסיס לשוק החופשי היא העמדה ששוק חופשי הוא הדרך הכי צודקת וחופשיה משחיתות לפזר את ההון והמשאבים בקרב הציבור, לא לצבור אותם אצל מיעוט קטן.

8 - ברור שאם מחירי הדירות רק עולים ועולים בעוד השכר הריאלי נשחק וצריך יותר משכורות כדי לקנות דירה ממוצעת, מדובר בשוק סגור לתחרות עם מחירים שנקבעים מלמעלה. זה פשע נגד הציבור.

9 - לא, הכוונה איננה ליש עתיד. זו הייתה עוד הצבעה שבטית סביב זה שנהיו הרבה דתיים שלא עושים צבא, לא היה לזה קשר לשיפור הרווחה שלנו.  

הסיפור האמיתי של הבחירות הללו

אם קוראים את הכתבות, הפרשנויות, הספינים בתקשורת, נראה שהסיפור הגדול של הבחירות הוא "יש עתיד", ואולי שבריריותו המתגלה של ביבי. אבל בעיניי הסיפור הגדול יותר הוא סופה של החלוקה הפוליטית בין ימין לשמאל.

בשבועות לפני הבחירות, נראה היה שכולנו, מתומכי "מרצ" כבדים דרך מצביעי "ארץ חדשה" מבולבלים ועד ליכודניקים שרופים, האמנו באותו נרטיב: נתניהו יוביל את "ליכוד-ביתנו" לנצחון ברור בבחירות (יתרון של 75% מנדטים על המפלגה הבאה אחריו, ויישב בראשות מפלגה שגודלה כמעט שליש מבית הנבחרים), ויקים את הממשלה הבאה בראשות מה שכונה "גוש הימין".

פרשנים פוליטיים, על בסיס תוצאות הסקרים, חילקו את הכנסת לשני גושים ונתחו מראש את תוצאות הבחירות על בסיס השאלה איזה גוש מקבל מעל 60 מנדטים. על בסיס נרטיב זה, הדיון על תוצאות הבחירות לא היה "מי יהיה ראש הממשלה הבא ואיך תראה ממשלתו^[1]" אלא דיון בשורה של שאלות "מינוריות" כמו:

• כמה מנדטים יהיו ל"מרצ"? 
• האם יחימוביץ תכנס לממשלה, או תשב באופוזיציה? ומה לגבי לבני? 
• האם המפלגות שגירדו את אחוז החסימה (ארץ חדשה, קדימה, עם שלם, עוצמה לישראל) ייכנסו? אם כן, מה הן יעשו בכנסת? 

קל לשכוח, בתור צרכני עיתונות רופסת שהפכה כמעט כולה למכשיר פרסום הדלפות אסטרטגיות בשירות השלטון או יחסי הציבור של ערוץ 2 שאחד מתפקידיו החשובים של עיתונאי הוא ליידע את הציבור לגבי תהליכים שהציבור לא שם לב אליהם, ולתת להם הקשר שבמסגרתו הציבור יוכל להבין ולעכל אותם. כך הופכים ציבור לציבור מיודע, וציבור מיודע הוא ציבור מעורב ואפקטיבי בתהליך הפוליטי. 

כעת, חודש לאחר הבחירות, אנחנו רואים שהנרטיב שקיבלנו לפני הבחירות היה פשוט לא נכון. ראשית, ביבי רחוק מאוד מלהיות ברירה המחדל של הציבור: 730 אלף איש הצביעו ליכוד בבחירות לכנסת ה-18, אבל רק 885 אלף הצביעו "ליכוד-ביתנו" בבחירות האחרונות: יותר מ-20% מהמצביעים של שתי הרשימות יחדיו העדיפו לא לחזור ולהצביע להן, אמירה עוצמתית של אי אמון בנתניהו וליברמן. חשוב מזה, מסתבר שכמות המשיבים "לא יודע" או "לא החלטתי" בסקרים היה גדול, וכמות עצומה של "מנדטים צפים" שהעדיפו לא להצביע למפלגות קודמות^[2] וחיפשו "בית". דווקא מפלגת "יש עתיד" הייתה מודעת לציבור הרחב הזה, ולפי שניידר "לפחות 5 מנדטים החליטו על הצבעה ליש עתיד ממש מחוץ לקלפי": זה מסביר בפרט את ההבדל בין 14 מנדטים בסקרים ל-19 מנדטים במציאות, ובכלל את הפער בין מה שהעיתונות שיקפה, ומה שקרה ביום הבוחר. שני הסיפורים הללו, על כך ש"יש עתיד" מפלגה מאורגנת ורצינית^[3], ומפלגת "ליכוד ביתנו" כמפלגה נחלשת עם מנהיג חלש, היו יכולים להשפיע הן על כמות המצביעים והן על הפתקים שהיו שמים בקלפי.

הלקח הוא שהעיתונות הפוליטית בישראל מגויסת, ולכן כיום היא מפספסת את הסיפור הכי גדול בבחירות הללו: אין בישראל "גוש ימין" ו"גוש שמאל". אנחנו חייבים שפה חדשה לדבר בה על החלוקה הפוליטית בישראל ושאלות חדשות לאפיין לפיהן מצביעים ומפלגות. ההצבעה בישראל איננה עוד הצבעה מדינית או כלכלית, המתחלקת בצורה נוחה בין "ליכוד" ו"עבודה", מחל או אמת, כי אם הצבעה מבוססת זהות: רובם המוחלט של המצביעים היום מצביעים למפלגה שהם מרגישים בנוח להשתייך לקהילתה, שהם מרגישים שהיא מייצגת את הסקטור שאליו הם שייכים. לא עוד הצבעה של רעיונות ואידיאולוגיות כי הם הצבעה של שבטים וקהילות.

לפני 25 שנה, אחרי הבחירות לכנסת ה-12, שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והמערך, קיבלו ביחד 79 מתוך 120 מנדטים; המפלגה השלישית בגודלה הייתה ש"ס, עם 6 מנדטים. פער מספרי עצום, בלתי נתפס עבורנו היום. שליש מהציבור היה "שמאל" והצביע מערך, שליש מהציבור היה "ימין" והצביע ליכוד. באקלים כזה אפשר לדבר על "מפלגת שלטון", והברירה הייתה ברורה: איזו מפלגה תקבע את האג'נדה המדינית, הלאומית, הכלכלית? איזה מנגנון ישלוט ויקבע, מרכז המפלגה הזה, או מרכז המפלגה ההוא? לאורך 25 השנים הבאות, החלוקה הזו תאבד ממשמעותה. 

בכנסת ה-13, לליכוד ולעבודה יחד היו 76 מנדטים; ביהירות, רבין מעביר את "החוק לבחירה ישירה" שהיה אמור להפוך אותו לנשיא ובמקום זאת, כך נהוג לומר, שבר את המפלגות הגדולות. אבל השינוי בדפוסי הצבעה הוא יותר מרק החוק לבחירה ישירה: העלייה הרוסית, והמיאוס משיח "השלום" הביאו לזליגה הצידה. חוק הבחירה הישירה הרחיק את המושג "שלטון" מהזהות של הפתק ששמת בקלפי. במקום להצביע למפלגת שלטון, הצבעת למפלגה שייצגה אותך, והמפלגות הסקטוריאליות החלו להתחזק. לאורך 3 מערכות הבחירות הבאות, אנחנו נראה שבירה מוחלטת של ההגמוניה של הליכוד והעבודה על המושג "שלטון". 

בכנסת ה-14, לליכוד ולעבודה יחדיו היו 66 מנדטים: הפעם האחרונה שלשתי המפלגות הגדולות הללו יש רוב בכנסת^[4]. לא פחות חשוב, ש"ס הגיעה ל-10 מנדטים, גודלה "הטבעי" וממנו היא לא תרד עד היום. המגמה הולכת ומתחזקת, כאשר העבודה והליכוד יחדיו משיגים פחות ופחות מנדטים, מספר המפלגות שמגיעות לרף 10 מנדטים וחוצות אותו עולה: בכנסת ה-15 לשתי מפלגות "השלטון" 45 מנדטים, ואילו בכנסת ה-16, 57 מנדטים^[5]. אם בכנסת ה-12 אף מפלגה מלבד שתי המפלגות הללו לא קיבלה 10 מנדטים או יותר, בכנסת ה-13 וה-14 הייתה מפלגה אחת כזו, ב-15 וב-16 היו כבר שתיים. המגמה ברורה, בלתי הפיכה, ונעה לכיוון שיווי משקל ברור: אוסף מפלגות "בינוניות", בגדלים שבין 10 ל-20 מנדטים, המייצגות קהילות, סקטורים, בישראל, במקום שיוך מדיני-כלכלי.

בכנסת ה-16, ההפתעה הגדולה הייתה מפלגת "שינוי" שקיבלה 15 מנדטים, מפלגה שכונתה "מפלגת מרכז" אבל הייתה מפלגה סקטוריאלית בדיוק כמו מפלגת "יש עתיד" היום: לא סקטור כלכלי בלבד, ולא סקטור עדתי, אלא סקטור זהותי-תרבותי: יהודים הדוחים את האוניברסליות של שיח זכויות האדם, שפוגע לטעמם באופיה היהודי של מדינת ישראל ומעמדם המיוחד בה, המעדיפים מדינה מודרנית אבל כזו שנותנת יחס מועדף ליהודים אתנים, ומתעלמים הן מהכיבוש והן מההתנחלויות כנושא מהותי: לא חשוב להם שיעלו התנחלויות חדשות כמו שלא חשוב להם לפנות התנחלויות ישנות כי הם לא "בעד הערבים" אבל גם לא "קיצוניים". הסקטור הזה נטש את "שינוי" והצביע "קדימה" כאשר זו הציעה לו סיכוי לשלוט, ואז נטש את "קדימה" עבור "יש עתיד" מאותה סיבה - הסקטור הזה לא מעוניין ב"שלטון" במובן הישן: אין לו אחידות מדינית או אחידות כלכלית, אלא מעוניין בכוח והשפעה, היכולת לקדם המטרות התרבותיות שלו עצמו, לגרום לכך שהסביבה שלו (הסביבה במובן הגיאוגרפי, אבל גם במובן התרבותי: מה שרואים בטלוויזיה, מה ששומעים בחדשות, או קוראים בעיתון) תחזור להיות דומה לו, ונוחה עבורו.

הביטוי "מפלגת מרכז" אינו נכון, והזיהוי של "שינוי", של "קדימה" גרסת שרון/אולמרט, או "יש עתיד" עם "המרכז" הוא מטעה מאוד, משום שהוא משאיר את הפרשן או העיתונאי במחשבה שיש "גוש ימין" או "גוש שמאל" ויש כאלו היושבים ביניהם. אין זה כך. מול שאלות ספציפיות, כמו זכויות אדם, שיוויון לאזרחים ערביים בישראל, או הקמת מדינה פלשתינית, אין ספק ששרון, טומי ויאיר לפיד היו מרגישים כולם בנוח באותה הסירה תחת מה שנכנה "ימין". הסיבה ששני הלפידים לא ישבו בימין לא קשורה להבדל אידיאולוגי אלא לסדר עדיפויות בשאלות: ההצבעה ל"שינוי", "קדימה" ו"יש עתיד" אומרת בקול ברור "לפני שאנחנו מתעסקים בשאלות לאומיות, בואו נתעסק בשאלות מקומיות" – מבחינתם, כאשר השאלות האידיאלוגיות הללו יגיעו לשולחן, הם יצביעו עם הימין. אבל הם לא הולכים לקדם את העיסוק הזה; הם הולכים לקדם את המצביעים שלהם.

בכך, "שינוי" או "יש עתיד" הינה מפלגה סקטוריאלית בדיוק כמו ש"ס או ישראל בעליה או יהדות התורה, אלא שהסקטור מוגדר אחרת: הוא מוגדר תרבותית וכלכלית, לא רק אתנית או דתית, ולכן הדרישות שלו הן תרבותיות וכלכליות. "שיוויון בנטל" של "יש עתיד" איננה טענה אוניברסלית לגבי חובות האזרח במדינה מודרנית וגם לא טענה כלכלית לגבי המשקל של סקטור לא יצרני על הכלכלה: זו תגובת נגד ל"רחוב החרדי", זו ההתעקשות לקבוע את סדר היום במרחב הציבורי ולהפעיל כוח לקביעת זהותה של המדינה במובן רחב. בבחירות לכנסת ה-17 וה-18, הפירוק של הליכוד טשטש את המהלך הזה משום שהוא איחד אנשים שהצביעו לשרון כי הם ליכודניקים עם אנשים שהצביעו "קדימה" כי הם רצו ייצוג לסקטור שלהם בכנסת. מבט על המפלגות האמצעיות יתן תמונה ברורה יותר של הפירוק הזה: בכנסת ה-17, ש"ס קיבלו 12, "ישראל ביתנו" 11, "האיחוד הלאומי" 9, ומפלגת "גיל" 7. מפלגת אחדות לאומית לא הייתה יכולה להתקיים בלעדיהן; לסקטורים יש קול חזק, שחייב להישמע.

הבחירות לכנסת הנוכחית היוו את שיאו וסיומו של התהליך הזה: אם הליכוד וישראל ביתנו היו מתפרקות, מפת המפלגות "הגדולות" הייתה "ליכוד" 20, "יש עתיד" 19, "עבודה" 15, "הבית היהודי" 12, "ישראל ביתנו" 11, וש"ס 11. זו התמונה האמיתית של החלוקה הפוליטית בישראל; זה הסיפור של שלושת מערכות הבחירות האחרונות: אין יותר "גוש ימין" ו"גוש שמאל", יש מפלגות סקטוריאליות הבאות במשא ומתן ביניהן על הדרך לנהל את המדינה. למפלגה הגדולה ביותר אין את אותו הכח כאשר מיד אחריה יש 3 או 5 מפלגות נוספות בעלות גודל דומה, וכאשר המושג "מפלגת שלטון" מרוקן מתוכן, להצבעה עבור מפלגה כזו אין אותו הכוח, אותה המשיכה, כמו בעבר. אם נשים בצד את הדיון הערכי, האם הצבעה סקטוריאלית הינה דבר חיובי או שלילי, אנחנו צריכים להפנים שזו המערכת שבה אנו חיים. חשוב שנתפכח למציאות הזו ונלמד, כאזרחים מודעים ופעילים פוליטית, לפעול בתוכה.

---

1 - שהרי "ברור" שממשלתו תהיה ליכוד-ביתנו, הבית היהודי, יש עתיד, ש"ס ויהדות התורה, כאשר השאלה היחידה היא לגבי האם התנועה והעבודה בפנים או בחוץ. כמה מצחיקה התחזית הזו לאור המציאות היום...
2 - מספר הקולות שניתנו למפלגות שלא חצו את רף אחוז החסימה עמד על 268,795 - הגבוה ביותר בכל מערכות הבחירות בישראל.
3 - אפשר להצביע למשל על פרופיל העומק על "האיש מאחורי יש עתיד" שהייתה יכולה לחזק את התחושה שזו מפלגה מאורגנת ורצינית לפני הבחירות, ומשום מה מתפרסמת רק אחריהן.
4 - זה לא רק שינוי מספרי, זה גם שינוי תודעתי. עד הכנסת ה-14 וכולל, "קברניטי המדינה" יכלו, רעיונית, להתיישב יחדיו ולהקים "ממשלת אחדות לאומית" שמסוגלת למשול במידת הצורך. מן הכנסת ה-15 והילך, כבר אין זה אפשרי; לשתי המפלגות יחדיו אין רוב. 
5 - מפתה לתלות את "האשם" באישים ספציפיים: ביבי בריסוק הליכוד בכנסת ה-15 וברק בריסוק העבודה בכנסת ה-16, כי הנרטיבים העדיפים עלינו הם נרטיבים שיש בהם גיבורים ונבלים; אולי בגלל זה המגמה הייתה פחות ברורה.

התמנון מציץ מעל המים

קראו את הטור הזה. אתם יכולים לקרוא אותו בלי חשש; הוא לא מתלהם. רק עיתונות, בלי שמות ומקומות, רק ניתוח של המציאות. הבאת סיפור לידיעת הציבור. לידיעתכם.

שנה שעברה, עם המחוש מהודק סביב צווארו, הציבור יצא לרחוב. חלקים עצומים ממנו.

בתחילת המחאה התקשורת ניסתה, שוב ושוב, בשם בעלי העיתונים וראשי המפלגות, להציג את המחאה כאילו הייתה עניין אשכנזי-מרכזי מצומצם. הייתי בבאר שבע בשבת שבה יצאו לפריפריה; זו לא הייתה מחאה אשכנזית, ולא מחאה של המרכז. זו הייתה מחאה של ציבור מדמם, שעומד לפני קריסה. למרות נסיונות אלו, המחאה תפסה פופולריות, ולפתע, נהיה בסדר, אפילו "מקובל" להיות בעדה. כולם היו בה; גם חברי כנסת של הקואליציה, גם של הליכוד. 

אותו קולקטיב נזיל שניהל אותה קיבל החלטה מוטעית וסירב לצייר מטרות על גבו של נתניהו או שטייניץ, והמחאה הגיעה לשיאה בהפגנה של חצי מיליון בני אדם בכל הארץ - וגוועה. ללא מטרות קונקרטיות, לא יכלה המחאה להשיגן.

בתחילת הקיץ הנוכחי היא החלה להתעורר מחדש. מכל עבר, לא רק אצל שמאלנים הזויים, היו רחשושים: הקיץ מגיע, האם המחאה תחזור? הפעם התגובה של כלי התקשורת הייתה מהירה הרבה יותר, ומראש עיתונאים קיבלו הוראות לא לסקר את המחאה אלא אם הם חייבים. לא רק הם; גם שוטרים נשלחו לשבור את המחאה: הם צולמו מרביצים למפגינים, ראשי המחאה זומנו לחקירות "מראש", רק כדי לערער אותם, ודפני ליף חטפה מכות.

העיתונות המציאה "אלימות" שלא הייתה ולא נבראה. חלון לכאורה נשבר. למחרת כל אמצעי התקשורת דיווחו שהמחאה הפכה לאלימה וכל מיני פרשנים-מטעם התלוננו "ככה המחאה איבדה אותי" - כאילו אותם פרשנים היו בה אי פעם. הפעם היא לא הייתה פופולרית. הפעם כולם ראו מה ביבי ושטייניץ עשו להמלצות טכטנברג (שמראש היו חלק קטן ממה שהמחאה באמת רצתה להשיג). הפעם היה ברור מי המטרה, וברגע שנהייתה "פוליטית", לא הצליחה להתרומם. איך אפשר לצאת נגד "השיטה"? מה יחליף אותה?

חוסר היכולת של המחאה להתעורר מחדש לא קיים בוואקום; הוא קיים לצד מפלגת "יש עתיד" ותאוות הכוח וההון של חבריה; הוא קיים לצד הציניות של הליכוד ביחס למתפקדיו, בוחריו, והציבור הישראלי; הוא קיים לצד הייאוש משיטת המפלגות, החיפוש של מאות אלפי אזרחים אחר "מישהו לבחור בו". הוא קיים לצד השקט, וההתפוררות. 

בכל שבוע, חתימת מוצציו של התמנון ברורה יותר; בכל נכס מופרט שעובר לידיו של בעל-הון, בכל תקציב שמקוצץ לשכבות החלשות כדי לממן עוד הטבה למיליארדר. התמנון מעז להציץ מעל פני המים ולקחת עוד ועוד כי הייאוש משרת אותו; הייאוש שמשאיר אותנו בבית, שמשכנע אותנו שאין אלטרנטיבה. שרק הליכוד יכול. שרק ביבי יכול. 

זו טעות. גם אם שלי יחימוביץ איננה ראש ממשלה אידיאלי, או אפילו ראש ממשלה טובה, לדעתכם, יש עושר משמעויות נוספות להצבעה מעבר לבחירה (לכאורה בלבד) בראש ממשלה. הרכב הכנסת קובע את הוועדות, קובע את החוקים, קובע את השרים. גם אם שלי יחימוביץ תהיה ראש ממשלה לא טובה, שריה יהיו שרים טובים יותר, הכנסת סביבה תהיה כנסת טובה יותר, אם המיואשים מהשיטה ילכו להצביע, ויצביעו למפלגות השמאל. 

המפלגות הסקטוריאליות לא נאבקות בתמנון; לש"ס ולבית היהודי אין אינטרס להיאבק בשיטה, היא משרתת אותן היטב. ליכוד-ביתנו נרכש, מן המסד ועד הטפחות, על-ידי שלדון אדלסון וחבר-ליצים מיליונרים מארה"ב. זו לא מפלגה שחייבת איזשהו חוב לציבור הישראלי - אפילו לא לבוחריה שלה. התקווה: לפירוק השיטה, לשיפור תנאי המחייה שלנו, לתיקון החברה הישראלית, נמצאת בהצבעה למפלגות השמאל. 

נצלו את בטחונו של התמנון כדי לתקוע צלצל בלבבו. 

עוד ציטוט גזעני

המלך הוא עירום. ו'אלה. מה שמאיים על ישראל הוא "כמות הענת לויות הזנופוביות". מה אתה אומר.

יודעים מה?

התגובה של שמאלנים לא גזעניים לגזענות הבולטת והמקובלת חברתית של יהודים בישראל צריכה להפסיק להיות "אבל הנתונים בהם אתם משתמשים אינם נכונים!"

הגזענות היהודית בישראל לא צריכה נתונים. נתונים זה לחנונים. המציאות לא מעניינת. התחושה מעניינת, רק התחושה. הגזענות היהודית בישראל היא פואטיקה, מוזיקה, ציורים בגועש. אמנות לא בוחנים בעזרת סטטיסטיקה.

זוכרים שמאות ואלפי נערות נחטפות כל שנה על-ידי בדוואים? זוכרים שחצי ממעשי הפשע בתל-אביב הם מעשי ידי מהגרים שחורים מאפריקה? מה לגבי זה שאת כל הכסף שלנו שתו החרדים והערבים? אז עכשיו אומרים לנו שאירופה מלאה מוסלמים קנאים, אלימים, טרוריסטיים, שהולכים להשתלט עליה (מגיע להם, האנטישמים האלה!) - אז אתם נלחמים באמירה הזו במספרים? בגלל שהיא הייתה מבוססת על מספרים מלכתחילה?

הגזענות בישראל בדיונית. אנחנו חיים במדינה מטוהרת. בדמיונו הפרוע ביותר של היטלר הוא לא ראה מדינה שיש לה כזו שליטה מוחלטת בשפה, בתרבות, באופי, של האנשים הגרים בה. סביבתנו מטוהרת מזרות, משונות, מהלא-יהוּדיוּת. אתה חייב לגור בליבם, ממש בליבם, של המהגרים או הערבים כדי לפגוש אותם. ברגע שאתה הולך הצידה כמה מטרים, אתה חי באווירה סטרילית לחלוטין. כל איש ואישה שתפגוש, יהודי ויהודייה. הם "מהטובים", הם "משלנו", וכל האחרים, אלו שאינם יהודים ואינם כמונו, הם הופכים ליצורי דמיון, יצירי בלהות.

כך כל ערבי הוא מוסלמי וכל מוסלמי (אפילו אם איראני, או פקיסטני, או אינדונזי) הוא ערבי. כך כל המוסלמים אותו הדבר ובליבם אין דבר מלבד שנאה; כל סופר מתחיל יגיד לך שקל יותר לכתוב דמויות חד ממדיות מאשר לנסות למצוא קצת מורכבות במצב, ולמי אכפת בעצם? מיליארד בני אדם, להתחיל לתאר אותם כרקמה אנושית חיה זו עבודה קשה. עדיף כבר לצמצם את הקיום המוסלמי, מגאוות פקיסטן ועד לעניי אינדונזיה, ממדינאי מצרים ועד לחילוני תורכיה, לעובדה אחת ויחידה: תאוות הדם היהודי שאינה יודעת שובע. פעם שניה מתוך שתיים: כל מוסלמי הוא ערבי וזה, לא משנה איפה, מה צבעו, מה גילו, מה מוצאו, הוא היטלר. הוא לא ינוח עד שכל היהודים ימותו, ובראש ובראשונה, כל יהודי ישראל.

בכל פעם ששמאלני מביא ציטוט גזעני, ממסגר אותו במרכאות ואומר "ראו, זו גזענות!" אני מהרהר באי נוחות, מה המטרה בעצם, של הפצת הטקסט הזה? האם אין מספיק גזענות ברשת? (יש; יש מספיק; יש המון; יותר מדי). האם אין בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות? היחס הכי קליל, הכי מקרי, לערבי, מיד כולל אפיונו כאלים, שונה, פרא שעיקר עניינו דפיקת היהודי. לאיזו תגובה מקווה, אותו שמאלני ממוצע, במסגור הציטוט הנ"ל? לזעזוע? להוקעה ציבורית? לחרטה?

פחח. עורבא פרח. אלו שמביעים את שנאתם לערבי, למוסלמי, נמצאים בנוחיות בליבו החמים של הקונצנזוס. להיות גזעני נגד ערבים/מוסלמים (זה אותו דבר, לא?) בישראל זה מותר בגלל שבניגוד לגזענות של כל האחרים, של כל העמים האחרים, בכל המקומות והזמנים האחרים, לנו מותר ולא (בפעם השלישית מתוך שלוש) בגלל השואה אלא בגלל, וצריך פאוזה דרמטית כדי להכיל את גודל הטיפשות של הטענה הזו, בגלל הטרור.

הגזענות שלנו נכונה בגלל שאצלנו, יש והיו ערבים-מוסלמים שהרגו יהודים. הגזענות של ה-KKK לא נכונה בגלל שבעוד שהיו כמה שחורים טיפשים וכמה שחורים אלימים וכמה שחורים שאנסו נשים לבנות, זה לא נכון שכולם כאלה. הגזענות של היפנים לא נכונה בגלל שבעוד שהיו כמה סינים איכרים נבערים שלא יודעים קרוא וכתוב, זה לא נכון שכולם כאלה. הגזענות של הקתולים לא נכונה בגלל שבעוד שיש כמה פרוטסנטים שלא באמת מאמינים באלוהים, זה לא נכון שכולם כאלה, והגזענות של הפרוטסטנטים לא נכונה בגלל שבעוד שיש כמה קתולים פדופילים שאנסו ילדים, זה לא נכון שכולם כאלה.

הכי חשוב, הגזענות הערבית לא נכונה בגלל שבעוד שיש כמה יהודים עשירים ששולטים בבנקים ובתי השקעות, זה לא נכון שכולנו כאלה, ובעוד שיש כמה יהודים שרצחו בדם קר ערבים זה לא נכון שכולנו כאלה, ובעוד שיש יהודים שגזלו אדמות במרמה זה לא נכון שכולנו כאלה...

הכי חשוב הוא שהגזענות שלנו נכונה ומוצדקת, כי היא מבוססת על המצב, ואף אחד לא יכול להבין אותנו או לבקר אותנו, בגלל שאף אחד לא צריך לסבול כמונו מטרור או מסכנות בטחוניות, את אף אחד לא שונאים כמונו, ואף אחד לא באמת יכול להבין מה זה.

מה זה להיות יהודי, שנולד בעיר שיש בה רק יהודים, והולך לבית ספר שיש בו רק יהודים, וקורא עיתון שכותבים רק יהודים, ורואה טלוויזיה שיש בה רק יהודים, ומצביע בבחירות למפלגות שיש בהן רק יהודים (כמעט) ויודע שהוא חי במדינה שבה מותר רק ליהודים לשרת בצבא או לנהל חברה ציבורית גדולה או להיות ראש ממשלה.

מדינה טהורה, על טהרת היהודים.
זו הסיבה שהגזענות שלנו כל כך מותרת, כל כך ברורה, כל כך מיידית.
לכן, טיפשי להיאבק בה עם מספרים.
צריך להיאבק בה בלהביורים, בפטישים, בחביות דינמיט. רק אם נפסיק לחיות במדינה טהורה.
אחרת, די כבר עם הציטוטים הגזעניים. 

חלום אוטופי חדש לפתרון הסכסוך היהודי-פלשתיני

אוטופיה היא סיפור, המתאר עולם אידיאלי שלא יכול לקרות. זו משוגת לב, "חלום באספמיה", בניית מגדלים בעננים, ועוד מיני ביטויים יפים שכל מטרתם ללגלג במי שעוסק בו. אלא שטקסט אוטופי שקראתי לפני כמה חודשים^[1], הקורא להקמת פדרציה דו-לאומית בישראל, התחיל בהתייחסות בדיוק לנקודה הזו. מטרת הטקסט האוטופי היא, בין השאר, לתת לציבור אידיאל שיניע אותו בצורה חיובית, שישכנע אותו שיש עבור מה לפעול. 

סילוק החלום הישן

הסיפור האוטופי שעדיין מכביד על השמאל, שלידתו באוסלו ושאריותיו המאובנות עדיין סובבות אותנו, הוא כדלקמן: נפנה את שטחי יהודה ושומרון כפי שפינינו את עזה; עבור העם הפלשתיני תוקם מדינה, לא סתם יישות פוליטית אלא ממש מדינה, שבירתה במזרח ירושלים ויש לה חוף בים התיכון וגבול עם ירדן ואיכשהו רצף טריטוריאלי בין לבין, והיא תחייה, בשלום וביחסי שכנות טובים, לצד מדינת ישראל. ארגוני הטרור וההתנגדות יפורקו מנשקם, הסדרי בטחון ישמרו על גבולות ישראל ועל אזרחיה, והסכמי הסחר המשותפים יביאו לפריחה כלכלית חסרת תקדים: התיירים ישטפו את חופי ישראל ופלשתין והשקעות זרות ירימו את בורסותיהן, המדינות ייצאו פרחים ופירות, ועבודה זולה תבנה את הארץ. וגר זאב עם כבש; או ערבי עם יהודי. 

היום, כך אני מקווה, ברור לכולנו שהסיפור הזה מת (אם אי פעם היה לו סיכוי להתקיים). אם ב-92 האמנו שיהיה אפשר להגיע אליו ב-7 שנים, עכשיו ברור לנו שאם נמשיך לרדוף אחר החלום הספציפי הזה, נכונות לנו 50 שנים של סבל והרוגים; לרוע המזל, כמעט כל הסבל יהיה מצידם של הפלשתינים, וכנראה שגם רוב ההרוגים. עבור לא מעט יהודים, זה לא נורא כל כך. אם הסגר הבלתי אנושי והמשטר הצבאי המדכא מונעים פיגועים, זה כל מה שחשוב. העלויות האסטרונומיות של ההתנחלויות וההשחתה של החברה הישראלית שווים את מניעת "חלום השלום", בגלל שההנחות שעליהן מבוסס הסיפור האוטופי הישן כבר אינן מקובלות על אף אחד: היהודים של מדינת ישראל לא חושבים שהסדרי בטחון עם מדינה פלשתינית מספיקים כדי למנוע טרור, לאף אחד אין את האומץ הפוליטי להעביר את מזרח ירושלים דה-יורה לשלטון פלשתיני (למרות שדה-פקטו, מזרח ירושלים איננה באמת "ירושלים"), והקוקטייל הקטלני של ההתנתקות, ההקצנה של המתנחלים, והקידום האגרסיבי של בנייה בשטחים הופך כל רצון לפנות את יו"ש לבלתי ריאלי. 

לכן אני מרגיש שיש מקום להציע חלום אוטופי חדש, שמבוסס בחלקו על רעיונות של אחרים^[2]. החלום הזה חד צדדי לחלוטין, זאת אומרת שהוא דורש פעולות אך ורק ממדינת ישראל, ומציג רעיונות שישפרו את איכות החיים של היהודים, בעודו מפחית את הסבל הפלשתיני, בתקווה להעלים אותו תוך דור (ועל הדור הזה, בהמשך). הביקורת המיידית שתעלה מול חלום כזה היא ביקורת שתאשים אותו בגזענות, ואני מקבל את הביקורת הזו ומאמץ אותה בחום. אני מאמין שבתוך החברה הנוכחית שבה אנחנו חיים, אי אפשר לבסס חזון פוליטי על הנחת מוצא הטוענת לשיוויון בין יהודי לבין מישהו אחר. זו הנחת מוצא כל כך זרה לנוף הישראלי שצריך ללכת כל הדרך אל מרצ ושמאלה ממנה במפה הפוליטית כדי למצוא מפלגה הטוענת כך ברצינות. יכול להיות שבעתיד המצב ישתנה, אבל עבורי, המשך הדיכוי וגרימת הסבל הפלשתינים הם כאלו, שצריך לקדם פתרון עכשיו. לא לחכות עד שתקום חברה אזרחית חדשה ופתוחה בישראל עוד 40 שנה. 

סיפוח השטחים המוחזקים

הדבר הראשון שיש על מדינת ישראל לעשות, הוא לספח את רצועת עזה ושטחי יהודה ושומרון למדינת ישראל. זו העצם התקועה בגרוננו כבר 50 שנה, והגיע הזמן לבלוע אותה ולקבל את המציאות כפי שאנחנו יצרנו אותה. גם אם נכחיש את קיומו של העם הפלשתיני, זה לא יגרום לעם הפלשתיני עצמו להחליט ספונטנית שהוא בעצם מורכב ממצרים וירדנים, ולעבור דירה. המוטיבציה של החלום הזה היא הפחתת סבל ושיפור הרווחה של בני אדם; זכויות פוליטיות הן כלי להשגת המטרה הזו, לא מטרה בפני עצמן, ולכן קיומה של מדינה פלשתינית הוא כלי, בעיניי, לקידום רווחתו של העם הפלשתיני. מרגע שזו אינה ברת השגה, נדרש כלי אחר. מדינת ישראל תהיה הכלי הזה.

סיפוח השטחים יכניס לתוך מדינת ישראל הגדולה והשלמה בין 3 ל-4 מיליוני בני אדם, שיהפכו מיד לנתינים ותושבים, אך לא אזרחים. הם יהיו נתונים למרות חוקי מדינת ישראל, למרות שתשלל מהם הזכות האזרחית להשתתף בתהליך הקובע אותם. עם זאת, הם מיד יקבלו אישור תושב קבוע לכל ימי חייהם, שיתן להם חופש תנועה וחופש עיסוק בכל רחבי המדינה, כפי שניתן (כמובן מאליו) לכל אזרח ישראל בגיר. הפעולה הזו תיצור מעמסה משמעותית על מדינת ישראל, ומהווה שיקוץ בוער עבור כל אדם שמאמין שכל נתין מדינה צריך ליהנות מזכויות פוליטיות כמו כל נתין אחר (כמוני, למשל) - אבל יתרונה הגדול הוא שהיא מתמודדת ישירות עם הגורם הישיר לסבל עבור העם הפלשתיני, המשטר הצבאי על כל המשתמע ממנו. כפי שאפשר לראות כאן וללמוד מארגונים כמו גישה או רופאים ללא גבולות, פלשתינים לא מסוגלים לחיות את חייהם בכבוד, ז"א לכלכל את עצמם ולדאוג לרווחתם, בגלל הסגר עליהם והמחסומים המפרידים בין מגוריהם לבין מקום עבודתם, בני משפחתם, שדותיהם, וכן הלאה. 

סיפוח השטחים והסרת הסגר המשתמעת ממנו מגיעה עם היתרון הגדול של הפסקת כלכלת המנהרות, שמחזיקה את תושבי עזה ומאפשרת להם לחיות, אבל גם נותנת כוח לארגוני הטרור ומאפשרת להם להבריח נשק ותחמושת לתוך עזה. 

המאבק בטרור

לאחרונה ראיין גורביץ את שלומי אלדר, מחבר להכיר את חמאס. בראיון מסביר אלדר שחמאס לא מסוגל להגיע להסדר קבע עם ישראל, אלא מקסימום ל"הודנה". מבט על כלכלת הגדה מראה לחצים כלכליים עצומים על הרשות הפלשתינית שמונעים ממנה להתפרק. ברור לכל שסיבות קיומה כבר אינן: לישראל אין שום כוונה להגיע להסדר והיא מוכנה לנהל מו"מ נצחי ב-50 השנים הקרובות, מפסגה לפסגה, מהסכם זמני להסכם זמני (שמופר עוד לפני שהספיקו להספידו), ולכן לעולם לא תקום מדינה פלשתינית שהרשות אמורה להפוך לרשות המחוקקת והמבצעת שלה. אם כך למה, למרות איומיו ולמרות שזה הצעד הפרקטי לעשות, לא פירק אבו-מאזן את הרשות? בגלל שכספי הסיוע הזר נותנים תעסוקה שבלעדיה החיים בגדה יהיו נוראים עוד יותר, והמעילה בהם מרפדת את חייהם של פקידי הרשות ואנשיו של אבו-מאזן. לחמאס אין כוונה להכיר בישראל או לוותר על דרישתו שתיעלם מהמפה, ולרשות אין באמת אינטרס בכך - למה לסמוך על אחרים להיאבק בטרור?

היחס לטרוריסטים, לכנופיות מבריחות סמים ונשק הפוגעות באוכלוסיה אזרחית, כאל צבא זר, הוא יחס מוטעה. לצבא יש יכולת לגרום נזק רב לאוכלוסיה אזרחית, והוא יכול לסגור את הגבולות ולא לתת לאנשים לעבור (מה שיפחית את כמות הפיגועים, אבל גם יעניש קולקטיבית מיליוני אנשים אחרים) אבל מאבק בכנופיות של פושעים צריך להיות מאבק אזרחי בעזרת ארגונים אזרחיים כמו השב"כ והמשטרה. לארגונים אלו יהיה קל יותר משמעותית להילחם בטרור כאשר יהיו חברים בהם ערבים, נתיני מדינת ישראל הגדולה, כאשר יהיה להם חופש פעולה בשטחים-לשעבר כפי שיש להם היום בשטחי המדינה, כאשר לארגוני הטרור יהיה קשה יותר לפעול משום שהם יפעלו בתוך המדינה במקום מחוץ לה. 

בבירור, המאבק בטרור לא יצליח ב-100%. אבל גם המאבק בטרור הבאסקי או בטרור האירי לא היה מוצלח ב-100%. שום מאבק בטרור לא מצליח 100% מהזמן; הדבר היחידי שמצליח תמיד הוא להעלים את הגורמים לטרור. את המניעים הדתיים להילחם ביהודים אי אפשר להעלים; אבל את המשטר הצבאי ואת המניעים הכלכליים, אפשר. 

הדור הפלשתיני הבא

נניח שב-1 בינואר, 2013, ישראל מספחת את שטחי עיו"ש לתחומי מדינת ישראל. באותו יום, נוספים לה 3 או 4 מיליון בני אדם שיהיו נתינים, אך לא אזרחים. אותם בני אדם, ילדים ומבוגרים, נולדו וחיו במציאות שבה מדינת ישראל היא גורם עוין ואלים בחייהם, שגורם להם לסבל ומביא מוות לחבריהם וקרוביהם. הם יכולים לקבל כל אחד מענק הסתגלות של 10,000 אירו וחופשה בת שבוע בחופי יוון, הם עדיין לא הולכים לשיר את ההמנון. הם גם לא צריכים. אבל אלו שיוולדו החל מאותו יום, יוולדו למציאות אחרת. שינוי פוליטי בקנה מידה כזה, השקול למצב שבו מדינה מעניקה לנשים זכות הצבעה או לביטול העבדות, לא גורם לשינוי תודעתי אצל אלו שנולדו ובגרו תחת המשטר הישן. אבל הוא אמור, אם נעשה כמו שצריך, לגרום להתבגרותם של אנשים חדשים עם תודעה חדשה. 

כל פלשתיני שיוולד החל מאותו יום (נניח החל מה-1 לינואר 2013 והילך), יקבל אזרחות במדינת ישראל הגדולה, ממש כפי שמקבל כל מי נולד לאזרח ישראלי היום. תהיה לו תעודת זהות כחולה, והוא ייהנה מכל הזכויות שיש לכל אזרח אחר, אף שהוריו פלשתינים ואין להם אזרחות. כאשר יגיע לגיל 18, יוכל לבחור ולהיבחר. ילדיו יהיו אזרחים גם, וכך הלאה. 

בחלום, השיקוץ של האפרטהייד, שקיים היום דה-פקטו ויהיה גלוי ברגע שישראל תספח את השטחים אבל לא תתן לתושבים הפלשתינים זכויות אזרחיות, בנוי עם תוקף זמני בתוכו. גם אם ברגע הסיפוח, יחיו מיליוני בני אדם תחת משטר שאין להם קול בקביעתו, הם יהיו האחרונים שייאלצו לחיות תחת משטר כזה. בניהם ובנותיהם ייהנו מזכויות מלאות, וכך גם ילדיהם שלהם. עוד עשרות שנים, כאשר הפלשתינים שנולדו וגדלו לפני הסיפוח לא יהיו איתנו עוד, ימות גם האפרטהייד. גם היום, יש מדינות בהן ילדים שנולדים למהגרי עבודה או לשוהים לא חוקיים מקבלים אזרחות למרות שזו נמנעת מהוריהם. הרעיון הזה מגיע מאותו מקום: מי שנולד וגדל במדינה, מרגיש שייך אליה בצורה שמי שנולד וגדל במקום אחר, לא יכול. 

מדינת ישראל כמדינה יהודית

הסיוט הגדול של הרוב היהודי במדינת ישראל, שפרוש לרוחבה של הקשת הפוליטית מ"השמאל הלאומי" ועד "אם תרצו", הוא שלא יהיה רוב למצביעים יהודיים. "האיום הדמוגרפי", שהופך אותנו אובססיביים לנתוני הלידה של יהודיות, ומוביל למקומות רעים מאוד. למשל, ב-2011 נולדו לראשונה יותר ילדים לא-לבנים מאשר לבנים בארה"ב. אם נתון כזה היה עולה בישראל, המפלגות "הציוניות" בכנסת היו מתחרות מי יכולה להציג יותר חוקים שמגבילים את כוחם הפוליטי של לא-יהודים מאחרים כדי למנוע כל סיכוי לראש ממשלה לא יהודי בישראל. אם היום רוצים לתלות זכויות אזרחיות בשירות צבאי שלא פתוח לרובם המוחלט של לא-יהודים בישראל, זו רק ההתחלה. 

מעבר לגזענות שפתחתי בה, גורם עיקרי לפחד הזה הוא שאופיה היהודי של מדינת ישראל הוא אופי זמני, שמשתקף בהרגלים תרבותיים כמו חגים ונישואים, בתקנות עירוניות, במקריות השפה. הסמלים היהודיים הגדולים לא מוגנים בשום צורה מהותית למדינה, ולכן כדי להגן עליהם נאבקים באלימות גלויה וסמויה ליצירת "מרחבים נקיים מלא-יהודים": ערים יהודיות בלבד, מקומות עבודה ליהודים בלבד, וכך הזהות היהודית של המרחב הציבורי תהיה זהות ברירת המחדל. לא צריך לשמור על זהות יהודית, אם אין זרים בעלי זהות משלהם שיכולים להפגין אותה בציבור. 

זהותה היהודית של מדינת ישראל צריכה לקבל את המקום שזהותן הנוצרית של מדינות אירופה מקבלת: בהיסטוריה שלה, בסמלים שלה. הזהות היהודית של מדינת ישראל צריכה להתבטא בדגל, בסמלי מוסדות המדינה, בחגיה הרשמיים, בשפה המדוברת בה, בזהות המופגנת במוזיאונים שלה ומוסדות התרבות שלה. צריך להכיר בה בהיסטוריה של המדינה, במוטיבציה להקים מדינה דווקא כאן, בחלק מארץ ישראל וסביבותיה^[3], ולא במקומות אחרים. 

זהותה היהודית של מדינת ישראל לא יכולה לקבל מעמד חוקי מיוחד, המוביל, בצורה בלתי נמנעת, לאפליה ממוסדת נגד לא-יהודים. חיוניים ביטול חוק השבות, הוצאת ארגונים גזעניים (כמו להב"ה, "יד לאחים", עמותת "אפרת" וכן הלאה) מחוץ לחוק, הורדת הסעיפים בחוק המגנים על רבנים מקריאה לאלימות והסתה גזענית, ביטול המשרד לשירותי דת, הסדרת נישואים אזרחיים שיאפשרו לכל אדם להתחתן עם כל אדם אחר, ללא קשר לדתו (שוכחים, אני חושב, שבישראל גם בני דתות אחרות לא נהנים מחופש להתחתן כרצונם) וכן הלאה. זהותה היהודית של מדינת ישראל לא קיימת רק ברובד ההיסטורי, התרבותי, הסמלית; היא שזורה היום בחוק באופנים מפלים, מבדילים, מפרידים. אי אפשר להעניק שיוויון אזרחי לתושבי המדינה הלא-יהודים בלי לפרום אותם, בצורה שיטתית וסבלנית. 

עוד חזון למועד

כאשר הצעתי לראשונה לספח את השטחים, הדבר הראשון שנאמר לי הוא שזה יוביל למלחמת אזרחים. עדיף לחיות בנפרד, משום שלחיות ביחד אנחנו לא יכולים. כמובן, האמירה הזו תלויה בהנחה שכרגע, לא רק אנחנו חיים, אלא גם הפלשתינים. זה לא מה שקורה. בישובים הפלשתינים, הצלחנו ליצור גטאות ענקיים, שאולי לא נראים מהאוויר דואבים ומבאישים כמו הגטאות עבור היהודים בערים הנוצריות, אבל תפקידם זהה: הגבלת החופש, התנועה, יכולת התעסוקה, היכולת לחיות. אלו אינם חיים הראויים לבני אדם. בתוך התעוררותה לראשונה של החברה האזרחית בקיץ שעבר, והניסיון להציל את השמאל מתהום הנשייה, הדיבור על הסכסוך נעלם. אבל הפשעים שלנו בשטחים לא נעלמו - הם גוברים. ועדת לוי וההכרה באוניברסיטה באריאל הם סימנים לכך שהימין ההתיישבותי נהיה אמיץ יותר ויותר, ממשלות הימין נועזות יותר ויותר, ולשמאל אין איך לענות להם. רוב היהודים אדישים, ואם רובם אדישים, אין רצון פוליטי להביא לשינוי. 

הקפאון המדיני אינו קפאון אמיתי. הסיפוח זוחל, אבל בצורה שפוגעת בפלשתינים יותר ויותר. חייהם יהיו קשים יותר ויותר, והתוצאה תהיה מאבק מזוין, שיוביל לאלפי הרוגים בצד הפלשתיני, וירחיק עוד יותר את הרצון בצד היהודי להביא לשינוי. לכן יש להתעורר מהחלום הישן, ולתת לחלום חדש להוביל אותנו, לפעול עכשיו, כי מאוחר יהיה גרוע הרבה יותר.

---

1 - לצערי, הוא היה מודפס ולא מקוון. כן, גם אני לא יודע למה.
2 - צר המקום מלהכיל את כולם, מכל מלמדי השכלתי, וכן הלאה. כל אחד מוזמן לקחת קרדיט על החלק שלו מהחלום, וכולם מוזמנים להציע חלומות חדשים משלהם. בלי חלומות חדשים, לא נתקדם.
3 - הערה שנראית לי חשובה: מדינת ישראל לא יושבת על כל שטחה של ארץ ישראל, וכחצי משטחה הוא שטח שלא היה בארץ ישראל. סתם משהו שכדאי לדעת כשמדברים על "זכות אבות על הארץ". אם זכותנו לגדה המזרחית היא זכות אבות, אז באותה נשימה אנחנו גם צריכים לוותר על הנגב.

הם יורים גם באמריקאים

(הערה מקדימה: תמיד נדמה שלהסביר אלוזיה מאבד 90% מהאפקט, אבל אחרי שראיתי אנשים חסרי הומור מבינים לא נכון כמעט כל דבר, שווה לומר שהכותרת היא פרפרזה על "הם יורים גם בסוסים", סרט מטלטל ושווה צפייה, ולא קריאה לירות באמריקאים, או האשמה ששירותי הבטחון בנתב"ג יורים באמריקאים)

בכתבה מהיום, מתואר כיצד מאבטחי נתב"ג, כחלק ממאמציהם למנוע מטרוריסטים מסוכנים להיכנס לישראל, מכריחים מבקרים, בדרך כלל כאלו בעלי שם או מראה ערבי, לפתוח את חשבונות הדוא"ל והפייסבוק הפרטיים שלהם. כך יוכלו שירותי הבטחון לבחון תקשורת פרטית של אותם פרטים לחבריהם, ולבחון האם מדובר במבקרים תמימים, או "אקטיביסטיים", שהגיעו לישראל כדי למחות על פשעיה. 

אבל אני לא מקשר לכתבה כי מפתיע אותי שישראל מנסה למנוע ממפגינים להיכנס אליה או שערבים, אפילו ערבים-אמריקאיים, מושפלים תדיר על-ידי זרועותיה הרשמיות של המדינה. אני מקשר אליה בגלל משהו שאחת הנשים המושפלות אמרה, ומצוטט בכתבה:

Tamari said she was searched, placed in a holding cell and flown back to the U.S. the following day. "The idea that somebody my age, a Quaker, on a peace delegation with folks from the U.S., would be denied entry – that never crossed my mind," she said.

התגובה שלה מרתקת. סנדרה תמרי, אמריקאית בת 42 מסנט לואיס, לא מופתעת שמונעים כניסה מבחורים מוסלמים צעירים, כהי עור ומשופמים^[1]; אבל היא מזדעזעת שזה קורה לה. לנשים נוצריות מבוגרות זה לא אמור לקרות. אם נחלק את העולם בגסות ל"טובים" ו"רעים", אז די ברור איפה נמצאים טרוריסטים, ואיפה נמצאות נשים מבוגרות. בעיניי תמרי, נעשתה טעות; מישהו שם אותה בקבוצה הלא נכונה, יחד עם הרעים. 

את אותה חלוקה שטחית עושים אמריקאים גם ביחס לישראל. ישראל היא בצד של אמריקה, בצד של הטובים, ולכן מעשיה הם "טובים". זה גורם לעיוורון עקבי בכל הנוגע למעשיה "הרעים" של ישראל. אף פעם לא הבנתי, למשל, איך ישראל יכולה למנוע מיהודי להתחתן עם נוצרי או מוסלמי, ועדיין ליהנות מתמיכה כל כך רחבה במדינה שבה איסור כזה הוא שיקוץ מזעזע. למעשה, נראה היה שהדיון האמריקאי בישראל היה שטחי לא משנה מאיזה צד: תומכי ישראל היו מתעלמים מכל דבר שישראל עושה שאינו ליברלי (למשל, להרחיב התנחלויות, מאסרים מנהלתיים, צנזורה צבאית על העיתונות, וכן הלאה) ומתנגדיה תמיד מגיעים לאמירות שטחיות כמו שהיהודים שולטים באמריקה או שהם צריכים לחזור לפולין, סטייל הלן תומס. 

בלי להיגרר לקריאות חוזרות ונשנות להתערבות בינלאומית בישראל^[2], יש ערך בביקורת ידידותית הוגנת אך נוקבת. בלי הדרדרות לפנטזיות אנטישמיות, שמטרתן לענג את הקורא ותו לא, אך להפסיק את ההתעלמות מההפרות החוזרות ונשנות של ישראל את החוק, וזכויות האדם והאזרח. 

---

1 - כן, זה אני משתמש בדעות הקדומות שלי ושל הקוראת כדי לבסס נקודה רטורית. כמאמר וונגוט, so it goes. 

2 - אני דווקא מלא תקווה שנסתדר לבד; אם להמשיך את עפר שלח, משבר חוק ההסדרה יכול להוביל סוף סוף לסיפוח השטחים והפסקת הכיבוש. 

אנתרופופיליה

בעוד שאני מצביע מרצ משנת 1999, נהייה קשה יותר ויותר לשים את הפתק בקלפי במהלך שנות ה-2000: כהונתו המביכה של ברק וההתבטלות בפני חזון "השלום" של ביילין היו המכות הקשות העיקריות, אבל גם ההיאלמות דום באופוזיציה הפריעה לי. השנה קל לי מאוד לשים את הפתק הזה בבחירות המוקדמות, בגלל שלפני כמה חודשים נרשמתי לעדכוני הדוא"ל השבועיים של ח"כ ניצן הורוביץ. נכון שהוא קצת יותר מדי מלוקק, קצת יותר מדי פופוליסטי, ואולי זה בלתי נמנע במערכת פוליטית של אזרחים כל כך קצרי זיכרון; אלא שבכל פעם, עם אחוז נכבד ממה שכתב הסכמתי לגמרי. אם ח"כ הורוביץ מייצג ציבור מסוים, אין ספק שאני בציבור הזה. 

זו הקדמה, אולי גילוי נאות, לפני שאני מביא ממכתבו האחרון שבו הוא כותב על החוויה האישית שלו מהרצח ב"ברנוער". מאז הרצח לפני שנתיים, היו כל מיני דברים שרציתי להגיד, וחלקם אמרתי בשיחות אישיות, אבל לא הצלחתי לכתוב על זה בצורה פומבית בגלל התחושה שלי שלא "מותר" או "נאות" לכתוב על אירוע כזה בלי שהיית נוכח בו, או נפגעת ממנו. לניצן, שראה את הדם, שהכיר את ההרוגים, שפעל במסגרות הללו, מותר^[1].

הרצח בברנוער היה עבורי התעוררות שאי אפשר לחזור ממנה, שיש קבוצות מאוד גדולות, ציבור אם תרצו, של יהודים בישראל שלא אוהבים אותי. לא במובן של "אני מכיר אותך באופן אישי ואתה בן אדם מאוד אסרטיבי ולא מנומס ולכן אני לא אוהב אותך" אלא במובן של "אתה הומו, אז אני לא אוהב אותך", "אכפת לך מפלשתינים, אז אני לא אוהב אותך", "אתה סמולני, אז אני לא אוהב אותך." 

אני לא מדבר על אהבה אישית, ספציפית, אירוטית, אלא אהבה כללית, התחושה, היכולת לקבל את הקבוצה כולה מראש, גם אם פרטים מתוכה דוחים אותך. כן, האדם הספציפי הזה פגע בי, השניא עצמו עליי; אבל האדם כקבוצה, כלל בני האדם, צעירים, מבוגרים, רחוקים, קרובים, רעים, טובים,  - אלו אהובים עליי. אני אוהב אדם; אין בעיניי דבר אחד יותר חשוב בעולם מאשר בני אדם: אלו שחיים, אלו שהיו והפכו לסיפורים וכך לחלק מאיתנו, אלו שעדיין אינם ואנו דואגים להם כאשר אנו מדברים על הסביבה או על הכלכלה או על אוצרות התרבות, המסורת, השפה שלנו. 

נהייה יותר ויותר ברור שאצל ציבור מאוד גדול בישראל, אין אהבה לאדם. יש אהבה לאלוהים (או לדת, או לכוח, או למסורת); יש אהבת הארץ (הרגבים, הנוף, המרחב); יש הרבה אהבה ליהודים. הם יכולים לאהוב את האדם הספציפי, אם זה אוהב את האלוהים או את הארץ כמוהם, אם זה טוב להתיישבות או ליהודים לדעתם, אם זה שייך לדת או לעם כפי שהם מבינים אותם - כי אהבתם היא בראש ובראשונה לאלו, ורק אחר כך לאנשים שנמצאים תחתם. 

השמאל חטא, המון, וחלקו (מיעוטו, רועש והרסני, אך במיעוט) חוטא עדיין. במרוצו לממש את אהבת האדם שלו, הוא שוכח להכילה עבור כל בני האדם, לא רק המדוכאים והכבושים, אלא גם הכובשים - הוא תוקף את עוולות הכיבוש ומתעלם מכך שילדים בני 18, בגדול, אינם בוגרים מספיק כדי לעמוד בפני מכבש לחצים נורא כל כך, והמבוגרים האחראים השולחים אותם להיות המגף הדורס רחוקים תמיד מההפגנות וסיפורי "שוברים שתיקה" והגז המדמיע, אך אשמים הרבה יותר מהם. הוא מגן על שרון ועל ההתנתקות, ושוכח את הכאב בעקירה מהבית, עקירה שכולם, מימין ושמאל, הבינו במהרה שלא מהווה צעד ראשון בתהליך שסופו פתרון ארוך טווח, אלא קורבן שימנע מפתרון כזה להתקיים. הם היו האייל שנתקע בסבך, שמציל גם היום את המתנחלים ביהודה ושומרון מפינוי. 

אהבת האדם הטשטשה, הביקורת על האחראים לכאב, של שני הצדדים, נראתה כשנאה לצד אחד והתעלמות מכאבו וטענותיו הלגיטימיות, והכתם שהטילו בשמאל היה שדאגתו לרווחת הפלשתינים באה על חשבון דאגתו (הרבה יותר, ארוכת השנים הרבה יותר) לאזרחי ישראל (ולצערי, ושוב לזמן ארוך מדי, כמעט רק לאזרחיה היהודיים). אי אפשר לשקם את מקומו של השמאל בשיח בישראל, או להחזירו לכוון את מעשיה ואופייה של המדינה, בלי להתייחס לכתם הזה, ובלי לשכנע את מירב הציבור שאהבת האדם צריכה לקדום לכל האהבות האחרות, שמדינה, צבא, כלכלה, חוק ומשפט - אלו רק כלים, שבני אדם המציאו ועיצבו, שמשרתים אותנו, ולעולם אסור לנו להסכים לאלו שישימו אותם מעלינו. 

---

1 - הידעתם? ביהדות, משתמשים בדם לא כדי להכתים, אלא כדי לקדש ולטהר. גם אצלנו, מי ששפכו את דמו זכאי לדבר היכן שלאחרים איננו מרשים.

קצרמר על מכתב אנונימי לפעילי שלום-כביכול

מגוון טיסות השייכות ל"מטס מחאה" התחילו לנחות היום בבוקר בנתב"ג, ומסיבות שאגע בהן בסוף לא היה לי אכפת כלל עד שהפנו את תשומת ליבי למכתב, נושא סמל מדינת ישראל אך ללא חותמת^[1], הפונה ישירות אל כל "אקטיביסט" ומזמין אותו ללכת להציק למדינות אחרות באזור, לפני שהוא חוזר לישראל (כביכול אז מדינת ישראל תקבל אותו בזרועות פתוחות). ההשוואה במכתב לסוריה, איראן ולחמאס היא כנראה הדרך של ישראל להצהיר בפני אזרחי אירופה שהיא לא רואה עצמה שייכת למועדון המדינות המערביות, הדמוקרטיות, הפתוחות, אלא משווה עצמה למשטרים פשיסטים אלימים ורצחניים. אבל ההשוואה השגורה (בפי הימין, דווקא; השמאל עדיין שואף ליותר) לא הציקה לי, אלא דווקא הפסקה שמתארת את ישראל:

"...you chose to protest against Israel, the Middle East's sole democracy, where women are equal, the press criticizes the government, human rights organizations can operate freely, religious freedom is protected for all and minorities do not live in fear."

כך ישראל, "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" מקבלת שורה של מחמאות שהיא בפירוש לא ראויה להן. אף מדינה דמוקרטית לא מגיעה לאידיאל של חירות ושיוויון שהן שואפות אליו, וכולן צריכות לנסות יותר; אבל מנסחי המכתב בחרו (אולי, מתוך חוש אירוני, בכוונה) בתחומים שבהם ישראל גרועה במיוחד:

1. נשים שוות בישראל? הן חסומות משירות קרבי בצה"ל, אחד המסלולים הכי חשובים בישראל לשירות ציבורי והצלחה בעסקים; נאסר עליהן לשבת בדין על עצמן בנושאי גירושין, מזונות ומשמורת; עצם קיומן במרחב הציבורי נמצא תחת התקפה (שרק הולכת וגוברת). 
2. תקשורת חופשית לבקר את השלטון? גם אם מתעלמים מעלון "מפלגת אוהדי ביבי", ידיעות, מעריב והארץ מתרחקים מסיקור שקריו של ביבי. הם יודעים מה קורה לעיתונים שמבקרים את ביבי חזק מדי; הון או שלטון, כך או כך, הם הולכים הביתה.
3. ארגוני זכויות אדם פועלים בחופשיות? אם נתעלם מציד המכשפות של "אם תרצו", בליווי ממשלתי צמוד, אי אפשר להתעלם מהחקיקה לרדיפת ארגוני שמאל בישראל. זאת אומרת אפשר, אבל רק במשרדי ממשלה...
4. חופש דתי לכל? אפילו הרוב בישראל לא נהנה מחופש דתי, אז המיעוט? כמו הסעיף הקודם, זה כנראה נלקח ישירות מפנטזיה של מישהו לגבי איך נראית דמוקרטיה, ורק מחזק את התחושה שייתכן שכל המכתב הזה הוא הלצה מתוחכמת...
5. מיעוטים לא חיים בפחד? אולי אם למיעוטים הייתה גישה לתקשורת-המונים, היינו יודעים איך הם חיים, אבל בינתיים אפשר לשאול אם הם מרגישים בטוחים לנסוע ברכבת או להסתובב בירושלים.

הפסקה הזו מעליבה למי שגר בישראל; היא חלק מהפמפום הקבוע שלפחות לא יורים בנו ברחובות אם אנחנו מפגינים (בינתיים), שלפחות עדיין מרשים לנו לגלוש באינטרנט כדי שנוכל לראות איך נראה חופש דת או תקשורת נשכנית במקומות אחרים, ולקנא; כך שכל מי שלא מאמין שחייבים לחיות בישראל כי בכל מקום אחר ירצחו אותנו אנטישמים אלא רוצה לחיות בישראל כי הוא ישראלי ושואף שיהיה כאן טוב יותר פשוט יוותר ויעזוב. יהיה לביבי ודומיו הרבה יותר נוח ככה.

---

לגבי המטס עצמו (אף שזה לא נושא הפוסט): זו נראית לי כמו הפגנה טיפשית; הפגנה שהיעד העיקרי שלה, כך נדמה, הוא להראות כמו עשייה בלי להיות עשייה אמיתית, והיותה הפגנתית תלויה בכך שממשלת ישראל ומשטרת ישראל יתנהגו בבריונות ויתנו ל"מפגינים" תמונות וסרטים שאפשר להעלות לרשת. אני חש שעדיף להשקיע מאמצים במציאת דרכים יעילות יותר להפעיל לחץ על ישראל.

---

1 - הכתבה הזו מתייחסת לכך שדיילות של משרד התיירות "יקבלו את התיירים בפרחים ובאיגרת מיוחדת כדי למנוע פגיעה בתדמית הישראלית." ייתכן שזו האיגרת המדוברת.